משחקי מגדרים בתצוגות חורף 2013/14 לגברים

מדענים איטלקיים כבר קבעו בתחילת שנות האלפיים כי עד סוף המאה יטשטשו הגבולות בין שני המינים וההגדרות המגדריות המבדילות בין "זכר" או "נקבה" באופן דיכוטומי, כפי שאנו מכירים אותם כיום, לא יהיו עוד רלוונטיות. אין הכוונה לכך שצבע ורוד ומשחקים בבובות יהיו מקובלים לבנים וכחול ומשחקים במכוניות יהיו לבנות, אלא שהמושג "בנים-בנות" ימחק מעל פני האדמה כאילו לא היה. כבר היום, מושגים כמו "עקר בית" או "נהגת מונית" הופכים לשגורים בשיח היומיומי, אבל בעתיד, נחיה כנראה כולנו ללא הבדלי מין, באופן מילולי ופיגורטיבי כאחד. באופן לא מפתיע, האופנה, כמדיום בלתי נפרד מהתרבות באטמוספרה בה אנו חיים, משקפת גם היא את המגמה החברתית, ביטול ההבדלים והשוני בין המינים. אולם בעוד שקוקו שאנל הלבישה נשים במכנסיים כבר בשנות העשרים של המאה ה20 ואיב סאן לורן שדרג את הטוקסידו רווי הטסטוסטרון לאלטרנטיבה מקובלת לשמלת הנשף כמה עשורים מאוחר יותר, גברים היו שמרניים יותר כשזה מגיע להשאלת פריטים מהארון של בנות המין הנגדי.

גם על המדרכות- אחד עם מלץ' של פייר הארדי, השני עם התיק של גרייס קלי (הרמס כמובן). 

"אותה מכפלת רק על גברת" (טום בראון, צילום טומי טון)

ואכן, בשנים האחרונות, מגלה הגבר פתיחות לגבי מה שנכנס (או יוצא) מהמלתחה שלו. כך, הMeggings (Male Leggings- גרביונים לגברים) החלו להופיע על המסלולים של תצוגות האופנה עוד ב2008, זאת למרות שרבים יטענו ש"טייץ הוא אינו מכנס", אפילו לנשים. אחריהם הגיע הMulch (Male + Clucth) והפרוות הפכו ללגיטימיות עבור גברים, גם עבור אלו שאינם סרסורים. הקרדיגן, פריט אייקוני מהמלתחה הנשית של שנות החמישים, עשה את צעדיו הראשונים למחלקת בגדי הגברים ברשתות האופנה המהירה כבר באמצע העשור הקודם, אולם הפך לשגור ומקובל על הגבר הממוצע רק בשנים האחרונות (כך, אפילו בארץ- היבואנים הישראליים של המותג האיטלקי בעל הסגנון "המצואיסטי", "אנטוניו מוראטי", נותר פעור פה לאחר ש100 קרדיגנים סרוגים שהסכימו לייבא בלב מלא ספקות, נחטפו ממדפי חנות הדגל הראשונה של המותג באילת תוך שבוע מבלי להותיר זכר!). 

משמאל- החזון של דונטלה ורסצ'ה למודל הגבריות בקולקציית חורף 2013 של ורסצ'ה, מימין- "החזון" של ג'יאני עטוף בחולצת תחרה בתמונה משנות ה90. 

(משמאל- זארה, מימין דיסקוורד וולנטינו)

בשבועות התצוגות שהתקיימו לאורך חודש ינואר בבירות האופנה באירופה, בלט המיקס הנשי בקולקציות המיועדות לגברים של חורף 2013/14. ברברי פורסום, מותג בריטי קלאסי ומסורתי, הצעיד את דוגמניו במעילי עור בצבע בורדו (טרנד מוביל מחורף 2012/13 לנשים), חולצות בדוגמת לבבות ותיקים בהדפסי חיות (מעילים מנומרים הזכירו מאוד את אלה שהציגה סטלה מקרטני לפני חצי שנה לקיץ 2013). זכרי האלפא השריריים של ורסצ'ה צעדו בחליפות עם דוגמאות כרכובי בארוק מוזהבים ובגדי גוף עשויים מתחרה כשמעל אבריהם המוצנעים מודפס סמל המדוזה. הבחורים של גוצ'י ילבשו בחורף הבא חליפות פיפיטה שתלויות כבר על הקולבים במחלקת הנשים של זארה ואת חליפות וחולצות הטרטן בדוגמת ה Black Watchמהמדפים ליד, תוכלו לרכוש בחורף הבא גם בגרסה "הגברית" מהקולקציה של ולנטינו ודיסקוורד. החצאיות (אך לא המחוכים) שעיצב ז'אן פול גוטייה לגברים כבר בשנות השמונים, המשיכו לתפוס תאוצה גם העונה והופיעו בין היתר בקולקציות של מונקלר או יוז' יממוטו, שהלביש בהן דוגמנים עם שפמים רב גוניים. הכוכב הבריטי העולה, J.W Anderson, הלביש את הגברים שלו בסינרים, שמלות מיני, חצאיות רפלס וכפפות (כמו גם מגפיים תואמים), שדמו לאלה המשמשות להגנה על עור הידיים העדין בעת ביצוע מלאכת הקודש של שטיפת הכלים. באופן מפתיע אותם הדגמים בדיוק (!) הופיעו גם על דוגמניות ביום שלאחר התצוגה בקולקציית ה"קדם חורף" שלו לנשים. ולטר פון בירנדונק הצעיד על המסלול מעילים וחליפות מעוטרות פאייטים. אצל מוגלר, לבשו הדוגמנים חליפות פוקסיה עם סריגים כתומים ובקום דה גרסון נצבעו החליפות בצבעים פסטליים רכים.

