Ctrl + Z

באופנה, כידוע, יום אחד אתה "IN" ויום אחד אתה "OUT". כנראה שבכל דיון באשר הוא בנושא אופנה, קשה להתעלם בצורה מוחלטת מטרנדים ומגמות. גם הנפשות הפועלות במרחב האופנתי באינטרנט, כמו גם הקולות שהם בוחרים להשמיע, מתחלפים ומשתנים ללא הרף; וכך, את מקומם של הבלוגרים החתרניים שמזהירים ומתמוגגים באושר תוך כדי כתיבת פוסטים על מותו של הפרינט, תפסו לאחרונה עיתונאים בורגניים, המבשרים באינטרנט על מחיקתם של הראשונים מעל לפני הרשת. בכתבה "אלט + קונטרול + דיליט: לאן נעלמו הבלוגים הישראליים באופנה?", שפורסמה בשבוע שעבר בXnet, עוסק איתי יעקוב בהכחדתם האיטית והכואבת של הבלוגים הישראלים שעסקו באופנה. אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה שמחתי כאשר ראיתי את שמי (מאוית כראוי יש לציין) ואת כתובת הבלוג שלי מופיעה בסקירה. סוג של "OUT", ויחד עם זאת, עדיין "IN".

הכתבה, הייתה מעמיקה, מקיפה, מקצועית ועניינית, כמצופה מכל כתבה פרי עטו של איתי יעקוב. את המאמר של סוזי מנקס, אותו מצטט יעקוב בתחילת הכתבה, קראתי, הסכמתי עם כל מילה בו, אך בעוונותי, לא כתבתי עליו. גם עם רוב הציטוטים של "הקולגות" שלי לתחום, הסכמתי, אולם כיוון שמדובר בבלוג זה על  ה"אמירה האישית שלי", דבר החסר כל כך בבלוגספרה המודרנית על פי הכתבה, הרגשתי צורך ואולי אף מחויבות להציג את תגובתי לכתבה בפני קוראי, שלמרות מיעוט הפרסומים, בחרו לשמור לי אמונים. 

במשך 5 השנים (וחודש) האחרונות מאז פתחתי את הבלוג, השתנה לא רק עולם האינטרנט, אלא גם עולמי הפנימי. בנוסף לבלוג, הספקתי להגשים חלומות, לכתוב כתבות (אינטרנט ודפוס), לראיין אושיות, לטוס לתצוגות, להלביש בהפקות אופנה ואפילו להגיש פינה בטלוויזיה. אבל כיצור אורגני הכותב את הבלוג מתוך עניין, תשוקה ואהבה לתחום אותו בחרתי לסקר ללא כל תמורה, עברתי עם השנים תהליך טבעי שנקרא "אבולוציה" (בגילי, יש הטוענים כי השנים בהן כתבתי, הן החשובות בגיבוש הזהות הבוגרת של האדם). הנושאים שגירו אותי, רמת הדיון האינטלקטואלי, או העניין שמצאתי בנושאים פופולארים ואפילו הטעם שלי באופנה עברו תמורות ושינויים במהלך תקופת הכתיבה של הבלוג. חלקם, באופן טבעי, הפסיקו לעלות בקנה אחד עם טעמם או תחומי העניין של קוראיי, ועל אחת כמה וכמה לא עם אלה של עורכי האופנה במגזינים השונים בהם כתבתי, רובם עדיין לא הספיקו ללמוד את מה שאני כבר הספקתי לשכוח. הכתבות והפוסטים המעמיקים, שופעי האינפורמציה על בתי אופנה או ההיסטוריה של הלבוש, איבדו מהרלוונטיות שלהם במידה רבה, לא רק בגלל שהספקתי לכסות את הרוב הארי של הנושאים/בתי האופנה, אלא גם בגלל שרוב צרכני האופנה החלו להתעניין פחות בבגדים ויותר במי שלובש אותם או באופן בו ניתן להיראות כמוהם במאית המחיר. בעולם בו האינטרסים והשיקולים המנחים לבחירת הנושאים בהם ידון גיליון אופנה שואפים אל "הבינוני", מתוך שאיפה ללכוד את המכנה המשותף הרחב ביותר ולרצות כמה שיותר קוראים, אין זה מפתיע שקולות כשלי נכחדים. בזירה המכוונת, הנשלטת היום על ידי תמונות הטמבלרים, הפינטרסט והאינסטגרם, איבדו צרכני המדיה הוירטואלית בתחום האופנה את הסבלנות, כמו גם את העניין בכתבות ארוכות וטקסטים מסורבלים, שהרי התבוננות בתמונה, תחסוך להם לקרוא 1000 מילים. גם סגנון הגלישה הפך למהיר ויעיל יותר על חשבון העומק והפיוטיות של הטקסטים הכתובים, בהתאם.  

עוד לפני שהשכלתי להבין את כל הנ"ל, התחלתי להרגיש כאילו אף אחד לא קורא יותר בלוגים, או לכל הפחות, לא את הבלוג שלי. פעמים אחרות, מצאתי את עצמי מחוסר השראה, נטול רעיונות לכתיבה. תהיתי האם להמשיך "נוע תנוע", בהתעלמות מוחלטת מכל הסימנים מסביב? התסכול מהתעשייה, מהאופנה הישראלית, מקהל הקוראים הישראלי ומהקולגות הלא מקצועיות (בעיקר מגל המצטרפים החדשים לבלוגספרה האופנתית, אך גם מכתבי העיתונות והסטייליסטים השונים), הוביל אותי לטפח מסלולים מקבילים ולהסתמך על עולם האופנה כעדיפות שנייה, כאשר זה מגיע לקריירה ולזמני הפנוי. אם יש משהו שהיה שווה ללמוד מאופן הלחימה של הגרמנים במלה"ע השנייה הוא שאת הכוחות יש להקצות לשטחים בהם המאמץ מניב תוצאות. 

עבור כל מי שדאג, רק אבהיר ואומר שלא, לא פרשתי משום מקום ושום עיסוק, לא מכתיבת הבלוג ולא מכתיבת כתבות. בחרתי להתחיל לדאוג לאינטרסים של עצמי ולספק את הצרכים שלי על פני אלה של אנשים אחרים (בלי לפגוע כמובן באף אחד מהקוראים). במידה מסויימת, בחרתי לוותר על הצורך לרצות ולמלא אחר הציפיות שרבים היו תולים בי או בבלוג שלי. תקראו לזה "פסק זמן", "מסע חיפוש" או כל שם יומרני אחר, מבחינתי אני עושה מה שטוב לי וברגע שיש לי משהו בעל תוכן ומשמעות לומר, אני לא מהסס לומר או לכתוב אותו. בדיוק כמו שנהגתי לעשות בזמן שפתחתי את בלוג זה. 

כאן, אני מרגיש צורך אמיתי וכן להודות ל Xnet שוב, על שאייתו נכון את שמי (!) ויותר מכך, על שדרבנו אותי לכתוב את הפוסט ה13 לשנה זו! 

מכת חושך

לפתיחת התערוכה לזכרה של לאה גוטליב במוזיאון העיצוב בחולון, לבשתי גולף לבן ומכנסי כותנה עם פנסים בגזרה גבוהה, שגיהצתי למשעי לכבוד האירוע. רציתי ללבוש משהו לבן, נקי ומינימליסטי, משהו שיזכיר לי את הים ויתחבר לקווים המלוטשים ולפשטות המסוימת שאפיינה את דגמיה של גוטליב (ואולי גם את אופייה) ויוצגו בתערוכת הרטרוספקטיבה לכבודה. כפי שאתם וודאי יודעים, אינני נוהג לדון בבלוג זה במה לבשתי ולמה עשיתי זאת, אולם הפעם, החלטתי לספר על מה שעבר במוחי שלי לפני שהגעתי לתערוכה, מתוך המחשבה שאולי זה יוכל לעזור לי להבין מה עבר במוחם של שאר המבקרים שנכחו בה (סוג של מחשבה מאגית שכזו). 

מקור: Clochic

זו לא הפעם הראשונה שמוזיאון העיצוב מעלה תערוכה שמוקדשת לאופנה, וכמתבקש, מציג לראווה גם בגדים אמיתיים. מה שמאפיין את האופן בו המוצגים מסודרים בחללי המוזיאון, הוא אולי הקרבה הרבה שהוא מאפשר בינם לבין המבקר- בניגוד למוזיאוני תלבושות באירופה או ארה"ב, שם הדגמים מוצגים מאחורי זכוכית, בחולון ראווה או מאחורי מעקה. בחולון, מקבלים המבקרים את ההזדמנות להלך בין המוצגים ולבחון אותם מקרוב ומכל זווית אפשרית, דבר שעשוי להיות מבורך, אם יודעים כיצד לקבל זאת. ואכן, זאת גם אינה הפעם הראשונה שאני יוצא מזועזע מהחופש והחוצפה שבה אנשים מרשים לעצמם לגעת במיצגים. רבים מהם, מעולם לא היו מרשים לעצמם לנהוג כך מחוץ לגבולות ישראל, וגם אם כן, היו ננזפים במהרה רבה כל כך עוד לפני שהיו מספיקים לתרגם ולעבד את הקלט החושי שבמגע. ההתנהגות החשוכה הזו של רבים מהמבקרים, הדגישה את הפרובינציאליות הישראלית, שהתכתבה עם בגדי הפולקלור הכפריים בצד אחד של האולם ועם סיפור ההגדה ו"מכת חושך" שהזכירה לי קולקציית מצריים מהצד השני.   

(קולקציית "עדיי הנילוס" (1995) וקולקציית "נפרטיטי" (1999))

בתערוכה הנוכחית, הדבר צרם והפריע לי עוד יותר, ראשית כיוון שמדובר בארכיון בגדים שנוצרו לפני כ20-30 שנה, הם עדינים, מתקלים ואין שני להם. בתקופתה השנייה בגוטקס (לאחר שהחברה נקנתה והיא עזבה ושוב חזרה), הקפידה הגברת גוטליב לאסוף דגם אחד מכל עיצוב אותו יצרה לאחר ניסיון מר, כאשר הבעלים החדשים החליטו בטיפשותם לזרוק את כל הארכיון רב השנים שלה. כתמי האצבעות השמנוניות ואת האזורים הדהויים שהותירה החומציות והלחות שלהן, שאינה מורגשת כעת, יותירו חותם רק בעוד זמן רב על הדגמים הללו ויחתימו דגמים יקרי ערך בעלי חשיבות תרבותית והיסטורית בסיפור התפתחות האופנה הישראלית. ההתנהגות החטטנית (שיכולה להתפרש בנסיבות אחרות גם כסקרנות בריאה) ומשולחת הרסן הזו, אפיינה רבים מהמבקרים, ללא הבדלי דת, גזע, מין, גיל או מעמד סוציו אקונומי. 

(קולקציית "ירושלים של זהב")

אבל הבורות של המבקרים, הייתה רק רמז לבורות של האנשים שבידם הופקדה המורשת של גב' גוטליב, אוצר רב ערך תרבותי וחברתי. מנהלת הארכיב מטעם גוטליב עצמה, שלחה את כל הדגמים לניקוי יבש, כפי שסיפרה לי טלי קושניר (בעלת חנות היד השניה "המחתרת" ומומחית בבגדי וינטג' ולבוש תקופתי בחסד ולא בזכות- שגם התנדבה לסייע בהעמדת התערוכה הנוכחית). את הנזק הבלתי אמצעי בהווה (הרס הקאפים, פרימת תפרים ופגיעה ברקמות ובחרוזים שעל הדגמים), נאלצה קושניר לשקם בעצמה במשך שעות. קושניר גם התעקשה שכל הנוגעים בדבר העמדת התערוכה ובאים במגע פיזי עם הבגדים ילבשו כפפות, דרישה שלמרות שנראית לגיטימית ומקצועית, התקבלה בחוסר הבנה על ידי הצוות שאיתו עבדה. 

