ÇA ME REND ME DINGUE!

"קרלין סרף היא אקסנטרית. אין לה שמץ של מושג מה פרוש 'להיות משעמם'. בעזרת האנרגיה שלה, היא מפיחה חיים בפריטים שהיו יכולים להיתפש בקלות כסמל לאלגנטיות מיושנת וארכאית", תאר קרל לגרפלד את קרלין סרף דה דודזל בראיון לווג האמריקאי, ב1993. אני שמעתי עליה לראשונה בסרט " In Vogue: The Editor's Eye", שהפיק כמחווה לעורכי האופנה האגדיים שלו שבמשך מספר עשורים עצבו את האופנה שאנו צורכים. אחרי בירור קצר אודות הפרסונה שמאחורי הפקות האופנה במגזין, גיליתי את אישיותה הכובשת ומלאת ההתלהבות, חדוות החיים והטמפרמנט השוצף, האנרגיה שהיא קורנת מעצמה כמו מעיין עד, ונשבתי בקסמיה כמו שאר תעשיית האופנה. לקסיקון המילים המקורי שהפך לשפתה הצבעונית ומצב הרוח המרומם עד כדי מדבק הם חלק מאישיותה העשירה לא פחות מהמראה הראוותני והשופע שמאפיין את ההפקות בניצוחה.

מכנסי ג'ינס ומעילי פרווה, ערמות של שרשראות פנינים ויהלומים על הצוואר או מפרקי יד עמוסים צמידי זהב וכסף על דוגמניות לבושות חליפות טרנינג צבעוניות, נעלי ספורט לצד תיקי שאנל וצעיפי הרמס (וגם להפך), הם רק חלק מהשילובים הבלתי אפשריים המאפיינים את הסטיילינג של קרלין דה דודזל, 64, שהחלה את דרכה כסטייליסטית לפני כ4 עשורים.

יש דברים שאי אפשר להעביר בתמונות, ובשביל זה יש סרטונים:
CARLYNE CERF DE DUDZEELE

סרף, בת לרוזנת ממשפחת אצולה צרפתית, נולדה וגדלה בסאן טרופה. בשנת 1975, לאחר התמחות במגזינים הצרפתיים מרי קלייר ודהפש מוד, דה דודזל החלה לעבוד כעורכת אופנה באל הצרפתי. בתום 10 שנים בתפקיד, היגרה לניו יורק וקיבלה את התפקיד הנחשב כעורכת האופנה של הווג האמריקאי, תחת ניצוחה של גרייס מירבלה. למרות החופש האומנותי לו זכתה, סגנון העבודה האינטואיטיבי והעבודה מתוך אינסטינקטים, הצריכו פעמים רבות ישיבות מערכת ובריפים שקדמו לצילומים, היות ולא תמיד התקבלו בפתיחות הנדרשת על ידי העורכת הראשית. "אני אדם אינסטינקטיבי...מעולם לא פתחתי ספר בישול בחיי.. אני אוהבת ליצור על סט הצילומים מתוך אינסטינקט", אמרה דודזל באחד מהפרקים של התוכנית שלה, J'ADORE בערות WOWPRESENTS.

הסרטון שתמיד גורם לי לחייך - קרלין על הסט

ב1988, הייתה זו דה דודזל שהלבישה את הדוגמנית הישראלית מיכאלה ברקו במכנסי ג'ינס ועליונית מקולקציית ההוט קוטור של כריסטיאן לקרואה, בצילומי שער הגיליון הראשון של ווג תחת ניצוחה של אנה וינטור, שמונתה אז לתפקיד העורכת הראשית של המגזין. הסטיילינג השנוי במחלוקת ופורץ הדרך בזמנו, הצליח לגרום אפילו לאנשי ההדפסה להרים גבה ובהמשך גם להרים את שפורפרת הטלפון לפני הדפסת הגיליון רק כדי לוודא שלא מדובר בטעות. השער הסנסציוני (שצילם פיטר לינדברג) נכנס למאגר הדימויים האייקונים של עולם האופנה והפך את דה דודזל לאגדה בעודה בחיים, הרבה לפני ש"סטייליסט" הפך ממקצוע, לכת ולבסוף לקלישאה.

במהלך תקופתה בווג, עבדה דה דודזל לצד צלמים מובילים כדוגמת ריצ'רד אבדון, ארבינג פן, מריו טסטינו וסטיבן מייזל, איתו פיתחה קשר עמוק ומערכת יחסים מיוחדת. "כשאני עובדת עם מייזל, אנחנו נותנים זה לזה כל מה שיש לנו", אמרה על הקשר בינה לצלם בראיון לווג. במשך שנות השמונים והתשעים סייעה דה דודזל להגדיר את ה"לוק" של דוגמניות-על כדוגמת לינדה אבנג'ליסטי, כריסטי טרלינגטון, נעומי קמפבל וקלאודיה שיפר, שכונו אז "גלאמזונות". אופנת הגראנג' והמינימליזם של שנות התשעים, לא היו כוס התה של דודזל, שהמשיכה למרות זאת בשלה ולכן גם בלטה בחריגותה על רקע נוף אותה התקופה. "אני שונאת עצב, אני אוהבת לעשות כיף!", אמרה בראיון לווג בהקשר זה.

עוד ראיון - כי כשמדברים על קרלין; אין דבר כזה "יותר מידי"

קרל לגרפלד (שאנל), אזדין אליה, ג'אן פול גוטיה, אנה מולינרינרי, דיור הם רק חלק קטן מהמעצבים והמותגים איתם דודזל עבדה ושיתפה פעולה במשך השנים וגם כיום בקמפיינים ותצוגות אופנה. מעצבים כדוגמת דין ודן מהמותג "דיסקוורד", המעצב אדי ברגו והמותג האנגלי "ג'וזף", הקדישו לדה דודזל קולקציות שלמות. המעצב ג'רמי סקוט, בדומה לאלאיה (שאת בגדיו היא לובשת מאז 1981), הפך לאחד מידידיה הקרובים ביותר, והיא עובדת בצמוד אליו בכל הקשור לסטיילינג של הקולקציות, הקמפיינים והתצוגות עבור אדידס, המותג שלו, ולאחרונה גם עבור המותג מוסקינו, בו הוא משמש כמעצב הראשי החל מהשנה שעברה. פרט לכך, היא גם מלבישה כוכבות פופ לוהטות כדוגמת ריהאנה, מילי סיירוס וקטי פרי, שפיתחו גם הן חיבה עזה לעיצוביו הצבעוניים ומלאי ההומור של סקוט. דה דודזל ממשיכה בעבודת סטיילינג אדיטוריאלית עבור מגזינים מובילים, כדוגמת V, W, ווג, INTERVIEW ולאחרונה גם החלה לשמש כעורכת האופנה הראשית של מגזין LUCKY. את הבגדים, אגב, היא מקפידה לבחור בעצמה, "אני צריכה לגעת בבגד... אני עדיין מתרגשת מפריט של H&M באותה מידה שאני מתרגשת מפריט של הרמס", אמרה בראיון לניו יורק טיימס.

J'ADORE

בתוכנית שלה, "J'ADORE", בערוץ היו טיוב של World of Wonder, היא חולקת לא מעט מעולמה הפנימי העשיר עם מעריצים נאמנים וחובבי אופנה ומעורר בהם השראה אין קץ. זירת מדיה חברתית נוספת עליה דה דודזל הסתערה בהצלחה כבירה היא האינסטגרם וחשבון הפופולארי מונה קרוב ל-60,000 עוקבים, ובמילותייה שלה: "Ça me rend me dingue! I LOVE, I LOVE".

חוויות מהשורה הראשונה של שבוע האפנה בפריז לקיץ 2014

"באופנה, אתה לא מטפס במדרגות, אלא יורד בהן", משפט שאמרה קרין רויטפלד (וצוטט גם בפוסט הקודם) ומתאר את הסדרי הישיבה בתצוגות האופנה, בהן העלייה בהיררכיה מאפשרת מושב במיקום נמוך יותר ולכן קרוב יותר אל המסלול, קרי השורה הראשונה. אבל גם במקרה הזה, יש קיצורי דרך... אז בקיצור, הפוסט הזה יעסוק בדרך הקצרה ביותר להגיע לשורה הראשונה בתצוגה של ג'יאמבטיסטה ואלי, בלי לרדת או לעלות שום מדרגה, אלא באמצעות הליכה בכמה דרכים עקלקלות...