"שמתי לו ליפסטיק צבעתי ריסים..."- מאחורי הקלעים בתצוגה של מוגלר.

מימין סאן לורן, משמאל בירנדונק (לחצו על התמונות להגדלה)

השימוש באלמנטים המזוהים כ"נשיים" בבגדי גברים, אינו מסרס את הגברים הלובשים אותם, אלא  מוסיף עניין וגיוון למונוטוניות המשמימה של המלתחה הגברית הקלאסית. חלוקי משי אדומים מעוטרי פרחים מעל לחליפות טוקסידו מעונבות אצל לואי ויטון, מעילים עם הדפסי פרחים בסגנון איורי השמש מתקופת הרנסנס, היו תוספת מבורכת של רוך מעודן ונשי למראה הדוגמנים החטובים שלבשו אותם. מעצבי על רבים בחרו ללהק לתצוגות האופנה שלהם דוגמנים מסוקסים ושריריים, בעודם מעדיפים להתרחק מהמראה האנדרוגני והשדוף (שהשיק הדי סלימן כמעצב של דיור הום בעבר וסאן לורן בהווה- והמשיך לככב על מסלולי מותגים אלה גם העונה). בחירה שרק הבליטה על דרך הניגוד את המיקס האלכימאי בין הפרומונים הנשיים לאנדרוגנים הגבריים וזאת מבלי להראות כ"סטייה", לעורר תחושת אי נוחות, התנגדות או רתיעה בעיני הצופים. 

בורדו, סגול ופרווה מאחרוי הקלעים של מרג'יאלה

פרוות אצל פנדי וקנאלי ופרחים אצל לואי ויטון ודולצ'ה וגבאנה

עוד בלטו שימוש נרחב בעור, קטיפה, בדים משובצים, פרוות, גוונים של סגול, פוקסיה, פסטליים למיניהם נוסף לבורדו ותכלת-  שהיו טרנדים מובילים שבלטו בעבר בקולקציות הנשים- ונחתו העונה (באיחור קל) בתצוגות הגברים. כל אלה מספיקים להעביר את הנקודה- כי בשונה מהסיפור התנכי, בגדי הגברים נוצרים "מצלעות" של קולקציות הנשים ושהאמרה "ברוך שלא עשני אישה", יצאה גם היא מהאופנה.

נדוש אבל חיוני - שיר לפני פיזור:

 

*נכתב על בסיס טור שהכנתי עבור המגזין Belle Mode. 

החיים בבז'

לפני כ4 חודשים כתבתי ופרסמתי על פני מרחב זה פוסט על הצבע שחור והנקודות בזמן ובחיים בהן מתעורר בי הדחף ללבוש אותו. ללבוש שחור מכף רגל ועד ראש, לא מרגיש כל כך מורבידי כמו שעשוי היה להשתמע מהתעטפות בצבע כל כך קודר הנקשר לרוב לאבל ואסונות. אאוטפיט שכולו בז' עשוי לשדר בצורה מוצלחת יותר את כל הדברים שהשחור (שתמיד נשאר באופנה) אמור היה לשדר. אולי בגלל זה, בשבועות האחרונים, מצאתי את עצמי כמה לבגדים אחידים בצבע בז', בדרך לטוטאל לוק אנמי וחסר כל שבב של חיים. אנשים הסובלים מדיכאון מלנכולי יתארו את עולמם הרגשי כריק מתוכן, כשקוף, דל, דהוי ומשולל כל צבע. שחור, הוא גוון חזק מידי כדי שיוכל להתחבר לתיאור זה, אולם הבז', צבעו של העור היבש, או האוף-וייט, צבעה של הכותנה המעובדת והפנינה הנוצרת מהתגבשות מינרלים סביב הלכלוך החודר אל רכיכת הצדפה- מתחברים יותר אל אותה ההרגשה (למקרה שחלקו השני של המשפט נשמע לכם מוכר...).

בז' על בז' - חורף 2011/12

משמאל למעלה: Bottega Veneta, Victor & Rolf, YSL.

משמאל למטה: Louise Vuitton, Versace, Valentino.

יכול להיות שאת עולמי הרגשי כיסתה עננה אפרפרה ומצב רוח עגמומי, אבל ייתכן ומדובר גם בסתם חיבור למגמות העונה שהבעירו בי את התחושה או הצורך לחסות את גופי בבז'. קולקציית הגברים לקיץ 2012 היו רוויות בטוטאל לוק של בז', קאמל בהיר או דהוי וחקי. גם בקולקציות הנשים לחורף הבא היה ניתן למצוא מלוא החופן מהשילוב המנצח.