("אם אין אנסטגרם- לא היית שם"- מימין- פראו, משמאל- איור של מולי גראד)

האופן בו הייתה מוצגת התערוכה מצא חן בעיני מאוד; בגלריה העליונה הוצגו בובות טורסו שחורות חסרות פנים שהולבשו בעיצובים הצבעוניים והרבגוניים של לאה גוטליב וחולקו לקבוצות נושא לפי שנים והשראות. הן הזכירו לי את בובות הפלסטיק הדו ממדיות שניצבות היום בחלונות ראווה של חנויות הפזורות בדרום תל אביב (רחוב יפו/אילת/עליה) ונחשבו לברירת המחדל לפני 30 שנה, בתקופה שבה "ויזואל מרצ'נדייסינג" עדיין לא נחשב למקצוע. מדף עצום השתרע לאורכו של קיר הסמוך לכניסה לגלריה והציג את אוסף ספרי האומנות, העיצוב והאופנה הפרטי והעצום של הגב' גוטליב, מה שלא הותיר ספק לגבי מקורות ההשראה של הדגמים שניצבו מנגד. דגה, ואן גוך, גוגן, מונה, מצאו את דרכם להדפסים על בגדי ים ויריעות בד שעוצבו לפראו. בין הספרים הוצגו גם תמונות ממוסגרות מאלבומה האישי של המעצבת ותיבלו את האומנות בטעימות מסיפור חייה. משהו בצורת ההעמדה של הדגמים היה מאוד קורקטי ופשוט, אבל לא פשטני, משהו דידקטי ומסודר, נטול ראוותנות מיותרת וגימיקים מאוסים, שהיו חסרים לרבים מהמבקרים שהתרגלו לתערוכות הגרנדיוזיות במטרופולין. היעדרם תאם את המקום כמו גם את הנושא לתערוכה. 

(עוד אנסטגרם- מימין- מדף הספרים, משמאל- תצוגה מהעבר)

העובדה כי גוטליב שאבה השראה מעולם האומנות, מפולקלור של תרבויות מקומיות או אחרות (קולקציית "צ'רדש" בהשראת הונגריה, "נפרטיטי" בהשראת מצריים או "ירושלים של זהב"), כמו גם בבגדים עצמם, שיקפו את התמימות המסוימת, הצניעות והפשטות של "ארץ ישראל הטובה" הרחוקה מהקפיטליזם ותעשיית הטרנדים הנדושים. יתכן כי היותה שונה, ייחודית ומגובשת כל כך מבחינת סגנונה, הצליחה גוטליב לפרוץ את גבולות ישראל ולהפוך לשם דבר בעולם כולו. כיום, הרצון של מעצבי ארצנו לישר קו עם העולם מבטל את הצורך למקוריות וייחוד, דבר שעשוי להיות המכשול העיקרי שגם מונע מהם באופן פרדוקסאלי לזכות בהצלחה הבינלאומית הנכספת. המירוץ של מעצבים ישראל להצלחה מעבר לים וההתחקות  אחר דרכם של מעצבי על כדוגמת גליאנו או מקווין, גוזל מהם את חדוות היצירתיות והמקוריות ומונע מעניהם לראות את האור שבדרכם של מעצבים מקומיים שהצליחו בעבר ומהווה אולי מכשול בדרכם.  מעצבים שישכילו לקבל את המסר הזה מהמורשת שהנחילה לנו גוטליב, עשוי להשתכר בתהילה שקרובה לזו שאפיינה אותה בעצמה.  

ענייני נומנקלטורה-

בערב פתיחת התערוכה, שתנעל אגב ב4 למאי, קושטה רחבת המוזיאון בפרחים מלאכותיים גדולי מימדים בדמות חרציות שהתכתבו עם שם התערוכה, "הגברת עם החרציות". השם, נלקח מסיפור חייה של גוטליב, שבתקופת השואה, הייתה נוהגת לבקר את בעלה, ארמין, נצר למשפחת יצרני מעילים שנשלח למחנה עבודה, כשהיא נושאת זר חרציות ענק אליו תחבה את ראשה על מנת שלא יזהו אותה. כשעלו השניים לארץ, נאלצו להתאים את השניים את משלח ידם לתנאי המציאות והאקלים הישראלי, וכך שונה "הספציאליטה" ממעילי גשם לבגדי ים. המשך הסיפור (ההצלחה העולמית וכו') כבר ידוע לכולנו. 

 (המפעל)

שם התערוכה הוא גם, "מיסנומר" של הרומאן הרוסי, "הגברת עם הקמיליות" שכתב דיומא, מה שלא אפשר לי לברוח מהאסוציאציה למעצבת אופנה אחרת, הפעם בינלאומית, שהפכה את פרחי הקמיליה לסימן ההיכר שלה וקורותיה, בניגוד לאלה של גוטליב, ידועים לכולנו היטב, בין אם בזכות סרטי האופנה האינסופיים או הפוסטים הרבים שהקדשתי לה. כפי שבוודאי ניחשתם, מדובר בקוקו שאנל. וזו לא ההקבלה היחידה, מעבר למורשת האופנתית שהצליחו להותיר אחריהן (כל אחת במימדים אחרים ובתרבות שלה), לשתיהן נמצאו "ממשיכי דרך"; אולם בעוד שקרל לגרפלד ממשיך לפזר פרחי קמיליות על כל פריט עיצובי שעוזב את שערי הסטודיו של בית שאנל, מולי גראד (המעצבת הראשית לבית גוטקס) מנסה להרחיק ולבדל את בגדי הים אותם היא מעצבת כמה שיותר מכל הקשור לגוטליב או לפרחי החרציות שלה. גם בתערוכה הופרדו גוטקס בתקופתה של גוטליב וגוטקס כיום לשתי גלריות נפרדות, באחת מוצג מפעל חייה של גוטליה, ובשניה, איוריה של מולי גראד. 

(הגברת גוטליב)

ואם כבר הזכרנו את סיפור ההגדה, אז...

חג שמח!

קריסטל רן; אם לה אסור לאכול לחם, אנחנו נאכל לוקשים.

קריסטל רן הצליחה להכות גלים לא רק בעולם האופנה אלא בכל תחום הנוגע בחברה ובתרבות בה אנחנו חיים. הדוגמנית עבת המידות, צעדה על מסלול התצוגות של ז'אן פול גוטייה ארוזה בשמלת ערב צהובה כבר ב2006, רק כדי לחזור בסילואטה של אבטיח בתצוגה של מרק פסט בעודה מותירה פיות פעורים שלא ידעו פחמימה מאז גן חובה. רן, הפכה לנציגה של קת שלמה, דוברת מועדון "השמנה והיפה". היא כיכבה בכל גליון אפריל של הווג האמריקאי (גיליון שנתי אותו מקדישה וינטור מדי שנה לגזרות שונות, "שייפ אישיו"), כתבה את הספר"Hungry: A Young Model’s Story of Appetite, Ambition and the Ultimate Embrace of Curves" ובסוף 2010, עם פריחת הקרירה שלה עיטרה הצלוליט שלירכיה מבול שלם של גיליונות המוקדשים לקבלת הגוף, או יותר נכון עודף הבשר שעליו. אחת ההפקות הבולטות מהז'אנר הייתה זו בה מצולמת רן, בולסת וטוחנת ספגתי, תוקעת ודוחפת לגרונה תמנון, זוללת ורומסת צלי עוף, מקנחת באומצה דשנה.הסערה שהתחוללה סביב רן הובילה לפתיחת תת-מחלקה שלמה המוקדשת למידות גדולות בסוכנות הדוגמניות "פורד". את משנתה שטחה באינסוף כתבות ותוכניות טלויזיה העוסקות במאבקה של אישה אמיתית בעולם המקדש יופי ומראה חיצוני, הלחצים התזונתיים העומדים בפני דוגמנית ועל החיים כאקורדיון אנושי, בתור אחת שיורדת ועולה כמו חצאית הטול של הבלרינה בלונפרק.

( Crystal Renn By Terry Richardson For Vogue Paris October 2010)

אין ספק שהאג'נדה הפופולארית שאימצה לעצמה רן, זו שהפכה להיות מזוהה עימה, הכניסה לה עוד ועוד מזומנים. אבל עם האוכל, בא גם התיאבון, ובדוגמנות כמו בדוגמנות; "אתה טוב בדיוק כמו עצמות הלחיים הגבוהות והבולטות שלך". בין אם בחרה תפריט דל פחמימות, ובין אם בדל שומן, רן החלה להשיל עוד ועוד ממשקלה, ממש כמו אחרונות השווארמות במזללה- עם כל סיבוב על הדי התהילה, כך יורדה לה עוד שכבה. לאחרונה הצטלמה רן להפקה של המגזין Tush: ארוזה ברשת, כשעצמות האגן שלה משורבבות קדימה כמו להבים מבעד לבגד גוף מעור שחור ועצמות הקולר שלה מסותתות כאילו היו מסגרת למודעת פרסומת. זו של קייט מוס עבור קלוין קליין אי שם בשנות ה90.

(לחצו להגדלה, זה לא יעלה לכם בסימני מתיחה. מימין למעלה: רן אצל Mark Fast חורף 2010, בפינאלה של גוטייה 2006, V Magazine 2009, בבגדים של מקווין, מימין למטה: באחד מהShape Issue, ווג אמריקה, טובעת במים- כי אין בהם קלוריות, גם בשמלת קוטור- היא רעבה)

השמנה והיפה הפכה לשדופה וחטובה. כך, יחד עם הקילוגרמים העודפים, התעופפו להם כל האדיולוגיות וההצהרות. מרגישים מרומים? את מכתבי התלונה שילחו בבקשה אל עצמכם. אנחנו שהכתרנו את רן לסמל של אידיאל "השלמות עם הגוף המלא", ממש כפי שהפכנו את דנה אינטרנשנל לנציגת הקהילה הגאה, את פרס לשגריר השלום ואת שרה נתניהו לסוכנת של השטן. אף אחת מהדמויות הנ"ל לא בחרה לעמוד מאחורי הרעיון שמייצגת הפרסונה התקשורתית שלה. כולן נשאבו לתוכה בלת ברירה ונאלצות לשאת את הצלב שהלבשנו והצמדנו לבשרן עם מסמרי מתכת בתוספת כתר קוצים ודרדרים.

רן איננה לבד, כשתשואות המעריצים מגיעות, הדיאטות חוגגות: מיה דגן ונינט הן הדוגמאות המקומיות, ג'ניפר הדסון, בת מידלר וסופי דהל, דוגמנית עבת מידות (שגילתה איזבלה בלואו) עשו גם הם את המעבר מהחלב המלא לחלב הדל עם הצלחת הקרירה שלהם. אופרה וינפרי, קריסטי אלי ומריה קלס הן נשים שהמאבק שלהן במוזנים הכתיר אותן לחביבות הקהל תוך שהן מרצדות בין לבישת שכבות שומן לחשיפת עצמות- רק כדי שאנחנו נוכל לעקוב אחריהן במיקרוסקופ ולשמוח לעד על כל קילוגרם שיורק ואחת כמה וכמה- על כל אחד שעולה.

(פעם אני עולה, פעם אני יורדת.Crystal Renn for Tush Summer 2011 by Ellen von Unwerth)

ואם לכולנו נראה שלהיות 180 ס"מ/50 ק"ג זה יפה, למה שרן תהיה שונה? הפיכתה לדמות נעלה מיתר הבריות, כזו הרואה מעבר לשאר הבריות ומונעת מתוך אידיאלים נשגבים יותר משל שאר החברה, הייתה זו שהקפיצה את הקריירה של רן אך הייתה לה גם למכשול. הרי אין זה הגיוני לבקש מבן אנוש שלא ללכת אחרי האינסטינקטים הטבועים בו כחלק מקולקטיב בעל ערכים דומים.

