יום רביעי, 31 במרץ 2010

Old Look

הקולקציה שעיצב מרק ג'יקובס לבית לואי ויטון זכתה לחשיפה עצומה. ראשית, וזאת בארצינו בפרט, כיוון שבתצוגה השתתפה "היצוא המוצלח ביותר שלנו", בר רפאלי, המייצגת את ישראל בכבוד (או פחות כבוד, תלוי את מי שואלים) כבר כמה שנים, בתור שגרירה חצי רשמית. מזל שלא יוצא לה לפתוח את הפה יותר מידיי ברוב הצילומים/ ראיונות שטחיים/ תצוגות שהיא מופיעה בהן, אחרת, המצב יכול היה להיות גרוע יותר. סיבה נוספת לחשיפה של הקולקציה הייתה העובדה שחוץ מבר, על המסלול צעדו דוגמניות המידות שונות (לא רק 34), ובגילאים שונים. בניהן דוגמניות שלא נראו על המסלול זמן רב.
גם הגזרה ששלטה בקולקציה, הצליחה לחדור לליבם של המבקרים. "גזרה חובקת חמוקיים" יש שכינו אותה, "גזרה סלחנית לאשה הים תיכונית", "האגן הממוגן" וכו'.
אבל אם נסתכל על הדברים כמו שהם, ונפרוט את הסגנון הזה במונחים מקצועיים (לא פרקטים או פוליטיקלי קורקטיים), נגיע למסקנה שזה למעשה ה"NEW LOOK!" ולא שום קישקוש אחר. אותו מראה צר מותניים המתרחב באגן בעזרת חצאית A שהציג מיסייה דיור בראשית שנות החמישים, ועורר סערה בתחום האופנה באותה תקופה. הוא הצליח להשפיע על הצורה שבה נשים התלבשו בכל המעמדות והיבשות, את גלי ההדף ניתן אולי להרגיש אפילו היום.
הייתה שם לפני בר: ברבי בדגם אייקוני של דיור.


והינה, לואי ויטון עושים לוק, שהוא לא יותר מ"OLD LOOK", וזה עדיין לא מפריע למבקרי האופנה, שבטוחים שהביאו להם את האוונגרד על מגש של כסף. גם לא לברנרד ראנו, מנכ"ל LVMH, וביתו דלפין, שישבו בשורה הראשונה ונראו זחוחים ומאושרים למראה "אוהד העודפים הזה". בוודאי חשבו "ואו, סוף סוף אג'נדה לצד ערמות הכסף" או "זה יראה מצויין בניו יורק טיימס". אבל לא. לעסנו את המראה הזה מספיק. האישה של דיור, עם המותן הצרה וחצאית הבד הקשה בגזרת הפעמון והתיק הקטן האלגנטי, הייתה שם לפני שג'יקובס החליט שנמאס לו מאנורקטיות.


ועם כל הכבוד לרפאלי, ולעם הסגולה שלנו, על מסלולי התצוגות בפריז, כבר צעדו אלפי דוגמניות מסודן, אתיופיה, הודו וחורים אפריקאים שאף אחד לא שמע עליהם. ואצלם, ה"כבוד הזה לא הרטיט את עצם הזנב כמו שזה עשה פה בארצנו הקטנטונת.

Editor's note:

את האביזרים, כפי שחברי בפייסבוק כבר יודעים, דווקא כן אהבתי. נעלי הסירה עם עקב העץ הרחב, החוטם המחודד והגיאומטרי, הזוויתית, העדר הפלטפורמה הטרנדית והפפיון השטוח, הפכו אותן לנשגבות. גם החומרים מהן עשויות, עור יען, קרוקודיל או גימור הלק- הוסיפו לחיבה שלי אליהן. התיקים, קלאסיים, ממש כמו גזרת "הניו לוק", גם הם משלבים חומרים איכותיים כמו פרווה ועור, כמובן עשויים במלאכת המחשבת המאפיינת את בית האופנה המתמחה בתיקים.

יום שישי, 26 במרץ 2010

תקופת הפרעונים מעולם לא נראתה כל כך זוהרת!

