משחקי מגדרים בתצוגות חורף 2013/14 לגברים

מדענים איטלקיים כבר קבעו בתחילת שנות האלפיים כי עד סוף המאה יטשטשו הגבולות בין שני המינים וההגדרות המגדריות המבדילות בין "זכר" או "נקבה" באופן דיכוטומי, כפי שאנו מכירים אותם כיום, לא יהיו עוד רלוונטיות. אין הכוונה לכך שצבע ורוד ומשחקים בבובות יהיו מקובלים לבנים וכחול ומשחקים במכוניות יהיו לבנות, אלא שהמושג "בנים-בנות" ימחק מעל פני האדמה כאילו לא היה. כבר היום, מושגים כמו "עקר בית" או "נהגת מונית" הופכים לשגורים בשיח היומיומי, אבל בעתיד, נחיה כנראה כולנו ללא הבדלי מין, באופן מילולי ופיגורטיבי כאחד. באופן לא מפתיע, האופנה, כמדיום בלתי נפרד מהתרבות באטמוספרה בה אנו חיים, משקפת גם היא את המגמה החברתית, ביטול ההבדלים והשוני בין המינים. אולם בעוד שקוקו שאנל הלבישה נשים במכנסיים כבר בשנות העשרים של המאה ה20 ואיב סאן לורן שדרג את הטוקסידו רווי הטסטוסטרון לאלטרנטיבה מקובלת לשמלת הנשף כמה עשורים מאוחר יותר, גברים היו שמרניים יותר כשזה מגיע להשאלת פריטים מהארון של בנות המין הנגדי.

גם על המדרכות- אחד עם מלץ' של פייר הארדי, השני עם התיק של גרייס קלי (הרמס כמובן). 

"אותה מכפלת רק על גברת" (טום בראון, צילום טומי טון)

ואכן, בשנים האחרונות, מגלה הגבר פתיחות לגבי מה שנכנס (או יוצא) מהמלתחה שלו. כך, הMeggings (Male Leggings- גרביונים לגברים) החלו להופיע על המסלולים של תצוגות האופנה עוד ב2008, זאת למרות שרבים יטענו ש"טייץ הוא אינו מכנס", אפילו לנשים. אחריהם הגיע הMulch (Male + Clucth) והפרוות הפכו ללגיטימיות עבור גברים, גם עבור אלו שאינם סרסורים. הקרדיגן, פריט אייקוני מהמלתחה הנשית של שנות החמישים, עשה את צעדיו הראשונים למחלקת בגדי הגברים ברשתות האופנה המהירה כבר באמצע העשור הקודם, אולם הפך לשגור ומקובל על הגבר הממוצע רק בשנים האחרונות (כך, אפילו בארץ- היבואנים הישראליים של המותג האיטלקי בעל הסגנון "המצואיסטי", "אנטוניו מוראטי", נותר פעור פה לאחר ש100 קרדיגנים סרוגים שהסכימו לייבא בלב מלא ספקות, נחטפו ממדפי חנות הדגל הראשונה של המותג באילת תוך שבוע מבלי להותיר זכר!). 

משמאל- החזון של דונטלה ורסצ'ה למודל הגבריות בקולקציית חורף 2013 של ורסצ'ה, מימין- "החזון" של ג'יאני עטוף בחולצת תחרה בתמונה משנות ה90. 

(משמאל- זארה, מימין דיסקוורד וולנטינו)

בשבועות התצוגות שהתקיימו לאורך חודש ינואר בבירות האופנה באירופה, בלט המיקס הנשי בקולקציות המיועדות לגברים של חורף 2013/14. ברברי פורסום, מותג בריטי קלאסי ומסורתי, הצעיד את דוגמניו במעילי עור בצבע בורדו (טרנד מוביל מחורף 2012/13 לנשים), חולצות בדוגמת לבבות ותיקים בהדפסי חיות (מעילים מנומרים הזכירו מאוד את אלה שהציגה סטלה מקרטני לפני חצי שנה לקיץ 2013). זכרי האלפא השריריים של ורסצ'ה צעדו בחליפות עם דוגמאות כרכובי בארוק מוזהבים ובגדי גוף עשויים מתחרה כשמעל אבריהם המוצנעים מודפס סמל המדוזה. הבחורים של גוצ'י ילבשו בחורף הבא חליפות פיפיטה שתלויות כבר על הקולבים במחלקת הנשים של זארה ואת חליפות וחולצות הטרטן בדוגמת ה Black Watchמהמדפים ליד, תוכלו לרכוש בחורף הבא גם בגרסה "הגברית" מהקולקציה של ולנטינו ודיסקוורד. החצאיות (אך לא המחוכים) שעיצב ז'אן פול גוטייה לגברים כבר בשנות השמונים, המשיכו לתפוס תאוצה גם העונה והופיעו בין היתר בקולקציות של מונקלר או יוז' יממוטו, שהלביש בהן דוגמנים עם שפמים רב גוניים. הכוכב הבריטי העולה, J.W Anderson, הלביש את הגברים שלו בסינרים, שמלות מיני, חצאיות רפלס וכפפות (כמו גם מגפיים תואמים), שדמו לאלה המשמשות להגנה על עור הידיים העדין בעת ביצוע מלאכת הקודש של שטיפת הכלים. באופן מפתיע אותם הדגמים בדיוק (!) הופיעו גם על דוגמניות ביום שלאחר התצוגה בקולקציית ה"קדם חורף" שלו לנשים. ולטר פון בירנדונק הצעיד על המסלול מעילים וחליפות מעוטרות פאייטים. אצל מוגלר, לבשו הדוגמנים חליפות פוקסיה עם סריגים כתומים ובקום דה גרסון נצבעו החליפות בצבעים פסטליים רכים.

"שמתי לו ליפסטיק צבעתי ריסים..."- מאחורי הקלעים בתצוגה של מוגלר.

מימין סאן לורן, משמאל בירנדונק (לחצו על התמונות להגדלה)

השימוש באלמנטים המזוהים כ"נשיים" בבגדי גברים, אינו מסרס את הגברים הלובשים אותם, אלא  מוסיף עניין וגיוון למונוטוניות המשמימה של המלתחה הגברית הקלאסית. חלוקי משי אדומים מעוטרי פרחים מעל לחליפות טוקסידו מעונבות אצל לואי ויטון, מעילים עם הדפסי פרחים בסגנון איורי השמש מתקופת הרנסנס, היו תוספת מבורכת של רוך מעודן ונשי למראה הדוגמנים החטובים שלבשו אותם. מעצבי על רבים בחרו ללהק לתצוגות האופנה שלהם דוגמנים מסוקסים ושריריים, בעודם מעדיפים להתרחק מהמראה האנדרוגני והשדוף (שהשיק הדי סלימן כמעצב של דיור הום בעבר וסאן לורן בהווה- והמשיך לככב על מסלולי מותגים אלה גם העונה). בחירה שרק הבליטה על דרך הניגוד את המיקס האלכימאי בין הפרומונים הנשיים לאנדרוגנים הגבריים וזאת מבלי להראות כ"סטייה", לעורר תחושת אי נוחות, התנגדות או רתיעה בעיני הצופים. 

בורדו, סגול ופרווה מאחרוי הקלעים של מרג'יאלה

פרוות אצל פנדי וקנאלי ופרחים אצל לואי ויטון ודולצ'ה וגבאנה

עוד בלטו שימוש נרחב בעור, קטיפה, בדים משובצים, פרוות, גוונים של סגול, פוקסיה, פסטליים למיניהם נוסף לבורדו ותכלת-  שהיו טרנדים מובילים שבלטו בעבר בקולקציות הנשים- ונחתו העונה (באיחור קל) בתצוגות הגברים. כל אלה מספיקים להעביר את הנקודה- כי בשונה מהסיפור התנכי, בגדי הגברים נוצרים "מצלעות" של קולקציות הנשים ושהאמרה "ברוך שלא עשני אישה", יצאה גם היא מהאופנה.

נדוש אבל חיוני - שיר לפני פיזור:

 

*נכתב על בסיס טור שהכנתי עבור המגזין Belle Mode. 

דוגמניות רזות זה טוב (גם) ליהודים

אני בטוח שבין ציבור קוראי בלוג זה, לא ימצא אפילו אחד שיערער על כך שלסטיב ג'ובס לא היה שמץ של מושג בכל הקשור לבגדים. ג'ינס וחולצת הטריקו השחורה- היו המדים הקבועים שלו, הופעה שנחתמה על ידי נעלי ספורט- אאוטפיט קבוע שממנו לא זז ימינה ולא שמאלה במשך מעל ל30 השנים בהן תועד על ידי כלי התקשורת בתור מי שעומד בראש חברת מחשבים מהפכנית. אולם כשמדברים על אופנה ועקרונותיה, כנראה שג'ובס הבין הרבה יותר ממה שאנחנו מוכנים לתאר. כמו בטכנולוגיה, גם עולם האופנה המודרני חותר לקווים נקיים, גיאומטריות מסותתת, ליטוש צורני, חלקלקות ובעיקר לרזון. רזה יותר הוא בהכרח גם יפה יותר, טוב יותר, מושך יותר ובמיוחד- נכון יותר. אחד הציטוטים המפורסמים של איב סאן לורן, שנחשב לקוטורייר הדגול ביותר בכל הזמנים, היה "כל בגד נראה טוב יותר במידה 36 בהשוואה ל 38". ג'יאפרנקו פרה חזר על משפט זה בראיונותיו לתקשורת אינספור פעמים (למרות שהוא עצמו סבל מהשמנה חולנית). קרל לגרפלד יכול היה לעשות קריירה רק בזכות אמירותיו מעודדות הרזון. הוא אף הגדיל לעשות, כנראה הדורש וגם מקיים, כששימש דוגמה אישית והשיל 42 ק"ג ממשקלו ב2001, כתב ספר דיאטה ולא הפסיק עד היום לשתות בהצהרתיות דיאט קולה כמו מים וללבוש מכנסי סקיני של "דיור הום". 

(סטיב ג'ובס ומלת המפתח!)