להתפרוון (-על משקל להתחרדן/להתאבן)

בשבוע האחרון צפיתי בסרט של YES-דוקו שדן בתלבושות בסרטי קולנוע. הרבה חידושים והמצאות לא היו בנמצא ונראה שהסרט מיועד בעיקר לגרופים של אופנה בקולנוע (ארוחת בוקר בטיפניס, קתרין הפבורן וכו'). כאשר אני צופה בסרט, אינני נוטה לשים את הדעת על המשמעות המלתחה ותרומתה למיצוב הדמות. בחיים האמיתיים, זה ברור לי שאופנה משמשת ערוץ תקשורת בלתי מילולי המאפשר לאינדיבידואל לבטא את השקפותיו לגבי העולם או לגבי עצמו, אף בחירה בפריט לבוש אינה מקרית. כנראה שכמו במציאות, כך גם בקולנוע או בטלויזיה. לדמות יש מבטא, הרגלים וגם סגנון לבוש שהופך אותה למי שהיא. מסתבר שתכנון המלתחה מתחיל עוד לפני שהשחקן מתחיל לעבוד על התפקיד. רמת הדקויות שאליהן יורדות המלבישות המסייעות לבמאי ולשחקן לעבד את הדמות יורד עד לבחירת הלבנים שהייתה בוחרת הפרסונה הספציפית שמגולמת על המסך.

[גלן קלוז (קרואלה דויל), גווינת פאלטרו (מרגוט טננבואום), ג'וליאן מור (לינדה פרטריג')]

צפיה בסרט מגנוליה (מוטב מאוחר מאשר לעולם לא) חידדה את ההבנה הזו. הסרט אולי טומן בחובו תובנות רבות ומוסרי השכל עמוקים יותר מאשר אלה הנוגעים לעיצוב התלבושות בו, אבל אותי עניין דווקא האספקט הזה ומלתחתה של ג'וליאן מור בפרט. מור, אשתו של קשיש גוסס, לובשת במשך כל הסרט מעיל פרוות מינק ארוך בעל צווארון רחב (מסתבר שהפרוה היא בעיקר בצוארון, דבר שאי אפשר להבחין בו במהלך הסרט) וטי-שרט טריקו פשוט עם מפתח V, שעוזר אולי להבליט את המיניות שבה (היות והוא בעיקר מדגיש את שדיה). מור, אינה הדמות היחידה שלובשת מעיל פרווה לאורך כל הסרט בו היא מופיעה, כמוה גם מרגוט טננבאום, קרואלה דויל, וכנראה שעוד כמה דמויות שלא עולות לי כרגע או שלסרט בו הן הופיעו לא הספקתי עדיין להגיע. אז למה התכוונו המשוררים כאשר הלביש את הדמויות הנ"ל בכסות המחממת הזו של בעלי החיים? אולי רצה להעביר הקרירות, הניכור הרגשי והריחוק שמאפיין את אישיותן? זה המאלץ אותן לקבל את כסותו של בעל חיים זר על מנת לשמור על חום גופן. ממש כשם שהחרדון, זוחל בעל דם קר, משתמש בקרני השמש כדי לווסת את טמפרטורת גופו. משם יצא גם פועל נחמד, "להתחרדן". מעבר ליופי שבגווינת' פלטרו, עטופה בפרווה בלונדינית ובשרנית, בגלן קלוז הרודפת אחרי פרווה דלמטית או בג'וליאן מור האדמונית עוטה פרווה חומה ושמימית, המעלים הלו עזרו להגדיר את הדמויות אותן הן גילמו. "ההתפרוונות" הזו, היא אולי לא לטעמו של כל צופה, אך היא מטבלת את העלילה במשמעויות ומסרים שלרובם לא בטוח שאנו מודעים.

ובחזרה למציאות- כל האמור לעיל כנראה תופס גם פה. וינטור, מלכת הקרח.

בעונות האחרונות חזרה הפרווה לככב על לוחות הטרנדים והמסלולים. הניכור החברתי שלנו זה לזה או כלפי הטבע הסובב אותנו, הקפיטליזם ועצם הפיכתנו לאגואיסטית (כאינדיבידואלים) הם אול הטורבינות שעומדות בבסיסו של טרנד זה. כאן, ה"התפרוונות", עשויה להתפס על משקל "התאבנות". אז לא, פרווה לעולם אינה "ירוקה", אבל אם זה יעזור להרחיק את הצרכן מהמחשבה שמדובר במוצר שלמעשה הופשל מעל לגופו בעל חיים חסר אונים, Green IT IS.

[מימין: גוצ'י חורף 2011/12, YSL קדם חורף 2011/12, פראדה חורף 2011/12, DVF חורף 2011/12]

על פרוות, תיקים ומגדרים.

בתצוגות אופנת הגברים לחורף 2011/12 שהתקיימו בחודש שעבר, בלטו שני פריטים שלמרות קסמם, לא הצליחו להפוך לחלק אינטגראלי ממלתחת הגברים. את הפוטנציאל הגלום בשניהם זיהה מר סינפלד בשלהי שנות ה90.

האחד, הוא מעיל הפרווה החום והנימוח, שהזכיר לי את זה שעיצב אלבר אלבז לH&M בקולקציית הנשים, אולם כאן מדובר בגרסתו "גברית והמסוקסת" (עד כמה שניתן להתייחס לפרווה כ"גברית ומסוקסת"). ברברי הציגו מעיל חום מפרוות עגל צעיר וגליאנו שלח למסלול את "הפנסי בוי" האולטימטיבי, מצויד בבוקה ורדים. בג'וצי הציעו את האלטרנטיבה לגבר הדנדי שימצא את מעיל הפרווה "כבד מידיי", ושילבו בקולקציה ז'קט מאותה הכסות החיתית. דולצה וגבאנה, שאוהבים לראות את הגבר שלהם אלגנטי, התייחסו למעיל הפרווה כחלק העליון של החליפה, סט שיתאים לסרסור סיציליאני. גם בקולקציות של ולנטינו, לואי ויטון ועוד ניתן היה למצוא עליוניות שונות עשויות פרוות. אם חושבים על זה, מעיל פרווה הוא למעשה פריט היוצר הקבלה בין האדם הקדמון והניאנדרטלי לבין הגבר הרגיש והשברירי= המטרוסקסואלי.

(פרווה לחורף 2011/12, מימין: גוצ'י, דולצ'ה וגבאנה, ג'ון גליאנו, ברברי).

כעת, בדומה להברקה של קרמר, שהבין כבר לפני עשור- שעל מנת להשלים את ההופעה- רצוי לצרף למעיל את הבשורה האחרונה באביזרי אופנת הגברים (טוב, ניצניה נראו כבר ב2009, אבל לא נהיה קטנוניים)- ה-"Male Cluch", להלן "The Malch". "תיק הנשיאה האירופאי", כפי שאדון סינפלד מתעקש לכנותו, הופיע באמתחתו של כמעט כל דוגמן שצעד על המסלול במילאנו או פריז, כמו גם בידיהם של הגברים המתגודדים בפתח דלתות הכניסה לתצוגות אופנה אלה. לסיום: אם תהיו ילדים מספיק טובים, אולי תוכלו גם אתם לראות כמה גברים מזרח אירופאים מבוגרים נושאים בדיוק את אותם התיקים.

("המאלץ'", משמאל למעלה: גוצ'י, לואי ויטון בז', לואי ויטון אדום. משמאל למטה: בוטגה ונטה, שני קלאצ'ים על סרטוריאלס מילינזים)

ועכשיו לדקה של רצינות: מתחת לאף שלנו קורה דבר מאוד מעניין, הגבולות בין המגדר הגברי לנשי- מטשטשים. אנדרי פג'יק, דוגמן ממוצא סרבי בן 19, צעד בתצוגת הגברים של גוטייה בחליפת טוקסידו וסגר אותה בווסט פרוותי ועקבי זהב. "ויראה גוטייה כי טוב", והינה פג'יק גם סוגר את תצוגת ההוט קוטור של המעצב ועולה בפינאלה לבוש בשמלת הכלה המסורתית כשהינומה לראשו. בניגוד לטרנסג'נדרים שהכרנו עד כה (כדוגמת .Lea T של ג'יבנשי), אותם גברים הבוחרים לחיות את חייהם תוך אימוץ המגדר המנוגד, כאן- אין פשרות ואין וויתורים; שני המגדרים מקיימים בו זמנית בזהות אחת. מסתבר של המסלול; אפשר ללבוש מעיל פרווה בלי לוותר על העניבה או לשאת תיק קלאץ' ולשלם על הגברת בסוף הבראנץ'.

כבר היום אפשר לראות (באירופה או ניו יורק...) גברים שהולכים על עקבים (בעיצובם של ריק אוונס או גרת' פיו). למה לגבר ללבוש עקבים? אולי סתם ככה, כי זה נחמד (וכמובן שגם מוסיף כמה סנטימטרים לגובה). יתכן וזו דרכו של המין הגברי למחות כנגד תפקידי המגדר שקבענו לעצמינו- כפי שעשו הנשים עם חליפות המכנסיים כבר לפני עשרות שנים. כחול זה כבר לא לבנים וורוד כבר לא לבנות. מדענים איטלקיים כבר הזהירו מזמן כי ההפרדה הדיכוטומית הזו שבין שני המינים תעלם בעוד כ100 שנה. עם הקדמה הרפואית של היום, מי יודע, אולי ברי המזל שבינינו עוד יזכו לראות את זה קורה מחוץ למסלולים של גוטייה ובאופן כוללני יותר. אם אהיה בניהם, אוכל לומר: "כתבתי על זה פוסט כבר ב2011".

בלי סודות

17-25 הוא טווח הגילאים בו גברים קונים לעצמם תחתונים באופן אצמעי. לפני כן, היו אלה האמהות ואחר כך החברות שרכשו את הפריטים עבורם. אין זה מפתיעה לכן, ששיווק לבני הגברים מופנה לרוב לנשים, המהוות באופן פרדוקסלי את כוח הקניה העיקרי. לעומת זאת, רוב הגברים לא ידעו את מידת החזייה של בנות זוגם ואם יחזרו הביתה עם זר של שושנים ושקית לבנים, הם גם יצפו לקבל משהו בתמורה...
לתצוגת האופנה של Victoria's Secret אין שום ערך אופנתי ואף אחד גם לא מתיימר להציג אותה כבעלת פאן כזה. מפגע הכוחנות הרהבתני של ענקית ההלבשה התחתונה, הפך כבר מזמן לאירוע הנוצץ והמבוקש ביותר בארה"ב, אבל בראש התור להשגת הכרטיסים עומדים הגברים. הרי ברור שאת כנפי המלאכיות הרובוטיים שלבשה אדריאנה לימה או את כנפי הפרפר מנוצות הטווס וגם המחוכים הקלועים או המטאליים של קרולינה קורקובה ושאנל אימאן, יישארו ארוזים במרתפי החברה עד ה"מחווה" שיערוך לכבודם מוזיאון המטרופולין בניו יורק בשיתוף עם ווג בעוד כמה עשרות שנים. מה שכן הוצע למכירה, הייתה הפנטזיה. גופן של הדוגמניות, מקושט כמו עץ אשוח בכל אובייקט שהופיע איי פעם בחלומו של גבר, אם היה זה בובת ורודות, גרביים בצבעי הקשת, בועות סבון מופרחות, מתאגרפות, נהגות מרוץ ושחקניות פוטבול. גם רתמות S&M, ניטים, השושוני- מהבוקה הנ"ל בדיוק בקומות האסטרטגיים ואפילו קייטי פרי אחת, דביקה מתמיד.אודטה, הידועה בעצמה כחובבת חזיות לא קטנה, אמרה פעם בתוכנית הבוקר שלה ש"נשים לא מתלבשות בשביל גברים, הן מתלבשות בשביל נשים אחרות", אבל אני נוטה לחשוב שזו רק אשליה. את ההרגשה הפנימית שאישה חווה בעת לבישת לבנים סקסיים ותחושת האינטימיות שבינה לבין עצמה- רק אישה יכולה להבין. אבל חלק ניכר מאותה הרגשה מתגמלת נובע מההכרה ב"נזקקות" של הגברים למראה חזיית תחרה עם מעט תמיכה או בכוח הגלום בישבן ארוז תחתוני סאטן וההכרה במה שגברים מסוימים היו מוכנים לעשות כדי לזכות במבט מעמיק יותר. מדובר באינסטינקט בסיסי, טבע שני, חייתי, ממש כשם שגברים לא יכולים לעמוד בתשוקות המיניות שלהם (נכון ב99%) נשים לא יכולות לעמוד בצורך שלהן להיות נזקקות, נאהבות ומחוזרות (נכון ב99%).