(שלא כמוני, ג'ף גולדבלום ואפל לא רואים את הפוטנציאל האופנתי שבבז'!)

ואם נחזור שוב לפוסט ההוא על השחור- (על מנת לשמור על ההקבלה) נסיים גם הפעם באמירה של גורו האופנה, עורכת הווג הצרפתי בדימוס ואם המשפחה שכולם משתוקקים לקרבת דם אליה, קארין רויטפלד: "מי שלא רוצה לעשות טעויות, שתקנה בגדים שחורים. זה תמיד טוב. ומגיל 50 ואילך אפשר לאט-לאט להתחיל להוסיף קצת בז'. זה רך יותר".

אליבא דרויטפלד, יכול להיות שאני סתם מזדקן.

זה לא סתם פרינג', זה הוט קוטור!

זה לא יהיה נכון לדבר על טרנדים בהוט קוטור. הרי מדובר בנישה שמטבעה דוגלת בייחודיות, איכות וסגנון נטולי תאריך תפוגה. עולם שבו קדושת ההוויה הטרנדית מחווירה על רקע האסטטיקה האל זמנית שמאפיינת את העיצובים הנכללים בז'אנר. מדובר בבגדים שלא רק נתפרים למידותיה המדויקות של הלקוחה, אלא גם מותאמים במיוחד לטעמה האישי (לאחר רקונסטרוקציה של קולקציית המסלול שהציג הקוטורייר). "טרנדיות" או "מגמתיות" באופנה מייצגים את הצורך שלנו "בשבטיות", הכמיהה להרגשת שייכות. הוט קוטור לעומת זאת, הוא מסמל את האינדיבידואליזם ואת ההכרה בחשיבותו של הסגנון האישי. היות ו"מועדון הקוטור", החברה הסגורה שמונה רק כ200 נשים אשר מסוגלות להרשות לעצמן את פריטי העילית והודות לקשרים הנכונים זכו גם לקבל את הגישה אליהם - מן הראוי שהגיוון יהפך לאלמנט המרכז בכל הסיפור. הוט קוטור הוא סוג של כת שמאמיניה סוגדים למספר מצומצם של מעצבים העומדים בראש בתי האופנה הגדולים. אותם המעצבים הם גם אלה המספקים את הקייטרינג לקרייבינג האופנתי של לקוחותיהם. אולם מכיוון שאף אחד מהם אינו מנותקים מאתרי מתחזיות האופנה, גם בקוטור ניתן למצוא מגמתיות בחתך עונתי. הלקוחה תחשף לדגמים כשתשב בטריבונות שלצד מסלול התצוגות, אנחנו, נאלץ להמשיך להשקיף מהצד בפה פעור בעודנו מדפדפים במגזיני האופנה או אתרי סקירת התצוגות באינטרנט. הבעיה היא שעל אופן ההגשה של המנה שלנו אחראים סטייליסטים או עורכי האופנה שסיננו ובחרו את הפריטים שיוצגו להמונים.
פרינג'ים, הוא התירוץ הרשמי לשמו התכנסנו כאן היום. גווילי משי שקובצו קומות קומות ונשזרו לצד נוצות, רשתות, קריסטלים ותחרות. אם תשאלו את האדם הפשוט ברחוב, הוא יומר באסרטיביות: "מדובר בעיטורים לוילונות", מצד שני, טפטא 350 גרם תזכה בפיו לאותו הכינוי בדיוק. בהפקות אופנה שונות שבהן נתקלתי, הקפידו עורכי האופנה להציג את אותן השמלות באופן מרושל ופשטני. קחו לדוגמה את אניה רוביק מתפלשת על הרצפה בשמלת האטלייה של וורסצה או נמרחת על הכיסא בג'יבנשי קוטור. דוגמנית אחרת, גם היא בשמלה של ג'יבנשי, נראית ככלב המנסה להתנער מהכסות השעירה והיוקרתית שלגופה. אבל למה לה? ומדוע קייט מוס צריכה ללבוש וסט אופנוענים מעור מעל לשמלת משי בתפירה עילית (ג'יבנשי 2008)?

(מימין לשמאל: Valentino, Givenchy, Atelier Versace- Haute Couture Autumn/Winter 2010-11)