אולם בגלל שהעם הישראלי ידוע ביכולתו "להמציא לנו פטנטים", שהרי אנחנו יודעים יותר טוב בהיותינו "סגולה לכל העמים", ראתה לנכון כנסת ישראל לחוקק חוק מהפכני (כל כך מהפכני עד שאף מדינה מתוקנת באירופה או בארה"ב לא הצליחה לעמוד בו) ואישרה את חוק הפוטושופ. על פי חוק זה, כל דוגמנית תהיה חייבת להציג אישור על כך שמדדי הגובה והמשקל שלה לאחר שמשתכללים ל- BMI, נותנים ערך גבוה מ18.5 כתנאי להעסקתה בקמפיין פרסומת מסחרי. מודעות הכוללות תמונות מרוטשות יישאו כיתוב המציין זאת (לא באותיות קטנות אלא בכאלה המגיעות לפחות ל7% משטח המודעה). אבל ח"כ ד"ר רחל אדטו (התנועה), ראש שדולת הבריאות בכנסת ויוזמת החוק, בניגוד לג'ובס, לא מבינה כנראה שום דבר באופנה ומסתבר שגם לא מתמצאת הרבה בבריאות. BMI הוא מדד סטטיסטי, שבדומה לגובה, לא מצביע על בריאות, אלא רק מתאר את מיקומו של האינדיבידואל ביחס לאוכלוסיה. BMI היא תופעה המתפלגת מבחינה סטטיסטית על פי גאוס (כמו עקומת פעמון) כאשר רוב האוכלוסיה נמצא באמצע (BMI  בין 18.5-25) שמוגדר כתקין והיתר בקצבוות, ממש כמו גובה (ההגדרות לא נקבעו על פי מחקרים רפואיים של בריאות, אלא על פי מדגמים סטטיסטיים. בהמשך מחקרים גילו, כי איפה שנמצא הרוב- שם באמת טוב ומי שה- BMI שלו נמוך מ18.5, סובל מתחלואה רבה יותר. מחקר אחר אגב, קבע כי הגבלה קלורית בעכברים, מאריכה את תכולת החיים בשליש! עכשיו אתם מוזמנים להאמין לאיזה מחקר שאתם רוצים...). לגבי עקומות הגובה- מי שנמצא באחוזון התחתון החמישי או השלישי נחשב לנמוך וזכאי לקבל הורמון גדילה (לאחר שהוכח החוסר שלו), וזאת רק בעקבות עובדה זו- לא בגלל ההשלכות הרפואיות של גובהו, אלא בגלל השלכותיו החברתיות! BMI מתחת ל18.5 (שנחשב למינימום בטווח התקין אחרי גיל 18) לא קובע מתי יפסק המחזור או מתי יתחילו לנשור השערות, זהו בסך הכל מדד סטטיסטי (אחוזי השומן קובעים את קיום או אי-קיום הווסת ותזונה עשירה בויטמינים, מינראלים וחלבונים- לא קלוריות- קובעת את צמיחת השיער).

(מימין- כריכת ספר הדיאטות שהוציא קרל לגרפלד ב2004, משמאל-דריה ורבוי מדגמנת את "השורה התחתונה" בכל הנוגע לאופנה- מתוך תצוגת האופנה של "לגרפלד גלרי", קיץ 2004)

(מימין- לגרפלד נהנה ממקדונלדס ב1990'S, משמאל- לגרפלד נהנה פחות מגלי חום והשמנה קיצונית)

(כולם נראים יותר עגלגלים... לגרפלד והמוזות)

היות ומדובר במדד כמותי המתאר תופעה באוכלוסיה, יש להתאימו לשינויים שחלים באוכלוסיה לאורך זמן. כך לדוגמה, כל חובב אופנה שביקר אי פעם בתערוכת תלבושות היסטורית, וודאי שם לב כי המימדים של מלכת אנגליה או קיסריות צרפת, היו קטנים משמעותית מאשר אלה של הנשים הממוצעות בימנו (להוציא את מדי נפוליאון שנחשב לגמד גם בתקופה בה חי). השפע התזונתי, תנאי ההיגיינה המשופרים ועקרונות "השבחת הגנים" המשתפרים מדי דור ודור, הם שאחראים לכך שהאוכלוסייה גובהת עם השנים והצאצאים לרוב גדלים להיות גבוהים מכל אחד מהוריהם. דוגמה להגדרה תיאורית אחרת המתייחסת לתופעה באוכלוסיה, הפעם בתחום אחר, הפסיכיאטריה, היא הגדרת ההומוסקסואליות כהפרעה נפשית, שהפסיקה להיות כזו ב1974, עם צאתו של ספר האבחנות הפסיכיאטריות החדש DSM2 והשנויים שחלו במבנה החברה ומחאתם של פעילי זכויות. גילוי האיידס שהוציא את כולם מהארון ותרם להקבלה החברתית של נטייה זו בשנות השמונים המוקדמות, הביא את ארגון הבריאות העולמי להפסיק להתייחס ל"נטיה" כ"הפרעה". בדומה לגובה, גם מאפייני המשקל משתנים בעת האחרונה (בחברה המערבית במיוחד) בקצב מהיר יותר מאי פעם, מעולם לא הייתה כמות כה גדולה של אנשים הסובלים מהשמנה חולנית (BMI מעל 40). ההשמנה נתפסת כיום כמגפה ששוברת שיאים מדי שנה. גם כמות האנורקסיה (רצוי להבהיר בשלב זה את הצורך להבחין בין אנורקסיה לתת משקל, שכן מדובר בשני מצבים/מחלות שונות!), לא רק שגדלה גם מבחינת מימדיה בעולם המערבי, אלא גם מתפשטת לטריטוריות בהן היא לא הייתה קיימת כדוגמת אפריקה. נוכח השינוי במימדי האוכלוסיה (תרתי משמע), ראוי לבחון מחדש את "המספרים המאגיים" שאנו מתייחסים אליהם כ"בריאים/נורמאליים" או "חולניים". היות והנורמות החברתיות משתנות ואיתן גם מאפייני המשקל של האוכלוסיה, ראוי אולי לשנות גם את ההגדרות. הייתכן ש25BMI= איננו הגבול העליון של הנורמה יותר והמספר הקסום 18.5 איננו המספר התחתון?! 

("אני אוכלת הכל, אבל במידה..."- Carmen Kass by Miles Aldridge, "A Precious Glam", Vogue Italia March 2011)

קיימים אינספור הסברים לסיבה שיכולה להסביר את העובדה שרזון כל כך קוסם לחברה המודרנית: היכולת לשלוט על שלל הפיתויים המוצעים לנו באלף השלישי, שפע של מזון או אורח חיים שמסתכם במקסימום רביצה מול המחשב ומינימום תזוזה. צמצום השטחים החקלאיים על פני כדור הארץ ועליית מחירי הירקות הופכים את מוצרי המזון הדלים באנרגיה ליקרים יותר ומעלה את מעמדם של ה"מעושרים" שיכולים להרשות לעצמם להישאר רזים.  אבל ההסבר הנכון ביותר לכך הוא שזה פשוט עובד- אנחנו נחמדים יותר לאנשים רזים, מעדיפים להקיף את עצמינו באנשים רזים, מאמינים לאנשים רזים, נמשכים אליהם יותר ולבסוף גם מעדיפים לקנות את המוצרים שהם המליצו לנו עליהם. דוגמניות רזות נראות לנו טוב יותר באופן אינטואיטיבי, יותר מאשר דוגמניות מלאות וכך גם הבגדים שהן לובשות. 

(דיאט קוקה קולה, "משקה האלים"-Guinevere Van Seenu by Cédric Buchet)

העליהום החדש שיצר חוק זה והפרובוקציות שמעוררים צלמי עבר כושלים המנסים להיאחז בציפורניהם בתעשייה ולזכות לעוד שביב של פרסום (קרי עדי ברקן), אינן במקומם. השמצת הדוגמניות הישראליות הרזות (כדוגמת אנה מרטירוסוב) גם היא אינה נאותה. דוגמניות רזות אינן אשמות בתפיסות של החברה, החברה עצמה היא זו שבחרה אותן לנשגבות ונתנה להן את התהילה וההערצה לה הן זוכות (מרטירוסוב, רזה ככל שתהיה, ופופולארית עוד יותר בעמודי המגזינים האחרונים ובשבוע האופנה, לא ליהקה את עצמה לשם, אלא נבחרה על ידי אנשי שיווק, מעצבים, סטייליסטים, במאים וכו'). לכן, המפתח לשינוי צריך לבוא מאיתנו, כי גם אם הדוגמניות אולי יהיו שונות- אנחנו עדיין נשאר עם אותן התפיסות. כפועל יוצא, גם המודעות שיישאו את הדוגמניות "החדשות" ייראו לנו "דוחות". מגזיני האופנה (המתקיימים ממודעות) יהיו חסרי אפיל ואף אחד לא ירצה לקנות שום דבר. 

החוק החדש מתיימר למקם את כולנו בממוצע. באותה מידה, משרד האוצר יכול היה להציע חוק האוסר על מותגי על כדוגמת פראדה, שאנל, לואי ויטון או הרמס לפרסם במגזינים רק בגלל שלא כולם יכולים להרשות את זה לעצמם, במחאה כנגד אידאל "העושר" הבלתי מושג ומתוך רצון לצמצם את פערי המעמדות או למגר את התסכול העצמי שבשאיפות הבלתי ניתנות להשגה של מעמד הנמוך/ביניים. דוגמה מובהקת יותר שעשויה להבהיר את הפרדוקסאליות של החוק נוגעת בגובה הדוגמניות: מדוע עצם הדרישה שכל דוגמנית תתנשא לגובה של 180 (+/-) אינה מזעזעת אף אחד? שהרי הגובה הממוצע באוכלוסיה לנשים הוא 166! מטבענו, אנחנו צריכים משהו כדי לשאוף אליו- לפנטז, אדם אינטליגנטי שקורא מגזין, צריך להבין אולי כי מדובר בפיקציה, מדע בדיוני, "אסתטיקה קלה" שנועדה לשטוף את ראשו הטרוד מפגעי היום במעט זוטות, מים מזוקקים. ממש כשם שאנשים לא מאמינים בחייזרים לאחר שהם צופים בסרטי מדע בדיוני, אל להם להאמין בכל מה שהם רואים במגזינים. הוספת הכיתוב עשויה להיחשב כזלזול באינטליגנציה של הקורא את המודעה. 