השבוע, חזרתי מפריז, וכמו חובב אופנה מושבע ונאמן, הטיול תוזמן כמובן עם שבוע האופנה (כי יש מקרים, יוצאים מהכלל, בהם "ביזנס ופלז'ר" משתלבים בהרמוניה בלתי רגילה). כמובן שהצבתי לעצמי למטרה ללכת ולצפות בכמה שיותר תצוגות. השלב הראשון היה לקבל (או נכון יותר לבקש) הזמנות מבתי האופנה עצמם מתוקף מעמדי כ"כתב אופנה"/"בלוגר". כך, אגב, בטיול הקודם שלי למילאנו, ישבתי (וגם עמדתי) בתצוגות של ברברי וגוצ'י. אולם כיוון שמותגים רבים אינם נמכרים בישראל, אין להם כל אינטרס לאפשר חשיפה/נוכחות של עיתונות מקומית בתצוגה. בניגוד לשאר העולם, בו מותגי היוקרה בעלי נציגות מרשימה (קרי, חנויות מותג עצמאיות), בישראל העסק עובד בעזרתם של זכיינים המחזיקים בוטיקים שמהווים נקודות מכירה המאגדות תחתן פריטים בודדים של כמה עיצובים (לרוב בכיכר המדינה). את הכרטיסים מקבלים בעלי הבוטיקים (או הקניינים), ואותם הם אוהבים לשמור לעצמם. ללואי ויטון לדוגמה, יש חנות מותג בישראל, אולם הכרטיס שהוקצה לנציגי ארצנו הקטנה ניתן הפעם לעיתונאי אחר, שהספיק לדרוש אותו לפני (ככל הנראה שחר אטואן, הארץ) וזכה לצפות בתצוגה היסטורית ובלתי נשכחת, האחרונה שעיצב מרק ג'יקובס עבור המותג. 

נותרו רק פירורים...

פרט ללואי ויטון, פניתי גם לMAC, שנותנים את חסותם ללא מעט תצוגות נחשבות ואחראים על האיפור בהן, בבקשה לסקר את מאחורי הקלעים, "המקום בו קורה כל הקסם" (וכידוע הינו נושא שמעניין אותי במיוחד). מתוך רשימה של 10 תצוגות מועדפות שהגשתי מתוך האופציות שעמדו בפני (רשימה שהוגבלה גם בהתאם לתאריכים בהם הייתי בפריז), קיבלתי אישור ל4 תצוגות ובהן ג'יאמבטיסטה וואלי, איריס פון הרפן, ויונה ומונקלר גאם רוז'.

אל התצוגה של וואלי הגעתי כשעה לפני ההזמן שבו היא הייתה אמורה להתחיל, כפי שנדרש ממני במייל הרשמי שנשלח לי ממשרד יחסי הציבור הבינלאומי של המותג. המקום- היה מכללה באזור סאן ג'רמן, שמכילה בשטחיה מבנה מרשים (המזכיר כנסיה) שמשמש במהלך שבוע האופנה לתצוגות (ביקרתי שם ב2010 בתצוגה של ולנטינו, כחלק משבוע אופנת ההוט קוטור בעיר). אחת מכיתות המכללה הוסבה לחדר איפור ושיער, שהיו נפרדים ורחוקים כמה מטרים מהאולם עצמו ואזור ההלבשה. כשהגעתי לאזור ה"איפור שיער", לא חיכה לי הנציג של המותג אותו הייתי אמור לפגוש ולכן הרגשתי חופשי להסתובב ולרחרח מבלי לתת דין וחשבון לאיש. האווירה הייתה שלוה בהתחשב בנסיבות. האולם היה מלא במאפרים, מעצבי שיער, מניקוריסטים, צלמים ושאר אנשים שאת תפקידם לא הצלחתי לפענח והתרכזו בעיקר סביב הבר שהוצב בפתח האולם. הדוגמניות היו גבוהות, רזות ואנונימיות, הן היו שקטות וסובלניות בזמן שאנשי הצוות (לעיתים שלושה בבת אחת) עמלו על הופעתן (איפור-שיער-ציפורניים) מה שיצר מחזה שהזכיר לי אינקוויזיציה. בדקות הבודדות בהן קיבלו הפסקה, בדרכן חזרה מהשירותים, הן חלפו על פני הבר, פזלו לכיוון המאפים הטריים, המוזלי או הפיתות (כן, פיתות, עם לבנה ועוף או גבינה שהכינו אנשי הקייטרינג במקום) אך הסתפקו בירקות החתוכים ובפירות שהוא הציע ודרשו מהקהל באולם שלא לתעד זאת בשום אופן. מעצב השיער המפורסם, אורלנדו פיטה, שהיה אחראי על התסרוקות בתצוגה, (אה לה פריזיאן, אסוף-אבל-מרושל), עבד במרץ על הדוגמניות והיה עסוק בהסברים לצוות המעצבים שעבד עימו ("בדרו את השיער אחורה, בצורה טבעית ולא לצדדים", אמר לאחת מהן, ואני הבנתי שהמטרה הייתה ליצור תחושה כאילו הדוגמנית בידרה את שיערה בטבעיות בעצמה ולא באופן מלאכותי). אסיסטנט אפרואמריקאי היה אחראי להגיש לו את הסיכות השחורות או את הספריי המקבע. צוות המאפרים של MAC עמל על איפור הדוגמניות על פי האבטיפוס שצולם על מריה קרלה בוסקונו, שלצערי לא צעדה על המסלול. 

(מאחורי הקלעים- משמאל למעלה, עם כיוון השעון: פלטת הצבעים והאבטיפוס לאיפור כפי שמדגמנת מריה-קרלה, אורלנדו פיטה עובד על השיער, דוגמניות במהלך טיפול 10,000, אוברול איפור-שיער-ציפורניים)

וואלי עצמו נכנס פעמיים לחדר ההלבשה, לבוש בבגדים שחורים ומחרוזת פנינים ענקיות, כהרגלו. בפעם הראשונה הסתובב באסרטיביות בין הבנות, נופף בידיו, נישק באוויר את אורלנדו, הכריז כי אינו אוהב את השיער ועזב בסערה את החדר, מה שהותיר את מעצב השיער נבוך ולחוץ כנושא באחריות לרצות את "הדיווה". מאוחר יותר, חזר המעצב הראשי בליווי המצלמות, הפעם כשהוא מרכיב משקפי שמש ואחריו משתרכת פמליה שלמה שכללה עוזרת אישית (עגולת מימדים וצבועת שיער) וצוות של אסיסטנטים/סטאז'רים שנראה היה כי הקריטריונים היחידים לבחירתם היו – לא מעל גיל 19, לא מתחת לגובה 190, בהירי עור וזהובי שיער (את אותה הסלקציה עברו כנראה גם הסדרנים באולם התצוגה). 

(גם למעצבי על יש נזלת.. המעצב והפנינים- Giambattista Valli)

מהר מאוד הבנתי שאם לא אעשה משהו בהקדם, סביר להניח שלא אראה את התצוגה. ואז, שמתי לב שהמאפרים שליוו את הדוגמניות בשובן מהחזרה הגנראלית נשאו תגי אישור לכניסה אל מאחורי הקלעים. "השאלתי" ברוב חוצפתי תג כזה מתוך ערמה שניצבה מאחורי מאפרת שהייתה עסוקה מידי כדי לשים לב לכך, וברגע שעוצבת הדוגמניות הראשונה נשלחה אל אזור ההלבשה התלוויתי אליהן כאחד מאנשי הצוות. בכניסה ל"מאחורי הקלעים" הצגתי את האישור בגאווה ונכנסתי לאולם צידי שהיה עמוס מתלים וקולבים שנשאו עליהם את דגמי הקולקציה. בכניסה התאגדו התופרות שהוטסו במיוחד מאיטליה יחד עם שאר צוות המלבישים, והיו אחראיות לבצע את כל התיקונים וההתאמות האחרונות, כשלצידן ציוד תפירה, מגהצים וערמות של פרחים זהים לאלה שהופיעו על הבגדים, למקרה שמשהו ישתבש. האסיסטנטים, והסטג'רים הנחו את המלבישות (שהיו מבוגרות יחסית למה שהכרתי מתצוגות קודמות) בשלבי הרכבת הלוקים והתאמת האקססוריז (התיקים והתכשיטים היו מסודרים באופן מופתי על שולחנות נפרדים). הדוגמניות הלבושות החלו להסתדר בכיוון הכניסה לאולם התצוגה על מנת לקבל את אישורו של המעצב הראשי, ואני הבנתי שזוהי שעת הכושר להתחיל להתקדם לכיוון האולם ולדאוג לעצמי למקום בו. הזדנבתי מאחורי מפיקה (שזיהיתי בזכות "האוזניה") שבדיוק נכנסה אל חלל התצוגה מהפתח בו יצאו הדוגמניות מאוחר יותר, חלפתי בביטחון על פני השומר (גם הוא עם "אוזניה") שניצב לצד המפתן הנ"ל ועברתי אל אולם התצוגות שנראה לי בוהק ולבן כמו גן עדן. 

