גוטייה והאנטומיה של הקוטור

"ז'אן פול גוטייה תמיד עושה לנו שמח", היו מילותיה של הילרי אלכסנדר (עורכת האופנה של הדיילי טלגרף) בקור המקפיא של פריז (6- מעלות) לאחר תצוגת ההוט קוטור של המעצב בפברואר האחרון. אז, עמדתי מחוץ למטה החברה וצפיתי באורחים ברי המזל שזכו להכנס במטרה לחמם את רגליהם הקפואות בחום ההסקה שבבניין ולמלא את ליבם באושר השראה מצפיה בבגדים שהוצגו על המסלול.
קולקציית ההוט קוטור של ג'אן פול גוטיה, שהוצגה בשבוע שעבר, התאפיינה באיזון המדוייק בין הוט קוטור, תפירה עילית וחדשנות. הקולקציה שיקפה נאמנות את מופרעותו וייצירתיותו הבלתי נדלית של המעצב, אך הייתה גם אפופיה אוירה מודרנית מבחינה סיגנונית.
גוטייה, שפינה את מקומו כמעצב הראשי בהרמס לChristian Lemaire, מעצב הבית של לקוסט, המשיך בשלו ועיצובו את קו הקוטור למותג הנושא את שמו. העונה, נושא ההשראה היה שנות ה40 הקסומות. עם מינונים מדוייקים של סקסיות מפתה, אצילות מתונה ויוקרה לא מנקרת עיניים, גוטייה יצר את הקולקציייה בדיוק מאותם המוטיבים האהובים עליו תוך שימוש באלמנטים המוכרים מתצוגות העבר שלו.

מעילי הטרנץ' שהפכו לסמל ההיכר של המעצב, פתח את התצוגה בשחור וסגר אותה עשוי סאטן לבן. הדוגמנית המעשנת והטורבן שעל ראשה, היו שם כדי להזכיר לנו כי מדובר במעצב הפריזאי ביותר בצרפת. פרוות שועל ומינק לופפו סביב כתפיהן של הדוגמניות או בשולי השמלות ומעילי קטיפה צבעונית, תחרות, נוצות או אבנים יקרות יצרו על המסלול מצעד של עושר בלתי נדלה. שמלה בצבע ירוק זרחני בגזרה מבריקה או שמלות שנתפרו ממטרים רבים של עור היו בין הפריטים שבלטו על המסלול. שמלה וז'קט עור עם כתפיים נפוחות רופדו בספוג המשמש לריפוד חזיות- נראו כחליפת צלילה ושמלה עשויה מפרקים מפרקים בנוסף למחוך בצורת כלוב צלעות- ביטאו יחד את תמציתו של הקוטור: בגדים הנתפרים למידותיה של הלקוחה והופכים חלק ממנה נוסף להיותם one of a kind.

לחגוג את האהבה לאופנה.

מגוכך, וולגרי, גרוטסקי אבל מ-ד-ה-י-ם, הן המילים העולות במוחי אחרי צפיה בתמונות התצוגה של Jeremy Scottלחורף הבא, שנערכה אתמול בניו יורק. סקוט, יצר קולקציה שהכילה אזכורים לרבים ממעצבי האופנה בעלי השמות הגדולים. אפשר לומר, שממש לכבוד חג האהבה, שנחגג בתחילת השבוע, המעצב תפר קולקציה מיוחדת לאוהבי אופנה.
בקולקציה: מעילי הפרווה עם בשילוב עור וסרט קשירה או שמלה עם פפיון ענק מאחור וכמובן הסמוקינג, דגמים איקונים המזוהים עםYSL, קריסטלים ציבעוניים הודבקו בגסות למגפיים שתיפסו אל מעל הברך ודוגמאות צלב צבעוני היו המוטיבים שיצרו את הקונוטציה לאלה שעיצב קרל לגרפלד לשאנל בשנות השמונים- תחילת התשעים. חזיית החרוטים של ג'אן פול גוטיה גם היא זכתה לכבוד הראוי לה כמו גם דוגמאות של ויטראזים, דסקיות זהב שהודבקו על בגדים, צלבים על בד קטיפה ופריטי עור רבים היו האלמנטים שבהשראת גיאני ורסצ'ה המנוח.גם דוגמאות של צלליות נשים שנראו כאילו נחתכו ממגזין, עשויות קרטון בקנה מידה אמיתי של דוגמנית שולבו בחגורות הדוגמניות.
למרות כל השמות הגדולים, ש"רוחם" עלתה בין שורות הקולקציה, היה בה גם יצירתיות, חדשניות, הומור ורוח טובה המאפינים את יצירותיו של המעצב הוירטואוז הזה. אהבה אמיתית לאופנה, היתה עמוד התווך של הקולקציה. ואם האמירה היתה לא מספיק ברורה, המילים "Fashion" או " "Style" היתה שרוגה על שמלות העטלף בקולקציה ונגלתה כאשר הדוגמנית פרשה את ידיה. (ורסצה, קרל לגרפלד, שאנל, גוטיה ועוד זכו למחווה יצירתית)