לקראת הסדר, שנייה לפני שכולנו מתכנסים לקרוא את האגדה המסורתית, עם הדודה והדוד ושאר הגפילטע... הינה משהו ששווה לחלום עליו בהקיץ בזמן שכולם מדקלמים ארמית או שוברים שיניים בקריאת ניקוד תקנית:

ג'ון גליאנו, יצר לקיץ 2004 קולקציית הוט קוטור מוצלחת ביותר, אני כמעט משוכנע שאם אבותינו היו רואים אותה לפני 5000 שנה, הם היו מסכימים להישאר במצריים. אני לפחחות הייתי נשאר, ולו רק כדי להתרשם מהיופי הזה. (ההתמהמהות שם גם הייתה מאפשרת לבצק המצות לתפוח, ואז בטוח כולם היו מרוצים יותר).
בדים זהובים, טפטה, משי ופרוות מנומרות או עור קרוקודיל מוזהב, הפכו לשמלות צינור של ספינקס או קלאופטרה. אבנים ובדים בצבע טורקיז, השתלבו בהרמוניה עם הגוון הצהבהב והעשיר ששלט בקולקציה בשילוב כתומים וכסופים. בגדים בגזרות מתוחכמות של אמפיר, צינור, בת ים או צורות ספריות שנבנו מלוחות גיאומטריים- יצרו הוט קוטור לשמו.

עגילי חיפושיות ענקיים מזהב משובץ כל טוב: יהלומים ואבנים טובות היו כנראה כל כך כבדים שחוברו לפאות וכובעים ענקיים ועוצרי הנשימה. האיפור של פט מקגרהט היה כבד, תיאטרלי ודרמטי, ממש כמו לפני הקבורה. פיסות בד שיפון וטול בצבעים בהירים לופפו סביב הגוף או התבדרו באוויר כתכריכים לבנים והיו אזכור למומיות הפרעונים. העקבים בלתי אפשריים להליכה, גבוהים כקביים כמעט ולא נראו מתחת לשמלות ארוכות הנושקות למסלול שנצבע בסגול מטאלי ע"י נורות פלורוסנט. הדוגמניות שצעדו בזהירות, עקב בצד אגודל, נעצרו מדי פעם כדי להפגין "תנוחת קוטור" המשלבת שרבוב אגן לפנים, ידיים על המותן וחזה לאחור.
אי אפשר היה שלא להיות מוקסם ממפגן היכולות הזה של גליאנו, שיצר באותן שנים תצוגות מרהיבות והצעיד על המסלול הוט קוטור מרגש ומדויק.
זוהי החרות של גליאנו, כמעצב ראשי בבית אופנה מבוסס, עמיד ועשיר כל כך, ליצור שמלות מרהיבות וראוותניות כל כך. החירות הזו, היא דבר שהרבה מעצבים כמהים לה ומוכנים לעבור תלאות ולהשקיע עבודה קשה במשך שנים רק כדי לזכות בחופש יצירה כשלו. ממש כמו סיפור יציאת מצריים. אז, לכל מי שעובד קשה עכשיו, בין אם באופנה ובין אם לאו, דעו לכם, שיש שכר וגמול לכל טרחה, אין עשייה לחינם.
חג שמח!