מה רע באסטטיקה הקלאסית, כזו המציגה את היופי כפי שהוא, על רקע כרכובי זהב או אח בוער למשל? קלאסיקה מטבעה היא נחלת העבר. היא אינה מתחדשת אלא נותרת סטטית. היחס אל פרטי ההוט קוטור כאומנות- הוביל במרוצת השנים לתפיסתם כפריטים הראויים להישמר מאחורי ויטרינת זכוכית במוזיאון תלבושות. הקיבעון וההתנגדות לקבל את החדש, "להסתנכרן עם ההווה"- מיגר את ההוט קוטור רחוק ממרכז הסצנה האופנתית כבר בשנות ה60 וה70. קוקו שאנל בזה לחצאיות המיני ומכנסי ג'ינס ולכן לקרת סוף ימיה נחשבה לארכאית ומיושנת. CHANEL N5 היה הדלק היחיד שהמשיך להניע את גלגלי בית האופנה שלה במשך שנים. רנה גרואה, שהיה מאייר כרזות בצרפת של סוף שנות ה40, הצליח להפיח מעט ברק של נעורים בעולם שנחשב לנחלתן של זקנות עשירות וסנוביות. האיורים שיצר עבור דיור או ג'יבנשי, הצליחו לעורר אפיל חדש ומודרני בסגנון היבש שאפיין את מודעות הפרסומת בתקופתו. גב חשוף, עיניים החתוליות (אה לה בריג'ית בורדו) והדוגמניות הצעירות שאייר עזרו לשמור על הרלוונטיות של בתי האופנה העילית. מאוחר יותר, עבר גרואה לארה"ב והחל לעבוד בעיקר עבור מגזינים. כך, הנשים שקנו את השמלות המשיכו להיות אותן הנשים העשירות והסנובות, אבל הבגדים הצליחו לדברו לכולם. בארה"ב, לדוגמה, פעלו בתי מלאכה שהיו רוכשים את הדגמים ומייצרים את ההעתק המושלם שלהם. ביל קונינגהם, צלם אופנת הרחוב של הניו יורק טיימס, עבד בצעירותו בבית המלאכה Chez Ninon שסיפק חיקויים חוקיים לשמלות של דיור או ג'יבנשי. קונינגהם סיפר בעבר כי אחד הפריט בלתי נשכחים שיצר היה שמלת בלנסיאגה אדומה וז'קט עליון תואם שרכשה הגברת ג'קי קנדי. אותה השמלה חזרה לבית המלאכה בניו יורק עם בקשה להיצבע בשחור, כדי שרעיית הנשיא, שהפכה בדיוק לאלמנתו, תוכל ללבוש "סמי בלנסיאגה" בהלווייתו של בעלה. אפשר לומר שזה היה ה"זארה" הראשון.

(Jacqueline Kennedy at the 1963 funeral Balenciaga pret a porter s/s 2011)

עד לפני שבוע ניתן היה עדיין למצוא את פריטי קולקציית הנשים שעיצב אלבר אלבז לH&M זרוקים בחדרי המדידות או במקרה הטוב, תלויים על קולבי חנות המותג בעזריאלי עם תגית של 20% הנחה. הסיבה: "אין לי לאן ללבוש אותה" אמרו הנשים שצפו בברק המטאלי של הסאטן ובקריסטלים שהודבקו לרשת באזור המחשוף. איבדנו את העניין בפומפוזיות היוקרתית. בבלמן סגרו את קו ההוט קוטור כבר לפני שנים וחליפות קשמיר או שמלות טול הוחלפו בT-shirts הדהויים ובג'ינסים הקרועים של קריסטוף דקרנין. ניקולה גסקייר, החליט העונה למרוד בכל מה שהיה בבית בלנסיאגה לפני כן (כולל דגמי העבר שלו עצמו). הוא לקח את בדי הפיפיטה והטרטאן (שהפאנק אימץ כלבוש המבטא את המחאה כנגד של המוסכמות) ושילב אותו עם וניל מבריק ונעלי גברים בסגנון גראנג'י ומלוכלך. קו הקוטור של כריסטובל בלנסיאגה נסגר גם הוא מזמן, אבל מבחר מרשים מהפריטי הארכיון בעיצובו מוצגים בימים אלה בתערוכה- אי שם בניו יורק.

(מימין, גדעון אוברזון על המסך בסרטו של עמוס גוטמן. גם ב 78 הוא התעקש על "קוטור". במציאות הוא הגיע לסרט בליווי אישתו באיחור של רבע שעה ונראה די מהורהר בסופו. משמאל: וילון פרינג'ים, "לא קוטור", שהיה צריך אולי לרדת בדיוק באותה הסצנה)

ביום חמישי האחרון הוקרן סרטו של עמוס גוטמן, שהיה סוג של אומנות במסווה סרט דוקומנטרי שביקש לתעד את האופנה בישראל בשנת 78. בסרט נחשפים עיצוביהם של מעצבים וותיקים מאותה התקופה כמו רוג'י בן יוסף, פיני לייטרסדורף (משכית), לאה גוטליב, רוז'י בן-יוסף, אבל גם הקולות הצעירים שפעלו באותם ימים, בהם גדעון אוברזון, תמרה יובל-ג'ונס ואבי טנצר (שרק לנורית בת יער ולאתי רוטר מקסטרו היה מושג מי זה). העיצובים של אוברזון היו הבולטים ביותר: בעוד שלייטרסדורף דיברה על החיבור לארץ ובריאה של משהוא חדש שהקנינים לא ראו קודם במילאנו, העיצובים של אוברזון ניגנו שיר אחר, שירם של יוצרים אחרים כמו YSL או אוזי קלרק. כדי להמחיש את התמונה, הייתי אומר שהכל היה נראה בערך כמו הקולקציה האחרונה של מרק ג'ייקובס. גם בקטע הראיון הקצר איתו הוא המשיך להתעקש בריש מתגלגלת שהבגדים שהוא מעצב הם "קוטור" (קוטורררר'). היום בחנות שלו ניתן למצוא משהו שנראה יותר כמו אמפריו ארמני או קלוין קליין שדוף.