(מימן, YSL הוט קוטור. משמאל, "טראש דה ג'ור")

בילדותם שיוועו ל"שד המזין", המיניק, המשביע- שלאחר מציצתו- נראה העולם בטוח וורוד יותר. בבגרותם, הם ממשיכים לשווע לאותו השד, הוא לא צריך להיות רך, מחמם ואפילו אין זה משנה אם נקנה "בחנות הפלסטיקאי" הקרובה לבייתה. זה גם בכלל לא חשוב למה הוא מחובר, העיקר שיהיה. (נכתב בגוף שלישי, למען "הריחוק". אני לא מתכוון להכניס את עצמי לתסביך הזה). אין לי בעיה עם נשים בחזיות אפילו לא עם עירום, יש לי בעיה עם טעם רע. איב סאן לורן העלה את Laetitia Casta על מסלול תצוגת ההוט קוטור שלו ב1999 כשערוות מעוטרת ורדים ועלים מוריקים. האימג' האלגנטי, העדין והרך שיצר, יכול היה להילקח מפנטזיה נשית כמו גם גברית. הפסל שהתקין דניאל אדוארדס בדמותה של בריטני ספירס ההריונית, יכול היה להירתם גם הוא "לקמפיין הגברת המודעות" לרעיון שבפוסט זה. הפסל של אנג'לינה ג'ולי מאכילה שני תינוקות בשדיה כאשר שפוד נעות בראשה, יכול היה להתאים אפילו יותר.

הקונספט של התצוגה, שהגיש לגברים הצופים בה את האשה כביצת קינדר, הזכיר לי מאוד את השיר שלמעלה. בכל אופן, לפיגוע הסטייל המחריד הזה, שזוועה כמוהו לא נראתה מאז שנות ה80, אין שום הצדקה: לא מכירה של יותר חזיות ולא הגשמת חלומם הארוטי של תינוקות שגדלו ללבוש חליפות.

מאתמול דיאטה!

תמיד האמנתי ש"דברים טובים באים במנות קטנות" בדיוק כמו בושם, כשעוברים את המינון המדויק זה הופך מ"או דה טואלט", למיים מהמשתנה הציבורית איי שם בדרום ת"א. בעולם של שפע ואינסוף אפשרויות הפרופורציות מתעוותות. לצרכנים רבים בעידן בו אנו חיים אין את הידע וגם לא את הצורך להבחין בין שמלת שיפון מקורית של דרס וון נוטן לבין החיקוי שלה, על הקולב בסניף זארה הקרוב לביתם (עשויה פוליאסטר סינתטי מתוצרת טורקית). הקפדה על איפוק, איכות ושמירה על דיוק סולידי בבחירות האופנתיות מקבלת חשיבות רבה יותר היום דווקא בשל נסיבות אלה.

אם דג זהב היה נותן לי 5,000 שקל לבנות בהם בגדים (רק בגדים, לא לתרומות או הצלת בע"ח וכו') הייתי מעדיף לקנות בהם פריט אחד, נגיד מעיל צמר של "ברברי", כזה שכל תפר פנימי בו מחושב בקפידה, שצמר הקשמיר ממנו הוא עשוי לא הכיר מגע של סיב סנטטי מעולם. עם בטנת סטן בצבע לא שגרת, כפתורים מעוטרים וכיסים נסתרים. מעיל שגזרתו עשויה כך שתפר הכתף מונח בדיוק בין הישורת שממשיכה את עצם הקולר לבין הקו האנכי של הזרוע, כזה שכאשר אתה לובש אותו, אתה מייד מיישר גו, ומשרבב חזה קדימה בטבעיות אצילית שכזו. מנגד, לא חסר אנשים שהיו מעדיפים לפוצץ את הארון בשלל פריטים יקרים הרבה פחות בחסות המשפט "כל המרבה הרי זה משובח".

("האיכות הלכה לעולמה", נשארנו עם זר שיבולים ירק, שיום אחד ינבל גם הוא)

בשלב מסוים בחיי, החלטתי שאני לא קונה יותר "סתם". אין דבר יותר משכר מאשר להתמלא בכמיהה לפריט שמוצא חן בעינך: הפנים מתמלאות בסומק בוהק, הלב מתחיל לפעום בחוזקה והרגשת האדרנלין שנשפך מיותרת הכליה וממלא את הדם מוביל אותך להחלטה :"זה חייב להיות שלי". מתי בפעם האחרונה הרגשתם כך? זה לא קורה הרבה. הסיבה לכך היא בדיוק אותו השפע, כולנו עברנו את סף הרוויה, איבדנו את היכולת להעריך פריטי לבוש ולהרגיש מסופקים במה שאנחנו לובשים. אנחנו רוצים עוד ועוד ועוד וככל שיש לנו יותר אנחנו מרגישים שחסר לנו כפליים.

(תארו לעצמכם איזה חור יש לכולנו בלב אם אנחנו מרגישים שאנחנו צריכים כל כך הרבה סמרטוטים)

סף הרוויה שדיברתי עליו, קיים גם לגבי חושים נוספים לחוש הריח ל"חוש האופנתי". כך לדוגמה, אחרי שאוכלים חפיסת שוקולד, בשלב מסוים הוא הופך דוחה כך שאפילו מרנג קליל ומתקתק או קציפת פירות אוורירית יקבלו טעם של רסק מלפפונים חמוצים טפל שאכילתו מקבילה לבעיטת פיל באזור הקיבה. כדי להחזיר את אותו "סף רגישות" חמקמק איזון התקין ולכייל מחדש את הטרמוסטט, צריך לעשות סטופ קטן. בפרויקט "דיאטת האופנה" בו אשתתף ב10 הימים הקרובים, אשתדל להוכיח שכן, אפשר גם אחרת. לא צריך שפע וגם לא ממון, צריך סגנון. בשנות השישים, התקופה שהייתה אחת המשמעותיות ביותר בהיסטוריה של האופנה לאשנים היה מספר מצומצם של אאוטפיטים. קחו לדוגמה את "מד מן" של שנות ה50-60, לעומת "גוסיפ גירל" שב אלף השלישי. הנשים של שדרות אבניו לא מתביישות ללבוש את אותו הבגד פעמיים, אולי כייוון שאין להן יותר מידיי, אבל מצליחות לעשות בו מהפכות חסרות תקדים באופנה ובכלל. כחלק מהפרויקט, בחרתי 6 פריטים אותם אלבש בשבוע וחצי הקרובים לא כולל אקססוריז ונעליים (כשאני חושב על זה, לטיול האחרון שלי בפריז העמסתי הרבה יותר). אתם כמובן יותר ממוזמנים לעקוב אחרי החוויות והרשמים שלי ושל עוד 4 בלוגרים המשתתפים בפרוייקט באתר onlife .

מיתולוגיה קולוסאלית

כיכר אתרים, אחת ממפלצות הבטון שהשתלטו על חופיה הזהובים של תל אביב ידעה השמצות אין קץ. היא נהגתה בשנות השישים, פרי מוחו הקודח של יעקוב ריכטר שנהנה מהפריבילגיה של חיים בעידן רווי שפע עיצובי ועושר אדריכלי בלתי נדלה. הקולוסיאום, שהוקם ב75, יחד עם הכיכר, שימש תחילה כסניף של כלבו שלום, "דרגסטור שלום", והתאפיין בזכות מראהו הבלתי מזוהה המזכיר יותר ספינת חלל העוגנת על בסיס בטון. כעבור שנים ספורות, נסגרה החנות, והמבנה שודרג ל"קולוסאום" שכולנו מכירים היום- לאחד ממועדוני הלילה המיטולוגים של תל אביב. סמי הירש, איש העסקים שפתח את המקום, נסע המיוחד על מנת להתרשם מ"סטודיו 54" ששגשג בניו יורק באותה תקופה. עיצוב הפנים, של ישראל גודוביץ, היה גרנדיוזי: ריפוד כסוף, זכוכיות דמויות מראה שהסתירו את הפיגומים החשופים והקבלים שבתשתית המבנה והחזירו את השתקפותם של הרוקדים, כדורי דיסקו ומגלשה המחברת בין הקומות היו חלק מהאלמנטים העצוביים שהפכו את המועדון להיכל שנראה כאילו הגיע מהחלל, שיא הקדמה והסטייל. בערב הפתיחה חנכה את המקום גרייס ג'ונס, הזמרת האייקונית בעלת המראה האנדרודני. גל אוחובסקי, שהיה אז מלצר צעיר באותו המועדון, מספר בסדרה של ניסן שור, הסוקרת את תרבות המועדונים בישראל, כיצד הושיט את ידו לעבר מפשעתה של הזמרת כדי לאשש את השמועות לגבי מינה, אך התאכזב מהעדר הבליטה גברית בעודו מועף בבעיטה מהבמה ע"י ג'ונס האימתנית. הקולוסאום נסגר ב93, יחד עם החלומות להפיכת תל אביב לניו יורק של הסבנטיז והחלום האדריכלי, כיכר אתרים, שנראתה אז כהבטחה מסחררת, הפכה שוממת ומאוסה על רבים. הקולוסאום נקנה לפני כמה שנים, שופץ ונפתח מחדש. אייל קיציס נשא שם את טלי מורנו, אבל אני זכיתי לטעימה מהאגדה התרבותית הזו בזכות השקת מותג השעונים TOY WATCHES בארץ.
המבנה כיום נראה שחור ואפל. ספות ארוכות מקיפות פרוזדור המוביל אל הבר והשריד היחיד משנות ה70 הוא אולי גרם המדרגות עם מעקה כסוף ולוחות זכוכית בדפנותיו. בקומה השניה כורסאות מבד דמוי עור קרוקודיל או כונניות המחופות אותו הבד לצד ויטרינת המציגות כלי זכוכית זולים, מעניקים למקום מראה של מועדון לילה זול וצעקני, כזה המתאים אנשים גסי רוח משכבות סוציו' נמוכות.

(הרעיון להשיק מותג שעונים במבנה עגול היה הברקה, למרות שאני לא בטוח שזה היה השיקול המרכזי. לדעתי, אם הבליינים בסטודיו 54 היו צריכים לבחור שעון, הם היו בוחרים בדגם המצופה באבני קריסטל בוהקות. אני לא חושה שהדגם ניתן להשגה בארץ, כמו גם האוירה במועדון הליילה האגדי).