("NOTHING TASTE AS GOOD AS SKINNY FEELS!", Kate Moss)

הדעות שלי לגבי רזון ודאי לא יפתיעו רבים מבין קוראי, במיוחד לא את אלה שיצא להם להכיר או לראות אותי במציאות. אחרי הכל, אני כנראה נושא את דעתי על השרוול, או נכון יותר מתחת לשרוול של ז'קט במידה XS. אבל אני גם מאמין גדול במראה הטבעי. לדעתי, הפתרון לבעיית הדימוי העצמי שעשויים ליצור המגזינים והמודעות שבתוכם, היא לעודד מגוון- להציג ספקטרום רחב לא רק של משקלים, אלא גם של לאומים, גווני עור, גבהים וכו'. כי זו טעות לחשוב שהמשקל הוא המאפיין היחיד שמגדיר אותנו או יכול לפתור את כל בעיותינו. אלה המפסיקים להתרכז בעיקר ונצמדים אל המשקל התפל- אוחזים בדיוק באותה התפיסה ממנה צומחות הפרעות אכילה. בסיכומו של יום, למגר את "הרזים" מחוץ לחוק, יעשה להם עוול חברתי לא פחות חמור מאשר העוול שנעשה לקוראי המודעות הסובלים מעודף משקל ונאבקים כיום להשיג את אידאל הרזון שנראה להם כבלתי מושג. הפיכתו של הרזון למוקצה הוא דבר פגום לא פחות מאשר עידודו. להפוך את כולם ל"נורמאליים" הוא אינו פיתרון יעיל, העידוד לקבל את עצמך כמו שאתה, עשוי לפתור את הבעיה. לאמץ את הפגמים שבך ולהדגיש אותם יעבוד עבור אנשים בעלי אף עקום, ישבן גדול או גוף שדוף.  עבור הממוצע, "הקטבים" הם אף פעם לא טובים, אבל עבור מי שנמצא בקצוות עקומת הגאוס הזו, העולם נראה אחרת...

From Time To Time

זמן הוא אחד המשאבים היקרים ביותר בעידן המודרני. כשהייתי ביסודי, שאלה אותי אימי מה הייתי מעדיף; "זמן או כסף", ואני עניתי, "זמן, כי כשיש יותר זמן אפשר לעשות יותר כסף". זה נכון, אני נמנה בין אותם TYPE A PERSONALITY, שתמיד חסרות להן כמה שעות ביממה (מאפיין נוסף של קבוצה זו הוא הסיכון הגבוה יותר ללקות במחלות כמו יתר לחץ דם, התקפי לב וכו'. נו, שויין). במהלך השיעורים, הייתי חולם בהקיץ ומדמיין שיש לי את היכולת לעצור את הזמן, ממש כמו סמנתה מ"Bewitched". מה הייתי עושה בזמן הזה? לא יודע; יוצא להפסקה, מעתיק מהתלמיד הכי חכם בכיתה, גונב את המבחן מהתיק של המורה.... בעולם האופנה, עולם המושתת על מגמות וטרנדים, זמן הוא אלמנט קרדינלי ומשמעותי אפילו יותר מאשר אפשר לתאר. מעבר לביטוי הפשטני של אלמנט הזמן באופנה, כחלק מהעונתיות לפיה מתנהלת התעשייה, הזמן מנהל ומשפיע על עולם אופנה גם בצורה מופשטת יותר.

אלן דביוטון על המיצג שהשרה אותי לכתוב את פוסט זה

הטרנדים והמגמות מנהלים את שיח האופנה היום יומי, מנחות את המעצבים בעבודתם ומפרנסות אינסוף חברות ואתרים של חוזי טרנדים הצצים בתקופה האחרונה כמו פטריות אחרי הגשם. אבל טרנדים אינם צצים משום מקום; הם מושפעים מהלכי הרוח של התקופה, האומנות, האדריכלות, התרבות ושאר האלמנטים הסובבים אותנו בטווח של השנתיים הקרובות (חברות המבצעות תחזיות אופנה עובדות בד"כ בטווח של שנתיים, 4 עונות). אולם מה שהרבה פעמים הופך דבר למוצלח הוא הרלוונטיות שלו לתקופה, כלומר התזמון (!). התזמון באופנה, כמו בכל תחום אחר בחיים הוא הכל. לעיתים, אפשר להתבונן בדגם או בתצוגת אופנה שלמה מבלי להבין מדוע היא כל כך קוסמת לנו, למרות שעל פניו אין בה כלום. הרבה פעמים הסיבה לכך היא החיבור המדויק שלה לתקופה. הרבה לפני שמשהו הופך לטרנד, הוא עשוי להימצא כאלמנט אזוטרי המופיע בקולקציה של מעצב אחד ואחריו יבואו כל השאר. יותר מאשר יכולות עיצוב נעלות ורעיונות נפלאים, מעצב אופנה מצליח חייב לדעת לספק את הדבר הנכון בזמן הנכון ולא שנייה אחת קודם או אחר כך. אם יציג אותו קודם- יאבד רעיון בעל פוטנציאל לתהילת עולם כאילו לא היה ויתבטל ע"י הקהל בפניו הוא מוצג. אילו יציג אותו שנייה אח"כ, נאמר: "ראינו כבר מליון כאלה...סתם עוד טרנד חולף". פריטים כמו השמלה השחורה הקטנה או החולצה הגברית הלבנה והמכופתרת, אותם אנו מגדירים כ"אל זמניים" או "אלמותיים", הם בדיוק אותם הפריטים שניצחו את מבחן הזמן, אולם סביר להניח שאילו היו מוצגים בתקופה אחרת, לא היינו מוצאים בהם את החן מלכתחילה וגורלם היה כגורלן החולף של כריות הכתפיים.

(אותה הגברת בשינוי אדרת- מימין; לורן האטון בדגם מהקולקציה הנשים הראשונה של פורד, קיץ 2011. מימין; דוגמנית בדגם מקולקציית קיץ 2001 של YSL, הראשונה שעיצב פורד עבור המותג)

(מימין; שרליז ת'רון בשמלה מהקולקציה האחרונה שעיצב טום פורד עבור YSL. משמאל; קרמן קס בשמלת הרצועות)

ניקח לדוגמה את טום פורד, הוא התחיל את דרכו בגוצ'י בשנת 1992, ובמשך תקופה ארוכה נשאר מתחת לרדר (לא רק בגלל שזה היה חלק מהחוזה עליו הוחתם, אלא גם בגלל שלפורד, שלמד בכלל עיצוב פנים, לקח זמן לפתח את טעמו וסגנונו העיצובי וגם לציבור לקח זמן להתרגל אליו). אחרי 1996 ועד שפרש מגוצ'י ב2004, הוא היה הכוכב הנוצץ והקסום ביותר בשמי עולם האופנה. האם היה זה בזכות העיצובים המעולים או החדשנים שלו? לא, הוא פשוט ידע להתאים את עצמו להלך הרוח של התקופה- למתג נכון את המוצר שלו בהתאם לה ולתת לקהל היעד בדיוק את מה שהציבור רודף הסלבריטאים ושוקק המותגים רצה לקבל אז. היום, לאחר כ6 שנות הפסקה מעולם אופנת הנשים, פורד ממשיך עם אותו סגנון עיצובי והעקרונות המנחים אותו בניהול האימפריה שלו נשארו זהים לאלה שעל פיהם פעל בעבר; בתצוגה הראשונה צעדו אייקוניות אופנה (וכך המותג נקשר לסלבס זוהרים), הבגדים מתומחרים במחירים מרקיעי שחקים, פורד לא מפסיק לקשקש על איכות וכו'. אבל הדגמים עצמם לא מגלמים בתוכם את אותו האפיל הקסום שהיה לשמלות הפאייטים בסגנון האוריינטלי, שעיצב לתצוגה האחרונה שלו בYSL או לשמלת הרצועות הורודה שלבשה כרמן קאס בתצוגת גוצ'י קיץ 2003 (ואגב שמלה זו- זו בדיוק הדוגמה לדגם שאין בו כלום, אך יש בו הכל). היום, זה פשוט לא נראה טוב. זה גרוטסקי, מצועצע ונפוח, ממש כפי שאנו חווים את טום פורד כיום. כי מה שהתאים והתקבל בברכה לפני 6 שנים, לא בהכרח עובד כיום.

גליאנו, זמנך עבר- מימין; דוגמן בתצוגת הגברים של ג'ון גליאנו לקיץ 2001. משמאל: גליאנו בפינאלה)

התזמון גם הוא חלק בלתי נפרד מהאינטגרל שקובע מה "IN" ומה "OUT". סיפורי אהבה גדולים שליבלבו בתקופה מסוימת, יכלו בכלל לא להתקיים אילו המפגש הראשון בין בני הזוג היה מתקיים על הקרקע הלא נכונה- מצב הרוח הלא נכון או נסיבות השונות מאלה בהם הם התקיימו (רק חישבו איך היו נראים חייכם אילו הייתם פוגשים מישהו אהוב או שנוא בתקופת חיים אחרת). כך משל, אילו אלבר אלבז לא היה נזרק ממחלקת העיצוב של YSL ב91, ע"י טום פורד, הוא מעולם לא היה מגיע ללנוין. גם גורלו המר של גליאנו לא היה אותו הגורל אילו היה משמיע את דעותיו הגזעניות בפומבי בשעה שהוא מתבוסס בגילופין בזמן אחר, נגיד 10 שנים קודם לכן (כפי שכנראה באמת קרה, גם על פי התיעודים, אך טוייח על ידי כל הצדדים). מדוע? כיוון שאז הוא היה נכס יקר מפז עבור LVMH וברנרד ארנו לא היה מעלה על דעתו להיפטר ממנו.

"Christian Marclay's 'The Clock

יש המאמינים כי הכל נקבע מראש, שסופו של כל אחד כתוב איפשהו למעלה בספר שנפתח מדי שנה ביום כיפור ושממש כמו גווינט פלטרו בסרט "דלתות מסתובבות", לא משנה מה תהיה הדרך, התוצאה היא זהה. אני מאמין שהכל אולי כתוב מראש, אבל "הרשות נתונה", וכחלק מזה, הדרך היא המשמעותית ביותר- כיוון שאנו מעבירים את חיינו לאורך זמן. האם הדקות והימים שבזבזנו בהערצה כלפי טום פורד הן בזבוז של זמן נוכח הקולקציות המזעזעות שלו כיום? לא, הרי פורד היה בין המעצבים המכריעים שעיצבו את העשור הקודם וזה לפניו, פיתחו את טעמינו האופנתי והשפיעו על המלתחה שאסף כל אחד מאיתנו במשך אותו הזמן. הוא תרם לטעם האופנתי שלי ושל רבים אחרים, כמו גם לסגנון שלמדנו להעריך בהווה. כמו טום פורד, גם הצללית המודגשת שהעניקו כריות הכתפיים לאזור זה של הגוף חזרו יום בהיר אחד לאופנה. אולם בשונה ממנו, הן חזרו היום כאלטרנטיבה משופרת למה שהכרנו אז- טעם משודרג לזיכרון נושן, שהרבה היו מעדיפים לאבד, אולם ככזה, הוא קרוב יותר ולכן מנחם יותר. האם היינו מעריצים את הכתפיים הזוויתיות המובנות במקטורנים של מרג'יאלה, בלמן או בלנסיאגה, אילו קדמו לעידן בו שלטו הכריות של ה80? יכול מאוד להיות שלא.