הדפס של כרטיסי אשראי מוזהבים על שמלות וג'קטים מסאטן היו האמירה הכלכלית, בהמשך לתיק שעיצב סקוט ל" Longchamp" בצורת כרטיס אשראי עם דיוקנו של המעצב במרכז. דוגמת ברקוד גם היא הודפסה בענק על אחד הסוודרים הגבריים. איור בצורת מטרה עיתר שמלת מיני מסאטן. אולי רצה סקוט לומר בכך שהמותג או הבגד הפך למטרה- מוקד לסגידה או הערצה, תגית המעידה על עושר וטעם בזכות המותג עצמו ולא האדם הלובש את הבגד.

Paris Journal, Day 1, Part B.

המשך הסיפור על היום הראשון בטיול בפאריז, העת שבוע ההוט קוטור ואיך פגשתי את סוזי מנקס והילרי אלקסנדר:

...משם המשכתי לגאן פול גוטייה.... המון של מעריצים, החל מנערים ונערות בגיל בי"ס תיכון ועד בגיל העמידה, גדשו את הכניסה ברחוב סנט מרטין ברובע הלטיני. גדרות ביטחון אבטחו את הכניסה, הרחובות נחסמו ע"י המשטרה מדי פעם ושוטרים כיונו את התנועה כדי לאפשר למוזמנים המפורסמים גישה נוחה. אנה וינטור חלפה ממש על פני, גם קארין רוינטפלד, שהיתה חביבה ונחמדה לצלמים שדיברו איתה.פרנקה סוזניף עורכת ווג האיטלקי ואליונה דולטסקיה, עורכת ווג הרוסי, בליווי סימון רובינס, בין העורכות החשובות שהגיעו לאירוע. מאוד הופתעתי כשאליונה זכתה לברק הפלשים ולהתנפלות הצלמים, שכן ווג הרוסי צובר תאוצה והשפעה הבעולם בזכות הפיכתה של רוסיה למעצמה מבחינת צרכנות מוצרי היוקרה והמותרות. תצוגות ממש לא מתחילות בילעדיה ובלי עורכת אל הרוסי.

(אליונה וסימון, רונטפלד ווינטור)

נשים מבוססות ולקוחות אישיות של המעצב, לבושות פרוות ובגדים מקולקציות קודמות; כמו ז'קט הקרוקודיל המבריק הזה בהשראת מעיל הטרנץ' עם צווארון פרוות שועל, תיקים ובגדים מהקו שמעצב גוטייה להרמס, שמלות ועוד. אימנואל אלט, עורכת משנה בווג הצרפתי בחרה אוטפיט נאה ומרשים. כתבת קנדית, בקי משהו (שתוכניותיה משודרות בערוץ החיים הטובים) סיקרה אותו, והסוד: יש לה פרקינסון, הלסת שלה רועדת כאילו אין מחר, בתנועות בלתי רצוניות וקטנות כאלה. מסכנה).
חלק מהמוזמנות חשבו שיאחרו איחור אופנתי, אך הגיעו הרבה לאחר תחילת התצוגה, אחת המוזמנות הגיעה חמש דקות לפני סוף התצוגה! ממש לא אופנתי ובטח שלא מכובד.