יום רביעי, 24 במרץ 2010

חלומות אפורים

הסרט גנים אפורים מספר את סיפור דודתה של ג'קלין בוביה, אדית בויאר, וביתה העונה לאותו שם. אדית, היתה נשואה לגבר עשיר וחיה בבית מהודר וחלומי בהמפטונס של שנות השלושים. ביתה, חלמה להיות שחקנית וזמרת, אך וויתרה על חלומה בעקבות נסיבות רומנטיות מצערות וחזרה כמו מגנט לגור בבית אימה. במשך השנים, בעלה של אידית עזב אותה, ואט אט הכסף בקרן שהותיר להן לאחר מותו הדלדל ונגמר. השתיים נותרו חסרות כל ומצאו את עצמן גרות בבית מוזנח ותנאי תברואה עלובים שלא מתאימים אפילו לבע"ח.
זהו סרט נוגע ללב ומרגש, כזה שלא יכול לעבור לידך אלא ננעץ בך ומותיר בך שאלות. האם אנו אדונים לגורליינו? כיצד להימנע מרגשות ההחמצה שיבואו וירדפו אותנו בעקבות הבחירות שעשינו במשך השנים? כיצד אפשר לחיות עם הויתורים מהעבר?
אידי הקטנה, האמינה בכישרונה ובכך שהיא ראויה לגדולות, כך גם אימה. אך המחויבות לאימה הבודדה, היחסים עם גבר נשוי שנגמרו ושערה שנשר לה והותיר אותה קרחת בגיל צעיר מנעו מהפוטנציאל שלה להתממש. בגיל העמידה, עשוית מטפחת ראש, מוקפת בהריסות ביתה ועוטה מעיל פרווה מרופט שקיבלה ממאהבה בימים יפים יותר, היא מטיחה בג'קלין בוביה, בת דודתה, את המרמור וההחמצה שבחייה. היא סבורה שזו היתה אמורה להיות היא שתהיה האשה הראשונה או שחקנית גדולה לימים. העליבות שבמצבה ובמצב אימה הופכים את הסיטואציה הספציפית הזו, כמו גם קטעים רבים אחרים בסרט לפטטים, אבל לא מגעילים, אלא מעוריי חמלה, אמפטיה ורגש חם. כיצד נוכל אנחנו לדעת במה אנו טובים? למה אנו ראויים? כיצד נדע אחר אילו חלומות לרדוף ואילו להשאיר לאחרים? כל בחירה שאנו עושים עשויה להותיר בנו רגשות חרטה ופספוס בעתיד.
שאלה נוספת הנשאלת היא האם האדם הוא זה הקובע את גורלו? אידי נוטשת את חלומה ונשארת לגור עם אמא כל השנים. אבל הדלת תמיד פתוחה, האם היא זו שבחרה להשאר? האם האחריות היא באמת של אידי? בסרט בולטת ההרגשה כי כל השנים, התנהגה אימה בצורה מניפולטיבית ודאגה לזרוע בביתה רגשות נחיתות שקשרו אותה למקום למרות שתיעווה אותו. אך בשורה התחתונה, הלא אידי אחראית לבחירתה להישאר במקוח המנוכר הזה? ואם כן, כיצד ניתן לחיות בשלום עם המחשבה?
להיות שלם עם עצמך ועם השגך, ללא רגשות חרטא ופספוס בעולם של ימינו הוא אולי המפתח החשוב ביותר לאושר אמיתי בגיל העמידה. בעולם תובעני של היום המתנהל בקצב מסחרר, כמה מאיתנו הולכים וגם מצליחים בדרך שליבם חפץ בה באמת? אלה שמוותרים את משאלת ליבם, חיים בהרגשה של החמצה וויתור על הדבר העיקרי והמשמעותי בחייהם. האחרים שרודפים אחר חלומם כדי להגשמימו, עשויים למצוא את המציאות מכה בפניהם כאשר הקלפים לא ישחקו לטובתם או כאשר יתקלו בקשיים שלא ניתנים לגישור (כמו פרנסה או פשרות אומנותיות).
הסרט הותיר אותי מלא מחשבות ותהיות לגבי החיים בכלל וחיי האישיים בפרט. זה לדעתי מה שהופך אותו לסרט מעולה. הוא עוסק בפרדוקסים ובמציאות שמקיפה את כולנו. המשחק בו מעולה, דרו ברימור כובשת ואימה שחקנית טבעית ומוכשרת ביותר. שעתיים של צפיה מרתקת ומרגשת.

כעט, כדי להוריד את אוירת הכבדות שממלאת את האויר, וגם את הרגשת המחנק שתקפה אותי, אני מצרף את התמונות מהקולקציה שעיצב ג'ון גליאנו לקיץ 2008 שעוצבה בהשראת הצפיה בסרט. הוא, בניגוד אלי, הציג את הדברים ברוח מלאת הומור ובנימה נטולת רצינות או תוגה. קולקציה משרימה, המשלבת צבעים פסטליים של אפרסק, צהבהב, וורוד וחומרים כמו בדים שקופים וקלילים עם הרבה אמרות בד מסולסלות ורוזטות בכל מקום. כמו בחלום, קצת מנותק מהמציאות ומהאוירה הכבדה שבסרט. שתי הנשים הללו נעזרו גם הן בפנטזיות כדי להתמודד ולשרוד. כנראה, שבימינו זה כמעט זה בלתי אפשרי שלא לחלום בהקיץ...

יום חמישי, 18 במרץ 2010

האם פיו יהיה יורש העצר של מקווין?