כשבגדים לא מרגשים כבר אף אחד

זו לא תהיה הפעם הראשונה שתשמעו אותי מתריע על גוויעתו של ה"הוט קוטור", האופנה העילית המקדשת את התפירה המורכבת, עבודות מלאכת היד והשזירה המרהיבות, כמו גם את חומרי הגלם המשובחים והיוקרתיים ביותר. הסיבה לכך, היא לא רק העובדה שאותן הנשים שיכולות להרשות לעצמן את תענוג רכישת הדגמים הצטמצם לכ200 במספר("מועדון ההוט קוטור"), גם לא הצורך התרבותי שלנו בסיפוקים מהירים ממגמות אופנה שנעלמות כאילו לא הייתה אחרי עונה אחת ומותירות אותנו עם ערמות בגדים זולים וחסרי כל קסם בעיננו. בעוד כמה שנים נוכל לומר כי הקוטור פס מהעולם כיוון שאותם בעלי מלאכה שרכשו את מיומנויות התפירה העילית ועבודת היד מאבותיהם במשך עשרות שנים, עוזבים גם הם את עולמינו בשיבה טובה.

בתחילת החודש, התכנס המעגל החברתי האליטיסטי ביותר בעולם האופנה כדי לחלוק כבוד אחרון לפרנסואה לאסז' שמת בהיותו בן 82. לאסז, היה אבי הרקמות והעיטורים (Beading & Embroidery) של עולם ההוט קוטור הפריזאי. קרל לגרפלד אמר פעם ש"לא תתכן תצוגת אופנה בלי עיטורי רקמות וחרוזים, ולא יתכנו עיטורי רקמה וחרוזים בלי לאסז'". יכול להיות שזו הייתה גם הסיבה שבגינה החליט בית שאנל לרכוש את בית לאסז' בשנת 2002 (בכך הצליחו להגן על לאסז' ולהבטיח את המשך פועלו בזמן שהם קונים לעצמם בלעדיות מסוימת מהקרם דלה (דה לה)קרם של הקוטור הפריזאי). הוא גדל על בירכיה של מאדם וויונט (שהייתה מעסיקה של אימו) ועבד עם כל הקוטוריירים הגדולים (כמעט) ללא יוצא מהכלל (פרט לאלכסנדר מקווין, שאינו חבר הפדרציה להוט קוטור, אך בכל זאת העיז להישאר מחוסר שביעות רצון משמלה בודדת שיצר עבורו לאסג'. מאז דרכיהם נפרדו). אפרת קליג, שעבדה באטליה ההוט קוטור של כריסטיאן דיור, סיפרה לי פעם כיצד בתי האופנה העילית היו מוציאים סקיצות לבתי מלאכה חיצוניים כדוגמת לאסג', ולאחר מאות שעות עבודה, אלפי חרוזים, פאייטים, באגטים, קריסטלים, פנינים, נוצות יען, סרטי משי, קטיפות ושאר חומרים אקזוטים אחרים, היה חוזר המוצר המוגמר אל הוריו וגולש היישר אל תצוגות העילית. היצירות היו מרהיבות וכך גם המחירים; ג'קטים בכ60,000$ ושמלות ב100,000-150,000$. אחת משמלות הנשף הידועות לשמצה שעזבו את שעריו של בית לאסז', הייתה בעלת שובל של כ20 מטר ועלתה לבעליה 1.6 מיליון דולרים עבור 11,000 שעות העבודה שגזלה מצוות בית המלאכה. ב91, הגיע לאסג' לשפל כלכלי ונאלץ לפטר כמחצית מעובדיו בתקופת מלחמת המפרץ (היות ורבות מנשות מועדון "ההוט קוטור" מתגוררות באיזור החיוג המפוקפק של המזרח התיכון או בשאר האמירויות הערביות). לאחר שהתאושש, כשנה מאוחר יותר, הקים פרנסואה את בית הספר לשזירת חרוזים ומלאכת יד על מנת להכשיר בעלי מלאכה ולשמר את גחלת ההוט קוטור כמו גם את עתיד העסק שלו.

ראיון עם פרנסואה לאסז' משנת 1987

ומעניין לעניין באותו העניין: ברביעי האחרון, פרסמה טלי קושניר, בעלת בוטיק "המחתרת" לפרטי וינטג' ויד שניה, כי לאחר שנה קשה, היא מחליטה שהגיע הזמן "לסגור את הבאסטה". מדובר ללא ספק בלא פחות ממוסד תל אביבי, אבן פינה בתרבות ובאופנה התל אביבית. מאז 1993, המחתרת אומנם עברה מספר גלגולים והחליפה כמה קורות גג, אך בניגוד לשמה, מעולם לא נשארה מתחת לרדאר וניתן לומר שמשכה אליה את המבינים, האופנתיים והמשפיעים שבמחוזותינו. המחתרת בלטה על פני שאר חנויות היד השנייה לא רק משום שהייתה בין הראשונות שהציעו את הז'אנר עוד לפי שהפך לכל כך "היפ" והוביל לפתיחתן של חנויות דומות בכל רחבי העיר (והפריפריה) כמו פטריות אחרי הגשם. המקצועיות והידע הרב של קושניר, כמו גם הערכתה העמוקה לאופנה בכלל ואופנה עילית בפרט, הם שהבדילו אותה מבליל החנויות המתחרות. כך לדוגמה, על חלק מהבגדים ניתן היה למצוא תגיות המתארות באיזו תקופה עוצב ומאילו חומרים הוא עשוי.
שמלת הנמר מעוטרת החרוזים והפיאטים שיצר לסז' עבור קולקציית ההוט קוטור של ז'אן פול גוטייה ב1998 לאחר 700 שעות של עבודה מפרכת.
לאסז' אצל שאנל הוט קוטור לחורף 2010/11.
אומנות על אומנות; דגמים שיצר לאסז' עבור תצוגת ההוט קוטור של איב סאן לורן לקיץ 1988 שעוצבה בהשראת ציוריו של ואן גוך.

אני זוכר איך לפני כמעט 10 שנים, בתקופת התיכון, היה גורר אותי חברי נ. בסיבוב הקניות הקבוע שלנו (שנקין ->קינג ג'ורג' ->סנטר) ולעולם אינו מוותר על עצירת הקבע "במחתרת". למרות שלא תמיד הצלחתי להתחבר לריחות הבגדים הישנים, המחשבות על בעליהם הקודמים או לטעמם של האנשים שלבשו אותם, זכיתי לצפות בדרך שעברה החנות במשך השנים וגם רכשתי לעצמי כמה פריטים קלאסיים. באותה תקופה, בזמן שבראד פיט, וינונה ריידר וגווינת פלטרו לבשו ז'קטי עור וינטז' של גוצ'י, שמלות ערב היסטוריות שעיצבו בעצמם כריסטיאן דיור ואיב סאן לורן (בהתאמה), נהנו להם אותם האנשים שאנו מכנים כיום "היפסטרים" מהמחשבה, כי גם הם זוכים להתפלש בכל ה"טוב"מהעבר בעודם רוכשים אפודה אפורה בבוטיק המחתרת, ממש כמו מקביליהם ה"מגניבים" מL.A. המחתרת- צולם ע"י גילי יובל

אבל מה שהיה נחשב אז ל"בון טון", כנראה שאינו רלוונטי כיום; את רחובות החנויות והבוטיקים, החליפו קניונים ממוזגים ורשתות אופנה מהירה המציעות את "הצעקה האחרונה באופנה"- אומנם בביצוע קלוקל, אך במחיר מעולה. היום, במקום סוודר "תוצרת הארץ" משנות הצנע שהציעה המחתרת, ירכוש ה"היפסטר" את חולצת הפלאנל המשובצת בגווני ירוק אשוח ואדום פרג בסניף הH&M הקרוב לביתו באותו המחיר כמעט (ויתכן מאוד שבפחות). המראה ה"ישן" פשוט אינו מצטייר יותר טוב בבבואת העין כפי שהוא עשוי היה להיתפס בעבר. רכישת פרטי יד שנייה אמורה לפתח אצל בעליו קשר רגשי כלשהו כלפי הבגד והיא גם מקנה לבעליו מידת אינדיבידואליות הודות לייחוד שלו על פני בגדי התקופה בה נרכש בשנית. אולם כל אלה לא יספיקו אפילו להתפתח בעידן המודרנית בו הרשתות האופנה הקמעוניות מציעות דגמים העונים לסטנדרטי איכות נמוכים ועוקבים אחרי טרנדים שבמילא לא יחזיקו עד השנה הבאה. המחיר הזול מאפשר לנו לזרוק אותם לפח עוד לפני שפיתחנו כלפיהם רגשות ובטרם יהפכו לשלג דאשתקד.

בבית האופנה של לאסג' מינו את הובר ברר, שהתחנך על בירכיו של פרנסואה, למנהל האומנותי החדש אשר ימשיך להוביל את דגל בית המלאכה. קושניר, מתכוונת להמשיך באיסוף פרטי וינטג' ולהציע אותם באופן אקסקלוסיבי ללקוחות פרטיים (במסגרת "תאום מראש") בסטודיו של בן זוגה הצייר. על הפרק עומדות גם התוכניות להקים ארכיון אופנה שישמש את הציבור. השיפט הזה ממכירה המונית של בגדים ישנים לאוצרות של פרטים ייחודיים, עשוי לשקף שינוי תודעתי בתפיסה שלנו את האופנה, כך גם מבול תערוכות דגמי האופנה ההיסטוריים שפקד את המוזיאונים ברחבי העולם. סנטימנטים הם השורה התחתונה בכל העומד מאחורי מגמה זו, אבל סנטימנטים אי אפשר ללבוש, וחבל שכך. כל שנותר הוא לקוות שיצירות המופת של לאסז' ימשיכו להיראות ברחבי העולם לא רק מאחורי ארונות זכוכית ותאורה חמה אלא גם בעסקים לניקוי יבש.

החיים בבז'

לפני כ4 חודשים כתבתי ופרסמתי על פני מרחב זה פוסט על הצבע שחור והנקודות בזמן ובחיים בהן מתעורר בי הדחף ללבוש אותו. ללבוש שחור מכף רגל ועד ראש, לא מרגיש כל כך מורבידי כמו שעשוי היה להשתמע מהתעטפות בצבע כל כך קודר הנקשר לרוב לאבל ואסונות. אאוטפיט שכולו בז' עשוי לשדר בצורה מוצלחת יותר את כל הדברים שהשחור (שתמיד נשאר באופנה) אמור היה לשדר. אולי בגלל זה, בשבועות האחרונים, מצאתי את עצמי כמה לבגדים אחידים בצבע בז', בדרך לטוטאל לוק אנמי וחסר כל שבב של חיים. אנשים הסובלים מדיכאון מלנכולי יתארו את עולמם הרגשי כריק מתוכן, כשקוף, דל, דהוי ומשולל כל צבע. שחור, הוא גוון חזק מידי כדי שיוכל להתחבר לתיאור זה, אולם הבז', צבעו של העור היבש, או האוף-וייט, צבעה של הכותנה המעובדת והפנינה הנוצרת מהתגבשות מינרלים סביב הלכלוך החודר אל רכיכת הצדפה- מתחברים יותר אל אותה ההרגשה (למקרה שחלקו השני של המשפט נשמע לכם מוכר...).