( מימין למעלה: הנסיכה סיריברי, Farida Khelfa שנראתה מדהים! אפריקאית, נשית חייתית, אישה אמיתית, היא ישבה ליד וינטור בתצוגה! עימנואל אלט, סוזי מנקס ושרה מיטשל, אשה עם מעיל קרוקודיל וצוארון פרווה מדהים!)

כשהחלו המוזמנים לעזוב את האולם, היתה זו ההזדמנות שלי לתפוס את מנקס. לאחר שצילמתי אותה, התלבטתי שניות אחדות, והחלטתי ללכת על זה. לבקש להצטלם איתה, התחלתי להידחף בין ההמון תוך שאני משתלב בקהל שביקש לעזוב את פתח האולם. אבל היה מאוחר מידי, היא נעלמה באופק. במקום זה, כמו מתוך צרוף מיקרים מפתיע או תחליף, הבחנתי בהילרי אלכסנדר, עורכת האופנה של הדילי טלגרף שגם את כתבותיה אני קורא ומעריך. ביקשתי להצטלם, היא הסכימה בחיוך. תוך כדי, היא שאלה אם קר לי, ואם נהנתי בתצוגה. עניתי שלא הייתי, והיא מיד החלה לחלוק איתי את הרשמים והחוויות שלה: שההשראה היתה מקסיקנית, והקולקציה צבעונית ושבסוף אריאל דומבסל עלתה לשיר. שאלתי אם היא נהנתה כמו תמיד מהתצוגות של גוטייה, היא ענתה בחיוב, והוסיפה שהוא תמיד גורם לנו לצחוק. הודתי לה על שדיברה איתי ויצאתי לדרכי, מרחף באויר. ישבתי בסטארבקס, ולמרות שעמדתי לכל אורך התצוגה בחוץ, כשעתים, בקור של 0 מעלות, והיתי בטוח שאוותר ואלך סוף סוף לאיזה מוזיאון (!) החוויה הנעימה והאישה המקסימה הלבבית והנחמדה הזו, גרמו לי להמשיך הלאה ולא להשבר. הבטחתי לעצמי לדבר עם מנקס, ואני לא חוזר הביתה בלי להשלים משימה זו. התחממתי מ"לאטה גרנדה אקסטרה הוט" עם אפקת קינמון וסוכרזית והמשכתי הלאה.
בדרך לולנטינו ברובע הלטיני, בחנתי משקים של "איטליה אינדיפנדנט", שקניתי יומיים אח"כ עם הנחה של 40% והחזר מס לתירים, קניתי לאימי צמיד, אכלתי קרפ צרפתי מסורתי ונכנסתי לחנויות שונות. הגעתי לתצוגה, שם פגשתי שוב את הנלי, שצילמה את מאחורי הקלעים עבור ווג .קום, וצפיתי במוזמנים. הפעם, האיפור והשער נעשו באולם ממול לזה בו הוצגו הדגמים, והדוגמניות עברו על פנינו, כך שזכינו להצצה ראשונה, לפני כולם. דיברתי עם צלמת של ווג איטליה, שזיהתה שאני ישראלי, בגלל המפתה, (יש לה קרובים בקיסריה ות"א). אנה וינטור ועורכת וג האיטלקי עברו שוב על פני, ואני נשאלתי ע"י בחור שנראה תלוש ולא שייך לנוף מי זו? כאשר וינטור חלפה.

לפתע, ממש לפני תחילת התצוגה, הגיעה מנקס, בליווי הצלם המבולבל שלה. זה היה הרגע לפעול. ניגשתי וביקשתי ממסיס מנקס להצטלם איתה, היא הסכימה, אבל ביקשה שזה יעשה במהירות, היא כבר מיהרה להכנס. חיפשתי מישהו שיצלם, אך כולם סביביינו היו עסוקים בלנסות להיכנס לאולם. לבסוף היא ביקשה מהצלם שלה לקחת את התמונה (הוא, החזיק את המצלמה הפוך, וצילם אותי חתוך בתמונה, אבל ניחא).
זהו. סיימתי את המרדף המתיש והמשפיל שלי אחר כוכבי האופנה שלי. כעט הייתי מוכן להתחיל מחדש ולחוות את העיר ולקחת ממנה את כל מה שיש לה לתת לי. הרגשתי כל כך מסופק שבלכתי הביתה, בדרך ישבתי בבית קפה, עברתי בעוד כמה חנויות ומאוחר יותר סיפרתי לכם על כך בפיסבוק.
זה היה רק היום הראשון בטיול! הביקור בפאריז היה מלא חויות, רגעים קסומים, טעימים, יפים, מרגשים, מעניינים, מביכים, מצחיקים, מעייפים ומה לא. אפשר לכתוב עליו בלוג שלם. אבל לא אעשה זאת, אמשיך לספר לכם על קטעים מהטיול, והייתי רוצה גם להעלות תמונות לפיסבוק בעתיד. לעכשיו זה מספיק. יש לי כבר סחרחורת.