גופתו של אלכסנדר מקווין, שהובא לקבורה רק לפני כשבועיים לאחר ששם קץ לחיו, עדיין לא הספיקה להתקרר, ובPPR, החברה שבבעלותה 51% ממניות המותג שהותיר אחריו- ממהרים לסמן את יורשו. מדובר בגרת' פיו, 28, גם הוא יליד בריטניה. פיו, רקדן בלט לשעבר וסטודנט לעיצוב תלבושות מחול, סיים את לימודיו בסנטרל סנט מרטינס, רק 11 שנים אחרי מקווין (ב 2003). הוא הצליח להתבלט על רקע המעצבים לצידם הציג מס' עונות בלונדון עד שזכה בפרס ה ANDAMוב-150,000 יורו אשר סייעו לו להעתיק את תצוגותיו לפאריז.
בראיונות איתו, הכחיש פיו את השמועות, כך גם נשיא PPR. בהצהרה הרשמית של החברה נמסר כי צוות המעצבים שעבד עם מקווין, בראשות Sarah Burton, ימשיך לשאת את העתיד העיצובי על כתפיו בינתיים.
פיו, כמו מקווין, הצליח לכבוש בשערה את התעשייה הבריטית ולמשוך את תשומת ליבם של הסטייליסטים ועורכי האופנה המובילים מיד לאחר שסיים את לימודיו .שנהם באים מ"מעמד הפועלים" ועיירות שוליים: מקווין, בן לאב ממוצא סקוטי שהיה נהג מונית ואם מורה למדעים מלואיסשר, ופיו, בן לשוטר מסנדרלנד.שנהם מצליחים להציג עיצובים אוונגרדים וחדשניים הדוחקים את האופנה קדימה וזוכים לכיוי "יצירות קונספטואליות". אך מדובר בשני מעצבים בעלי האסטטיקה העיצובית שונה בהרבה. מקווין התאפיין בעיצובים העוסקים במורשתו הסקוטית, בית המלוכה, העת הויקטוריאנית, מדע בידיוני, עולם הטבע ובעלי חיים, ואילו עיצוביו של פיו הם אפלים, גותיים, רדיקלים, כאלה המאופיינים בגיאומטריות, זויות חדות ואלמנטים מורבידיים. בתצוגה האחרונה של פיו, נראה שהמעצב מצליח לעמוד בציפיות ממנו, לחדש ואף להוסיף להתפתח מול עיני הקהל האופנתי הנישאות לעברו בשקיקה. הפעם הציג פיו קולקציה קלה יותר לעיכול מאשר קודמותיה, ארצית ומעודנת יותר, רדיקלית אך מלאת חן.
דוגמניות מלאות ביטחון וחוסן נראו כאילו פוסעות מהצללים כאשר על מצחן רסיסי אבק שחור, ממש כפי שהיה נראה צל השקיעה בשעות הארבעים. ז'קטים הדוקים עשויים יריעות עור שחור תפורות זו לזו באלכסון בעלי צווארון גבוה, סגנון צבאי ומגפי עקב גבוהים עם פלטפורמה יצרו הרגשה של קיצוניות נוקשה. עליונית אפורה ארוכה ואסימטרית עם שוליים פרומים בגסות כך שגדילי חוטים מתנופפים ממנה לכל עבר או שכמיית קרושה נלבשו עם מכנסי עור צמודים עשויים רצועות אלכסוניות דקות ותפוחות מעט.
בליל של מרקמים, בדים בגימורים שונים וגוונים של שחור ואפור יצרו קולקציה ששידרה תעשייתיות אורבנית אך פואטית. מעיל שמלה אפור כהה נקשר בעזרת אבנט עור רחב שנלבש עם מכנסיים מבד מלא תנוע השלים את אווירת הזוהר המחוספס ונטול המתיקות. פסי הסאטן האטומים שנתפרו על טוניקה שקופה ואוורירית או מכנסים רחבים בגזרת "בוט קאט" שהגיעו עד הרצפה ריככו מעט את האווירה המתוחה שיצרו הגזרות הצמודות שבתחילת התצוגה. מבחר בגדי הגברים שהציג פיו כלל מעילי עור ארוכים וצמודים, חצאיות פליסה ארוכות עד הרצפה, רתמות ומכנסים מתרחבים. פיו הסתמן להצלחה בטוחה בתחום האופנה זה מכבר. הדבר בלט, כאשר לתצוגת הבכורה של קו הגברים שעיצב, ביוני 2009, הגיעה דלפין ארנו, ביתו של ברנרד ארנו, מנכ"ל LVMH חברת מותרות שבבעלותה מותגי על כמו דיור, לואי ויטון, ג'יבנשי וקנזו ודאגה להחמיא לו עליה לאחר מכן. הוא הספיק להלביש את ביונסה, ריאנה, לידי גאגא, מרלין מנסון וקילי מינוג, כולן מעריצות מושבעות של המעצב הצעיר. המעצב האמריקאי, ריק אוונס, גם הוא נמנה בין האושיות הלובשות את בגדיו אולי מכיוון שהשניים חולקים גם סגנון עיצובי דומה. וזה אינו הדבר היחיד בו הם חולקים: אשתו של אוונס, היא אחת הדמויות העומדות מאחורי מותג הגברים שהשיק פיו לפני כשנה.
אך האם מדובר במינוי ראוי ונבון? אינני בטוח. פיו, בתור היורש הנכנס לנעליו של מקווין, יזכה לכבוד הראוי לו מהבחינה הסימבולית- בזכות המודרניות וייחוד של עיצוביו, אך לא בגלל סגנונם. המינוי של מעצב היוצר דגמים הרחוקים כל כך מבחינה ויזואלית מאלה של מקווין, עלול לעשות עוול למורשת שהוא מותיר אחריו. מעצב עם שפה עיצובית שונה וקו כל כך מנוכר מזה של מקווין- יכול רק לזייף את חותמו של השני. במידה ויסכים להתפשר באמירתו היצירתית ויתאים אותה לאסטטיקה שהיינו מצפים לה ממקווין, הרי שמדובר בעבודה טכנית המנותקת מפיו עצמו, עבודה נטולת נשמה. דבר ששני המעצבים הוכיחו שמסוגלים לספק. "זה לא יהיה לעולם אותו המקווין".