כולי תקווה כי יום אחד יזכה האתר בעל הפוטנציאל הזה לשיקום מוצלח ולשינוי תדמית שיהפוך אותו ללא פחות נחשק מהקולוסאום ברומא או סטודיו 54 שבניו יורק. הדבר היחיד שהמתיק את הגלולה ועידן את האכזבה מהמקום, היה שעון הכרומו השחור שקיבלתי באירוע (למרות שבעצם בקשתי לקבל את הדגם בצבע האפור).

התחקות אחר מקורות ההשראה של דונטלה

דונטלה ורסצה הציגה השבוע במילאנו את קולקציית הגברים לקיץ 2011 בהשראת שנות ה50-60. רוק אנד רול של מעילי עור שחורים עם פרינג'ים, נעלי לקה שחורות ומחודדות לצד חולצות משבצות בכחול, לבן אדום. מכנסים מקופלים המגיעים עד הקרסול ותסרוקות בלורית משומנות בגריז עידנו מעט את הגבר הולגרי של ורסצ'ה. אומנות הפרינג' הגברי מעולם לא הייתה מפותחת כל כך כמו בקולקצייה זו. דוגמן, שגופו מכוסה בקעקועי ענפים ופרחים לבוש מכנסי עור צמודים ופרינג'ים מתבדרים בצידיהם, יכול היה להיות בקלות תוצר אחת מעבודות האומנות של וים דלווי. דלווי, אומן המגדל חזירים בחווה שהקים בדרום סין, נוהג למקעקע על עורם בין השאר איורים של "דיסני". לקרל לגרפלד נראה שהיתה גם כן השפעה כמוזה בקולקציה זו, אם נשפוט לפי המיקטורן השחור והארוך שנלבש מעל חולצה לבנה מכופתרת, עניבה שחורה ורחבה ושתי שרשראות כסף גותיות האופיניות למעצב המפורסם.

(מימין: פרינג'ים מרתקים, אה-לה- כריסטופר קיין. משמאל: וים דלווי יוצר אומנות ולמטה חזיר מקועקע במוטיבים מהסרט "בת הים הקטנה")

ניתן היה לסכם כי כל מראה בקולקציה יכול היה להיות תלבושת הדמויות מסט הסרט "נער משום מקום", המספר את סיפורו של ג'ון לנון הצעיר טרם הקמת הביטלס. ואולי היה זה קריסטופר קיין, הרכש החדש של דונטלה, שבצלמו ובדמותו נוצרה הקולקציה? קיין, שמצא חן בעיני דונטלה, קיבל תחילה תפקיד בעיצב אביזרים במותג אך התקדם אחרי עונה אחת והפך למעצב הקו הצעיר בורסצ'ה, VERSUS. עור, פרינג'ים, עיטורי כסף על שרשראות או חגורות וג'ינסים דהויים, היו אלמנטים בולטים בקולקציות עבר של המעצב עבור קולקציות הנשים למותג שלו והפכו למזוהים עימו. האם יתכן שידו הייתה גם בקולקצייה זו, או שהייתה זו רק הרוח שהביא איתו?

את סוף התצוגה היו חייבים להרוס גברים לבושים חלוקי חוף מתנופפים בהדפסים גיאומטרים של שחור ולבן. אחד מהם, היה לבוש במה שיכול היה להיראות כמו טלית...
לסיכום, קולקציה מעניינת עם כמה פנינים מבריקות בים מלא כתמי נפט.

לראות מעבר לבנאליות שבאופנה-מלתחה כהצהרה

הרבה אנשים עושים מורידים מערכה של האופנה (דוולואציה). שנים רבות שלטה התפיסה כי לבוש הוא עניין טפל ושולי, חסר משמעות ורדוד, שהעוסקים בו רפי סכל. אבל לאחרונה נראה שקרנה של האופנה עולה והיא מתחילה לקבל את הכבוד המגיע לה. כך לדוגמה, טימותי גייטנר, המזכיר של מחלקת האוצר בארה"ב, בראיון עומק לווג האמריקאי, מציין כי "אם מסתכלים על כל תמונה אופנה מצוינת מחוץ לקונטקסט שלה היא תספר לך על מה שקורה בעולם במידה לא פחותה מהעמוד הראשון בניו יורק טיימס".
אופנה היא לא עניין גחמני וחסר בסיס, בניגוד לדמויות רבות העוסקות בה (אנו מכירים כאלה גם בארץ). היא מתבססת על תחזיות הנבנות בהסתמך על הרוח הכלכלית, המצב החברתי, אירועי תרבות ואומנות הקורים סביבינו. היא משמשת למעשה חלון המשקף את כל מה שקורה בתקופת הזמן בה אנו חיים ואת ההוויה שאנו שרויים בה.
לאחרונה היא גם הפכה למוקד מרכזי בשיח הפוליטי. נשות הפוליטיקאים הגדולים בעולם, זוכות לסיקור תקשורתי שאינו נופל מזה של מבעליהן בנוגע לבגדים שהן בוחרות ללבוש. זה התחיל עם האובססיה הקולקטיבית עם ג'קי אונסיס שהפכה לאייקון אופנה בדומה לטוויגי או גריס קלי, וממשיך היום עם קרלה ברוני ומישל אובמה. גם שרה פיילין הבינה את החשיבות שבמלתחה משובחת ובזבזה כ 100,000$ מכספי הבחירות בגדורף גודמן או סקס פיפט אבניו על בגדים, חבל שלא כל כך הלך לה.
(התמונה מכאן)
דוגמה טובה לשימוש באופנה ככוח פוליטי ניתן לראות היום במערכת הבחירות בבריטניה. כן, גם שם האומה מתעסקת במלוא הרצינות והעניין במה שנשות המועמדים לרשות הממשלה לובשות. והנשים עצמן מודעות לכך ונוהגות בהתאם. שלושת נשות המועמדים, שרה בראון, סמנטה קמרון ומיריים קלייג, משתמשות בלבוש אותו עוטות על גופן כאמצעי להעביר מסר חשוב שיכול אולי להעיד על בעליהן. בדומה למישל אובמה, גם הן מקפידות ללבוש בגדי מעצבים מקומיים, אך נראה שבניגוד אליה, הן נותנות את קולן לרשתות "האופנה המהירה" ה"הי סטריט", היכן שרוב הציבור משקיע את כספו בבואו לרכוש פריט לבוש אופנתי. בניגוד לגב' אובמה או גב' ברוני, הן מגלות רגישות למצב הכלכלי הבעייתי שאנו שרויים בו ונמנעות מלהתפס בבגדי מעצבי על ראוותניים כמו דלה רנטה או דיור. אולי מתוך הפקת הלקח המתבקש בעקבות תקרית "נעלי הלנוון " של הראשונה. כך, הן מצליחות לעשות שרות טוב לחברות העממיות המוכרות לנו יותר כמו Zara, Cos, Uniqlo, Topshop וגם לכאלה המוכרות לנו פחות אך שולטות בתעשייה בבריטניה.
סגנון הלבוש שלהן קליל ויומיומי עם נגיעות אופנתיות כמו שכמיות או סקיני ג'ינס ומצליח לעקוב אחרי המגמות הבולטות בעונה בלי להיראות פתטיות. כל אחת מהן, הצליחה לגבש לעצמה סגנון שהפך למזוהה איתה ומביא את האמת האישית של כל אחת מהן, בראון, אימצה את הקרדיגן, שהפך למזוהה עם אובמה, אותו היא משלבת מעל שמלות שיפט או חצאיות עם הדפסים גיאומטרים או צבעוניות עזה. קמרון, הצעירה ממנה ב 8 שנים וצרה ממנה בכמה מידות, הלכה על לוק עכשוי שיתקבל כ"צעיר יותר" ומרבה להראות במכנסי ג'ינס בגזרת "בוט קאט", נעלי בובה שטוחות ומקטורן מחיווט וצמוד מעט. קלייג, הפחת מוצלחת אופנתית, מרבה ללבוש שריגים, חליפות מכנסיים וג'קטים מיושנים בסגנון לא עדכני במיוחד. אבל באופן כללי, אפשר לסכם ולומר כי פרט לתקרית המביכה בה נתפסה אחת הנשים באותו הלבוש בשני ימים רצופים, לא נרשמו אסונות נוספים.

אישה אמריקאית- חלום או מציאות?

בשבוע הבא, פתח ב Costume Institute at The Met התערוכה “American Woman: Fashioning a National Identity”,. כ 80 דגמי הוט קוטור ושמלות ערב יוצגו לראווה, כחלק מהתערוכה השנתית הנערכת במוזיאון. השנה, בחר הMetropolitan Museum of Art לעסוק באבולוציה של האישה האמריקאית. התצוגה תתחלק לכמה קפסולות של זמן: הגלריה הראשונה לדוגמה, מלאה בשמלות ראוותניות של Charles Frederick Worth, מסוף המאה ה19. בגלריה השניה תתמקד ב Gibson Girl (שמהווה את אחד האידאלים הראשונים למראה האישה, ואפיינו את שנות העשרים). הגלריה השלישית תכיל אוסף של סרטים המתאר את שחרור האישה החל ממהע"ה ה-1. גלריה נוספת תעסוק בסגנון ההוליוודי המאפיין את שנות השלושים (אותן שמלות ערב ארוכות ונוצצות) וגלריה אחרת תתאר את האישה האמריקאית מהמאה ה19 ועד היום. גבריאל שאנל, מאדם גרה, ג'יין לאנוון, ליברטי, פול פוארו, אלזה שיפרלי ומאדם ויונט הם בין המעצבים ששמלותיהם יוצגו בתערוכה. (מימין: נערות גיבסון, השחקנית אנה מיי וונג, שמלה של לנוון)

כמידי שנה, התערוכה נערכת בשיתוף עם אנה וינטור, "ווג" וCFDA, ותפתח בערב גאלה המהווה גם אירוע צדקה בשיתוף עם אופרה וינפרי, פטריק רובינסון (גאפ) שיערך ביום שני. בעבר, כרטיס לאירוע עלה 5,000$, שהולכים לצדקה. כרגיל, כל הכוכבות ההול וידיות של ימינו, נשות החברה והזמרות המפורסמות יגיעו לבושות במיטב מחלוצותיו של המעצב האהוב עליהן שגם ילוו אותן באותו הערב.
בבואם לתאר את האישה האמריקאית, בחרו האוצרים בתערוכה להתמקד בנשות חברה ושחקניות ידועות. אבל האם זו אכן הדמות המייצגת של האישה האמריקאית הממוצעת? עקרת הבית בעיר הפרברים או האם המתפרנסת מעבודה ב"דיינר" ניו יורקי או בבנק היו ראויות יותר לשמש כמוקד ההתייחסות בתערוכה. אותן הנשים בדיוק שעיטרו מודעות פרסום שם חברות נפוצות ונראו כמו אשתו של השכן או ראש ועד הבית השכונתי. נשות חברה, רעיות נשיאים ויורשות עשירות הן אולי המודל של "האישה האמריקאית" במילניום השני, מושא לקנאה והערצה, אבל האם גם בימים עברו כולן רצו להיות ג'קי קנדי או מרלין מונרו (מד מן), כשם שהיום כולן רוצות להיות פריס הילטון או קרלה ברוני? יתכן שכן, אבל מה שבטוח, אז, בניגוד להיום, אנשים חיו בשלום ובסיפוק עם המקום שאליו היו שייכים. השאיפות של נשים בעבר היו להדביק את פער המעמדות בין גברים לנשים, לחולל שינוי ולקדם את מעמדן, כיום, היעוד שרואות לעצמן מרבית מבנות העשרה הוא להיות מפורסמות, דוגמגישות או שחקניות, מקצוע קונקרטי אינו עולה במוחן בתשובה לשאלה מה תרצי להיות כשתיהיה גדולה?

(סוג אחר של שוביניזם...)