(שורה ראשונה דה-לוקס: מימין עמנואל אלט, משמאל סוזי מנקס)

על אחת הטריבונות הצחורות, כבר ישבה סוזי מנקס והקלידה במרץ על המחשב הנייד שלה, בתנוחה המפורסמת המזוהה עימה, לצידה ישבו הסטייליסטיות המפורסמות מהווג. המיש בואולס בירך כמה מחבריו שישבו בשורה השניה או השלישית, נינה גרסיה שוחחה עם הקנייניות מבגדורף וסאקס, עמנואל אלט, שמכניסתה לאולם לא ניתן היה להתעלם (!), פצחה בשיחות "ביזנס" עם גברים מעונבים בחליפות כחולות, אנה דלו רוסו, לבושה באאוטפיט של טום פורד מכף רגל ועד ראש, פלירטטה עם הצלמים (אך סירבה שאצלם אותה – וזאת רק בגלל ששאלתי, "אחרי התצוגה", ענתה לי), קרלה סוזני הייתה עסוקה גם היא בראיונות עם העיתונאים, ג'יובנה בוטגבילה התלוצצה עם אדוארד אנינפול ואליונה דולסקיה (מייסדת ועורכת הווג הרוסי לשעבר) חיפשה את המקום שלה שניות לפני התצוגה. ביל קונינגהם תר גם הוא אחר מקומו המיוחל, ובעודו משוטט באולם נעמד מולי, העיף מבט, אבל לא צילם (לבשתי, אגב, מכנסי ג'ינס לבנים, חולצה שחורה, מעיל כחול כהה ארוך ונוקשה עם צאוורון פרווה שחור רחב ומלא ונעלי לופרס של טודס). לאחר שסיימתי להסתובב בין ה"סלבריטיז" ולצלם את חלקם, נעמדתי בכניסה יחד עם שאר הקהל שקיבל כרטיסי עמידה. ואז, שמתי לב למושב פנוי בקצה הרחוק של השורה הראשונה. ניצלתי את ההזדמנות וישבתי במקום. עשר דקות ארוכות התפללתי שלא יבוא איש על מנת להקים אותי ודאגתי לבשר על המושב בו זכיתי לכל מי שמוכן היה להקשיב דרך ה"WHATSUP", וגם למי שלא... החלפתי מבטים עם השכנים החדשים שלי, וגם אלה שמעבר למסלול ולא יכולתי להרגיש שייך יותר.

("איפה אפי"- הראשון מהקצה המרוחק של השורה הראשונה משמאל...)

(First Look - Giambattista Valli Spring/Summer 2014)

ואז, האורות התגברו, הפלאשים נדלקו וצעקת קול גברי קראה "להצמיד את הרגליים לספסלים", המוזיקה החלה להתנגן והדוגמניות החלו לחלוף על פני האורחים מלאי הסקרנות. כמה מהאסיסטנטים שישבו לצד פתח הכניסה של הדוגמניות לאולם והבחינו בי קודם בחדר האיפור, הסתכלו על הדוגמניות שחלפו על פניהם בתדהמה שלא נפלה מהתדהמה בה הסתכלו עלי יושב כנגדם בשורה הראשונה. ההרגשה המשכרת הזו מהמעמד, האפילה על המטרה שלשמה לכאורה הגעתי לאירוע – הבגדים עצמם- שהיו מאכזבים מעט. הסגנון היה מינימליסטי, פחות מבחינת הסגנון העצובי, ויותר מבחינת כמות הבדים והחומרים בהם השתמש המעצב. מי שנודע בזכות גזרות הקקון האימתניות שלו והאפליקציות הפרחוניות שהוצמדו לשמלות נשף מפוארות, הציג קולקציה שנשלטה על ידי שמלות וחצאיות מיני (עד מיקרומיני), צבעוניות דהויה ומשקלי נוצה. חלק ניכר מהבדים נראו לי מקרוב איכותיים הרבה פחות ממה שניתן היה לצפות מבדים המשמשים לתפירת שמלות החביבות ביותר על היורשות האירופאיות והכוכבות ההוליוודיות הצעירות, או מכאלה שנמכרות בעשרות אלפי יורואים בבוטיקים וחנויות כלבו בכל רחבי העולם. יחד עם זאת, הצללית החדשה שיצר ואימץ לעצמו וואלי, הרשימה אותי מאוד ויכולתי לדמיין ולראות דרך הבגדים את תהליך פיתוח הגזרות הייחודיות הללו והאופן בו הוא עצמו התפתח כמעצב לאורך העונות (שכן מדובר באחד המותגים החביבים עלי).

(הדוגמניות צועדות אל האור והקהל לא מפסיק לצלם בסמרטפון...)

בתום התצוגה, כבר הרגשתי ראוי למקום בו ישבתי, נעמדתי בתור מאחורי סוזי מנקס, ג'יובנה ואדוארד שחיכו לברך את המעצב, אולם מכיוון שנתקלתי בו כבר בחדר האיפור ואף צילמתי אותו בתנוחה די מביכה, החלטתי לוותר על הברכות ולחיצת היד המסורתית ויצאתי אל הרחוב אחרי סוזי מנקס, בדרכי לבקר במוזיאון אחר ולספר לשאר העולם "מה עשיתי ואיפה הייתי". בעודי צועד עם גו זקוף וצוואר מורם לעבר תחנת המטרו של האודאון, החלו לצלם אותי צלמי אופנת הרחוב שהמתינו בכניסה לאולם מה שהוסיף לחוויה הנעימה.

(ותודה לך קאוקי, מי שלא תהי, על שנבצר ממך להגיע לתצוגה ועל כך שנפל בחלקי הכבוד לתפוס את מקומו של ישבנך בשורה הראשונה בתצוגה של ג'יאמבטיסטה וואלי)

למחרת, הלכתי לתצוגת האופנה האלטרנטיבית של איריס פון הרפרן, שהתקיימה במועדון תת קרקעי כמה מאות מטרים בודדים מהמקום בו לנתי. נכנסתי לאחר שהצהרתי כי הוזמנתי על ידי MAC, והוכנסתי ללא אימות ברשימת המוזמנים. כשהגעתי הבנות היו עסוקות בחזרה גנרלית- מתנועעות לצלילי מוזיקת אלקטרו, בעודן לבושות בבגדי לטקס ושאר בדים מבריקים בגזרות פליסה, מיני או חיתוכים חוצניים, נוסח הנוסע השמיני המאפיינים את המעצבת. צלמי "מאחורי הקלעים" היו עסוקים במלאכת התיעוד, סוזי מנקס, קיבלה כהרגלה מבט מקדים בדגמים ולאחר מכן כולם התבקשו לעזוב את המועדון. אבל היה זה בדיוק אז, שהתעורר בי הצורך ללכת לשירותים... והיה זה גם הרגע בו המעצבת הראשית סיימה את אשר היה לה לעשות שם, כך שזו הייתה התפאורה בה הזדמן לי להיתקל בה במציאות. כשיצאתי מהשירותים של המועדון, העורכים כבר החלו לזרום ולעבור בין הדוגמניות שהתנועעו לקולות מוזיקה גותית. 

Saskia de Brauw for Iris Van Herpen

באולם אליו התנקזו כל האורחים, עמדו מספר דוגמניות שרקדו זו עם זו. אני נעמדתי מול ססקה דה בראו, "ה-דוגמנית" של השעה, וצילמתי אותה מתנועעת לפי הוראות הכוראוגרפים עד שהפסיק אותי אחד הסדרנים באולם. ואז, נכנסה טילדה סווינטון, קורנת, גבוהה, מרשימה ומושלמת בדיוק כפי שהיא נראית על המסך. התיישבה על ספה בקרבת הדוגמניות וצפתה בתצוגה. עבורי היה זה רגע השיא. החלפתי איתה כמה מבטים והרגשתי שמיציתי את המקום.

יום לאחר מכן, הייתי אמור לצפות בתצוגת האופנה של ויונה בפלס ואנדום ולאחר מכן בתצוגה של מונקלר. כשהגעתי למקום הודיעו לי כי אינני מופיע ברשימה וכי אין אפשרות להכניס אותי כיוון שהאולם קטן מאוד ואין בו מקומות לעמידה. באותו הרגע, החלטתי שלא להתעקש. היה זה יום התצוגות האחרון ואני, שהייתי מסופק ומאושר ממה שכן ראיתי ולא ממה שנבצר ממני לראות, החלטתי להמשיך בטיול הפרטי שלי שהיה מהנה לא פחות מלשבת בתצוגות. 

.Joyeux Anniversaire Mademoiselle C

אם תבקשו מעשרה אנשים להגדיר "מהי מוזה?", סביר להניח שתקבלו 10 תשובות שונות. עבורי, מדובר בדמות המהווה מקור של השראה. סוג של לוח שעם חי ונושם, שמתפתח ומשתנה עם השנים ומהווה מקור בלתי נדלה המצליח להצית רעיונות יצירתיים חדשים במוחם של "נאמניו". בעולם האופנה, שידוע בהיותו שטחי במידת מה, המושג "מוזה", הפך למילה נרדפת לאדם בעל טעם טוב, אופנתי, שסיגנון הלבוש שלו מהווה השראה מתמדת לגזרות ועיצובים עבור קולקציות אופנה אינסופיות.  בניגוד למילות השיר, המוזות אף פעם לא שותקות, גם לא כשהתותחים רועמים (ובמיוחד לא אז); יש להן אישיות מיוחדת, טמפרמנט כובש, השקפת עולם מרתקת או תפיסה שונה של המציאות, המעשירות ומשרות את המתבוננים בהן לא פחות מאשר הופעתה החיצונית. 