יום שישי, 12 במרץ 2010

כשמזג האויר משתגע- לכו על שכבות

ויקטור וראלף הצליחו להוכיח שאופנה יכולה להיות לבישה וקונספטואלית בו זמנית. הרבה טענות הופנו כלפי צמד המעצבים הזה, שיוצר מדי עונה תצוגות מרהיבות וקולקציות בגדים לא פחות מרגשות. אך העונה הצליחו השניים להעביר את המסר שלהם בצורה אפקטיבית וברורה יותר.

מראה השכבות שהפך למוטיב חוזר בתצוגות של השניים הגיע הפעם לשיאים חדשים, כאשר ערמות הבגדים שלבשה הדוגמנית שמשו להלביש את הדוגמניות האחרות. כמו מפעל המייצא בגדים יש מאיין או כמו דוגמנית זקנה המעבירה את בגדיה לצעירות יותר, עלו על המסלול בנות לבושות מחוכים והולבשו ע"י ויקטור ורולף בעצמם, לעני כל הקהל בבגדים אלה.
איך אפשר שלא להסחף אחר הגוונים הכהים, האיפור החיוור השטוח ולפרוות, או הפרוות.
איך אומרים היום: "עדיף YOU TUBE אחד מאשר אלף תמונות או מליון מילים...".







להיות רלוונטי

שבוע האופנה של פאריז נחתם ביום רביעי, אך בינתיים פרסמתי עליו רק פוסט אחד. כן, הימים הם ימים טרופים, והרבה זמן לא נשאר לי. יש לי מעיין פרה קונספציה, שיתכן והיא שגויה, כי על הבלוגר להיות עם היד על הדופק: לספק מיידע עדכני ודעה אישית עליו. אולי זה קשור לשאר הדברים שאני עוסק בהם כעט. להתחדש, להתפתח, לעניין וכו' הן נקודות החשובות לכל כותב. אך בשבועות האחרונים, במרוץ לספק את אלה, הפסדתי את העיקר: ההנאה שבכתיבה, העומק, הדעה האישית, הקשר עם הקורא (וגם כמה קוראים על הדרך). תודה לאל שהתצוגות נגמרו וכעט אינני מרגיש מחויבות לכתוב עליהן בהקדם האפשרי (שנייה אחרי שקרו ולהביע עמדה מוצקה). כעט, אפשר יהיה להתמסר לאופנה ורגש ולא לאנליטיקה של חזיונות ויזואליים.
עולם האופנה בישראל מנסה גם הוא ליישר קו עם העולם, ואולי אפילו להתחכם, לחדש, להביא משהו אחר שמעניין את הקהל הרחב, לאו דווקא זה האופנתי. אך בישראל כמו בישראל, מהרבה כוונות טובות יוצא.. קומפוט .