הפכנו לחברה הרבה יותר טרנדית: את מאיירי הכרזות החליפו סטייליסטים והנשים, שהסתפקו בעבר בתפקיד "הגברת הראשונה", החלו למלא את כיסאות בתי הנבחרים. זהבה גלאון נהגה ללבוש את ה knockoffs של זארה לג'קט הטוויר של שאנל ורוחמה אברהם נראתה זוהרת מתמיד במעיל הצמר הלבן של גוצ'י מ2003, שהיה כמובן גם הוא תוצרת זארה. היום, אף אחד כבר לא רוצה קוטור, גם לא את החיקוי שלו (ואני לא רוצה לדבר על זה שלפחות ל-85% מהאנשים אין מושג בכלל במה מדובר). חוץ מזה, שום דבר לא ממש השתנה.

Paris Journal, Day 1, Part B.

המשך הסיפור על היום הראשון בטיול בפאריז, העת שבוע ההוט קוטור ואיך פגשתי את סוזי מנקס והילרי אלקסנדר:

...משם המשכתי לגאן פול גוטייה.... המון של מעריצים, החל מנערים ונערות בגיל בי"ס תיכון ועד בגיל העמידה, גדשו את הכניסה ברחוב סנט מרטין ברובע הלטיני. גדרות ביטחון אבטחו את הכניסה, הרחובות נחסמו ע"י המשטרה מדי פעם ושוטרים כיונו את התנועה כדי לאפשר למוזמנים המפורסמים גישה נוחה. אנה וינטור חלפה ממש על פני, גם קארין רוינטפלד, שהיתה חביבה ונחמדה לצלמים שדיברו איתה.פרנקה סוזניף עורכת ווג האיטלקי ואליונה דולטסקיה, עורכת ווג הרוסי, בליווי סימון רובינס, בין העורכות החשובות שהגיעו לאירוע. מאוד הופתעתי כשאליונה זכתה לברק הפלשים ולהתנפלות הצלמים, שכן ווג הרוסי צובר תאוצה והשפעה הבעולם בזכות הפיכתה של רוסיה למעצמה מבחינת צרכנות מוצרי היוקרה והמותרות. תצוגות ממש לא מתחילות בילעדיה ובלי עורכת אל הרוסי.

(אליונה וסימון, רונטפלד ווינטור)

נשים מבוססות ולקוחות אישיות של המעצב, לבושות פרוות ובגדים מקולקציות קודמות; כמו ז'קט הקרוקודיל המבריק הזה בהשראת מעיל הטרנץ' עם צווארון פרוות שועל, תיקים ובגדים מהקו שמעצב גוטייה להרמס, שמלות ועוד. אימנואל אלט, עורכת משנה בווג הצרפתי בחרה אוטפיט נאה ומרשים. כתבת קנדית, בקי משהו (שתוכניותיה משודרות בערוץ החיים הטובים) סיקרה אותו, והסוד: יש לה פרקינסון, הלסת שלה רועדת כאילו אין מחר, בתנועות בלתי רצוניות וקטנות כאלה. מסכנה).
חלק מהמוזמנות חשבו שיאחרו איחור אופנתי, אך הגיעו הרבה לאחר תחילת התצוגה, אחת המוזמנות הגיעה חמש דקות לפני סוף התצוגה! ממש לא אופנתי ובטח שלא מכובד.

( מימין למעלה: הנסיכה סיריברי, Farida Khelfa שנראתה מדהים! אפריקאית, נשית חייתית, אישה אמיתית, היא ישבה ליד וינטור בתצוגה! עימנואל אלט, סוזי מנקס ושרה מיטשל, אשה עם מעיל קרוקודיל וצוארון פרווה מדהים!)