***כל התמונות צולמו על ידיי (!) והן שיכות רק לי. הזכויות שמורות CCC***

ולכל האנונימים שהשורה בכוכבית לא מוצאת חן בעניהם: זה סתם כדי להשוויץ שיצאו לי תמונות דיי טובות ושאני צילמתי אותן ולא לקחתי מבלוג אחר...סתם שתדעו...

גימיק זול

יש אנשים שיעשו הכל כדי לזכות במעט תשומת לב. קחו לדוגמה אדם קימל, אדריכל שהפך למעצב בגדים, הציג את קולקציית הגברים שלו לחורף 2010 בפאריז. הבגדים: שעמום אטומי. לא היה דגם אחד ששוה להסתכל עליו פעמים, סטנדרטי, בנאלי, יום יומי, בקיצור סתם.
אז מה עושים? לוקחים מסכות של מפלצות, ועוטים על פני הדוגמן. במחשבה שנייה אפילו לא צריך דוגמן (ואכן, נראה שלמציג הבגדים יש מעין כרס בירה...). אולי. הרעיון של המעיל עם ההדפס של לוח ההימורים עליו יכול היה להיות נחמד, אבל על רקע האווירה הפורימית הזו הוא מאבד את קיסמו וגם זה הופך לגימיק זול.
אבל בשורה התחתונה, הצליח לו. בכל זאת רשמתי עליו ולא על מישהו אחר...
סיקור נרחב יותר של שבוע אופנת הגברים בפריז- בהמשך...

Notes:
-רציתי לציין שקימל הציג בעבר קולקציות מוצלחות ומענינות הרבה יותר.
-המוטיב של "מועדון הקרב" הופיע כבר בתצוגות של דיסקוורד וג'אן פול גוטיה. הדוגמנים צעדו מאופרים בנתזי דם וסריטות על גופם.

הפטרונות החדשות של האופנה העילית

לאחר צפייה בקליפ החדש של ריאנה, אפשר לחשוב שמרגיאלה עושה לה סטיילינג. הוא אומנם פרש מעיצוב האופנה למותג שלו, כך אישרו דוברי המותג בשבוע שעבר, אבל נראה שתמיד יהיה שוק לבגדים שלו, לפחות אם תשאלו את ריאנה, לידי גאגא או בייונסה- שמסתמן שכולן בקטע.
אחד הטיעונים שאני משתמש בו כדי להצדיק קיום בגדים אוונגרדים ו"הוט קוטור" היתה בין השאר, שימוש בקליפי מוזיקה וסרטים. ואכן, לאחרונה טענה זו מוכחת יותר מכל. הנסיונות של כוכבות וזמרות להביא משהוא חדש, פורץ גבולות, נועז ומזעזע משתלבים מצוין עם אותו דחף יצירתי ומשובח של מעצבים מוכשרים. כך, בגדים שהקהל הרחב היה אומר עליהם: "מי המפגר/המשוגע שילבש את זה ברחוב?", זוכים לכבוד ולחשיפה המגיעים להם. בתמורה, הם מעניקים לזמרת תדמית אופנתית, מעודכנת, שונה וייחודית הקורצת לקהל רחב וצעיר יותר.
הרבה מומחים וכתבי אופנה נחשבים מיהרו להספיד את הקוטור, כבר לפני יותר מ30 שנה. הנסיכויות הנעלמות, התרבות והערכים המשתנים, אורך החיים המודרני- כולם היו ראשי הפרקים לטענות המועלות בנוגע ל"סוף עידן ההוט קוטור". סגירה של בתי אופנה, צמצום קוי הקוטור וקיצור שבוע האופנה המוקדש לו, היו ההוכחות התומכות לטענות הנ"ל. אבל דווקא הנסיקה של זמרות וכוכבות צעירות, בנוסף לנהיה שלהן אחר זהות ייחודית וסגנון לבוש חדשני, יכולה להיות האור שבקצה המנהרה.