קרין רויטפלד - האישה, חצאיות העיפרון, הגרבון עם הפס, הסטילטו והדמיון לאיגי פופ

מדובר במושג די מיושן, המתקשר אולי לאיב סאן לורן שאימץ לעצמו את קתרין דנוב, Lulu de la Falaise  או Betty Catroux כמוזות, או ליחסים בין הובר דה ג'יבנשי ואודרי הפבורן. אולם גם כיום, ניתן למצוא לא מעט דוגמאות להמחשת הקונספט. עבורי, קtרין רויטפלד, שבמקרה גם חוגגת היום יום הולדת 59 (!), היא הדוגמה האולטימטיבית לכך, ולא רק לדעתי. טום פורד, פיטר דונדס (אמיליו פוצ'י), ריקרדו טישי (ג'יבנשי) וג'וזף אלטוזורה (שהציג העונה בניו יורק, בפעם השלישית ברציפות, קולקציה שנראתה כאילו נתפרה במיוחד עבורה), הם רק חלק קטן (אבל הבולט ביותר) מבין המעצבים שמצאו ברויטפלד מקור להשראה. חצאית עיפרון (שמגיעות קצת אחרי הברך +/- שסע נדיב), חולצת צווארון (גברית מכותנה, משי או שיפון), שרשרת של אלזה פירטי או קמע של סזר, גרביונים שחורים (של פוגל) וסנדלים על עקב (לרוב עם קשירה), שיער סתור וכהות סביב העיניים, הם סממני החותם המאפיינים את הופעתה החיצונית של הגברת. גם תפקידה של סטייליסטית-עורכת אופנה, מסייע לה להפיץ את משנתה ברבים, לא רק באמצעות המאמינים הנאמנים ההולכים בדרכה, או הפקות האופנה שהיא מציגה במגזינים (שלה, V או הרפרס בזאר) אלא גם באמצעות מותגים ששוכרים את שירותי ההלבשה שלה- כפי שניתן לראות בקמפיין החורף של דיאן פון פירסטנברג, טום פורד, מקס מרה ומקס ספורט, סלבטורה פרגמו או שאנל. 

Carine Roitfeld by Mario Testino for Dazed & Confused, August 1997

לא פחות מ"טעם טוב", "משהו טוב לומר", הוא חלק בלתי נפרד מהדרישות הבסיסיות המתבקשות מתפקיד המוזה. ולכן, אספתי כמה ציטוטים שנטמעו עם השנים עמוק בנבכי זכרוני, מתוך ראיונות עם קארין רויטפלד:

על "מה פריזאי בעינייך"?

"When you go to a show, Americans in New York are very proper, much more so than the French. Everything is perfect. Their hair, the nails, everything. The look. Everything is perfection. We're a bit more relaxed, no? And a bit more comfortable. I think in France we don't want to be too different, because people aren't very nice and when you try to dress a bit different[ly], everyone looks at you like... you don't want that. So we're quite classic. My look is quite classic. You have a trench on, but maybe you're naked under the trench. Or you don't know which underwear you have under your dress, you don't know that you put perfume, in this place, or this place (pointing to her chest and belly button).

To be French is to be sexy without showing anything. It's more mental. When people tell me "You're very Parisienne," I say, what does that mean? Maybe it's an education -- you can always touch your hair, it's never like a helmet. Makeup is never perfect, you can have your nails done, but maybe there is no color. You paint your toes even in the winter, when no one is going to see your feet, it's very personal. I think everything is just for you -- or maybe someone is going to share it with you.

I discovered the slip dress which I think is one of the more French things because when you take off your clothes, even when to go into a shop to buy something, or you're going to Riccardo Tisci to try on a suit, it's like having protection. And you never know how you're going to finish your evening. So you have to be ready".

רויטפלד במעיל של מקס מרה, מרץ 2013

על תופעת ה"IT BAG":
I don't change my handbag every season. I believe in the Yves Saint Laurent woman who either has her hands in the pockets of her pantsuit or is holding her lover's hand. She doesn't need a bag.

על "שחור" VS. "בז'":
If you don't want to make any mistakes, buy black clothes. That's always good. And from age 50 on, you can slowly start adding a little beige. That's softer. Every five years, you should take a critical look at your own wardrobe and, if necessary, eventually swap your bikini for a one-piece swimsuit.

על "פוטוגניות":
I learned so much from Tom Ford. I used to be very shay from the camera, but when you don't feel comfortable, you never look good. You have to be' IN LOVE' with the camera…say 'I love the camera, I love the camera'…"
(אגב, אודטה שוורץ, כוהנת הפטנטים ומוזה מקומית בפני עצמה, נתנה פעם את אותה העצה...)

על ההיררכיה שבעולם האופנה:

 “I’ve never been an assistant. You don’t climb the stairs, you go down. Because when you go to a fashion show, the best walk is the first walk".

 

First Five Minutes of New Carine Roitfeld Doc Mademoiselle C

אבל יותר מההערצה שלי "לסטייל והשיק" האישי של הגברת, כמו גם עבודתה בווג פאריז ובבית גוצ'י, מרשימות אותי היכולות שלה להרים את עצמה מהעפר לאחר השמועות, הלכלוכים והסקנדלים שליוו את פרישתה הצורמת מתפקיד העורכת הראשית בווג פריז והדרך בה היא פרשה כנפיים, כמו הספינקס האגדי, והמשיכה לרחף ולעוט במרומי עולם האופנה גם בגולה, על אדמותיה של ניו יורק (שם מתגוררים ילדיה). סיפורי נפילה והשתקמות כאלה, הם שעוררו בי השראה ומילאו אותי בהערצה אמיתית כלפי האישיות שמאחורי פני הדביבון והסגנון שמתבסס על עקבי סטילטו משובחים וחצאיות עיפרון. ב9/11, לא במקרה, הושק בניו יורק "Mademoiselle C" (הכינוי שהעניק לה הקיסר, קרל לגרפלד), הסרט הדוקומנטרי העוקב אחר תקופה זו שלאחר נפילתה מצמרת ווג פריז והאופן בו הצליחה לטהר את שמה ולהפוך מדמות מושמצת למוערצת שוב (טריילר- כאן). הוא מגולל סיפור הקמת המגזין החדש שלה CR FASHIONBOOK (הבכורה הקבילה אגב, להשקת הגיליון השלישי של המגזין!), עמוס בפניני החוכמה של המדמואזל, כמו גם צילומי "מאחורי הקלעים" בתצוגות אופנה וראיונות קצרים עם מעצבי על, המדברים לזכותה של העורכת המוערכת.

 פוסט נוסף על "סגידתי לרויטפלד" - כאן ו על המפגש שלי איתה במציאות (!) - כאן.

אה לה פרובינציאל!

ניסיונות של תעשיית האופנה הישראלית להרגיש קצת "חו"ל בארץ", הובילו לשורה של אירועים שכל אחד מהם התברר כמביך יותר מקודמו. התצוגה של רוברטו קוואלי משבוע האופנה בשנה שעברה או התצוגה של מוסקינו בשבוע האופנה האחרון של אופיר לב, סוקרו בתקשורת כמחדלים/כישלונות ארגוניים/בושות והיו אמורים להספיק על מנת שכל בר דעת יבין כי "אופנה ישראלית" צריכה לצאת מישראל (!) ולא להיות מיובאת אליה מחו"ל. שבוע האופנה של מוטי רייף, שהתבסס על מעצבים ישראלים (ואמריקן איגל אחד ממניעים פיננסיים), הצליחו לחזק את הטענה ש"אם אין אני לי- מי לי" וכי בישראל יש אופנה מספיק טובה על מנת להחזיק שבוע אופנה. 

ישבן - חלק מדגם "השיריון" של טיירי מוגלר, שנות ה90 המוקדמות

אבל יש מי שמסרב ללמוד מטעויות, להכיר בכישלונותיו שלו או ללמוד מטעויות של אחרים. אמש, התקיים אירוע השקת הבושם החדש של ניקול ריידמן. הבחירה של אשת האוליגרך הידועה בפטריוטיותה, לפתוח את האירוע בתצוגת האופנה של המעצב הצרפתי טיירי מוגלר, הייתה חוכמת חלם, לא פחות מאשר לפתוח את "שבוע האופנה הישראלי " בתצוגות אופנה של מעצבים איטלקיים. כמו אלה של האיטלקיים, גם התצוגה של מוגלר, לא כללה דגמים שטרם הוצגו, אלא כאלה שעוצבו על ידי המעצב הוירטואוז בתקופת תור הזהב של בית האופנה שלו, שנות התשעים המוקדמות, כמו גם על ידי יורשיו השונים (רוזמרי רודריגז וניקולה פורמיקטי). אבל העיצובים הגיאומטריים, הפרופורציות החוצניות והאולטרה- נשיות שמאפיינים את דגמיו של המעצב המהווים רק פן אחד מזהותו של בית האופנה. הבשמים של מוגלר, שנאלץ לעזוב את בית האופנה הנושא את שמו לאחר שפוטר מתפקידו כבר בשנת 2003 (על ידי חברת קלרינס, בעלת השליטה במותג), היו אלה שהחזיקו את בית האופנה במשך שנים, גם בתקופת שיא הצלחתו ובמיוחד לאחר מכן. אנג'ל, לדוגמה, הבושם הראשון מבית מוגלר שזכה להצלחה מסחררת, גובר מדי פעם על "שאנל 5" ומתברג למקום הראשון ברשימת הבשמים הנמכרים ביותר בצרפת (ביתר המדינות, הוא ממוקם במקום השני). אבל אל תתנו לעובדות להפריע לניקול ריידמן, כשהיא צריכה להשיק בושם עצמאי. ריידמן אולי למדה "שבבון- זה קוף", אבל את השיעור בו לימדו כי "רק חמור חוזר על טעויות של אחרים" היא כנראה הפסידה בזמן שהקיאה בלינצ'סים עם קוויאר וגבינת שמנת בשירותים מרוצפי שיש קררהומנורות קריסטל של בקרה.  