בז' על בז' - חורף 2011/12

משמאל למעלה: Bottega Veneta, Victor & Rolf, YSL.

משמאל למטה: Louise Vuitton, Versace, Valentino.

יכול להיות שאת עולמי הרגשי כיסתה עננה אפרפרה ומצב רוח עגמומי, אבל ייתכן ומדובר גם בסתם חיבור למגמות העונה שהבעירו בי את התחושה או הצורך לחסות את גופי בבז'. קולקציית הגברים לקיץ 2012 היו רוויות בטוטאל לוק של בז', קאמל בהיר או דהוי וחקי. גם בקולקציות הנשים לחורף הבא היה ניתן למצוא מלוא החופן מהשילוב המנצח.

(שלא כמוני, ג'ף גולדבלום ואפל לא רואים את הפוטנציאל האופנתי שבבז'!)

ואם נחזור שוב לפוסט ההוא על השחור- (על מנת לשמור על ההקבלה) נסיים גם הפעם באמירה של גורו האופנה, עורכת הווג הצרפתי בדימוס ואם המשפחה שכולם משתוקקים לקרבת דם אליה, קארין רויטפלד: "מי שלא רוצה לעשות טעויות, שתקנה בגדים שחורים. זה תמיד טוב. ומגיל 50 ואילך אפשר לאט-לאט להתחיל להוסיף קצת בז'. זה רך יותר".

אליבא דרויטפלד, יכול להיות שאני סתם מזדקן.

עכשיו אתה חוזר?!

בשבוע שעבר הודיע הדי סלימן, "ממציא הסקיני ג'ינס" ואדריכל הפיכתו של דיור הום למושא תשוקותיו של כל גבר חובב אופנה (לרבות קרל לגרפלד), על נכונותו לחזור לעצב אופנה. זאת, אחרי גלות של כ4 שנים בלוס אנג'לס, במהלכה התרכז בעיקר בצילום נערים שדופים עבור הבלוג שלו והפקות גרנג' עבור מגזיני אופנה שונים. בראיון שהעניק לקראת צאת ספרו החדש המאגד את צילומיו, הצהיר סלימן כי הוא יודע ומבין את שוק האופנה ומוצרי היוקרה וכי יש לו את כל הדרוש כדי להוביל בית אופנה אל עבר הצלחתו. הכל תוך שהוא נתלה בהישגי העבר שלו בדיור. בנוסף, הוא מצהיר כי לעולם לא יעצב עבור רשתות אופנת High Street ושבכוונתו לעשות רק High Fashion. אולם תקופת העדרותו "מהביזנס" היא למעשה 8 עונות, 16 קולקציות ו28 שנות כלב. בדרך, נכנסנו למשבר כלכלי, יצאנו ממשבר כלכלי ורעייתו של הנשיא השחור הראשון בארה"ב, מישל אובמה, תפסה את מקומה של ג'קלין קנדי כאייקון סטייל לאומי- כך אפשר לומר שעולם האופנה אליו חוזר סלימן כעת נמצא על פלנטה אחרת לגמרי. אבל סלימן בשלו, עם אותם ערכים בהם דבק לפני עשור והיו נכונים אולי באותה תקופה. היום, אופנה עילית לא מסוגלת להתקיים בלי בסיס רחב יותר, זול יותר ונגיש יותר להמון, בין אם מדובר בבושם, משקפי שמש או קו עיצובים עבור רשת אופנה מהירה. היום, להבין אופנה עילית משמעו להבין את הכוח של הפרולטריון- כי שם שוכן הממון, תשאלו את קרל לגרפלד או אלבר אלבז ("אנחנו פה כדי להביא יוקרה להמונים") ועוד עשרות מיליונים של נשים בורגניות ברחבי העולם שקונות את הבושם N05 רק כדי להתבשם בקוקו שאנל. היום לא קיים גוף אופנתי מסחרי מצליח יותר מאשר רשתות האופנה הקמעונית, אנו חיים ב"עידן השמאטס המועתקים". נכון לעכשיו, זו עובדה וסביר להניח כי כל מי שמגיע מראש יחד עם אנטגוניזם כלפיו עשוי למצוא את המציאות טופחת על פניו כגיגית.

(Dior Homme by Hedi Slimane- משמאל: חורף 2006, מימין: קיץ 2007)

עולם האופנה, מעבר להיותו עולם שמשתנה מהר יותר מאשר מצב רוחה של פשניסטה הסובלת מהפרעת אישיות גבולית, הוא עולם שכדי שיתחולל בו משהו טוב, הוא חייב לקרות בדיוק בעיתוי ובזמן הנכון. זה קורה כאשר opportunity meets preparation. כמו בקבלה, גם באופנה, יש הסוברים כי לכל מעצב יש רק דבר אחד, בשורה יחידה אותה הוא נושא עימו ומביא לעולם. אולם בניגוד לעולם הרגיל, בו אלמנט אחד יכולים להתקיים לנצח לצד אלמנטים חדשים שנוספים ליקום- באופנה, לכל בשורה יש תאריך תפוגה. קחו למשל את גליאנו, שלימד אותנו כיצד נבראות פנטזיות באמצעות בדים וכיצד חלומות, יצרים ותשוקות מוצאים את דרכם אל המסלולים. הראוותנות, העושר, התיאטרליות, המוחצנות והדמיון העשיר של גליאנו מצאו את מקומם בזמן, סוף שנות התשעים עד אמצע העשור הראשון של האלף השלישי, אך לא הצליחו לשרוד בתנאי המציאות שבאו אח"כ. העיצובים החלו לקרטע, החזון התמוסס, המבקרים החלו לקטול וכמובן שהבעלים לא נשארו מרוצים. התקרית בגינה איבד גליאנו את כס המעצב, עשויה להיות דרכו של היקום להקיא את החזון האופנתי של גליאנו מהעולם שמאס בו מזמן...ואולי סתם הזדמנות של מנהלי דיור להתחדש במעצב רענן יותר התואם את רוח התקופה.

אין ספק כי גם גליאנו יחזור, אבל לא בתור אותו גליאנו, אלא גלגול אחר של זה המקורי, ממש כמו טום פורד. כל כך פיללנו, קיווינו וחיכינו לשובו. ואז הוא חזר, פניו מלאים בוטוקס ובגדיו מחטבים פנימיים, חזקים מספיק כדי להרים את איבריהן המדלדלים של כל מעריצותיו לאחר שהיו נתונות להשפעתו של כוח הכובד במשך כל תקופת ההמתנה הארוכה. אבל טום פורד הוא אינו הגוצ'י שהוא היה פעם; הבגדים, אומנם מזכירים את אלה שעיצב בעבר, אך הם עמוסים בתחרות, סרטים, קטיפות, רפלס וכיווצים, כאילו שללו מהם את הדיוק והעידון שכולנו מחפשים בבגדי עילית אמיתיים. פרט לכך, פורד אינו מצליח להבין את כוחה של המדיה החברתית ואת ערוצי התקשורת שפרחו מאז עזב לביים סרטים. הוא מסתיר חומרים מהתקשורת ומתכחש לכוח השיווקי ופוטנציאל ההפצה של אתרי האינטרנט או הבלוגים, הוא מתיימר לרכז את כל הכוח על פרסום בגדיו בידיו וכאשר הוא משחרר אותם אל אוויר העולם, נולדת סרטון YouTube מגוחך, המתאימה יותר להיות מצגת שקופיות של תלמיד כיתה ה' שהתבקש להרצות בשיעור של"ח. הבגדים בעיצובו מלאים בפאתוס שאינו הולם את רוח התקופה, הם חסרי הדיוק והחדות שאפיינה את אלה שעיצב עבור YSL או Gucci לפני כעשור. הם מיושנים, יומרניים, מוגזמים ומגלמים בתוכם את כל האלמנטים שהם ההפך הגמור מכל מה שנחשב לאיכותי ויוקרתי באלף השלישי. בגזרותיהם כמו גם באופיים, הם מזכירים את עיצוביו של זק פוזן, אבל זק פוזן אחד כבר יש, וגם זה כבר יותר מידיי...(פרט לעובדה כי הוא צעיר, אלמנט נוסף שאנשים היום הרבה יותר מעריכים מפעם, לעומתו פורד- הוא חטייר זקן בן 51...).

(by Olivier Theyskens- משמאל: Theory Resort 2012, מימין: Roshas Fall 2005)

אוליביה טסקינז הוא עוד דוגמה לקמבק מיותר, שמבחינה זו נותן פייט לא רע אפילו לניסיונות ה"קימה לתחייה" של צביקה פיק. טסקינז הוא יקיר המערכת וגם הוא ראה הצלחה מטאורית וקנה (שלא בחסד) את כינויו "מעצב על" עוד לפני היותו בן 28 בתקופה שעיצב עבור רושס. כמו גליאנו, פורד והדי סלימן , גם טסקינז, זכה לתהילה שידעה שיאים ב2004, השנה המרגשת והמסעירה ביותר מאז התחלתי להתעניין באופנה. אבל המשבר הכלכלי סגר את רושס וטסקינז מצא את עצמו בנינה ריצ'י לתקופה קצרה עד שגילה את התור הארוך בלשכת האבטלה. רק לאחרונה, אחרי כשלוש שנים בהן התנזר מעיצוב, הוא חזר, הפעם כמעצב של מותג אופנה ספורטיבית המתמקם מבחינה אופנתית אי שם ב Middle-Lower של הפירמידה המעמדית. מי שעיצב את השמלות הפואטיות והמעודנות ביותר, עוסק היום במחשבות על התאמת הבגד לצרכיה של הלקוחה: סטודנטית נויורקית בת 25, מעריצה את האחיות אולסן ומגדלת פודל (ואפילו את זה הוא עשה בעזרתה האדיבה של מיס וינטור שלא היססה ללחוש מילה טובה באוזן הנכונה עבור הבחור שאת השמלות שלו היא הייתה לובשת לא מעט בעצמה).