תצוגת האופנה של דפנה לוינסון, HDL, לקיץ הקרוב נערכה ביום שני בסימן המלחמה בתאונות הדרכים ובשיתוף עם עמותת "אור ירוק". הדוגמניות לבושות בפריטי מהקולקציה, צעדו על מעבר החצייה של רחוב הארבעה בתל אביב, שנחסם כמובן לתנועה. ביום שרב (בתחילת מרץ!), כיסאות המוזמנים הוצבו על הכביש לוהט שנחסם ע"י טנדר מדגם "רנו" ועליו הודבק פלקט של קולקציית החורף הקודמת. ייתכן שהסיבה לכך הייתה ש"רנו" היא נותנת החסות ואולי זו סתם עבודה מרושלת של ההפקה, אבל במקום לראות ברקע את התנועה הסואנת של רחוב קרליבך, צפינו במכונית מגושמת ובפרסומת לקולקציה שאינה רלוונטית יותר. הפוסט הבא נכתב ביום שני, אך עדיין לא פרסמתי אותו. עם ירודת הלחץ של "להיות רלוונטי", אני משחרר אותו כעט, ויש בו גם אמירה: לחסום רחוב באמצע היום, להצעיד דוגמניות באמצע רחוב תל אביבי ולהשמיע מוזיקה רועמת יכולה להיחשב כמפגע תעבורתי בפני עצמו.
הבגדים עצמם היו מרעננים, ועבודת הסטיילינג של אייל אזרזר הייתה ניכרת והוסיפה חן רב לתצוגה. חולצות ושמלות פסים צמודות עם כתף אחת קיבלו טוויסט שובב בעזרת פרחים מאותו הבד שנתפרו לבגדים. פרחי הפלסטיק הצבעוניים בשערן של הדוגמניות הוסיפו ניחוח דרום אמריקאי ושובב ואוזנו ע"י משקפיים עבי מסגרת. מעיל קיצי אפור מבד שנשפך כוילון נלבש עם מכנסי "ג'ינס אסיד", שמלות פרחוניות קלילות שמלות כיווצים אופנתיות או חלקות ואווריריות שהגיעו עד הרצפה יצרו מלתחה מגוונת ואופנתית. חצאיות גבוהות באורך ברך שנלבשו עם חולצות צמודות בהדפסי פרחים או פסים שיצרו את מראה "המזכירה הסקסית" הנדוש מעט אך מלא השיק.
שמלות הכלה בלבן שילבו תחרות עדינות ובדים שקופים עליהם נרקמו עיטורים שונים. שמלות לבנות עם כתפיים תפוחות בסגנון שנות ה80', מלמלות וולנים הוסיפו לקולקציה אקלקטיות מרעננת. עבודת הסטייליג בתצוגה היא זו שהפכה אותה מבינונית לטובה. פריטים שהיו יכולים להראות משעממים ובנאלים על הקולב קיבלו נפח מסקרן ואטרקטיבי על הדוגמניות בניצוחו של אזרזר.