איפה הכבוד העצמי?! טיירי מוגלר על האופרה גארנייר אמצע שנות ה90, פריז 

אבל הטעם הרע לא נגמר רק בבחירה להשתמש בדגמים מיושנים המוצגים מדי שנה, כמו קרקס נודד במזרח אירופה ובסין (מוקדי פעילות המותג) או בעצם הרעיון לשלב בית אופנה המזוהה בעיקר בזכות בשמיו שלו באירוע להשקת בושם מתחרה. על רצפת הפואיה בביתן 10 אשר בגני התערוכה, בו התקיים האירוע, נפרש שטיח דשא מלאכותי, ספות לבנות קושטו בכריות מבדים מטאליים בצבעי פסטל, נגניות נבל ורקדניות ממוצא סובייטי הסתובבו לבושות שמלות פאייטים חושפניות, כשלראשן כלובי זהב כמו בסרט דל תקציב של ציצ'ולינה בשנות ה90 ניצבו בין קשתות פרחים שנראו כמו תפאורה לגן ויקטוריאני בהצגת ילדים בריטית. החלל בו נערכה התצוגה עצמה עוצב בצבעים כהים ותאורה חשוכה והמוזמנים ישבו סביב שולחנות ערוכים באווירת אולם שמחות רוסי, דבר שהיה כנראה הכנה לפיס דלה רזיסטאנס; הופעתו של זמר הפופ הרוסי פיליפ קירקורוב. בהמשך גילו המוזמנים לאירוע, כי אין ארוחות חינם וכי גם בעולמו של האוליגרך הנדיב, לכל דבר יש מחיר; הופעה של כלת השמחה בעצמה. כי אם היא יכולה להוציא שמונה מליון שקלים מכיסה עבור האורחים, המעט שהם יכולים לעשות עבורה בתמורה הוא לשבת בשקט, להקשיב לפלייבק של קולה ולמחוא כפיים, גם אם ירגישו צורך לחתוך לעצמם את האוזניים ולתלוש את העיניים. ההופעות המביכות, התלבושות הגרוטסקיות, והדרגיסטים (על הבמה וגם אלה שהיו בין קהל המוזמנים), חלקם לבושים בבגדים של מוגלר, הבטיחו שגם ההוט קוטור הצרפתי הגבוה ביותר, יראה כמו אולם שמחות לבונטיני ויחתום את האירוע כמביך מאין כמותו.

 

ככה עושים "אובר דה טופ" כמו שצריך- "Cirque D'hiver" תצוגת ההוט קוטור של טיירי מוגלר לחורף 1995/6 וחגיגות ה20 שנים למותג שלו.

 אני לא נכחתי באירוע, ולמרות שאני מאמין שלא ניתן לפסול דבר לפני שמנסים ובוחנים אותו לעומק, היה ברור לי שכאן, מדובר במקרה יוצא מהכלל. אחרי הכל, בעולם של היום, לא צריך להימצא במקום פיזית על מנת לספוג את האווירה - מספיק להציץ בחשבון האינסטגרם של קולגה שמתעקשת להצהיר "הייתי שם", בפייסבוק של חבר חסר תובנה אחר שמתעקש כי מדובר "באירוע הלוהט של השנה" או בתמונות של אמן דראג שבחר להתלבש כמו ריידמן עצמה. יכולתי לדמיין כיצד תחושת האופוריה התיאורטית שצפויה להתקבל מצפייה בתצוגת מעצב העל שהגדיר את שנות התשעים ופרץ דרך למעצבים רבים שבאו אחריו (כדוגמת ג'ון גליאנו, אלכסנדר מקווין או ג'אן פול גוטייה), מתרסקת במבחן המציאות לאחר ההבנה שמדובר בלא יותר מפיאסקו כושל, מלא בפאתוס, פומפוזיות, טעם רע וקיטש מהסוג הלא נכון, כזה שרק יוצאי בריה"מ, נרקסיסטיים ועשירים ככל שיהיו, מסוגלים להעריך. עוד הפריעו לי הבורות שאפפה את כל האירוע, העובדה כי המעצב לא היה חלק מהחברה במשך עשור וחצי וכי רבים מהיושבים בקהל, מדושני עונג ובטוחים כי הם עדים לאירוע היסטורי, בכלל לא הכירו את עבודותיו או את קורותיו של בית האופנה או המעצב. ואכן, שום הון שבעולם לא יכול היה להציל את כבודו של אירוע זה, אלמלא נודע השבוע כי מוגלר עצמו חזר לשמש כמנהל האומנותי של בית האופנה (לאחר פרישתו של פורמיקטי לאחרונה). מאז פרישתו, אגב, בחר המעצב להקדיש את עצמו למטמורפוזה של גופו שלו והתמסר ל"בודי בילדינג" (תמונה חושפניות בלינק). סירבתי להיות חלק מאירוע המהווה תעודת עניות לתעשיית האופנה הישראלית כולה (שרבים ממנה יותר משמחו להשתתף בו), כזה המעיד על לא יותר מאשר הפרובינציאליות שלנו ומשקף במדויק כיצד התעשייה המקומית מצליחה להכשיל את עצמה חדשות לבקרים.

כוכבים נופלים בשמי פריז- שבוע האופנה לחורף 2013/14

ישנם לא מעט דברים שמוטב היה אילו היו נשארים בתקופה בה הם קרו וממשיכים להיות נחלת העבר בלי לחזור שוב לעולם. הסגנון האופנתי שאפיין את שנות השמונים, הוא ללא ספק דוגמה טובה לכך. זה נכון שבתקופה האחרונה אנו עדים לחזרתן של חלק מהגזרות והפריטים שאפינו את התקופה (כמו הג'מפרים, הטרנינגים והכתפיים המודגשות), אבל כמו בכל תחום בחיים- דברים טובים באים במנות קטנות. אוליבייר רוסטנג, מעצב הבית של בלמן, הוכיח בדיוק את טענה הזו באמצעות קולקציית חורף 2013/14 שהציג בפריז השבוע. התרגום המילולי והנאמנות למאפייני הלבוש באותו עשור נורא, בו גם נולד המעצב הצעיר בן ה27, יצר מלתחה שלמה שנראה כאילו נלקחה מהסדרה "דלאס" או "שושלת"- המקוריות, לא גרסת ההמשך. כריות כתפיים (שיצרו צללית רחבה, רחבה מאוד...רחבה כמו גורילה), מכנסי הרמון, פנסים במכנסיים או חצאיות מותן גבוהה, בדים עם דוגמאות מעויינים וריבועים בצבעי פוקסיה מטאלית (מתוקה עד כדי בחילה), ירוק זרחני רעיל, כסף וזהב, היו "פלאש בק"- רע וחסר טעם- אל העבר.

 

 "שושלת" זה אולי רפרנס רחב מידי, אפשר לצמצם את ההשראה ששאב רוסטנג למלתחה של אלקסיס (ג'ון קולינס) בלבד...

"מחזור 1984"- מאחורי הקלכים בתצוגת האופנה של בלמן לחורף 2013/14 (צילום: סוני ונדולדה)

עגילים עמוסי קריסטלים מאורכים, הזכירו את הנטיפים שעל מנורות השנדליר העצומות שהיו תלויות על תקרות מעוטרות עלי הזהב באולם והיו מצועצעות אפילו יותר מהשנדליר שנרקמה על אחת השמלות מהתצוגה של רף סימונס לכריסטיאן דיור (קולקציה שהייתה מוזרה לטעמי וכללה תיקים מעוטרי איורי רקמה בדמות נעליים או ציורים מטופשים על שמלות שלא ברור מי יסכים לקנות). גם העגילים של שושנה דמרי או עופרה חזה בשנות תהילתן עלו בהקשר זה. רוסטנג, הסביר שהמחשבה על פאריז וצרפת, כמו גם מורשת העשירה והמפוארת של בית האופנה עבורו הוא מעצב, הובילו אותו לגלוש את העבר ולשאוב השראה ממעצבים כמו פוארה וקריסטיאן לקרואה בתקופה שעיצב עבור בית ההוט קוטור פאטו. במהלך גלישה זו, עלה כנראה רוסטנג על גל גדול מידי, כזה שהוביל אותו לעצב קולקציה מיושנת, מנותקת מכל הלך הרוח המינימליסטי או התחכום שקריטי כל כך לעיצובים בהווה והותיר את בלמן בפיגור. פיגור של כ30 שנה אחרי הציביליזציה.