שיר

לאור המציאות המובאת בשורות שלמעלה, כל אשר נותר לסלימן הוא להבין שלמרות שהוא משוכנע שיש לו מה להציע, לא בטוח שמישהו צריך כעת. בעת בה הביקוש לסמרטוטים עולה על הביקוש ליהלומים, מעצבים מתחלפים כמו פלטות צבעים ומותגי יוקרה מזמן לא נשענים באופן בלעדי על ארט דירקטורים מוכשרים (אלא פונים לשלל גימיקים מצועצעים). הדי סלימן יצטרך למצוא קול חדש, משהו רענן שהוא יביא איתו לסיבוב השני. אחרת, הוא עלול למצוא את עצמו עם כרטיס חזרה ללוס אנג'לס עוד לפני שזארה יספיקו להעתיק את הפריטים הראשונים בעיצובו.

Back to Black

יש הטוענים כי שחור אינו צבע, אחרי הכל, מדובר בהעדר מוחלט של צבעים. בבגדים שחורים אין אולי שום דבר מיוחד, אבל דווקא בגלל זה יש בהם הכל. הדברים תקפים גם אם נתרחק מהקלישאה של "השמלה השחורה הקטנה", שאגב, יש הטוענים כי קוקו שאנל הרשומה על זכויות היוצרים של פק"ל המלתחה הזה, גנבה אותה ממאדם ויונט (קוטוריירית שעבדה במקביל לשאנל באותה התקופה). "כשאישה לובשת שחור, היא יכולה להיות הכי נעלמת או הכי בולטת" אמר לי פעם ויוי בלאיש ואני, לבוש שחור "הד טו טואו", יכולתי להתחבר בדיוק לרעיון אליו התכוון. האדם הוא שמעצב את אשר שמשתקף מהשחור שהוא לובש. הצללית הסולידית והנקייה שמגדירה המונוכרומטיות הכהה הזו יוצרים מראה שתמיד ידבר סטייל, לא אופנה. משחקי טקסטורות וטקסטיל, נוסף לאישיות של מי שלובש אותם, הם שהופכים את ה"טוטאל בלק לוק" למעניין.

בבקרים מאוסים, כאשר אני נעמד מול המראה במצב רוח ירוד, נטול כל חשק או מעוף "להתלבש", אני תמיד מתחיל בשחור- "I go back to black" . אם שחור אינו הצבע שנועדתי ללבוש באותו יום, לאחר מבט חטוף במראה- אני מייד יודע למה אני צריך להחליף. וזה עובד פלאים, מדהים איך אאוטפיט של מכנסי בז' ושריג כתום, חגורה ומוקסינים חומים יכולים להיוולד משחור שחור ועוד שחור. לא לחינם בכל פעם כאשר חברות התחזיות מחליטות להפוך גוון חדש ל"להיט העונה" (לרוב גוון של פרי או תבלין), מכריזים המגזינים על "השחור החדש", אולם ללא הצלחה. עצם העובדה כי אנו חוזרים תמיד לשחור כרפרנס הראשוני- ולא ורוד (השחור החדש מ2008) או החרדל החדש (2012) שמחליף את הכתום הישן (2011)- מעידה על יציבותו ועמידותו איתן כעמוד תווך בסכמת הצבעים של כל מעצב. למעשה שחור אף פעם לא יהיה טרנד.

(כי הלבן הוא רק טרנד- שחור, חורף 2012, מימין: ויקטור ורלף, ג'יל סנדר, YSL, אלכסנדר ואנג, ג'ילס, הידר אקרמן, ריק אוונס)

כמובן שאין בפוסט זה כל ניסיון להטיף להתלבש בשחור כדרך קבע, אלא רק להצביע על התשוקה הבוערת בכולנו לשחור הנפלא. זה שתמיד מנחם אותנו כשעלינו כמה ק"ג, כשמזג האויר הפך לסגרירי, כשלא הצלחנו להתחבר לשום צבע אחר או כשכל השאר נראה כל כך מיותר. הוא מרזה, מסתיר כתמים, סמכותי ואף אחד לא יזכור שלבשתם את אותו האאוטפיט השחור לפני יומיים. השחור אינו קדוש (כפי שרבים באופנה מתייחסים אליו). למעשה, הקדושים בעולם האופנה הם הפרופורציות, האיזון, ההיגיון והאינטואיציה- כאשר אלה כבר קיימים- הם בולטים פי כמה וכמה על רקע שחור.

ולפני פיזור ציטוט קטן: "מי שלא רוצה לעשות טעויות, שתקנה בגדים שחורים. זה תמיד טוב", קרין רויטפלד # מילה של סטייליסטית.

להתפרוון (-על משקל להתחרדן/להתאבן)

בשבוע האחרון צפיתי בסרט של YES-דוקו שדן בתלבושות בסרטי קולנוע. הרבה חידושים והמצאות לא היו בנמצא ונראה שהסרט מיועד בעיקר לגרופים של אופנה בקולנוע (ארוחת בוקר בטיפניס, קתרין הפבורן וכו'). כאשר אני צופה בסרט, אינני נוטה לשים את הדעת על המשמעות המלתחה ותרומתה למיצוב הדמות. בחיים האמיתיים, זה ברור לי שאופנה משמשת ערוץ תקשורת בלתי מילולי המאפשר לאינדיבידואל לבטא את השקפותיו לגבי העולם או לגבי עצמו, אף בחירה בפריט לבוש אינה מקרית. כנראה שכמו במציאות, כך גם בקולנוע או בטלויזיה. לדמות יש מבטא, הרגלים וגם סגנון לבוש שהופך אותה למי שהיא. מסתבר שתכנון המלתחה מתחיל עוד לפני שהשחקן מתחיל לעבוד על התפקיד. רמת הדקויות שאליהן יורדות המלבישות המסייעות לבמאי ולשחקן לעבד את הדמות יורד עד לבחירת הלבנים שהייתה בוחרת הפרסונה הספציפית שמגולמת על המסך.

[גלן קלוז (קרואלה דויל), גווינת פאלטרו (מרגוט טננבואום), ג'וליאן מור (לינדה פרטריג')]

צפיה בסרט מגנוליה (מוטב מאוחר מאשר לעולם לא) חידדה את ההבנה הזו. הסרט אולי טומן בחובו תובנות רבות ומוסרי השכל עמוקים יותר מאשר אלה הנוגעים לעיצוב התלבושות בו, אבל אותי עניין דווקא האספקט הזה ומלתחתה של ג'וליאן מור בפרט. מור, אשתו של קשיש גוסס, לובשת במשך כל הסרט מעיל פרוות מינק ארוך בעל צווארון רחב (מסתבר שהפרוה היא בעיקר בצוארון, דבר שאי אפשר להבחין בו במהלך הסרט) וטי-שרט טריקו פשוט עם מפתח V, שעוזר אולי להבליט את המיניות שבה (היות והוא בעיקר מדגיש את שדיה). מור, אינה הדמות היחידה שלובשת מעיל פרווה לאורך כל הסרט בו היא מופיעה, כמוה גם מרגוט טננבאום, קרואלה דויל, וכנראה שעוד כמה דמויות שלא עולות לי כרגע או שלסרט בו הן הופיעו לא הספקתי עדיין להגיע. אז למה התכוונו המשוררים כאשר הלביש את הדמויות הנ"ל בכסות המחממת הזו של בעלי החיים? אולי רצה להעביר הקרירות, הניכור הרגשי והריחוק שמאפיין את אישיותן? זה המאלץ אותן לקבל את כסותו של בעל חיים זר על מנת לשמור על חום גופן. ממש כשם שהחרדון, זוחל בעל דם קר, משתמש בקרני השמש כדי לווסת את טמפרטורת גופו. משם יצא גם פועל נחמד, "להתחרדן". מעבר ליופי שבגווינת' פלטרו, עטופה בפרווה בלונדינית ובשרנית, בגלן קלוז הרודפת אחרי פרווה דלמטית או בג'וליאן מור האדמונית עוטה פרווה חומה ושמימית, המעלים הלו עזרו להגדיר את הדמויות אותן הן גילמו. "ההתפרוונות" הזו, היא אולי לא לטעמו של כל צופה, אך היא מטבלת את העלילה במשמעויות ומסרים שלרובם לא בטוח שאנו מודעים.

ובחזרה למציאות- כל האמור לעיל כנראה תופס גם פה. וינטור, מלכת הקרח.

בעונות האחרונות חזרה הפרווה לככב על לוחות הטרנדים והמסלולים. הניכור החברתי שלנו זה לזה או כלפי הטבע הסובב אותנו, הקפיטליזם ועצם הפיכתנו לאגואיסטית (כאינדיבידואלים) הם אול הטורבינות שעומדות בבסיסו של טרנד זה. כאן, ה"התפרוונות", עשויה להתפס על משקל "התאבנות". אז לא, פרווה לעולם אינה "ירוקה", אבל אם זה יעזור להרחיק את הצרכן מהמחשבה שמדובר במוצר שלמעשה הופשל מעל לגופו בעל חיים חסר אונים, Green IT IS.

[מימין: גוצ'י חורף 2011/12, YSL קדם חורף 2011/12, פראדה חורף 2011/12, DVF חורף 2011/12]

שימו לובסטר על הראש

תמיד תהיתי מדוע הלובסטר נחשב למעדן גורמה, אחרי הכל מדובר בשרץ אדום עם מחושים. אולי דוקא בגלל זה הוא הצליח לעורר מחלוקות לגבי אופן הכנתו, פיצוח גלגלתו בעזרת סכין חדה או השלכתו לסיר מים חמים, שיתבשל קצת... אבל גם כשהוא כבר מגיע לצלחת, לא כולם רואים עין בעין באשר לדרך הנכונה לאכילתו, האמריקאים אוכלים אותם עם סינר והצרפתים לא נוגעים בהם בלי שלל צלחות ו"כלי עבודה" שלא יביישו ארגז כלים של שרברב לבונטיני ממוצע. לפני כמה שנים, כאשר ביקרתי את משפחתי בלונדון, לקח אותי דודי האהוב למסעדת פירות ים. בתפרית: מיקס פירות ים ולובסטר, בלי הלכה הליפסטיק אבל כן עם שאר הדאווין (כמילות השיר ההוא שהיה להיט בארץ באותה התקופה שדוד שלי קם ועזב את הארץ רק כדי להפוך לכוכב ברדיו של הBBC ). המסעדה, Livebait, עוצבה כמסבאת Fish & Chips, עם אריחי קרמיקה לבנים ומבריקים, ושידרה פאסון"Upper- middle" . היה נחמד, היה טעים אבל האורחה הותירה אותי עם תחושה אמביוולנטית. מצד אחד, מדובר ב"גורמה", אם תרצו, הוט קוטור של המזון, אבל המחשבה על השרץ בעל שריון הרוז' שפצחתי בעזרת המלקחיים, באופן הכי "ציביליזד" עם מפית על הבירכיים, לא עזבה אותי. גם לא המודעות לקיומו בתוך קיבתי. היו גם צדפות ענק, שהרקיחה המקננת בהן נשלקה מינימום רעש ומקסימום תענוג ומחרוזת הפנינים הגרנדיוזיות של הגברת שישבה בשולחן לידי עזרה לחזקה את ההכרה בכך שמדובר בתענוג נדיר, אקזוטי, כזה שרק מעטי מעט יוכלו להנות ממנו.