בקליפ החדש שלה, ריאנה, שהפכה לחביבת המעצבים ולבעלת כסא של כבוד בשורות הראשונות, החליטה הפעם מעצב חדש בשם: Bryce D’Anicé Aime. בריס, שהספיק כבר להלביש את ה" The Pussycat Dolls", בוגר Central Saint Martins, הציג את קולצית החורף שלו ל2010 בשבוע האופנה האחרון בלונדון ופתח חנות חדשה ברובע Knightsbridge היוקרתי. היא מכנה את סגנון הלבוש שלה בקליפ: "couture-military". אמין, שמעטי מעט שמעו את שמו או על יצירותיו, התפרסם בין לילה. הוא זכה לכיסוי תקשורתי נרחב ושמו החל להתגלגל על לשונן של נערות ברחבי העולם. (וזו לא הדוגמה הראשונה, היו כבר תקדימים...).
לידי גאגה, היא אולי הדוגמה הבולטת ביותר בתחום. הדיון שהיא מעוררת בזכות התלבושות יוצאות הדופן שלה והסגנון המיוחד הלא עקבי עלה השבוע בין שורות "הניו יורק טיימס". גאגא כבר לבשה את כל המעצבים בזאנר המדובר: גרת פיו, מרג'יאלה, קסטלבלז'ק, מוגלר ועוד. כמוה גם ריאנה, שצולמה אין ספור פעמים במיטב מחלצותיו של בלמן, פיו וז'אן פול גוטיה. הסגנון המייחד אותה יותר אדגי, רוקיסטי פנקיסטי אפל שכזה, לעומת הגישה המתקתקה- חבובתית- דראג קווינית זוהרת של "הלידי". ביונסה חתמה עם אליל שנות השמונים, טרי מוגלר, לשיתוף פעולה בילעדי לפני סיבוב הופעותיה הקודם, אך התנסתה גם באחרים. הראשונה שעלתה על מחרה הזהב הזה הייתה מדונה, שאימצה את זאן פול גוטיה (ואולי זה היה להפך?). כך נולדה חזית החרוטים שתפסה מקום של כבוד בפנטאטון האופנה. (פספסתי מישהי?). אפילו האדריכל המגלומן, פרנק גרי, עיצב ללידי גאגא כובע אותו חבשה באחת מהופעותיה ונמכר במכירה פומבית אח"כ. הייתכן שאפילו האדריכלים הנודעים בסנוביותם ובגישתם המזלזלת לעולם האופנה (בטענה שזהו עולם נחות ורדוד) איתרו את הפוטנציאל שבסלבס המחפשים אופנה אוונגרדית ושונה? אם גרי פרנק, הידוע בעיצוביו העתידניים, הנועזים והשנויים במחלוקת החליט להשתמש בגאגא כדי לקדם את עצמו, כנראה שבכל זאת יש בזה משהו.
הייתכן שלזמרות הללו, שרבים מלגלגים על סגנון ויכולות השירה שלהן, יש יותר השפעה משחשבנו? האם הן באמת מסוגלות לחולל שינוי באופן שאנו מתלבשים ביום יום? האם הבחירות שלהן יעזרו להציל תעשייה שלמה שהולכת ודועכת תחת תכתיבי אורך החיים המודרני וכל מה שנגזר ממנו?
גם אם כן וגם אם לאו, הן מאתגרות את פקעיות הטעם האופנתי שלנו ודוחקות את גבולות המקובל והמוקצה בצורה מעניינת ולעיתים אפילו מסעירה.

דת אופנה ומדינה.