(זה הזמן לציין כי אילו באמת התיימר רוסטנג לעצב קולקציה המגלמת בחובה אופי "פריזאי-צרפתי אמיתי", הייתי מצפה שתראה יותר כמו זו שעיצב פיטר קופינגלנינה ריצ'י או זו של אלבר אלבז ללנווין, שהיו מוצלחות במיוחד). 

Balmain Fall/Winter 2013/14

  Cher! 

(מימין בבלמן, משמאל אצל גרת' פיו)

אלמנט נוסף, או נכון יותר, אולי אפילו "קונספט שלם", שמוטב היה לו להישכח בעבר, אך הופיע בתצוגה של בלמן, הייתה שר, הזמרת. למרות שהקשר שלה לאופנה מתחיל ונגמר ברשימת המתלבשים הגרועים והמעצב היחיד שאת שמו היא מכירה הוא בוב מקי, שגם יצר עבורה תלבושות בטעם רע מספיק כדי למקם אותה ברשימות אלה. שר נראתה לא מעט במהלך בתצוגות שבוע האופנה: פרט לתצוגה של בלמן שם חבשה כובע פרוות טלה צעיר (עם הכיתוב "רוק") ומכנסי מעויינים (מהקולציית הקיץ של המותג)- במראה הפיראט, ניתן היה לראות אותה חובשת כובע פרוות רקון בשורה הראשונה גם אצל ריק אוונס. הנוכחות החריגה של הזמרת בתצוגות האופנה הפריזאיות, גרמה לי לתהות האם מדובר במסע לקידום עצמי והתרברבות בקורס הניתוחים הפלסטיים האחרון שעברה או יוזמה של הפדרציה הצרפתית לאופנה- לקידום המעצבים המציגים בשבוע האופנה הלאומי? למרות נוכחותה הפיזית החריגה והתמוהה, קולה הערב נשמע תואם והלם את תצוגת האופנה של לנווין, כאשר השיר "It's In His Kiss", בביצועה הזמרת, החל להתנגן ברקע (הפעם ללא נוכחותה בקהל).

   

Gareth Pugh Fall/Winter 2013/14

 שר, שישבה גם בשורה הראשונה של גרת' פיו (למרות שהעידה כי מעולם לא שמעה את שמו של המעצב או צפתה בבגדים בעיצובו), לא הייתה הדבר היחיד שהפריע לי בתצוגה של המעצב. בתצוגה בלטו הגזרות הנשיות, בינהן עליוניות מעטפת ושמלות בעלות חצאיות רחבות ומלאות, כאלה שכוכבות בעלות תדמית אפלה כדוגמת אנג'לינה ג'ולי, רוני מארה או כריסטינה ריצ'י היו יותר משמחות ללבוש על השטיח האדום באוסקר של חורף 2013/14. הדגמים יצרו את הרושם כי המעצב שנחשב ל"אוונגרד", מאס העונה בדרכו החלוצית וניסה (באופן שנראה מאולץ) להתקרב אל המיינסטרים. לאחר התצוגה, חלקה שר עם העיתונאים את התפעלותה הכנה מהדגמים והביעה נכונות ללבוש אותם, "מעולם לא ראיתי עיצובים כאלה" הוסיפה- מה שהיה נכון פיגורטיבית אך גם מילולית. עוד פרסונה (הפעם נון גרטה), שהייתה שמחה ללבוש את העיצובים של פיו הוא ג'ון גליאנו, ששמלות שנראו כאילו היו עשויות מגזרים של שקיות זבל ואביזרי ראש דמויי קפוטה, קרוב לוודאי קלעו במדוייק לטעמו, כמו גם קולות הכינור שהתנגנו ברקע והזכירו מוזיקה חסידית.

משחקי מגדרים בתצוגות חורף 2013/14 לגברים

מדענים איטלקיים כבר קבעו בתחילת שנות האלפיים כי עד סוף המאה יטשטשו הגבולות בין שני המינים וההגדרות המגדריות המבדילות בין "זכר" או "נקבה" באופן דיכוטומי, כפי שאנו מכירים אותם כיום, לא יהיו עוד רלוונטיות. אין הכוונה לכך שצבע ורוד ומשחקים בבובות יהיו מקובלים לבנים וכחול ומשחקים במכוניות יהיו לבנות, אלא שהמושג "בנים-בנות" ימחק מעל פני האדמה כאילו לא היה. כבר היום, מושגים כמו "עקר בית" או "נהגת מונית" הופכים לשגורים בשיח היומיומי, אבל בעתיד, נחיה כנראה כולנו ללא הבדלי מין, באופן מילולי ופיגורטיבי כאחד. באופן לא מפתיע, האופנה, כמדיום בלתי נפרד מהתרבות באטמוספרה בה אנו חיים, משקפת גם היא את המגמה החברתית, ביטול ההבדלים והשוני בין המינים. אולם בעוד שקוקו שאנל הלבישה נשים במכנסיים כבר בשנות העשרים של המאה ה20 ואיב סאן לורן שדרג את הטוקסידו רווי הטסטוסטרון לאלטרנטיבה מקובלת לשמלת הנשף כמה עשורים מאוחר יותר, גברים היו שמרניים יותר כשזה מגיע להשאלת פריטים מהארון של בנות המין הנגדי.

גם על המדרכות- אחד עם מלץ' של פייר הארדי, השני עם התיק של גרייס קלי (הרמס כמובן). 

"אותה מכפלת רק על גברת" (טום בראון, צילום טומי טון)

ואכן, בשנים האחרונות, מגלה הגבר פתיחות לגבי מה שנכנס (או יוצא) מהמלתחה שלו. כך, הMeggings (Male Leggings- גרביונים לגברים) החלו להופיע על המסלולים של תצוגות האופנה עוד ב2008, זאת למרות שרבים יטענו ש"טייץ הוא אינו מכנס", אפילו לנשים. אחריהם הגיע הMulch (Male + Clucth) והפרוות הפכו ללגיטימיות עבור גברים, גם עבור אלו שאינם סרסורים. הקרדיגן, פריט אייקוני מהמלתחה הנשית של שנות החמישים, עשה את צעדיו הראשונים למחלקת בגדי הגברים ברשתות האופנה המהירה כבר באמצע העשור הקודם, אולם הפך לשגור ומקובל על הגבר הממוצע רק בשנים האחרונות (כך, אפילו בארץ- היבואנים הישראליים של המותג האיטלקי בעל הסגנון "המצואיסטי", "אנטוניו מוראטי", נותר פעור פה לאחר ש100 קרדיגנים סרוגים שהסכימו לייבא בלב מלא ספקות, נחטפו ממדפי חנות הדגל הראשונה של המותג באילת תוך שבוע מבלי להותיר זכר!). 

משמאל- החזון של דונטלה ורסצ'ה למודל הגבריות בקולקציית חורף 2013 של ורסצ'ה, מימין- "החזון" של ג'יאני עטוף בחולצת תחרה בתמונה משנות ה90. 

(משמאל- זארה, מימין דיסקוורד וולנטינו)

בשבועות התצוגות שהתקיימו לאורך חודש ינואר בבירות האופנה באירופה, בלט המיקס הנשי בקולקציות המיועדות לגברים של חורף 2013/14. ברברי פורסום, מותג בריטי קלאסי ומסורתי, הצעיד את דוגמניו במעילי עור בצבע בורדו (טרנד מוביל מחורף 2012/13 לנשים), חולצות בדוגמת לבבות ותיקים בהדפסי חיות (מעילים מנומרים הזכירו מאוד את אלה שהציגה סטלה מקרטני לפני חצי שנה לקיץ 2013). זכרי האלפא השריריים של ורסצ'ה צעדו בחליפות עם דוגמאות כרכובי בארוק מוזהבים ובגדי גוף עשויים מתחרה כשמעל אבריהם המוצנעים מודפס סמל המדוזה. הבחורים של גוצ'י ילבשו בחורף הבא חליפות פיפיטה שתלויות כבר על הקולבים במחלקת הנשים של זארה ואת חליפות וחולצות הטרטן בדוגמת ה Black Watchמהמדפים ליד, תוכלו לרכוש בחורף הבא גם בגרסה "הגברית" מהקולקציה של ולנטינו ודיסקוורד. החצאיות (אך לא המחוכים) שעיצב ז'אן פול גוטייה לגברים כבר בשנות השמונים, המשיכו לתפוס תאוצה גם העונה והופיעו בין היתר בקולקציות של מונקלר או יוז' יממוטו, שהלביש בהן דוגמנים עם שפמים רב גוניים. הכוכב הבריטי העולה, J.W Anderson, הלביש את הגברים שלו בסינרים, שמלות מיני, חצאיות רפלס וכפפות (כמו גם מגפיים תואמים), שדמו לאלה המשמשות להגנה על עור הידיים העדין בעת ביצוע מלאכת הקודש של שטיפת הכלים. באופן מפתיע אותם הדגמים בדיוק (!) הופיעו גם על דוגמניות ביום שלאחר התצוגה בקולקציית ה"קדם חורף" שלו לנשים. ולטר פון בירנדונק הצעיד על המסלול מעילים וחליפות מעוטרות פאייטים. אצל מוגלר, לבשו הדוגמנים חליפות פוקסיה עם סריגים כתומים ובקום דה גרסון נצבעו החליפות בצבעים פסטליים רכים.