יום רביעי, 10 במרץ 2010

הכל בידי שמיים

16 דגמים בעיצובו של אלכסנדר מקווין הוצגו אמש בפרזנטציה צנועה יותר מהמתוכנן. בדיוק באותו היום בו אמורה הייתה להיות מוצגת קולקציית החורף של המעצב, כחודש לאחר התאבדותו, הוזמנו עיתונאי האופנה וחברים קרובים לחלוק כבוד אחרון לכישרונו ויצירותיו.
בקולקציה בלטו אלמנאים דתיים, הדפסים של ציורים מתקופת הרנסנס וקשתות מוזהבות של כנסיה בלטו על שמלות אסימטריות שדוגמו חופשית. שמלת משי מודפס עם שרוול ארוך ומכפלת קצרה הותקנה בנונשלאנטיות מעל לתחתית עשויה נוצות זהובות שנצבעו בעבודת יד. רקמות של כנפי מלאכים עלים ופרחים מלכותיים עיטרו שמלות בצבע ארגמן בוהק. גלימות ונציאניות מסורתית או שכמיית קרדינל שחורה נלבשה מעל שמלה מעוטרת חרוזי זהב. מעיל בעל צווארון עומד וגבוה עשוי גם הוא נוצות זהב נרכס במעוכל מעל לחצאית טול מעוטרת ברקמת זהב. ענק זכוכיות צבעוניות דמוי ויטראז' נרכס מעל צווארה של הדוגמנית והשלים את אוירת הקדושה. פריטים אחדים בקולקציה התאפיינו בגזרות ארוכות, עם הדפסים דהויות על משי ורומנטיות אלגנטית. דגמים שיכלו בקלות להופיע בסרט "מלחמת הכוכבים" נראו כאילו שייכות לעולם הבא, שמיים או אלוהיים.


אולי זה מיקרי ואולי יד הגורל כיוונה לכך שהנושאים שבהם עסקה הקולקציה חפפו לנושאים שהיו במרכז הדיון הנוגע בחיו ובמותו הטראגי של המעצב. לדוגמה כל הנוגע למשמעות המוות והלגיטימיות של ההתאבדות והדיכאון בדת ובחברה המודרנית. יתכן כי מקווין רצה להעביר לנו מסר ביצירותיו? הרי שיצר אותה בעת שיש להניח כי הייתה הקשה והבודדה בימי חיו. ואולי אנחנו אלה שהלבשנו את התכנים הללו על הקולקציה. כך או כך, יצירת אומנות טובה מכבדת את הצופה בזכות לפרשנות הנובעת מעולמו האישי וערכיו, הקונטקסט התקופתי והתרבותי שלו. לא סתם נאמר כי היופי הוא בעיני המתבונן.

יום שבת, 6 במרץ 2010

Donatella Versus Kane

קריסטופר קיי, מעצב המותג ורסוס, מצליח להתעלות על הדגמי הקולקציה העיקרית של בית ורסצ'נה, שהוצג יום לפני כן במילאנו.
קיין נבחר ע"י דונטלה ורסצ'ה להיות מעצב הקו הצעיר יותר של המותג ורסצ'ה, ורסוס, כבר בעונה הקודמת והציג אז שמלות בגזרות בסיסיות ובצבעוניות של אדום ושחור כאשר הוא משלב את מוטיב סיכת הביטחון עם ראש המדוזה האייקוני של המותג, ממש כמו מימיו של גיאני ( מוטיב שזכור לכולנו מאותה השמלה שלבשה אליזבת הרלי כאשר התלוותה לחברה דאז, יו גרנט, לאוסקר). עונה לפניכן, נבחר לעצב את קו האביזרים של ורסוס.

דונטלה, אחותו של מעצב העל המנוח שנרצח ע"י מאהבו ב 1997, התחילה את דרכה בעצמה כמעצבת אותו הקו הצעיר בדיוק. לאחר מות אחיה, תפסה את מקומו כמעצבת הראשית של ורסצה. היא בחרה בקיין בעקבות היכרותם הקודמת מתחרויות פרינג בלונדון, בהן היא התארחה כשופטת, והוא כמתמודד ושופט בהמשך. כישרונו והצלחתו של המעצב הצעיר, כמו גם הדמיון של קיין לאחיה, הם אלה שעמדו בבסיס ההחלטה למנותו כמחיה המותג הזה שהוקפא בשנים שלפניכן בעקבות המצב הכלכלי והקשים הפיננסים של ורסצה. דונטלה מרבה לציין כי מערכת היחסים של קיין עם אחותו, מזכירה לה במידה רבה את זו שלה עם אחיה המנוח, גם בזוית האישית וגם מבחינת שיתוף הפעולה בתהליך העיצובי.

ורסוס, מאפשר לקיין לחזור לאהבה גדולה שלו, שהזניקה את הקרירה שלו והפכה אותו למי שהוא היום: המחוחים, שמלות צמודות וקצרות החובקות את הגוף בצבעים ניאונים המשלבות אלמנטים מתכתיים ופאנלים הנותנים לו קונטור ומבליטים את הנכסים. לאחרונה התמסר לגזרות מאופקות יותר, כפי שהציג בשבוע האופנה האחרון טחרות, ריקמות פרחים, סאטן ושליטה בולטת של הצבע השחור. בעונת 2007, קרין רויטפלד, עורכת ווג הצרפתי ואוטוריטה אופנתית בזכות עצמה, בחרה ללבוש את שמלותיו במשך עונה שלמה.