בעבר, גם אם נשים רבות נשאו את עניהן לאידאליים מרוחקים מהן- שחקניות או דמויות מאוירות ודמיוניות- נראה שהגבול בין חלום למציאות היה ברור וחד. כיום, נראה שהתווך הדק שבין שני המדיומים הולך ומטשטש בתפיסה הקולקטיבית שלנו. יתכן וזה גם הגורם לחוסר שביעות הרצון שלנו מעצמינו.

התערוכה“American Woman: Fashioning a National Identity", תוצג ב Metropolitan Museumבניו יורק, בין ה5 למאי וה15 לאוגוסט.

מה לילדי סלבריטאים ולנרקסיזם של הוריהם?

תמונת פפרצ'י של סורי קרוז נועלת נעלי עקב זהובות הסעירה את טורי הרכילות והשדולות לזכויות הילדים. האם זה ראוי שילדה בת שלוש תנעל נעלי עקב? מה דוחף אם לאפשר לביתה להתלבש כך? ומה הקשר בין זה לנרקיסים?
מקור המונח נרקסיזם הוא במיתולוגיה היוונית. נרקיס, לפי המתולוגיה, היה בחור צעיר שהתאהב בבבואה של עצמו כפי שנשתקפה בבריכה. הוא טבע במי הבריכה כשניסה לקפוץ במטרה לחבק את דמותו שנשתקפה במים. לאחר מותו גופתו הפכה לצמח הנרקיס.
הביטוי נרקסיזם, בגלגולו הפסיכולוגי-המודרני, הוא ביטוי פסיכואנליטי (התיאוריה שמונה את השלבים בהתפתחות אישיות האדם לפי פרויד) מורכב ורב משמעויות כשאת עיקר התוכן יצק לתוכו ז. פרויד. ביום יום, אנו משתמשים במונח נרקסיזם כביטוי נרדף להערכה עצמית.
אתם בטח שואלים את עצמכם, מה נפלתי עליכם עכשיו עם כל הפסיכולוגיה הזאת "בגרוש" והסיפורים על יוון בעת העתיקה משיעורי הסטוריה בכיתה ה'?!
כבר הרבה זמן שאני מהרהר בסוגיה הקשורה ב"ביבי בלומרס" שפקדה את הגבהות ההוליוודיות המוזהבות באר"הב. כל אותן הכוכבות/הסליבריטאיות/הזמרות/השחקניות (וכו'), שהגיעו לפירקן, לגיל שבו השעון הביולוגי כבר כל כך מצלצל שהוא מתחיל ללכת אחורה... וכך בין לילה נפלונ מהשמיל עטורי הכוכבים מטר של אלפי תינוקות מואושרים שזכו להוולד לנשים העשירות, המשפיעות או המפורסמות בעולם.
ופתאום, נראה כאילו תינוק חדש הוא האקססורי האולטימטיבי "הפוסט מודרני", "פוסט אגוצנטרי" (הרי שזהו יצור ולא נעל שנועלים- ממש ערכי מוסר עליון). קיט מוס, קיטי הולמס, שרה ז'סיקה, בריטני, קריסטינה, ריס ויטרספון ואנג'לינה- והרשימה עוד ארוכה, זרועותיהן של כולן עמוסות בפעוטות קטנטנים.
ולנפשות הקטנטנות והיקרות הללו, יש לספק את הצרכים החומריים שלהם הם ראויים: בגדים, עריסות, עגלות, בקבוקים ושאר פריטים החרכים. לא פעם, אנו נתקלים בתמונת פפרצי של קיטי (A.K.A גב' קרוז) וביתה היקרה סורי לבושות בבגדים תואמים, נעלי בובה אדומות מצופות בלקה, סרט אדום ושקיות תואמות של הרמס. כן קטנה לקטנה וגדולה לגדולה, או להפך, אני כבר התבלבלתי. (הערת שוליים: השם סורי נבחר, כיוון שעל פי בטענת הוריה משמעות המילה היא נסיכה בעיברית, אבל ככל הידוע לי, המשמעות היא "אדם, תושב המדינה סוריה"). גם אנג'לינה נהגה ליקנות לבנה בגדי D&G וליז הרלי היתה נוהגת לטייל עם בנה בעגלה מצופה בזהב (כן!) בשבילי פארק. תיק ההחתלות של ביתה של קיט מוס היה ה"Birkin" של "Hermes" והדוגמאות עוד רבות ומגוונות.
לפי פרויד, הנאה נרקסיסטית היא הנאה המרוחקת מהנאה פיסית או אינטלקטואלית. זו למעשה השגת הנאה ע"י השקעת כל האנרגיה ב"עצמי", ולא באינטראקציה עם אנשים או חומרים, אח"כ האדם נהנה מעצם הגשמות הנרקסיסטיות. דוגמא לכך היא הורה הרוצה שילדו יהיה הכי טוב בכיתה או ילמד בפקולטה הכי יוקרתית, כך למעשה הוא מגשים את עצמו. כך, באופן דומה, הילדים המסכנים הללו, שבסך הכל רק קיוו לצמוח בגן ורדים בארמונן המלך- ממש כמו הפרח מהסיפור "הנסיך הקטן", למעשה מהווים לא יותר מאובייקט המשמש למימוש הצרכים הרגשיים/נפשיים המעוותים של ההורים שלהם. קיט מוס הפכה את ביתה לשיבוט של עצמה: התסרוקת, השקיות, הבגדים התואמים מדיור או ארמני, פשוט מעורר בחילה. יש חוקים בעולם כנגד ניצול והזנחה של ילדים, ואני ממש לא בטוח שהמקרה הזה רחוק משם...קשה לי לראות את טובת הילד בכל הסיפור הזה. בתמונות הפפרצ'י, סורי נראת חרדתית, תלותית ומפגינה התנהגות שלא תואמת את גילה (צריך כמובן לזכור, שאלה רק תמונות פפרצ'י ושהסיטואציה בה צולמו אינה טבעית לילדה ומטבעה בוודאי שמשרה הרבה פחד). גם במדינתנו הקטנה והשאפתנית מצליחים להדביק את הפער אחרי ה"דוד סם", ושלל של חנויות ברמת השרון, הרצליה ובכיכר (כיכר המדינה כמובן), מציעים בקבוקים ומוצצים מבית היוצר של "דיור"- Made In Paris, עגלות של "ברברי" ונעלי D&G.
סיפור דומה הוא תופעת הכלבים הננסים שעיטרו את זרועותיהן המטופחות של בנות החברה העשירות, שתו מים מינרלים, אכלו עוגות מקונדיטוריות מפונפנות לכבים בלבד וענדו לצווארם מחרוזות פנינים מבית "שאנל". נכון, אז זה היה פתתי, אבל עדין נסבל. על הפיכת ילדים לאובייקט ואמצעי לחיזוק והגשמה עצמית בצורה חומרית ובוטה כל כך, אי אפשר להישאר אדישים.

רוחות מלחמה

יום חמישי נפתחה התערוכה המשותפת של יובל שאול ושיבץ כהן, "מפגש עבודות", בגלריה "טבי דרזנר" בנווה צדק שבתל אביב. מדובר באומן מוכשר שאת עבודותיו אני מכיר עוד מבית הספר היסודי. הפתיחה אומנם הייתה פחות זוהרת מאירוע ההשקה שהיתי בו ביום שלישי, אבל מרגשת לא פחות.
עבודותיו של שאול עוסקות לעיתים רבות בנושאים גרנדיוזיים שאולי מעידים על אופיו המגלומני מעט של האומן. טורף וניטרף, עושר ורדיפת בצע, נפש הבהמה שבאדם, אימפריאליזם, מין, עושר וכסף- כולם זכו להיות נושא מרכזי בעבודותיו ובתערוכות קודמות שלו. הפעם על הפרק עמדה "המלחמה" כנקודת המיקוד. נושא כוחני, גברי ורלוונטי להווה ולמציאות בה אנו חיים יותר מכל נושא אחר.
הפעם, תוקף שאול את נושא המלחמות והקרב באמצעות דימוי האונייה. גם מושג הגבריות, שמתקשר לנושא, מעסיק את שאול בעבודתו, והוא מטפל בו בדרכים שונות. בעבר יצר אוניות מלחמה מפרוות, ובתערוכתו הנוכחית הוא בוחן את הדימוי בכלים צילומיים ובאמצעות מודלים יצוקים מפורצלן. שאול אינו מתייחס לאלימות שבמלחמה, וגם לא בפוליטיקה. הפעם, הצד השברירי, האסתטי ואפילו הלירי שבקרב זוכים לעמוד במרכז יצירותיו.
עלות ייצור שלוש שפינות פורצלן שהופיעו בתערוכה היתה קרוב ל13 אלף דולר. למה כל כך יקר? היה צורך ביצירת תבניות מיוחדות אליהן יצקו את החומר, שרפתן וצביעתו בלכה. חלק מעבודות הכנת התצלומים היו כרוחות בטכניקות יצירתיות ומורכבות לא פחות- תמונת מטוסי קרב במצולות הים נוצרה כאשר דגמי מטוסים הושקעו בתחתיתו של אקווריום שבתחתיתו חול ים. התוצאה- מעוררת השראה, מסקרנת ונאה.

כדי לעמוד בעלויות, פנה שאול לאחד מחבריו, אייל נדלן שהסכים להשתתף בעלויות- דבר שייצר מחלוקת לגבי המסחריות שבשיתוף הפעולה, השחיתות וחוסר הרומנטיות שהיינו מצפים מאומן. טענות על מסחריותו של שאול היו מונחות על השולחן מאז ומתמיד. עבודותיו פונות לקהל יעד ספציפי, ממגזר מסוים ומוצגת בחנויות של חבריו- מעצבי הרהיטים ואחרים. את דגמי הפורצלן של הצוללות או נוסקת המטוסים עם הקרניים (ראה תמונה) היה ניתן לדמיין מוצגת בחנות "סוהו" או "הביטד". אך עובדה זו, לדעתי, אינה מפחיתה מהערך והיופי שעבודותיו. היא משקפת את תנאי המציאות בהם האומן מתבקש להתמודד עם המתח שבין הדחף ליצור אומנות לבין ייצר וצורך ההישרדות והקיומיות היום יומי. אותו מתח קיים ובולט גם בתחומים אחרים כמו אופנה, עיצוב מוצר והאדריכלות- כאשר מנגד לקונספט העיצובי עומדים גם תנאי המציאות והחובה להפוך את המוצר לשימושי ונגיש למשתמש בו- אם זה בגד, כלי, חלל, או מבנה.

התצלום, שהוא חלק מסדרת "העולם החדש", יוצע למכירה בתערוכה "מפגש עבודות" המשותפת לשאול. גודלו 24X18 ס"מ והוא נוצר במהדורה של חמישה עותקים, מחיר: 3400 שקל.

בין המוזמנים היו מעצב הרהיטים לאלפיון העליון איציק בן שמחון ורעייתו שלבשה שמלה שחרה מדהימה שנראתה של בלנסיאגה או מייסון מרטיו מרג'יאלה, נעלי "רוג'ר וויוייר" ושרשרת פנינים ענקיות. אפרת רייטן, אדריכלים מפורסמים, זוג אחיות רכלניות וותיקות- בשמן אני לא מצליח לזכור (למרות שאישתו של יובל, אורנה, בעלת החנות לבגדים בביתם היפה שבאלנבי, לחשה את שמן באוזני). ליסה פרץ עורכת "גלריה" הגיעה עם פרזורה גלית בסגנון שנות ה40', שמלת "מיו מיו" ונעלי עקב בבז' ולקה, מפקד חיל האויר לשעבר שהוא גם במקרה קרוב של שאול וגם צוות צילום של ערוץ 2 הגיעה לסקר את האירוע.
ונעבור לקצט מספרים: כל הנתונים- מכלכליסט: מחירה הרשמי של המשחתת הגדולה, שיצאה בארבעה עותקים (שעדיין לא נמכרו), נע סביב 25 אלף דולר. הצוללת השחורה יצאה במהדורה מוגבלת של תשעה עותקים; מחירו של כל עותק 5,000 דולר, ושניים מהם כבר נמכרו. הצוללת הלבנה יצאה במהדורה לא מוגבלת ("אני יכול למכור אותה עד יום מותי וגם אחר כך", אומר שאול). מחירו של עותק 12 אלף שקל, ועד עתה נמכרו שישה עותקים.

