חלומות אפורים

הסרט גנים אפורים מספר את סיפור דודתה של ג'קלין בוביה, אדית בויאר, וביתה העונה לאותו שם. אדית, היתה נשואה לגבר עשיר וחיה בבית מהודר וחלומי בהמפטונס של שנות השלושים. ביתה, חלמה להיות שחקנית וזמרת, אך וויתרה על חלומה בעקבות נסיבות רומנטיות מצערות וחזרה כמו מגנט לגור בבית אימה. במשך השנים, בעלה של אידית עזב אותה, ואט אט הכסף בקרן שהותיר להן לאחר מותו הדלדל ונגמר. השתיים נותרו חסרות כל ומצאו את עצמן גרות בבית מוזנח ותנאי תברואה עלובים שלא מתאימים אפילו לבע"ח.
זהו סרט נוגע ללב ומרגש, כזה שלא יכול לעבור לידך אלא ננעץ בך ומותיר בך שאלות. האם אנו אדונים לגורליינו? כיצד להימנע מרגשות ההחמצה שיבואו וירדפו אותנו בעקבות הבחירות שעשינו במשך השנים? כיצד אפשר לחיות עם הויתורים מהעבר?
אידי הקטנה, האמינה בכישרונה ובכך שהיא ראויה לגדולות, כך גם אימה. אך המחויבות לאימה הבודדה, היחסים עם גבר נשוי שנגמרו ושערה שנשר לה והותיר אותה קרחת בגיל צעיר מנעו מהפוטנציאל שלה להתממש. בגיל העמידה, עשוית מטפחת ראש, מוקפת בהריסות ביתה ועוטה מעיל פרווה מרופט שקיבלה ממאהבה בימים יפים יותר, היא מטיחה בג'קלין בוביה, בת דודתה, את המרמור וההחמצה שבחייה. היא סבורה שזו היתה אמורה להיות היא שתהיה האשה הראשונה או שחקנית גדולה לימים. העליבות שבמצבה ובמצב אימה הופכים את הסיטואציה הספציפית הזו, כמו גם קטעים רבים אחרים בסרט לפטטים, אבל לא מגעילים, אלא מעוריי חמלה, אמפטיה ורגש חם. כיצד נוכל אנחנו לדעת במה אנו טובים? למה אנו ראויים? כיצד נדע אחר אילו חלומות לרדוף ואילו להשאיר לאחרים? כל בחירה שאנו עושים עשויה להותיר בנו רגשות חרטה ופספוס בעתיד.
שאלה נוספת הנשאלת היא האם האדם הוא זה הקובע את גורלו? אידי נוטשת את חלומה ונשארת לגור עם אמא כל השנים. אבל הדלת תמיד פתוחה, האם היא זו שבחרה להשאר? האם האחריות היא באמת של אידי? בסרט בולטת ההרגשה כי כל השנים, התנהגה אימה בצורה מניפולטיבית ודאגה לזרוע בביתה רגשות נחיתות שקשרו אותה למקום למרות שתיעווה אותו. אך בשורה התחתונה, הלא אידי אחראית לבחירתה להישאר במקוח המנוכר הזה? ואם כן, כיצד ניתן לחיות בשלום עם המחשבה?
להיות שלם עם עצמך ועם השגך, ללא רגשות חרטא ופספוס בעולם של ימינו הוא אולי המפתח החשוב ביותר לאושר אמיתי בגיל העמידה. בעולם תובעני של היום המתנהל בקצב מסחרר, כמה מאיתנו הולכים וגם מצליחים בדרך שליבם חפץ בה באמת? אלה שמוותרים את משאלת ליבם, חיים בהרגשה של החמצה וויתור על הדבר העיקרי והמשמעותי בחייהם. האחרים שרודפים אחר חלומם כדי להגשמימו, עשויים למצוא את המציאות מכה בפניהם כאשר הקלפים לא ישחקו לטובתם או כאשר יתקלו בקשיים שלא ניתנים לגישור (כמו פרנסה או פשרות אומנותיות).
הסרט הותיר אותי מלא מחשבות ותהיות לגבי החיים בכלל וחיי האישיים בפרט. זה לדעתי מה שהופך אותו לסרט מעולה. הוא עוסק בפרדוקסים ובמציאות שמקיפה את כולנו. המשחק בו מעולה, דרו ברימור כובשת ואימה שחקנית טבעית ומוכשרת ביותר. שעתיים של צפיה מרתקת ומרגשת.

כעט, כדי להוריד את אוירת הכבדות שממלאת את האויר, וגם את הרגשת המחנק שתקפה אותי, אני מצרף את התמונות מהקולקציה שעיצב ג'ון גליאנו לקיץ 2008 שעוצבה בהשראת הצפיה בסרט. הוא, בניגוד אלי, הציג את הדברים ברוח מלאת הומור ובנימה נטולת רצינות או תוגה. קולקציה משרימה, המשלבת צבעים פסטליים של אפרסק, צהבהב, וורוד וחומרים כמו בדים שקופים וקלילים עם הרבה אמרות בד מסולסלות ורוזטות בכל מקום. כמו בחלום, קצת מנותק מהמציאות ומהאוירה הכבדה שבסרט. שתי הנשים הללו נעזרו גם הן בפנטזיות כדי להתמודד ולשרוד. כנראה, שבימינו זה כמעט זה בלתי אפשרי שלא לחלום בהקיץ...