"שמתי לו ליפסטיק צבעתי ריסים..."- מאחורי הקלעים בתצוגה של מוגלר.

מימין סאן לורן, משמאל בירנדונק (לחצו על התמונות להגדלה)

השימוש באלמנטים המזוהים כ"נשיים" בבגדי גברים, אינו מסרס את הגברים הלובשים אותם, אלא  מוסיף עניין וגיוון למונוטוניות המשמימה של המלתחה הגברית הקלאסית. חלוקי משי אדומים מעוטרי פרחים מעל לחליפות טוקסידו מעונבות אצל לואי ויטון, מעילים עם הדפסי פרחים בסגנון איורי השמש מתקופת הרנסנס, היו תוספת מבורכת של רוך מעודן ונשי למראה הדוגמנים החטובים שלבשו אותם. מעצבי על רבים בחרו ללהק לתצוגות האופנה שלהם דוגמנים מסוקסים ושריריים, בעודם מעדיפים להתרחק מהמראה האנדרוגני והשדוף (שהשיק הדי סלימן כמעצב של דיור הום בעבר וסאן לורן בהווה- והמשיך לככב על מסלולי מותגים אלה גם העונה). בחירה שרק הבליטה על דרך הניגוד את המיקס האלכימאי בין הפרומונים הנשיים לאנדרוגנים הגבריים וזאת מבלי להראות כ"סטייה", לעורר תחושת אי נוחות, התנגדות או רתיעה בעיני הצופים. 

בורדו, סגול ופרווה מאחרוי הקלעים של מרג'יאלה

פרוות אצל פנדי וקנאלי ופרחים אצל לואי ויטון ודולצ'ה וגבאנה

עוד בלטו שימוש נרחב בעור, קטיפה, בדים משובצים, פרוות, גוונים של סגול, פוקסיה, פסטליים למיניהם נוסף לבורדו ותכלת-  שהיו טרנדים מובילים שבלטו בעבר בקולקציות הנשים- ונחתו העונה (באיחור קל) בתצוגות הגברים. כל אלה מספיקים להעביר את הנקודה- כי בשונה מהסיפור התנכי, בגדי הגברים נוצרים "מצלעות" של קולקציות הנשים ושהאמרה "ברוך שלא עשני אישה", יצאה גם היא מהאופנה.

נדוש אבל חיוני - שיר לפני פיזור:

 

*נכתב על בסיס טור שהכנתי עבור המגזין Belle Mode. 

תם עידן "גסקייר לבלנסיאגה"// ועכשיו מה?

אמש, סגר מאחוריו ניקולה גסקייר את דלת סטודיו העיצובים של בית האופנה בלנסיאגה  בפעם האחרונה, לאחר 15 שנה בהן שימש כמנהל האמנותי בו. בהודעה הרשמית שפרסם PPR, תאגיד המרכז בידיו את השליטה בבית בלנסיאגה, נכתב כי מדובר ב"משאלתם המשותפת של שני הצדדים", ועם זאת, היא הותירה יותר שאלות מאשר תשובות. ההחלטה פורסמה לכל כחודש ימים בלבד לאחר שהציג את קולקציית הקיץ שלו לשנת 2013, אשר זכתה אגב לתשואות המבקרים, וכחודשיים לפני המועד בו סיים גסקייר את תפקידו. ההצלחה המסחררת של הקולקציות שמעצב גסקייר, תרומתו העצומה למיצוב שמו ומעמדו של המותג, כמו גם הפופולאריות הרבה שממנה הוא נהנה- נזקפים כולם לגסקייר ולכן הופכים את עזיבתו לתמוהה.

(משמאל-גסקייר, מימין- גסקייר, כפי שאייר אותו צוות דיסני בעת שהוא מעצב את האאוטפיט של מיקי מאוס)

קארין רויטפלד, כמקור ראשון, העידה בראיון כי גסקייר מחפש "שינוי" במשך תקופה ארוכה ולכן היא סבורה שמדובר במהלך צפוי מראש. אולם יתכן כי הצורך של בית האופנה, אותו שירת נאמנה במשך תקופה ארוכה, היה זקוק לשינוי בעצמו, הרבה יותר מגסקייר. האופנה בזמנינו, כמו בכל זמן אחר, משקפת את פני ההווה ולכן, בעולם המתנהל בקצב מסחרר, אל לה לקפוא על שמריה. מגמות נולדות רק כדי להפוך ללא רלוונטיות יומיים לאחר מכן, רשתות אופנה ומותגי על קמים ונופלים ומעצבי על מתחלפים עוד לפני שהספיקו להותיר את חותמם. המתחרים של גסקייר בשנים בהם נאבק על מנת לבסס את מעמדו כבר אינם- איב סאן לורן נפטר, אלכסנדר מקווין התאבד בתליה וגם גליאנו נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. המנהלים האומנותיים שמונו בדיור, איב סאן לורן ומקווין, לא פחות מדור מעצבים צעיר שמצליח בתקופה האחרונה לחדור לשוק המותרות ולגזור נתח כבד ורציני מבתי האופנה האגדיים ששלטו עד כה בתעשיית היוקרה, מכתיבים חוקי משחק חדשים. לתפיסתי, השינוי בבלנסיאגה, הוא לא יותר מאשר תגובה טבעית לתנאי המציאות ופני ההווה, כי מי שישן במערכה, עשוי להתעורר מאוחר מידי ולהפסיד במלחמה על ליבו של צרכן האופנה.

 

אבל אם נחזור לנקודת מבטו של המעצב הפורש, תסכולו של גסקייר ממידת החופש המוגבלת שקיבל בבית האופנה היה זה שהוביל לפיצוץ במשא ומתן על המשך תפקידו, על פי עדויות מקורביו. יתכן והיד החופשית שקיבל הדי סלימן, המעצב החדש במותג "איב סאן לורן", הנמצא גם הוא בבעלות PPR, עוררה את תאוותו וקנאתו של גסקייר (סלימן שינה את שם המותג, החליף את הלוגו ההיסטורי שלו והעביר את מטהו מפאריז ללוס אנג'לס). 

(ניקולה פותח את דלתות סטודיו העיצובים שלו לצוות האל הצרפתי חורף 2008-9)

גסקייר, 41, החל את דרכו בעולם האופנה כבר בגיל 14, כמתמחה במותג AGNES  B, בהמשך התמחה גם אצל ג'אן פול גוטייה ועיצב עבור מותג הסריגים Pôles. כשהגיע לראשונה לבלנסיאגה, שימש כמעצב קו האופנה עבור השוק האסיאתי, תפקיד שעורר סלידה רבה אצל גסקייר שנאלץ לעצב "חליפות למשחקי גולף ושמלות להלוויות", כפי שתיאר זאת. כשעבר לעצב את הקו המרכזי של המותג (בתמיכתה של הסטייליסטית אמלי סובה ונטלי מרק שהייתה אחראית על הצד העיסקי), הצליח להפיח רוח חדשה בבית האופנה שנותר מנומנם מאז נפטר מייסדו, כריסטובל בלנסיאגה, ב1972. היכולת לתרגם את המבניות הארכיטקטונית המזוהה עם עיצוביו של כריסטובל בלנסיאגה לבגדים מודרניים, חיזקה את מעמדו שלו, כמו גם את זה של בית האופנה. הגזרות המהפכניות, הנפחים המרתקים, המימדים החדשים והאסתטיקה הייחודית של גסקייר, זכו לביקורות מהללות מדי עונה והיו למקור השראה וחיקוי עבור מעצבים ובתי אופנה מתחרים. שימוש בטקסטילים חדשים ושילוב של אלמנטים שהושאלו מענפי ספורט כמו רכיבה על סוסים, צלילה וסייף בקולקציות שעיצב, הפכו לכמה מסימני ההיכר שלו.

(האנשים שעשו את "בלנסיאגה" כפי שאנחנו מכירים אותו כיום: Marie-Amelie Sauve, Nicolas Ghesquière, Nathalie Marrec,)

זהות מחליפו של גסקייר נותרה לוטה בערפל עד היום וגם המועמדים המובילים לתפקיד, כפי שהוגדרו על ידי התקשורת, התחלפו מדי שבוע. ה"רשימה קצרה" והסודית של מחליפים פוטנציאלים, עליה הצהירו מנהלי המותג, תפחה עד מהרה למגילה ארוכה. על פי השמועות, בין המועמדים נמנו גוזף אלטזורה ולזרו המנדז וג'ק מקלו (מהמותג פרוהנזה סקולר) האמריקאים,Bouchra Jarrar , הצרפתי, Kostas Murkudis, הגרמני מרי קטרנצו וJ.W. Anderso הבריטיים. מועמדת נוספת הראויה לציון היא נטשה רמסי (Natacha Ramsay) ששימשה כעוזרת הראשונה של גסקייר טרם פרישתו.