פלסטיק

הניתוחים הפלסטים תפסו חלק מרכזי ובלתי נפרד מתרבות היופי והטיפוח בחברה המודרנית. אם פעם, מתיחות פנים היו נחלתן של בנות 70+ עשירות ממיאמי, כיום, פרוצדורות התערבותיות כמו "מיני-פייס-ליפטינגס" הן עניין חלק בלתי נפרד מההכנות לטקסי השטיח האדום בהוליווד.
לתעשיית הקולנוע והזוהר יש חלק נכבד בכך דוגמניות צעירות בעלות עור מתוח ממלאות את שערי המגזינים ודוחקות הצידה את הכוכבות הוותיקות והמוכשרות. כך לדוגמה, מריל סטריפ, כוכבת עטורת שבחים ופרסים, התלוננה רבות על הקושי של השחקניות "מתבגרות" בהוליווד, והייתה מובטלת כעשור עד שהסכימה להיענות ולהופיע בכל תסריט שהוצע לה (ע"ע "מאמא מיה"), תוך כדי שהיא מותחת, מזריקה ומשפצת כל תא בפניה (בכל סרט חדש שלה, אני מגלה גומת חן חדשה שנעלמת אח"כ או שיתוק שלא היו). גם גולדי הון, בט מידלר, קטרין זיטה ג'ונס, סוזן סרנדון, ג'וליה רוברטס ועוד כוכבות אהובות-פינו את מקומן לבנות עשרה- חסרות הזהות ונטולות כשרון משחק, העיקר שעורן חלק, ישבנן מוצק ושדיהן זקורים.
מי שלא מנותחת לא עובדת. ומי שמנותחת נראת כמו תxx....הרבה מהפרוצדורות הופכות את האשה לקריקטורה של עצמה. סופיה לורן נראית כמו שק החבטות של הפלסטיקאי שלה, לאליזבת טיילור לא נשארו שרירים חופשיים שאינם משותקים, ונראה שכל פניה של שרון סטון הם תא אחד בודד שנמתח עד קצה היכולת. גם זמרות כמו שר, ומדונה שומרות את המנתח הפלסטי שלהן בחיוג מהיר. והאישה הממוצעת, עקרת הבית, "גב' ז'ליבנסקי" אם תירצו, מה נותר לה לעשות? למשכן את הבית כדי לקבל את שדיה של קטי פרי? למכור את האוטו כדי לזכות בעורה החלק של מיילי סירוס? לשבור את תוכנית הפנסיה כדי לחייך כמו בר רפאלי? גם אם יש בידן את ההון הכספי הזה, התוצאה לעולם לא תהיה מספקת ולא תעלה על הציפיות. בשורה התחתונה, כל הלחץ הזה והדגש על ההופעה החיצונית המושכת כגורם מכריע המגדיר את האדם או הגיל הצעיר שמעניק לו ערך גבוה וחיוניות והתווים המושלמים- משאירים את הקהל הרחב מתוסכלים ומלאים ברחמים עצמיים.
עוד משחר ילדותינו , חינכו אותנו שכדי להיות יפים צריך לסבול וששנות העשרים הם השנים היפות בחיינו (תרתי משמע), שלאנשים יפים "יותר קל בחיים" ולמה אנחנו לא נראים יותר כמו הבת של השכן או לפחות כמו ירדנה ארזי. ואף מילה על ברבי.


מתי נפסיק להכניס את ילדינו למעגל הקסמים הזה? מתי באמת נאמין שיופי לא קונה כלום. הוא רק יופי. כמה פעמים הסתנוורנו, הוטעינו והלכנו שולל אחרי ההופעה החיצונית? מתי נדע להעריך את עצמינו לפי מה שאנו ולא איך שאנו נראים.
לפעמים אני שומע תירוצים כמו: אני עושה את זה בשביל עצמי...בשביל עצמי- אני קורא ספר, לומד שפה חדשה, הולך לחוג, עושה ספורט, רואה סרט. בשביל עצמך אתה לא מזריק רעלנים המיוצרים ע"י חיידקים לעור, דוחף חומרים סינטטיים לשדיים או עובר ניתוחים קיצוניים ומסכני חיים כדי לשאוב רקמות שומן או למתוח עור.
תחשבו על זה....

דת אופנה ומדינה.

(ז'אן פול גוטייה קוטור קיץ 2006)

לרעיון של "אופנה פוליטית" חשפה אותנו הגברת הראשונה של USA, מיסיס אובמה, עוד במסע הבחירות של בעלה. לא רק שהופעותיה החיצוניות סוקרו בכל אמצעי התקשורת גם המעצבים שלבשה ולבחירות הבגדים שלה הייתה משמעות- החל מזהותו ולאומו של המעצב ועד לגזרות בגדיה והעדר הרשמיות כמו גם הקבלות לג'קי O.
מעצבים רבים נסחפו עם הזרם והחליטו להצטרף לחגיגה- ז'אן ז'אק דה קסטלבלזק, היה הבולט מביניהם, שייצר קולקציית שמלות שיפט מפייטים בדמות אובמה, אותה לבשה קטי פרי בטקס הEMA בשנה שעברה. כוכבים רבים אחרים גם הם לא התביישו לשאת את דמותו של המועמד האהוב על סיכת דש הבגד כמו אנדרה לאון טלי, המנהל האומנותי של ווג האמריקאי, או על T-Shirt פשוטה כמו בראד פיט ועוד.
אבל עכשיו כשהנשיא כבר נבחר, זכה בפרס נובל לשלום והספיק למשוך כמה פרצופים עקומים בגלל השיגו, נראה שאת מקום הפוליטיקה תופסת הדת. בעבר, לדת הייתה השפעה מכרעת על האופנה וסגנון הלבוש. הדת היהודית לא חסרה דוגמאות: כיסויי ראש, חצאיות ארוכות, טלית, מעילי חסידים ועוד. גם הכנסייה הנוצרית בתקופת הבניים והרנסנס הכתיבה את קוד הלבוש והאיסלם קופה על בנותיו ללבוש רעלות פנים במגזרים השמרניים עד היום. בעבר, הלבוש החיצוני היה סממן ואינדיקטור למוצא הדתי של האדם. ביהדות עד היום ישנו קוד לבוש שונה לכל חצר חרדית במאה שערים, והמתבונן ברחוב יכול להבדיל הין המקורות השונים (אמנון לוי אפילו כתב ספר בנושא).

(קריס ון אש חורף 2009, ג'יבנשי קוטור חורף 2009)

התרחקות מסממני הדת נתפס בחברה המודרנית והמערבית כנעלה יותר. ביטול סממנים דתיים מעיד על קדמה, אינטליגנציה, פתיחות ומעוף מחשבתי עצמאי.
לעיתים מבלי שאנו שמים לב, מצליחים הסממנים הדתיים לחדור לאופנה המודרנית גם כן. לפעמים רק בגלל שמשעמם לנו לרדוף אחרי משהו חדש, שטרם נראה ואנו מעדיפים לחזור לאלמנטים מוכרים שבטוח ונוח לנו איתם. לעיתים אלה הם תהליכים חברתיים או דתיים שמחזירים אותנו בעשרות שנים בזמן.

כך הייתה הקפייה טרנד ענק לפני כשנה שנתיים, וולנטינו הצטייד באחת לאחרונה כאשר כשנכך במסיבה שארגן לכבוד סרטו ""The Last Emperor ב Standard Hotel. ריקרדו טיסי, המעצב הראשי לבית ג'יבנשי, משתמש באלמנטים דתיים כמעט בכל קולקציה שלו ובמיוחד בתצוגות הקוטור 2009 לחורף הזה של המותג. לאחרונה, העלו בקלואי דוגמנית עוטת כיסוי עליון גדול, שהדמיון בינו לבין טלית אינו יכול להתקבל על משקל "מיקרי בהחלט". ב1978 ייצר איסי מיקי קולקציה בשם east meets west"" ובה דגם שמזכיר גם הוא טלית- לא רק הבדג עצמו אלא גם בתנוחות הדוגמנית המדגימה אותו ישנן מחוות המזכירות תפילה או טקס דתי. קריס ון אש, שמתפקד גם כמנהל האומנותי של Dior Homme"", גם הוא השתמש הכיסוי ראש ואזכורים מהלבוש המוסלמי המסורתי כמו גלביות ושכבות.

(דיור קוטור 2005-2006)

ג'ון גליאנו ובעיקר ז'אן פול גוטייה הציגו ב2006 קולקציות קוטור בהשראת אמא מריה וקדושים אחרים, ציורי ויטראז בכנסיות ואפילו אזכורים לישו.

ומה חוץ מאופנה?

הלכתי לחפש את אריק ומצאתי את עצמי...

אתמול בערב היתי בהקרנת הטרום בחורה של הסרט "מחפשים את אריק", ורציתי לחלוק עימכם את הרשמים שלי ממנו:

לפעמים אדם מוצא את עצמו במציאות שאינו יודע כיצד ניקלע אליה?, איך היא קשורה אליו?, למה היא מגיעה לו? ובטח שאין לו מושג איך יוצאים ממנה. אריק, גיבור הסרט, סובל מהזנחה עצמית וירידה במצב הרוח. הוא איבד אתת היכולת להנות ואינו מודע למתחולל בסביבתו הקרובה. בניו מאשתו שנטשה אותו אינם מעריכים אותו והוא אפוף רגשות אשמה והחמצה על אהבתו הראשונה אותה עזב לפני שנים. את עבודתו כדוור אינו מסוגל לבצע ואפילו בביתו שואלים אותו "מי אתה?".
חבריו מנסים להיחלץ לעזרתו, אך לא מצליחים לקדם אותו בתחילה. למעשה מי שמצליח להוציאו מהבוץ, היא דמותו של אריק קנטונה, שחקן הכדורגל אותו מעריץ הגיבור, שמופיע בדמיונו בעת שמעשן חשיש שמסתיר בנו. קנטונה מופיע כשבפיו שלל משפטים פילוסופים, פניני חוכמה ומטפורות שנראה שרק כדורגלנים יכולים להרשות לעצמם להשמיע בקול רם. אך למעשה, יש בהם המון מן האמת. הדמות, מייצגת את כוחות האגו שמוצא לעצמו אריק האמיתי, ובכך הוא בעצם מסייע לעצמו להתמודד עם המציאות אליה ניקלע באמצע חייו.
הוא אוזר אומץ וניגש אל אהבת חיו במטרה לשקם את יחסיהם, מציב לבניו גבולות ומסכים ליראות את נכונותם ולקבל את עזרתם של חבריו. הוא פונה אליהם כאשר נזקק לעזרה בהתמודדות עם עבריין שעימו הסתבך בנו וכעט מאיים ומסכן את עתידו.
לרוב אנו לא מודעים כלל לכוחות ולתושייה או לתבונה המצויים בנו. קל לנו לקבל את חוכמתנו כ"הזיות" או "צרופי מקרים". אם נאמין בעצמינו ובקרובים לנו ולא נמעיט בכוחם של האנשים האוהבים אותנו ודואגים לנו, אם נשתפם בחלק ממה שעובר עלינו- יוקל וייטב לנו.
בסרט צפיתי לבד, לאחר שידידה שקבעתי איתה ביטלה ברגע האחרון בטענה שהיא צריכה לקחת את סבתה לפסיכיאטר. הלכתי לבד, ביום חורפי, כאשר אני מלא מחשבות ושאלות. 116 דקות מהסרט יכלו להיות אולי תחליף לייעוץ נפשי. ההרגשה אחרי הסרט הייתה של "אני השלם עם עצמו". ממש כמו אריק, שכבר לא היה צריך לראות את עצמו מבעד לעינו של אליל הכדורגל שלו. הוא עצמו היה מספיק.