(בדרך כלל זה לא נראה ככה)

אבל כנראה שגורמה, כמו תפירה עילית הם טעם נרכש. כדי להרגיל תינוק בן 9 חודשים לטעמו של ירק לדוגמה, עליו להתנסות בו בממוצע כ20 פעמים. אם פספסנו את המומנטום ונחשפנו לטעם חדש מאוחר יותר, ההסתגלות אליו תיקח אפילו יותר. מיומנות השימוש ברפרטואר הבלתי נגמר של מזלגות ומפצחי צבתות לאכילת פירות ים גם היא תכונה נרכשת, הדורשת הדרכה קרובה ורצוי שתתבצע בסביבה אוהדת וחמה- בבית. בנוגע להוט קוטור, הסיפור הרבה יותר מורכב, לא רק כיוון שמדובר באומנות נכחדת, אלא כיוון שרובינו לעולם לא נזכה להתנסות בטעמה. מעטים הם בתי האופנה שמצליחים לשמר את המוסד המקדש את התפירה לפי מידה, הגימורים המושלמים. על מנת לקבל את התואר "הוט קוטור", בית האופנה מחוייב לעמוד בכללים הדרקוניים שנקבעו על ידי הפדרסיון שאמבר סאן דיקל דה לה הוט קוטור באשר לכל פאן של הבגד: החל ממיקומו של בית האופנה, גודלו, מקורם ואיכותם של חומרי הגלם, אופיים של התפרים וכמובן המחיר. ויש גם ביקורי פתע של חברי הפדרציה וכו'

(Lesage)

הפער בין דגם הוט קוטור לבין prêt a porter, אפילו de luxe, הוא שמיים וארץ. קחו לדוגמה את שאנל קוטור. כל פרט שעל המסלול, נתפר בעבודת יד, שמדך שעות ומשלב את עבודתם של אמנים, ארטיזנים, כמו לאסז', האימברויידר הנאמן של ההוט קוטור. את הנעליים, יוצר עבורם מזרוטי (שאם במקרה בא לכם נעל בהזמנה אישית אצל אותו המיסייה, תאלצו להפרד מכ15,000 ארו) ואת הטוויד האייקוני, טווה עבורם צרפתיה וזקנה שגרה בפרברי פריז סמוך שהמציאה נול מיוחד וזכתה להכיר את המדמואזל (שאנל) עוד כאשר זו הייתה בחיים. הכל כמובן עבודת יד. אבל כשהתרבות צועקת H&M, או במקרה הזה, על רקע "פיש אנד ציפס", צריך מידה רבה של ידע כדי לדעת להעריך את הפריטים, כמו גם המנות, באופן המגיע להן, וידע זה עניין נרכש. ברי המזל- נולדו למשפחות הנכונות וינקו את כל העולם הזה עם החלב, וילונות הטפטה והרכישות מהאטליה של שאנל או דיור. השאר, יאלצו ללקט את פיסות המידע בנוגע לעולם הולך ונעלם, מחוז שלם של אמונת וירטואוזית שבדומה לפומפי, הולכת ונקברת מתחת לבה הרותחת של רשתות האופנה המהירה- המקדונלדס של האופנה.
בשבוע שעבר נערכה בניו יורק תצוגת האופנה של הקולקציה שעיצב אלבר אלבז עבור H&M ששוווקה תחת הכותרת Lanvin for H&M "Haute Couture" Fashion Show, מתוך נסיון להנחיל להמונים את הרעיון כי "גם אם את קונה פריט שיש לעוד 10,000,000 נשים בעולם, את עדיין יכולה להפוך אותו לייחודי רק לך, "הוט קוטור". הדוגמניות, לבושות בעיצובים השחוקים ששכפל אלבז עבור החברה המסחרית, צעדו על מסלול מעוטר בשטיח בסגנון נאוקלסי. שער הורדים החיים שעיטר את הפתח ממנו הגיחו הדוגמניות והדמיון שלו לאותה התפאורה שהייתה מזוהה עם תצוגות הקוטור של YSL, היה הקשר היחיד לתפירה עילית. מתחת לשנדלירים מקריסטל מרצד, הוצגו הדגמים שהועתקו מפריז ונתפרי בסין. ולמה אף אחד לא מתבייש להשתמש בצמד המילים האלה כדי לתאר מוצר כל כך רחוק מהעקרונות מתמצית הקוטור (בגד נוצר באופן בילעדי עבורה ונתפר למידותיה)? בגלל הבורות. ל99% מהאוכלוסיה, אין מושג מה המשמעות של צמד המילים, אבל אף אחד לא מהסס לזרוק אותן לכל עבר. החל מהיום כולנו נהיה מוקפים בנשים לבושות שמלות טול ואפליקציות קריסטלים: בסופר, באוטובוס ובבנק, כולן בטוחות שמהיום, הוט קוטור הוא שמן השני.

(למעלה, Isi Blow והלובסטרים שלראשה. למטה, הצבתות של מקווין, הכובע של טרייסי בווג האיטלקי, ועל הברווזון גאגא)

איזבלה בלואו ידעה להעריך קוטור. הכובען פיליפ טרייסי, היה חבר קרוב ומקווין נחשב לאחד מ"בני טיפוחיה". גם סופי דאל הייתה תגלית של היחצ"נית האובדנית, אבל זה יותר בצד של "הפיש אנד צ'יפס" עם דגש על ציפ'. כובע הלובסטר שעיצב עבורה טרייסי הצליח להרים כמה גבות, גם כאלה שהיו משותקות בבוטוקס. אבל כשהיא לבשה אותו, זה היה בכך את כל הכנות, והאוטנטיות, האהבה, האמונה וההערכה למוצר כמו גם לכל העשייה הקשורה בו. בלואו התאבדה כיוון שלא יכלה להתמודד עם סרטן הלבלב שלה (וגם ככה הפרוגנוזה שלה לא הייתה יותר מידי טובה) ומקוון שם קץ לחיו כי לא יכל לעמוד בלחץ. טרייסי נשאר, והלובטרים שלו מעטרים כעט את ראשה של ליידי גאגא. אותה הגאגא שהפכה לסמל של דור שלם, רעב לתשומת לב ולפרסום, שטוח כמו הקול של הליידי וחסר בטחון כמו הדידוי שלה על נעלי העקב בדמות צבתות הלובסטר שעיצב מקווין לקיץ 2010.

העושר הויזואלי בקליפ של השיר SING, המספיק בזמנו כדי לכבוש את ליבי. אבל הפער שבין האימג' שמצטייר בו לבין התוגה שבמנגינה ממשיכים להרשים אותי עד היום. האווירה המלנכולית, הצביעות שבציביליזציה החושפת את פניה הוולגריים והברוטליות שמתחת לפני השטח בארוחת פיות ים של אנשי הליכות מנומסים מזכירים שלא צריך לקבל משהוא רק בגלל האופן בו הוא נתפס בעיני אחרים.

בלי סודות

17-25 הוא טווח הגילאים בו גברים קונים לעצמם תחתונים באופן אצמעי. לפני כן, היו אלה האמהות ואחר כך החברות שרכשו את הפריטים עבורם. אין זה מפתיעה לכן, ששיווק לבני הגברים מופנה לרוב לנשים, המהוות באופן פרדוקסלי את כוח הקניה העיקרי. לעומת זאת, רוב הגברים לא ידעו את מידת החזייה של בנות זוגם ואם יחזרו הביתה עם זר של שושנים ושקית לבנים, הם גם יצפו לקבל משהו בתמורה...
לתצוגת האופנה של Victoria's Secret אין שום ערך אופנתי ואף אחד גם לא מתיימר להציג אותה כבעלת פאן כזה. מפגע הכוחנות הרהבתני של ענקית ההלבשה התחתונה, הפך כבר מזמן לאירוע הנוצץ והמבוקש ביותר בארה"ב, אבל בראש התור להשגת הכרטיסים עומדים הגברים. הרי ברור שאת כנפי המלאכיות הרובוטיים שלבשה אדריאנה לימה או את כנפי הפרפר מנוצות הטווס וגם המחוכים הקלועים או המטאליים של קרולינה קורקובה ושאנל אימאן, יישארו ארוזים במרתפי החברה עד ה"מחווה" שיערוך לכבודם מוזיאון המטרופולין בניו יורק בשיתוף עם ווג בעוד כמה עשרות שנים. מה שכן הוצע למכירה, הייתה הפנטזיה. גופן של הדוגמניות, מקושט כמו עץ אשוח בכל אובייקט שהופיע איי פעם בחלומו של גבר, אם היה זה בובת ורודות, גרביים בצבעי הקשת, בועות סבון מופרחות, מתאגרפות, נהגות מרוץ ושחקניות פוטבול. גם רתמות S&M, ניטים, השושוני- מהבוקה הנ"ל בדיוק בקומות האסטרטגיים ואפילו קייטי פרי אחת, דביקה מתמיד.אודטה, הידועה בעצמה כחובבת חזיות לא קטנה, אמרה פעם בתוכנית הבוקר שלה ש"נשים לא מתלבשות בשביל גברים, הן מתלבשות בשביל נשים אחרות", אבל אני נוטה לחשוב שזו רק אשליה. את ההרגשה הפנימית שאישה חווה בעת לבישת לבנים סקסיים ותחושת האינטימיות שבינה לבין עצמה- רק אישה יכולה להבין. אבל חלק ניכר מאותה הרגשה מתגמלת נובע מההכרה ב"נזקקות" של הגברים למראה חזיית תחרה עם מעט תמיכה או בכוח הגלום בישבן ארוז תחתוני סאטן וההכרה במה שגברים מסוימים היו מוכנים לעשות כדי לזכות במבט מעמיק יותר. מדובר באינסטינקט בסיסי, טבע שני, חייתי, ממש כשם שגברים לא יכולים לעמוד בתשוקות המיניות שלהם (נכון ב99%) נשים לא יכולות לעמוד בצורך שלהן להיות נזקקות, נאהבות ומחוזרות (נכון ב99%).