כשהחלו המוזמנים לעזוב את האולם, היתה זו ההזדמנות שלי לתפוס את מנקס. לאחר שצילמתי אותה, התלבטתי שניות אחדות, והחלטתי ללכת על זה. לבקש להצטלם איתה, התחלתי להידחף בין ההמון תוך שאני משתלב בקהל שביקש לעזוב את פתח האולם. אבל היה מאוחר מידי, היא נעלמה באופק. במקום זה, כמו מתוך צרוף מיקרים מפתיע או תחליף, הבחנתי בהילרי אלכסנדר, עורכת האופנה של הדילי טלגרף שגם את כתבותיה אני קורא ומעריך. ביקשתי להצטלם, היא הסכימה בחיוך. תוך כדי, היא שאלה אם קר לי, ואם נהנתי בתצוגה. עניתי שלא הייתי, והיא מיד החלה לחלוק איתי את הרשמים והחוויות שלה: שההשראה היתה מקסיקנית, והקולקציה צבעונית ושבסוף אריאל דומבסל עלתה לשיר. שאלתי אם היא נהנתה כמו תמיד מהתצוגות של גוטייה, היא ענתה בחיוב, והוסיפה שהוא תמיד גורם לנו לצחוק. הודתי לה על שדיברה איתי ויצאתי לדרכי, מרחף באויר. ישבתי בסטארבקס, ולמרות שעמדתי לכל אורך התצוגה בחוץ, כשעתים, בקור של 0 מעלות, והיתי בטוח שאוותר ואלך סוף סוף לאיזה מוזיאון (!) החוויה הנעימה והאישה המקסימה הלבבית והנחמדה הזו, גרמו לי להמשיך הלאה ולא להשבר. הבטחתי לעצמי לדבר עם מנקס, ואני לא חוזר הביתה בלי להשלים משימה זו. התחממתי מ"לאטה גרנדה אקסטרה הוט" עם אפקת קינמון וסוכרזית והמשכתי הלאה.
בדרך לולנטינו ברובע הלטיני, בחנתי משקים של "איטליה אינדיפנדנט", שקניתי יומיים אח"כ עם הנחה של 40% והחזר מס לתירים, קניתי לאימי צמיד, אכלתי קרפ צרפתי מסורתי ונכנסתי לחנויות שונות. הגעתי לתצוגה, שם פגשתי שוב את הנלי, שצילמה את מאחורי הקלעים עבור ווג .קום, וצפיתי במוזמנים. הפעם, האיפור והשער נעשו באולם ממול לזה בו הוצגו הדגמים, והדוגמניות עברו על פנינו, כך שזכינו להצצה ראשונה, לפני כולם. דיברתי עם צלמת של ווג איטליה, שזיהתה שאני ישראלי, בגלל המפתה, (יש לה קרובים בקיסריה ות"א). אנה וינטור ועורכת וג האיטלקי עברו שוב על פני, ואני נשאלתי ע"י בחור שנראה תלוש ולא שייך לנוף מי זו? כאשר וינטור חלפה.

לפתע, ממש לפני תחילת התצוגה, הגיעה מנקס, בליווי הצלם המבולבל שלה. זה היה הרגע לפעול. ניגשתי וביקשתי ממסיס מנקס להצטלם איתה, היא הסכימה, אבל ביקשה שזה יעשה במהירות, היא כבר מיהרה להכנס. חיפשתי מישהו שיצלם, אך כולם סביביינו היו עסוקים בלנסות להיכנס לאולם. לבסוף היא ביקשה מהצלם שלה לקחת את התמונה (הוא, החזיק את המצלמה הפוך, וצילם אותי חתוך בתמונה, אבל ניחא).
זהו. סיימתי את המרדף המתיש והמשפיל שלי אחר כוכבי האופנה שלי. כעט הייתי מוכן להתחיל מחדש ולחוות את העיר ולקחת ממנה את כל מה שיש לה לתת לי. הרגשתי כל כך מסופק שבלכתי הביתה, בדרך ישבתי בבית קפה, עברתי בעוד כמה חנויות ומאוחר יותר סיפרתי לכם על כך בפיסבוק.
זה היה רק היום הראשון בטיול! הביקור בפאריז היה מלא חויות, רגעים קסומים, טעימים, יפים, מרגשים, מעניינים, מביכים, מצחיקים, מעייפים ומה לא. אפשר לכתוב עליו בלוג שלם. אבל לא אעשה זאת, אמשיך לספר לכם על קטעים מהטיול, והייתי רוצה גם להעלות תמונות לפיסבוק בעתיד. לעכשיו זה מספיק. יש לי כבר סחרחורת.

***כל התמונות צולמו על ידיי (!) והן שיכות רק לי. הזכויות שמורות CCC***

ולכל האנונימים שהשורה בכוכבית לא מוצאת חן בעניהם: זה סתם כדי להשוויץ שיצאו לי תמונות דיי טובות ושאני צילמתי אותן ולא לקחתי מבלוג אחר...סתם שתדעו...

עשן מכפות הרגליים...

בולנטינו שמרו על אותו הקונספט כמו גם על הקו הנשי והרך עם תוספת ה-"edge " ואפלוליות שאפינו את קולקציית ההוט קוטור (שהציג מותג לפני כ 4 חודשים). שיפון, תחרות, טול חצי שקוף, רפלס ופלטת צבעים עדינים עם נגיעות מעושנות כמו ורוד עתיק, לילך אפרפר, וצהוב לימון מאובק ולא מעט שחור. אדום, לא היה שם, בניגוד לקולקציות של ולנטינו שהשמלה האדומה הקלאסית הפכה להיות מזוהה איתו יותר מכל. רעיונות כמו הנשיות הגסה או הרכות האפלולית שניסו ליצור צוות המעצבים מיוצגים בצורה טובה ביותר באמצעות שמלות עור שנחתכו בליזר על מנת ליצור מראה תחרה ורפלס העשוי מרצועות עור ושיפון שתרמו גם הם למימוש אותו הרעיון. הקולקציה נראתה כאילו המתבונן צופה בה מבעד למסך של ערפל- מעושנת, אפלולית ומסתורית. המעצבים Grazia Chiuri and Pier Paolo Piccioli שירשו את מקומו של מייסד המותג, עבדו קודם לכן כמעצבי האקססוריז שלו. ואולי לא בכדי, הכוכבים של הקולקציה הזו היו הנעלים המיוחדות שעלו על המסלול. את הנעליים עיצב פיליפ טרייסי, שהיה אמון על עיצוב הכובעים (או יותר נכון הhead pieces) לקולקציית הקוטור ועשה זאת בהצלחה יתרה. זו הפעם הראשונה שהכובען המפורסם מעצב נעלים וההתרגשות הייתה רבה בהתאם. התחרה הייתה החומר העיקרי ואיתו שולבו סרטי סאטן ועור. בחלק מהדגמים את העקב המשיכה מעין להבת תחרה או רשת, ובדגמים אחרים היו סרטים הקשורים לפפיון על העקב.