בקולקציה של דונטלה, לקו המרכזי של ורסצ'ה בלטה השראת הסרט אווטר. "מסע לפנדורה", כינתה את הקולקציה, שכללה גזרות מאורכות שנוצרו על ידי מעילים ארוכים וחצאיות המגיעות עד הכקרסול עם שנץ גבוה עד האגן. שילובי עורות בצבעים מטאלים כמו כסף וכחול, בלוקים של צבעים והעדר עיטורים יצרו תחושה מינימליסטית ונקייה. שמלות הערב, שתמיד מצליחות להשאיר פיות פעורים בסוף התצוגה, היו דיי אנמיות, עם הברקות מדי פעם ואותם אלמנטים של פאנלים מחטבים הבולטים מהשמלה, שסע גבוה וסילואטה ארוכה וסקסית. אבל לא משהו שאלון ליבנה לא יכול לעצב (או להעתיק)...
בוורסוס, בלט הצבע הכחול גם הוא, אך היה בקולקציה את אותו נופך שובבי ונובורישי המזוהה יותר עם המותג. שמלות מחוך עם קו חזייה בולטים ותחתית פליסה או טול בגזרת A קצרצרה כמו גם קשירות החושפות את עור בית החזה, שידרו הסקס אפיל והעוצמה. תחרות, סאטן וחליפות עור שחור, שהיו בדים בולטים בקולקציות עבר של ג'יאני, כיכבו גם אצל קיין. ממש כמו בעיצוביו של קיין בעבר המתכתבים גם עם אלה של ורסצ'ה, נראה כי ורסוס תופס את רוח המותג בצורה נכונה ומאפשר אלטרנטיבה אטרקטיבית, צעירה ועדכנית יותר מהקו המרכזי.

יום שני, 1 במרץ 2010

אל תומרו שונה, אימרו מיוחד...

לרבים מאיתנו גרבי צמר עבים הנלבשים עם חצאיות עיפרון עם דוגמה משובצת או חצאיות בגזרת A מווניל בצבע קאמל יראו "דודתיות", שלא לומר זקנות. גם הוולנים המבליטים את החזה או העדר המחשוף ובמקומו קו הצווארון המעוגל והשמרני יעלו קונוטציות לאישה מטרונית, אולי ספרנית עם עודף משקל, מיושנת ולא עדכנית עם ריח נפטלין ומראה "מיובש".
אדום בורדו כהה, קאמל ושחור, היו צבעי הבסיס בקולקציה. בקולקציה הנוככית, מוצ'יה עושה לראשונה שימוש נרחב כל כך בסריגה עבה, סוודרים עם צמות ואריגים כבדים.
אבל תסמכו על פרדה, אנחנו עוד נתרגל.

כמו זיקית מיומנת או חתול עם תשעים אלף נשמות, פרדה מצליחה להמציא את עצמה מחדש שוב ושוב כל עונה. זה אף פעם לא מה שציפינו, תמיד מאתגר את פקעיות הטעם האופנתי שלנו, מסקרן, מרגש ועושה חשק לעוד. ההוכחה להצלחה של כל קולקציה בא לידי ביטוי 6 חודשים אחרי התצוגה, כאשר זארה, מנגו ו-H&M ממלאות את הקולבים בבגדים "בהשראתה".
אפילו לאומנית הקאמבקים ושינויי התדמית, מדונה, יש מה ללמוד ממנה...
הפעם, תראו מה היה לעורכי אופנה אחרים, להגיד על הקולקציה שהציגה בשבת:

(OTHER) FASHION EDITOR'S NOTES:

"high heels huge tits, it works".
"That’s like a foxy woman who likes a cigar for breakfast"
"Glamour in the age of twitter"
"The waist line is back & busty, it’s the first for Prada"
"Brigitte Bardot"
"Touch of a 60' women that is braking the rules, but not yet burning the bra"
"Knitwear & rubber some sort of contrast of high-tech and high touch"
"Very beautiful, Victorian, contemporary 60', 2 steps back and 5 steps in to the future"