(מימן, YSL הוט קוטור. משמאל, "טראש דה ג'ור")

בילדותם שיוועו ל"שד המזין", המיניק, המשביע- שלאחר מציצתו- נראה העולם בטוח וורוד יותר. בבגרותם, הם ממשיכים לשווע לאותו השד, הוא לא צריך להיות רך, מחמם ואפילו אין זה משנה אם נקנה "בחנות הפלסטיקאי" הקרובה לבייתה. זה גם בכלל לא חשוב למה הוא מחובר, העיקר שיהיה. (נכתב בגוף שלישי, למען "הריחוק". אני לא מתכוון להכניס את עצמי לתסביך הזה). אין לי בעיה עם נשים בחזיות אפילו לא עם עירום, יש לי בעיה עם טעם רע. איב סאן לורן העלה את Laetitia Casta על מסלול תצוגת ההוט קוטור שלו ב1999 כשערוות מעוטרת ורדים ועלים מוריקים. האימג' האלגנטי, העדין והרך שיצר, יכול היה להילקח מפנטזיה נשית כמו גם גברית. הפסל שהתקין דניאל אדוארדס בדמותה של בריטני ספירס ההריונית, יכול היה להירתם גם הוא "לקמפיין הגברת המודעות" לרעיון שבפוסט זה. הפסל של אנג'לינה ג'ולי מאכילה שני תינוקות בשדיה כאשר שפוד נעות בראשה, יכול היה להתאים אפילו יותר.

הקונספט של התצוגה, שהגיש לגברים הצופים בה את האשה כביצת קינדר, הזכיר לי מאוד את השיר שלמעלה. בכל אופן, לפיגוע הסטייל המחריד הזה, שזוועה כמוהו לא נראתה מאז שנות ה80, אין שום הצדקה: לא מכירה של יותר חזיות ולא הגשמת חלומם הארוטי של תינוקות שגדלו ללבוש חליפות.

מאתמול דיאטה!

תמיד האמנתי ש"דברים טובים באים במנות קטנות" בדיוק כמו בושם, כשעוברים את המינון המדויק זה הופך מ"או דה טואלט", למיים מהמשתנה הציבורית איי שם בדרום ת"א. בעולם של שפע ואינסוף אפשרויות הפרופורציות מתעוותות. לצרכנים רבים בעידן בו אנו חיים אין את הידע וגם לא את הצורך להבחין בין שמלת שיפון מקורית של דרס וון נוטן לבין החיקוי שלה, על הקולב בסניף זארה הקרוב לביתם (עשויה פוליאסטר סינתטי מתוצרת טורקית). הקפדה על איפוק, איכות ושמירה על דיוק סולידי בבחירות האופנתיות מקבלת חשיבות רבה יותר היום דווקא בשל נסיבות אלה.

אם דג זהב היה נותן לי 5,000 שקל לבנות בהם בגדים (רק בגדים, לא לתרומות או הצלת בע"ח וכו') הייתי מעדיף לקנות בהם פריט אחד, נגיד מעיל צמר של "ברברי", כזה שכל תפר פנימי בו מחושב בקפידה, שצמר הקשמיר ממנו הוא עשוי לא הכיר מגע של סיב סנטטי מעולם. עם בטנת סטן בצבע לא שגרת, כפתורים מעוטרים וכיסים נסתרים. מעיל שגזרתו עשויה כך שתפר הכתף מונח בדיוק בין הישורת שממשיכה את עצם הקולר לבין הקו האנכי של הזרוע, כזה שכאשר אתה לובש אותו, אתה מייד מיישר גו, ומשרבב חזה קדימה בטבעיות אצילית שכזו. מנגד, לא חסר אנשים שהיו מעדיפים לפוצץ את הארון בשלל פריטים יקרים הרבה פחות בחסות המשפט "כל המרבה הרי זה משובח".

("האיכות הלכה לעולמה", נשארנו עם זר שיבולים ירק, שיום אחד ינבל גם הוא)

בשלב מסוים בחיי, החלטתי שאני לא קונה יותר "סתם". אין דבר יותר משכר מאשר להתמלא בכמיהה לפריט שמוצא חן בעינך: הפנים מתמלאות בסומק בוהק, הלב מתחיל לפעום בחוזקה והרגשת האדרנלין שנשפך מיותרת הכליה וממלא את הדם מוביל אותך להחלטה :"זה חייב להיות שלי". מתי בפעם האחרונה הרגשתם כך? זה לא קורה הרבה. הסיבה לכך היא בדיוק אותו השפע, כולנו עברנו את סף הרוויה, איבדנו את היכולת להעריך פריטי לבוש ולהרגיש מסופקים במה שאנחנו לובשים. אנחנו רוצים עוד ועוד ועוד וככל שיש לנו יותר אנחנו מרגישים שחסר לנו כפליים.

(תארו לעצמכם איזה חור יש לכולנו בלב אם אנחנו מרגישים שאנחנו צריכים כל כך הרבה סמרטוטים)

סף הרוויה שדיברתי עליו, קיים גם לגבי חושים נוספים לחוש הריח ל"חוש האופנתי". כך לדוגמה, אחרי שאוכלים חפיסת שוקולד, בשלב מסוים הוא הופך דוחה כך שאפילו מרנג קליל ומתקתק או קציפת פירות אוורירית יקבלו טעם של רסק מלפפונים חמוצים טפל שאכילתו מקבילה לבעיטת פיל באזור הקיבה. כדי להחזיר את אותו "סף רגישות" חמקמק איזון התקין ולכייל מחדש את הטרמוסטט, צריך לעשות סטופ קטן. בפרויקט "דיאטת האופנה" בו אשתתף ב10 הימים הקרובים, אשתדל להוכיח שכן, אפשר גם אחרת. לא צריך שפע וגם לא ממון, צריך סגנון. בשנות השישים, התקופה שהייתה אחת המשמעותיות ביותר בהיסטוריה של האופנה לאשנים היה מספר מצומצם של אאוטפיטים. קחו לדוגמה את "מד מן" של שנות ה50-60, לעומת "גוסיפ גירל" שב אלף השלישי. הנשים של שדרות אבניו לא מתביישות ללבוש את אותו הבגד פעמיים, אולי כייוון שאין להן יותר מידיי, אבל מצליחות לעשות בו מהפכות חסרות תקדים באופנה ובכלל. כחלק מהפרויקט, בחרתי 6 פריטים אותם אלבש בשבוע וחצי הקרובים לא כולל אקססוריז ונעליים (כשאני חושב על זה, לטיול האחרון שלי בפריז העמסתי הרבה יותר). אתם כמובן יותר ממוזמנים לעקוב אחרי החוויות והרשמים שלי ושל עוד 4 בלוגרים המשתתפים בפרוייקט באתר onlife .

נרקיסיזם פורדיאני

טום פורד תכנן במשך 6 שנים את הרגע בו יציג את קולקציית הנשים שלו מול עיניהם הרעבות של חובבי האופנה בעולם. ביום ראשון האחרון, זה קרה, פורד חשף את את חליפות הטוקסידו הנשיות והשמלות הארוכות האציליות שלו בפעם הראשונה מאז עזב את גוצ'י והותיר את עולם האופנה כשדמעות זולגות מעניהם (זה באמת נכון, כולם בכו שם!). תחילה הוא השיק קו משקפיים שלו, כדי לאפשר למזומנים להתחיל לזרום, אח"כ המשיך עם מותג גברים, כי ביננו, אף אחד לא באמת מצפה לשום דבר מיוחד באופנת גברים. אחרי שהגשים את החלום הקולנועי שלו, באופן מוצלח יש לציין, התפנה לכיבוש הבא: עולם האופנה הנשי. הפעם, סולו, כסוכן של עצמו. אבל כשאתה עושה לגוצ'י את המהפך הרווחי ביותר שלהם, כזה שמנציח אותם על מפת האופנה למשך שנים, מחליף את איב סאן לורן בעודו בחיים, מגדיר סגנון לבוש שלם וזוכה לביקורות שאחריהן הפרישה לפנסיה נראית מתוקה יותר מתמיד, כדאי שיהיה לך הרבה מה לומר לפני שאתה עושה משהו תחת שמך.

(למעלה: ג'וליה רויטפלד, פרידה. למטה: דפני גינס וטום פורד)

לתצוגה, שנערכה בחנות הגברים של פורד בשדרות מדיסון הוזמנו רק 100 עורכי אופנה. את שאר הנשים שפורד חפץ ביקרן, הוא הלביש והצעיד על המסלול. גימיק? לא כשטום פורד עושה את זה...ומי לא היה שם: בגזרת הדוגמניות, דריה ורבוי, קרין אלסון, שאנל אימן, פניה ביהה וסטלה טננט, בגזרת השחקניות: ג'וליאן מור, מריסה ברנסון, עמנואל זינגר (הגברת של רומן פולנסקי) ולורן היוטון, ובגזרת "גורו האופנה": פרידה קלפה, ג'וליה רויטפלד, ועוד ועוד. הצלמים, נשארו הפעם בחוץ. טרי ריצרדסון, האחראי לכמה מהקמפיינים של פורד, היה היחיד שהשתטח על המסלול בהתלהבות כדי לצלם את החנדלך שעשתה לו דפני גינס או נטליה ודינובה. על מריו טסינו לא שמעתי בהקשר הזה של התצוגה. מעניין.

(הקאסט! מומלץ ללחוץ להגדלה)

מופע האגו הכוחני הזה של פורד, עם השליטה האובססיבית על כל פרט, מרמזים על מעמדו ב"תעשייה" מצד אחד, אבל גם מספקים חלון הצצה לנפשו. ההקפדה על כל פרט, החל מסלקציית הדוגמניות, בחירת המוזמנים, קביעת התמונות שיפורסמו בתקשורת, שהרי הוא יהיה הספק היחידי שלהן, קביעת התאריך הן יראו אור ויפורסמו בתקשורת, או תמחור הבגדים במחירים אסטרונומיים פשוט כדי שיהיו יקרים (בתקווה שמחירם יהווה אינדיקציה לאיכות, יוקרה ואקסקלוסיביות). נראה שפורד משוכנע כי החוקים החלים על שאר בני התמותה, אינם מחייבים אותו וכללי המשחק לפיהם סובב העולם עבור מעצבים גדולים לפניו וכאלה שיבואו אחריו, אינם רלוונטיים בהקשר שלו. בודדים האנשים שהיו יכולים to get away with such behavior, הנרקיסיזם שלהם, בדרך כלל נבלם על ידי תנאי המציאות. אבל במקרה של פורד, כל מה שיאכיל אותנו, אנחנו נבלע, נגהק ונומר "תודה!". נשתדל גם שלא לפלוט.

(תמונות אווירה...)

אני מעריץ את טום פורד, אין דבר שהייתי רוצה יותר מאשר לראות את הקולקציה שלו. אין ספק שאצא מגדרי כשאראה אותה ואני בטוח שהייתי נותן לו לסובב גם אותי, כפי שאפשרו לו אנשי עולם האופנה והתקשורת בניו יורק. אבל זה בדיוק מה שמקומם אותי. איך יתכן שאנשים מסכימים להיות קורבן של בעלי הפרעות האישיות?!