Valentino מעולם לא נראה אפל, קודר ובוגר כל כך

“Young, fragile and dangerous” היה האופן בו תתארן את קולקציית הקוטור המעצבים החדשים לבית ולנטינו:Maria Grazia Chiuri ו- Pier Paolo Piccioli. זו קולקצית הקוטור השנייה של המעצבים שירשו את מקומו של ולנטינו ג'רווני כמעצבים הראשיים בבית האופנה הנושא את שמו (לאחר עזיבתה של אלסנדרה פשנטי). שמירת הרוח והקו העיצובי המאפיינים את דגמיו של המעצב, תוך הרחבת קהל היעד- לצעיר יותר והצעדת המותג אל העתיד הוא המוטו שחרטו השניים על דיגלם.
ההשראה לקולקציה הייתה "Black Ascot" , מרוץ הסוסים השנתי שנערך ב1910 לאחר מותו של אדוארד ה7 (אביה של אליזבט מלכת בריטניה של היום), ולכן כל הנוכחים בו לבשו בגדים וכובעים רחבי שוליים בצבע שחור. הדגמים, שהוצגו כמה ימים לפני התצוגה בפני עורכי אופנה, כתבים וצלמים נראו כצילומי רנגן מנימליסטים על רקע פואיה המעוצב בסגנון רוקוקו פריזאי והצליחו להעביר את "כוונת המשורר". הקולקציה כללה שמלות שחורות קצרצרות, תחרות, טול וסאטן. שמלות נשף מדוגמות בצבעי nude רכים עם שסע עד למוצא הרגל ומשחקים של שקיפויות וניגודים בין טול ותחרות שחור וצבע העור שנחשף מתחת לרשת- הגדירו לקוחה צעירה, אסרטיבית שלא מפחדת לחשוף מעט את חלקי גופה. ולמרות זאת, "ולנטינו" מעולם לא נראה אפל, קודר ובוגר כל כך. הפפיונים, הבדים הנשפכים, צבעי הפסטל והאדום בלטו בהעדרם. גם התכשיטים המצועצעים והנעליים או התיקים מעוטרי היהלומים לא נכללו הפעם בתצוגה. היא הייתה שלוה רגועה, קרה ומודרנית יותר, קלילה יותר במידה מסוימת, חסרת הפומפוזיות והתחושה המאולצת. קולקציה אסרטיבית- שאפילו ולנטינו ב65 שנות עבודתו כמעצב לא הצליח להגיע אליה.
היצירות המפוסלות שעיטרו את ראשן של הדוגמניות היו פרי עיצובו של Philip Treacy. Head Pieces, כפי שהיה מכנה אותן המעצב, עשויות מתחרה ורשתות שונות.

Karl Lagerfeld Revealed

היום בשעה 23:00 לפי שעון ישראל, יציג קרל לגרפלד את קולקצית ה"Haute Couture" של Chanel לחורף 2010. דיור ואלקס מביל, הציגו כבר אתמול, ארמני ג'יבנשי וקריסטיאן לקרואה (בשעה טובה!) הציגו היום. מחר יציגו גם גוטייה, ולנטינו ואלי סאב. עדכונים והרחבות כבר בדרך...ואני מבטיח לפרסם בסוף השבוע (אני כותב כעט על דיור, ואת לקרואה, בטח שאין לי כוונה לקפח!).
ובינתיים, מעניין לעניין באותו עניין: קצת רכילות על קארל לגרפלד, רק כדי להישאר מחוברים. (הפעם באנגלית עבור הקוראים

האנגלוסקסים של בלוג זה... ).

Karl Lagerfeld has an unique & spetial charecrer in the fhashion design world. He's uber talented, designing for Fendy, Chanel and his oun brand. He also has a publishing company, book store, and he is also renown as a fhotographer. But I guess that having a "super talent: has it's price. Lagerfeld’s ex-employee Arnaud Maillard, dishes about Lagerfeld’s narcissism and his new book “Merci Karl!” which he wrote two years ago.
Maillard on Karl Lagerfeld:

“He’s an unbelievable narcissist. He needs an eternity to get ready in the morning. He takes photos of himself at every photo shoot and puts them everywhere. He surrounds himself with a kind of royal court, nobody disagrees with him. Wherever he goes, there is Pepsi-Cola in a Baccarat crystal glass waiting for him and it gets replaced every 30 minutes. It’s like the 18th century.”