הבכורה של הסרט היא השבוע ב 5.11.09. קולנוע לב.

Did you ask yourself why do I LOVE jewelry?

לפעמים דברים שמובנים לנו מאיליו, יכולים להיות מורכבים הרבה יותר. קחו לדוגמה תכשיט. יש להם היסטוריה, יש להם כימיה של מתכות, יש בהם גיאולוגיה של היווצרות המתכות ואבני החן, יש להם "כלכלת בית" וחוקים לגבי ניקיון, שימור ותחזוקה של התכשיט. משהו שהסתכלנו עליו בפשטות כל כך, כמשהו שנועד להוסיף לנו יופי, חן ולשפר את מראנו החיצוני, מסתיר מאחוריו סמסטר שלם באוניברסיטה. אנו מעדיפים להתעסק באסטטיקה שלהם.
כך גם אופנה. מה גורם לנו לראות את הדברים כל כך פשוטים ושטחיים? מדוע איננו פילוסופים ועמוקים לגבי תחומים שנראים לנו מובנים מאיליו כאשר הם אינם? מדוע אנו לא עוצרים להעמיק את המחשבה ונתפסים לשטחיות?
כנראה בגלל ששטחיות ורדידות "קלים" לנו יותר. האדם הוא יצור עצלן מטבעו והתעמקות או התחבטות במצוקות היום יום- בהתחייבויות כלכליות או לימודיות, צדק ומוסר דורשים דיי הרבה אנרגיה. זהו מעין מנגנון הגנה, גם אם הינו עסוקים בשאלות פילוסופיות או אינטלקטואליות כל היום היינו יוצאים מדעתנו. עדיף לנו לראות את הדברים כמו שהם, לא להתחבט במה שמאחוריהם ובו בזמן לקבל את האושר והשמחה שהם מסבים לנו.
החיסרון: חוסר העומק המחשבתי כמו גם הרגשת הריקנות והרדידות שהרבה פעמים אנו בוחרים למלא בעוד קניות. אנו גם מסתפקים בחוסר הידיעה של "למה?".
אז, מי שבכל זאת רוצה להעמיק ולהרחיב את ידיעותיו יכול למצוא מידע על תכשיטים באתר של LuShae Jewelry. ומי שרותה להמשיך לשטוף את עיניו ביופי ובייחוד של תכשיטים קלאסיים והאלגנטיים- יכול להינות גם מתמונות התכשיטים המופיעים שם. שלל תכשיטים שמתאימים לאירועים שונים וגם לגברים. תרגישו חופשי לפרגן לעצכם משהו. נראה לי שהמחירים דיי נוחים והאיכות גבוהה.

ברבי, נעלי עקב, פמיניזם ומה שבנהם.

(בובות ברבי בעיצוב קריסטיאן דיור וורסצה)

לאחרונה פורסמה הידיעה כי בובת הברבי סופגת ביקורת חדשה מפי כריסטיאן לובוטין שהתבקש לעצב שלוש ברביות חדשות טוען שקרסוליה של הבובה "שמנים מידי". אין לי מקורות מהימנים, אבל אני דיי בטוח שהחברה עצמה היא זו שפרסמה את הידיעה הזו. שכן כולנו יודעים שהיא תעורר את גל התגובות של ארגוני הבריאות, התנועות הפמיניסטיות, ארגוני זכויות הילדים, ארגונים אנטי אנורקסים ועוד רבים אחרים.
אינני מבין מה הפליאה וההתרעמות מהערתו של מר. לבוטון. דעתו אינה יוצאת דופן, ולמעשה הוא משקף את ה"קול הקולקטיבי" של החברה שלנו שסוגדת ליופי, נעורים ורזון. אם אנו הצרכנים במקום לדבר, היינו נמנעים מקנית הבובות ומקבלים את אידיאל הגוף הבריא יותר, חברת מטאל הייתה מישרת קו ומוציאה בובות שנראות בהתאם. אך אין זה מספיק להסתפק באמירות צדקניות וצקצוקי לשון.
החברה שלנו ממשיכה לראות באישה אוביקט מיני, ולראיה הן נעלי העקב של לבוטון, שצוטט אומר כי הנעליים שלו לא נועדו להליכה או לנוחות, הן נועדו לשם פיתוי. הוא הוסיף כי מי שמעוניינת בנוחות, שתקנה נעלי ספורט.
לפי הידוע לי, הנעליים שלו נמכרות עדיין בטרוף, ובואו נודה בזה, כולנו הינו מוכרים את נשמתנו לשטן כדי לקבל זוג כזה עם סוליה אדומה.

נעלי ברבי, והנעליים שעיצב קרוסטיאן לבוטון לכבוד חגיגות ה50 לברבי בצבע "ברבי" של פנטון".

ועוד עניין:
לאחרונה יצא סיפרו של חוקר העיצוב הבריטי סטיוון ביילי העוסק באישה כמוצר עיצובי, אצו רצו להם ארגוני הפמניסטיות וגינו את הספר ואת מחברו. בכתבה ל יובל סער ל,גלריה של "הארץ" (קישור ) טען העורך בין השאר כי הציג רק עובדות ושאלה היוצאים נגדו לא טרחו לקרוא את הספר. הקטנוניות שבטענותיהן וחוסר הפתיחות לקבל רעיונות מופשטים יותר מאירה אותן באור פרימיטיבית. הומור הוא דרך מצוינת להתמודד עם דברים קשים באמת, יותר מפאסיביות אגרסיבית שנחשבת לפרימיטיבית ונחותה. המסקנות שמסיק כל אדם המתבונן באומנות נובעות מעולמו הפנימי והרוחני ומשקפים אותו. התבוננות בהתעללות והפיכת גוף האישה לחפץ שניתן לפיסול, עיצוב ושליטה ע"י מחוחים, נעלי עקב חזיות או גלולות- שרובם הומצאו ונוצרו ע"י גברים, היא הקרה בעיוות שבכך, ולא הצדקתו.
ולסיום, עיניין קטן על נעלי עקב: הרבה תיאוריות נכתבו על מקום נעלי העקב והתפקיד שהן ממלאות אצל האישה. המעניינות שבהן הן שנעלי העקב מייצגות את "קינאת הפין" של האישה בגבר, בעזרתן האשה מנסה להיות גבוה וזקופה יותר כמוהו (בטח נכתבה על ידי מי אם לא, גבר). תיאוריה נוספת מתבססת על כך שאצל הפרימטים, הישבן הוא איבר מיני. הליכה על נעלי עקב דורשת הקשתה של הגב ולכן הבלטה של הישבן וכך עירור המיניות, משיכה וחשק אצל הגבר הניאנדרטלי הצופה בה. העקבים גם דורשים שיווי משקל והנעת האגן, והאגדה מספרת כי מרלין מונרו הייתה מזמינה את נעלי העקב שנועלת כאשר בין עקביה יש הבדל של סנטימטר כדי שתדדה וכך תנועות עכוזה יודגשו.
אז כאשר נשים חושקות ומביעות את הדחף שלהן לנעול את נעלי העקב הן בעצם משתתפות בכל הסיפור השוביניסטי והופכות לכנועות. העניין כל כך עמוק, שנשים בטוחות ואף יצהירו בגלוי שזהו רצונן החופשי לנעול נעלי עקב ולסבול. באמת?!

Chelsea Flower Show-מה לכובע ולפרחי גינה?

העם הבריטי ידוע בחיבתם לכובעים! כולנו כבר שמענו על מרוץ הסוסים המלכותי השנתי, שהפך למסורת ב"אסקוט", בו נוהגות הגברות הבריטיות להתהדר במיטב מחלוצותיהם ובכובעים יחודיים שהפכו לאחרונה ליותר מסתם אביזר אופנה נלווה, אלא לתכלית ההופעה כולה, לאמצעי הצהרה אופנתית, תקשורת חברתית ופוליטית. אפילו הגברים, שנהגו לכבוש מגבעות משעממות, השתחררו, והחלו להרשות לעצמם להתנסות ולהעיז עם כובעים לא שיגרתים.
הכובע, היה תמיד פריט חובה במלתחה בריטית מסורתית, אך לאחרונה נראה שהוא זוכה למרב תשומת ליבו של העם הבריטי, והם לוקחים אותו ברצינות כמעט באותה המידה בה הם מכבדים את שעת תה המנחה המסורתית שלהם.
תערוכת הפרחים של צ'לסי (שמוצגת החודש עד ה23) , גם היא אירוע שהפך למוסד ולאחד הסמלים האיקונים של העם הבריטי. התערוכה, המוצגת מידי שנה בצ'לסי, שבלונדון (בגנים שבסמוך לבית החולים של צ'לסי) בחסותה של בית המלוכה הבריטי, משלבת ביתני תצוגת פרחים ועיצובי גינה פרי ידיהם של אומנים וגננים מפורסמים. (כן, בבריטניה יש גננים שהם בגדר סלבס! זו לא בדיחה, צופי BBC prime בודאי מכירים את Charlie Dimmock וחבריה מתוכנית הגינון). בתערוכה מוצגים גם מינים אקזוטיים ונדירים של צמחים כמו גם זנים חדשים שנוצרו ע"י החלאות או שהתגלו לאחרונה ביבשות מרוחקות.

זני פרחים חדשים שהוצגו בתערוכה

מעבר לאלמנט המקצועי- גינוני, המוצגים הבוטנים המרהיבים והחוויה החברתית של התחככות בבני המלוכה שמבקרים בתערוכה מדי שנה, יש גם את הפאן האופנתי בכל הסיפור. את התערוכה פוקדים גם מיטב כוכבי הבידור הבריטים, ומכיוון שחובבי האופנה בדרך כלל סומכים על סיאנה מילר או סופי אליס בקסטר לספק את הסחורה, ציפתה לכולם אכזבה. הכוכבים הגיעו לבושים בגדים משעממים, כהים, נוקשים שלא תאמו את האווירה האביבית ו"רוח הטבע" ששררה בתערוכה.

Sophie Ellis-Bextor & Sienna Miller

הנסיך צ'ארלס מנשק את ידי אימו, המלכה אליזבט השנייה, לאחר שקיבל מדלית כבוד בתערוכה
(תסביך אדיפלי, איכס...)

לא כן לגבי הכובעים שחבשו אורחים אחרים. השנה בלטו הכובעים שעוצבו בהשראת תערוכת הפרחים. הצבעוניות, המקוריות, חוסר השגרתיות, מוטיב ההפתעה והתדהמה אפינו את הכובעים השנה. אתם מוזמנים לשפוט בעצמכם.

הכובעים, כוכבי התערוכה (אחרי הפרחים, כמובן...)

הדוגמנית חובשת כובע של במעצבת Cozmo Jenks, ואוחזת בידיה את אחד מזני הפרחים החדשים שהוצג בתערוכה: Rosa Grosvenor.

על ראשם של קציני צבא בריטניה במיל' שביקרו בתערוכה נראו כמה דוגמאות לכובעים מסורתיים יותר.

טבעת שעיצבה המעצבת התכשיטים לורה בוניק- לכבוד התערוכה

אתר התערוכה