(המועמד המוביל-ואנג)

כריסטופר קיין, הפך בשלב מסוים למועמד המוביל ועזיבתו את המותג VERSUS (בו שימש כמעצב הראשי) בסמוך לכך, רק חיזקה את החשדות (בהמשך נודע גם כי PPR מעוניינים להשקיע במותג העצמאי שברשותו וכי סיום תפקידו בורסוס נובע מהרצון של דונטלה ורסצ'ה לקיים שיתופי פעולה עם מעצבים עולים ואושיות סטייל אחרות- כמו המעצב J.W אנדרסון או הראפרית M.I.A). הכוכב העולה, אלכסנדר וואנג, הפך לאחרונה גם לכוכב המנצנץ ביותר במפת היורשים של גסקייר שהתגלתה כקשה לקריאה יותר מאשר כל מפה אסטרולוגית. סגנונו של ואנג, הידוע בהיותו אורבני, מחוספס ופשוט יותר, חריג כל כך מהחותם שסיגל גסקייר עבור בלנסיאגה. דווקא מסיבה זו, מינויו של ואנג לתפקיד עשוי להיות המתאים ביותר כדי להוביל את בית האופנה אל העתיד. המסחריות של ואנג, הפופולאריות של עיצוביו והסגידה לאקססוריז שהוא מעצב מדי עונה, שמהווים נתח עיקרי מאוד ברווחי כל בית אופנה מודרני, רק תומכים בהחלטה. על פי השמועות, ההחלטה להעסיק את וואנג נפלה בבוקר יום שישי וההודעה הרשמית על כך תימסר במשך השבוע הקרוב (יום שני אם לדייק). [ואם כבר מדברים על מעצבים ש"אינם מתאימים לתבנית נוף מותגם", אולי כדאי לציין גם את המהפך בדיור ומינויו של רף סימונס- בעל הסגנון המינימליסטי שהוא גם ההפך הגמור ממה שהכרנו מימי גליאנו. התנאים שאפשרו זאת היו כלכליים כמובן: מעט הרווחים שהצליח לייצר עבור ג'יל סנדר (140מיליון דולר לעומת 240 בתקופתה של סנדר עצמה) הובילו את מנהלי המותג להחזיר את סנדר עצמה לתפקיד המעצבת הראשית, דבר שהותיר את סימונס פנוי עבור דיור (בתקווה ששם כן יצליח לייצר את הרווחים אליהם הם רגילים)].

(כולם אוהבים את Lariat bag"" של בלנסיאגה- בין ה- IT BAGS   המוצלחים ביותר. אחד ההסברים לבחירתו המשוערת של ואנג לתפקיד המעצב הראשי בבית האופנה מתבסס על ההצלחה המפוארת שלו במחלקת האקססוריז. אחרי הכל, כולנו יודעים כי אקססוריז יכולים להציל או להכשיל כל מותג אופנה. תמונה: מתוך ווג פריז, 2003).

באשר לעתידו של גסקייר עצמו, דיווחה סוזי מנקס, עיתונאית האופנה של האינטרנשיונל הרולד טריביון, כי ברנרד ארנו, העומד בראש התאגיד LVMH (היריב לPPR) ומרכז בבעלותו מותגי על מתחרים כמו לואי ויטון וכריסטיאן דיור, כבר פנה לגסקייר עם ההצעה להקים מותג עצמאי משלו. בשבוע שעבר הוא גם נראה מסתובב עם אנשי התאגיד אחרי שעות העבודה. במקביל, סימן אותו הווג הבריטי כמועמד אפשרי לאייש את משרת המעצב הראשי במותג "שיפרלי", שנמצא בימים אלה בשלבי הקמה אחרונים, כשמאחורי היוזמה עומד איש העסקים דייגו דלה וולה. ספקולציה נוספת שהציע הגרדיאן הבריטי, מעלה את האפשרות שגסקייר יהיה זה שירש את מקומו של קרל לגרפלד כמעצב הראשי של בית שאנל לאחר שזה יחליט שהגיע פרקו לפרוש.

היכולת של גסקייר להשתנות מדי עונה, הפכה את הקולקציות שעיצב עבור בלנסיאגה למגוונות ושמרה על העניין שמצאו הלקוחות והתקשורת במותג. היא זו שגם אפשרה לו לשמור על "חדשנות" מדי עונה. הפערים בין הקולקציות היו לעיתים כה גדולים עד שלא ניתן היה לשייך אותם לבית האופנה מבלי לדעת את מקורם. עם זאת, החוט המקשר היה תמיד מתבהר בקלות במבט רטרוספקטיבי. כמה מהקולקציות, שחלקן מצאו חן בעיני יותר וחלקן פחות, הצליחו להיחרט בזיכרוני והשפיעו רבות על הטעם שלי (ושל כולנו) באופנה. יותר מזה, כמה מהן ממשיכות להשפיע על האופן בו אני מתלבש. רשימת הקולקציות הבולטות והאהובות עליי מתקופתו של גסקייר:

קולקציית קיץ 2011, הייתה כל כך חריגה ממה שהכרנו קודם (הן מבלנסיאגה והן בכלל) שהיה ברור שמדובר בפריצת דרך, אסתטיקה חדשה שאומצה מאז על ידי פרוהנזה סקולר, רודרטי, רג אנד בון ומעצבים נוספים. 

קולקציית חורף 2008 האובר-אלגנטית, שילבה עיצוב קלאסי ובדי סקובה עתידניים שהפכו בהמשך לפק"ל בקולקציות רבות גם של המתחרים. עוד בלטו הדפסים על בדי משי, משחקי הבדים, נעלי העקב והתכשיטים האלגנטיים ויוצאי הדופן. 

בקולקציית קיץ2008, עשה גסקייר בפעם הראשונה שימוש חדשני בהדפסי פרחים על משי והשיק את ה"טוטאל לוק הפרחוני" כטרנד. הדגמים עוצבו במחווה לכריסטובל בלנסיאגה, סוג של שדרוג מודרני של עיצוביו. את הגזרות החדשות והסילואטה הנשית שנחשבה אז לאוונגרדית (שהגיחו במקביל לחזרת "שמלת השיפט" לאופנה) ניתן לראות כיום בתיקי עבודות של לא מעט מעצבים המסיימים את בתי הספר השונים לעיצוב. כמובן שגם נעלי הגלדיאטורים (שנראו בתצוגות קיץ 2013 אצל מגוון מעצבים אחרים) הופיעו קודם אצל גסקייר. 

קולקציית חורף 2007 הפכה לאייקונית בכל מובן- השימוש בצעיפים, האלמנטים המונגוליים-טיבטיים והסטיילינג החדשני, פרצו את הדרך לטרנד השיבטי, "קולור בלוקינג" והפכו את הגרביונים הצבעוניים לפריט חובה בכל מלתחה. קולקציה זו הכניסה לארונותינו גם את הפרוות, ובפרט הצבעוניות, כמו גם את הג'קט כפריט מפתח. את "נעלי הלגו" מקולקציה זו יהיה קשה במיוחד לשכוח בעתיד הקרוב. הקולקציה האחרונה של אלטזורה מאוד מזכירה חלקים מקולקציה זו. 

קולקציית קיץ 2007 הגדירה מחדש את "המראה האנדרוגני" באופן מודרני, אך הייתה שופעת גם בהשפעות קוסמיות-רובוטיות.

חורף 2006 היא הקולקציה האהובה עלי. לעולם לא אשכח את הכובעים הגבוהים והשמלות הנפוחות שעיטרו את חלונות הראווה של סלפריג'ס או את חולצת העוגן מהחלון של הרודס, אותן ראיתי בטיול שלי ללונדון באותה השנה. הפרשנות הגאונית שהעניק גסקייר לגזרות הטרפז, המבנים והנפחים שאפיינו את הצללית של כריסטובל בלנביאגה הוכיחו את כישרונו הפנומנלי ואת יכולתו לשמר את מורשת בית האופנה, אבל מעבר לכך, גם להצעיד אותו קדימה, אל העתיד. 

תמיד תהיתי מי עיצב את בגד הים שלבשה קיילי מינוג בקליפ לשיר "SLOW". תחילה חשבתי שמדובר בורסצ'ה, אולי דולצ'ה וגבאנה (על סמך הקשר שלה עם המעצבים) אבל אתמול התברר לי כי מדובר בלוק שעיצב גסקייר עבור קולקציית קיץ 2003 של בלנסיאגה. הקליפ הזה, שהפך בעצמו לאייקוני, הוא סוג של מונומנט שמשקף את חותמו של גסקייר על התרבות הפופולארית בתקופה בה עיצב עבור בית האופנה.

*פוסט זה מכיל קטעים מתוך כתבה שהכנתי עבור גיליון דצמבר של מגזין "BELLE MODE".