עוד על לגרפלד...

Here comes the sun!

בשנים האחרונות, המראה השזוף הפך לאופנתי, מעין "פריט חובה" לכל בחורה המעוניינת לשפר את מראה ולזכות במחמאות. גוון העור השחום הפך לאין ורבים מאיתנו עושים מאמצים רבים כדי "להעמיק את גוון עורנו" מבלי להשאיר זכר ללובן טבעי.
שנייה לפני פתיחת עונת הרחצה והגעתו של הקיץ החם, רגע לפני שכולנו נוהרים אל חופי הרחצה והבריחות במטרה לטגן את עורנו ולזכות בגוון זהוב, בואו נעשה רגע חושבים.
אמנם קימות טכניקות רבות להשיג את השיזוף הנחשף: החל מהתזת צבע על העור, קרמים לשיזוף עצמי, מיטות שיזוף ועוד, רובינו עדיין בוחרים בשיטה הקונבנציונלית ועתיקת היומין: שיזוף טבעי על ידי לאור השמש. המחיר הזול, השיזוף האחיד והחוויה החברתית של בילוי עם חברים על חוף הים או שפת הבריחה הם רק חלק מהסיבות.
מטבעי אני לבן עור, כל כך לבן שאפשר להשתמש בי כמסך להקרנת שקופיות. (סתם, לא עד כדי כך...)
אבל, איפה שהוא בגיל 16, נימאס לי, ובתקופה ששיזוף היה אין לחלוטין, החלטתי "להכהות", הבעיה שזה לא היה כל כך פשוט. אנו הלבנים נשרפים בקלות, ועורינו מסרב להשחים. לכן, משימה שכזו דורשת התמדה ונחישות. לצורך המשימה, היתי נוהג ללכת עם חברים לבריחה או לים, ויחד, הינו שוכבים כמו פגרים ומשתזפים, בטן גב, וחוזר חלילה. הינו מזמזמים תמיד את השיר "Slow", של קילי: יש בו מין קלילות, הוא משרה שלווה והקליפ לא יכול היה להיות מתאים יותר לסיטואציה. זה הפך לשגרה של שבתות או ימי שישי ובחופשים, הינו מבלים תחת השמש מדי יום (כדי למזער את הנזק, היתי נמרח בקרם הגנה, והשיזוף היה עדין יותר). היתי כל כך נחוש, שיום אחד הלכנו להשתזף כשהיה ליקוי חמה, ולא הבנו למה דיי קריר באמצע יולי (על הליקוי שמענו אחר כך).
אין ספק שזה לא היה בזבוז זמן: הינו מרחלים, מדינים עניני אופנה, מבקרים קולקציות ועוד שפע פעילויות חברתיות. אבל אז משהוא השתנה, קלטתי כמה השמש מזיקה לעור.
פיגמנט הצבע שנקרא "מלנין" ומופרש ע"י תאים מיוחדים הנקראים מלנוציטים, הוא דרכו של הגוף להגן על הדנ"א שלנו מפני נזקי קרינת השמש. הקרינה יוצרת שברים בחומר התורשתי של גופינו וכך תורמת לשינויים בתאים שעלולים לרכוש תכונות של ממאירות. המלנין ממסך על הגרעין של התא (בו מצוי הדנ"א) וכך ממזער את הנזק. בנוסף לסכנה הסרטנית, הקרינה יוצרת גם נגזרות חופשיות של חמצן ורדיקלים חופשיים, התורמים להזדקנות העור. כן, אחד מסודות הנעורים החשובים ביותר הוא שימוש בקרם הגנה עם מקדם גבוה (מספיק עד 33), ומיעוט החשיפה לשמש. כוכבים רבים כמו ניקול קידמן, ששומרת על עורה זח ולבן ע"י קרם הגנה, או מדונה, שמצולמת ביום יום חובשת כובע מצחייה ומרכיבה משקפי שמש, הם רק חלק קטן לדוגמאות של מפורסמים השומרים על עורם מפני ההזדקנות. ! עם השנים, חשיפה ממושכת לקרינת UV עשויה לגרום לכתמי פיגמנטציה לא אחידים בפנים, הופעת נקודות חן חדשות, כמתים ופטריות עור.

הצעות לדגמים "מגנים ובטוחים" יותר לבגדי ים וחוף: פוצי, פוצי שמלת חוף, מיסוני, Milly, Milly, סטלה, דיאן ון פרסטנברג.

אני חושב שזה מידע חשוב שיש להעביר עם בוא הקיץ הקיץ, במיוחד במדינתנו שטופת השמש. המסר הכי חשוב הוא שאפשר, מותר ואף רצוי הכל, אך במידה! גם שיזוף מוגזם עשוי להראות איום ונורא. (אף אחד לא היה מעוניין להראות כמו כהה ומכומת כמו ולנטינו או ארמני).

וכעט, נעבור לאתנחתא הקומית: איזה מהרקעים הבאים יגרום לדונטלה ורסצ'ה להראות הכי פחות שזופה?