האם פיו יהיה יורש העצר של מקווין?

גופתו של אלכסנדר מקווין, שהובא לקבורה רק לפני כשבועיים לאחר ששם קץ לחיו, עדיין לא הספיקה להתקרר, ובPPR, החברה שבבעלותה 51% ממניות המותג שהותיר אחריו- ממהרים לסמן את יורשו. מדובר בגרת' פיו, 28, גם הוא יליד בריטניה. פיו, רקדן בלט לשעבר וסטודנט לעיצוב תלבושות מחול, סיים את לימודיו בסנטרל סנט מרטינס, רק 11 שנים אחרי מקווין (ב 2003). הוא הצליח להתבלט על רקע המעצבים לצידם הציג מס' עונות בלונדון עד שזכה בפרס ה ANDAMוב-150,000 יורו אשר סייעו לו להעתיק את תצוגותיו לפאריז.
בראיונות איתו, הכחיש פיו את השמועות, כך גם נשיא PPR. בהצהרה הרשמית של החברה נמסר כי צוות המעצבים שעבד עם מקווין, בראשות Sarah Burton, ימשיך לשאת את העתיד העיצובי על כתפיו בינתיים.
פיו, כמו מקווין, הצליח לכבוש בשערה את התעשייה הבריטית ולמשוך את תשומת ליבם של הסטייליסטים ועורכי האופנה המובילים מיד לאחר שסיים את לימודיו .שנהם באים מ"מעמד הפועלים" ועיירות שוליים: מקווין, בן לאב ממוצא סקוטי שהיה נהג מונית ואם מורה למדעים מלואיסשר, ופיו, בן לשוטר מסנדרלנד.שנהם מצליחים להציג עיצובים אוונגרדים וחדשניים הדוחקים את האופנה קדימה וזוכים לכיוי "יצירות קונספטואליות". אך מדובר בשני מעצבים בעלי האסטטיקה העיצובית שונה בהרבה. מקווין התאפיין בעיצובים העוסקים במורשתו הסקוטית, בית המלוכה, העת הויקטוריאנית, מדע בידיוני, עולם הטבע ובעלי חיים, ואילו עיצוביו של פיו הם אפלים, גותיים, רדיקלים, כאלה המאופיינים בגיאומטריות, זויות חדות ואלמנטים מורבידיים. בתצוגה האחרונה של פיו, נראה שהמעצב מצליח לעמוד בציפיות ממנו, לחדש ואף להוסיף להתפתח מול עיני הקהל האופנתי הנישאות לעברו בשקיקה. הפעם הציג פיו קולקציה קלה יותר לעיכול מאשר קודמותיה, ארצית ומעודנת יותר, רדיקלית אך מלאת חן.
דוגמניות מלאות ביטחון וחוסן נראו כאילו פוסעות מהצללים כאשר על מצחן רסיסי אבק שחור, ממש כפי שהיה נראה צל השקיעה בשעות הארבעים. ז'קטים הדוקים עשויים יריעות עור שחור תפורות זו לזו באלכסון בעלי צווארון גבוה, סגנון צבאי ומגפי עקב גבוהים עם פלטפורמה יצרו הרגשה של קיצוניות נוקשה. עליונית אפורה ארוכה ואסימטרית עם שוליים פרומים בגסות כך שגדילי חוטים מתנופפים ממנה לכל עבר או שכמיית קרושה נלבשו עם מכנסי עור צמודים עשויים רצועות אלכסוניות דקות ותפוחות מעט.
בליל של מרקמים, בדים בגימורים שונים וגוונים של שחור ואפור יצרו קולקציה ששידרה תעשייתיות אורבנית אך פואטית. מעיל שמלה אפור כהה נקשר בעזרת אבנט עור רחב שנלבש עם מכנסיים מבד מלא תנוע השלים את אווירת הזוהר המחוספס ונטול המתיקות. פסי הסאטן האטומים שנתפרו על טוניקה שקופה ואוורירית או מכנסים רחבים בגזרת "בוט קאט" שהגיעו עד הרצפה ריככו מעט את האווירה המתוחה שיצרו הגזרות הצמודות שבתחילת התצוגה. מבחר בגדי הגברים שהציג פיו כלל מעילי עור ארוכים וצמודים, חצאיות פליסה ארוכות עד הרצפה, רתמות ומכנסים מתרחבים. פיו הסתמן להצלחה בטוחה בתחום האופנה זה מכבר. הדבר בלט, כאשר לתצוגת הבכורה של קו הגברים שעיצב, ביוני 2009, הגיעה דלפין ארנו, ביתו של ברנרד ארנו, מנכ"ל LVMH חברת מותרות שבבעלותה מותגי על כמו דיור, לואי ויטון, ג'יבנשי וקנזו ודאגה להחמיא לו עליה לאחר מכן. הוא הספיק להלביש את ביונסה, ריאנה, לידי גאגא, מרלין מנסון וקילי מינוג, כולן מעריצות מושבעות של המעצב הצעיר. המעצב האמריקאי, ריק אוונס, גם הוא נמנה בין האושיות הלובשות את בגדיו אולי מכיוון שהשניים חולקים גם סגנון עיצובי דומה. וזה אינו הדבר היחיד בו הם חולקים: אשתו של אוונס, היא אחת הדמויות העומדות מאחורי מותג הגברים שהשיק פיו לפני כשנה.
אך האם מדובר במינוי ראוי ונבון? אינני בטוח. פיו, בתור היורש הנכנס לנעליו של מקווין, יזכה לכבוד הראוי לו מהבחינה הסימבולית- בזכות המודרניות וייחוד של עיצוביו, אך לא בגלל סגנונם. המינוי של מעצב היוצר דגמים הרחוקים כל כך מבחינה ויזואלית מאלה של מקווין, עלול לעשות עוול למורשת שהוא מותיר אחריו. מעצב עם שפה עיצובית שונה וקו כל כך מנוכר מזה של מקווין- יכול רק לזייף את חותמו של השני. במידה ויסכים להתפשר באמירתו היצירתית ויתאים אותה לאסטטיקה שהיינו מצפים לה ממקווין, הרי שמדובר בעבודה טכנית המנותקת מפיו עצמו, עבודה נטולת נשמה. דבר ששני המעצבים הוכיחו שמסוגלים לספק. "זה לא יהיה לעולם אותו המקווין".