(ז'אן פול גוטייה קוטור קיץ 2006)

לרעיון של "אופנה פוליטית" חשפה אותנו הגברת הראשונה של USA, מיסיס אובמה, עוד במסע הבחירות של בעלה. לא רק שהופעותיה החיצוניות סוקרו בכל אמצעי התקשורת גם המעצבים שלבשה ולבחירות הבגדים שלה הייתה משמעות- החל מזהותו ולאומו של המעצב ועד לגזרות בגדיה והעדר הרשמיות כמו גם הקבלות לג'קי O.
מעצבים רבים נסחפו עם הזרם והחליטו להצטרף לחגיגה- ז'אן ז'אק דה קסטלבלזק, היה הבולט מביניהם, שייצר קולקציית שמלות שיפט מפייטים בדמות אובמה, אותה לבשה קטי פרי בטקס הEMA בשנה שעברה. כוכבים רבים אחרים גם הם לא התביישו לשאת את דמותו של המועמד האהוב על סיכת דש הבגד כמו אנדרה לאון טלי, המנהל האומנותי של ווג האמריקאי, או על T-Shirt פשוטה כמו בראד פיט ועוד.
אבל עכשיו כשהנשיא כבר נבחר, זכה בפרס נובל לשלום והספיק למשוך כמה פרצופים עקומים בגלל השיגו, נראה שאת מקום הפוליטיקה תופסת הדת. בעבר, לדת הייתה השפעה מכרעת על האופנה וסגנון הלבוש. הדת היהודית לא חסרה דוגמאות: כיסויי ראש, חצאיות ארוכות, טלית, מעילי חסידים ועוד. גם הכנסייה הנוצרית בתקופת הבניים והרנסנס הכתיבה את קוד הלבוש והאיסלם קופה על בנותיו ללבוש רעלות פנים במגזרים השמרניים עד היום. בעבר, הלבוש החיצוני היה סממן ואינדיקטור למוצא הדתי של האדם. ביהדות עד היום ישנו קוד לבוש שונה לכל חצר חרדית במאה שערים, והמתבונן ברחוב יכול להבדיל הין המקורות השונים (אמנון לוי אפילו כתב ספר בנושא).

(קריס ון אש חורף 2009, ג'יבנשי קוטור חורף 2009)

התרחקות מסממני הדת נתפס בחברה המודרנית והמערבית כנעלה יותר. ביטול סממנים דתיים מעיד על קדמה, אינטליגנציה, פתיחות ומעוף מחשבתי עצמאי.
לעיתים מבלי שאנו שמים לב, מצליחים הסממנים הדתיים לחדור לאופנה המודרנית גם כן. לפעמים רק בגלל שמשעמם לנו לרדוף אחרי משהו חדש, שטרם נראה ואנו מעדיפים לחזור לאלמנטים מוכרים שבטוח ונוח לנו איתם. לעיתים אלה הם תהליכים חברתיים או דתיים שמחזירים אותנו בעשרות שנים בזמן.

כך הייתה הקפייה טרנד ענק לפני כשנה שנתיים, וולנטינו הצטייד באחת לאחרונה כאשר כשנכך במסיבה שארגן לכבוד סרטו ""The Last Emperor ב Standard Hotel. ריקרדו טיסי, המעצב הראשי לבית ג'יבנשי, משתמש באלמנטים דתיים כמעט בכל קולקציה שלו ובמיוחד בתצוגות הקוטור 2009 לחורף הזה של המותג. לאחרונה, העלו בקלואי דוגמנית עוטת כיסוי עליון גדול, שהדמיון בינו לבין טלית אינו יכול להתקבל על משקל "מיקרי בהחלט". ב1978 ייצר איסי מיקי קולקציה בשם east meets west"" ובה דגם שמזכיר גם הוא טלית- לא רק הבדג עצמו אלא גם בתנוחות הדוגמנית המדגימה אותו ישנן מחוות המזכירות תפילה או טקס דתי. קריס ון אש, שמתפקד גם כמנהל האומנותי של Dior Homme"", גם הוא השתמש הכיסוי ראש ואזכורים מהלבוש המוסלמי המסורתי כמו גלביות ושכבות.

(דיור קוטור 2005-2006)

ג'ון גליאנו ובעיקר ז'אן פול גוטייה הציגו ב2006 קולקציות קוטור בהשראת אמא מריה וקדושים אחרים, ציורי ויטראז בכנסיות ואפילו אזכורים לישו.