יום שישי, 25 בפברואר 2011

יומיים ממילאנו- שבוע אופנת חורף 2011/12 במילאנו

את היום השני של שבוע האופנה במילאנו ליוותה הידיעה על השהייתו של ג'ון גליאנו מבית כריסטיאן דיור, שבוע אחד טרם תצוגת האופנה של המותג. העובדה שהצרפתים הם עם אנטישמי, לא מפתיעה אף אחד, אך כיצד מעיז *צרפתי לכנות *יהודי; "מלוכלך"? בין המלל שגיבה את הידיעה הקצרה, לפתע קלטתי כי גליאנו חגג בנובמבר האחרון 50 חורפים! דבר שהוביל אותי להנחה כי גויים כנראה משתמרים טוב ומוטב שמדונה תשקול בשנית את צעדי התקברותה ליהדות. אבל אז, החלו להגיעה הגרסאות לגבי תוכן ההערה שזרק ג'ליאנו לזוג שראה בפאב שישב ברובע המארה בפריז ובינהן הערה על תיק מכוער, כמעט כמו הפרצוף היהודי של מי שנשאה אותו. פתאום הכל היה ברור, היא בטח הלכה עם גוצ'י.
(ג'וצי חורף 2011/12)

נחזור לעניינינו: במילאנו, האיטלקים אוהבים את האופנה שלהם טרנדית אבל שופעת סגנון, כזו המשאירה בפה ארומה מתקתקה וטעם לעוד, ממש כמו אספרסו קצר שנלגם בעמידה על הבר. העונה, היה קצת מעבר לטרנדים, ונראה שחלק מהמעצבים חצו את גבולות "איזור הנוחות" שלהם. פרידה ג'יאניני עיצבה עבור גוצ'י קולקציה נוטפת מסגנון שנות ה70, עם רפרנסים לYSL ולעבודות של הלמונט ניוטון. גוונים היו מעושנים של יין, ירוק מעופש, סגול חציל, חרדל, אפור וחום, שסייעו לג'יאניני להתרחק מסגנון ה"טום-בוי, גלאמור, רוק-צ'יק" שמאפיין אותה ואפילו אני, כמעט הצלחתי לאהוב את הקולקציה. אולם היה בה משהו מתחנף מידיי, פאסון שנתפר עבור הלקוחות- כזה שמנסה לשחזר את המתכון של טום פורד על ידי שימוש בפרוות שועל בשרניית, מקטורני קטיפה, ז'קטים מעור פיתון, חולצות סאטן נשיות וחצאיות באורך ברך.

(פראדה חורף 2011/12, למטה: הלנה בונהם קרטר מתוך "נאום המלך")

פראדה, הציגה קולקציה בסגנון שנות ה20, ויצרה מבחר שיכול היה להתאים גם ל2020; המותן השמוטה, האגן המטושטש והחגורות בעלות האבזמים המרובעים לא השאירו מקום לטעויות. אבל הרבה יותר ממעילים טובים, פרוות מגרות, דוגמאות גרפיות ומגפיים מכוערים, לא היה שם. עם זאת, החצאיות והמעילים, עשויים דסקיות פלסטיק שקופות ומבריקות בצבעי כתום או צהבהב יצרו מראה עתידני ומלוטש. קשקשי הפלסטיק השקוף העניקו לבגדים תנועה כאילו היו עשויים חוליות חוליות והוסיפו טקסטורה מעניינת. מעילי פרווה מלאכותית ומעילים עשויים עור פיתון אתגרו את ה"יופי" שבסממני יוקרה מקובלים (מוטיב שחוזר בקולקציות של פרדה מדי עונה). כובעי הטייסים שחבשו הדוגמניות היו גם הם במקום. אם בסרט "אומץ אמיתי", נראה היה שמעצבת התלבושות שאבה השראה מהקולקציה של מיוצ'יה לחורף 2009, בחורף 2011/12, מיוצ'יה דרשה מעולם הקולנוע טובה בחזרה כשבחרה לשלב כמה צווארוני פרווה אה-לה "נאום המלך" (אגב, המלכה האם השאירה כנראה רושם גם על ג'יאניני).

(מוסקינו חורף 2011/12)

מוסקינו חזרו לשורשים אך נשארו מאופקים ומסחריים; האלמנטים הסוריאליסטיים כדוגמת תיק מינייטורי או תרנגול הודו על ראשה של הדוגמנית קוקו רושה לבושה במה שנראה כמדי חדרנית כמו גם צווארונים עשויים בובות דביבונים- הזכירו את הימים בהם פרנקו מוסקינו עצמו הצליח לחולל סערות ולשלהב את השורות הראשונות. התצוגה נראתה כמו סיפור של גברת העוברת ליד פקיד הקבלה, מברכת את השומר, נכנסת לרולס רויס ומורה לנהג הפרטי: "קח אותי לארוחת חג ההודיה אצל חמותי". כל הדמויות מהסיפור הנ"ל, היו שם בצורה זו או אחרת. הקשר היחיד בין הקולקציה שהציגה דונטלה ורסצ'ה לבין ג'יאני ורסצ'ה היו כפתורים זהבים מעוטרים בדמות המדוזה. הקולקציה הייתה מינימליסטית והגזרות פשוטות אך מחויטות היטב. למרות השימוש בפרוות והעור, העיטורים הצהובים על הרקע השחור היו ברוק שהחמיץ לאחר שעבר אבסטרקטיזציה שאינה במקומה. הפרוות נראו יוקרתיות והנפח שיצרו בכתפיו של מעיל שמלה לבן כששולבו בשרוול יצר מראה שכל ריץ ביץ' מודל 2000 תשמח לאמץ. בנוגע לשילוב הנוצות, נראה שלדונטלה יש עוד מה ללמוד.

ולסיום, מה עוד עושים עם קשקשים?

(מימין: פראדה חורף 2011, כריסטיאן דור הוט קוטור 2006, ורסצ'ה קיץ 2007, ג'אן פול גוטייה הוט קוטור קיץ 2008)

יום שישי, 18 בפברואר 2011

עוגות ותפוחים מקורמלים- סיכום שבוע אופנת חורף- 2011/12 בניו יורק

שבוע האופנה בניו יורק הוא לא יותר ממתאבן לא מוצלח המוגש מדי עונה בתחילתו של חודש התצוגות. המסחריות הטרנדית והאופנה ה"בטוחה" שמציעים לנו המעצבים בתפוח הגדול מצליחה רק לעיתים להפוך למרגשת. אבל היום, בתקופה שבה "צו האופנה" הוא "צו השעה", גם שבוע האופנה המנומנם הזה אי שם בצפון ארה"ב מצליח לשאוב לתוכו אנשים. קטי הורין, מהני יוורק טיימס אמרה על כך בגאונותה: "אנשים שהולכים לתצוגות עושים זאת רק בשביל הריגוש שבדבר וההזדמנות לדווח על כך לחברים בטוויטר, ממש כמו שאנשים היו הולכים לסטודיו 54 כדי לאבד את התחתונים שלהם". אני אומר: בשביל אופנה מרגשת, תמיד יהיה לנו את פריז.

(מימין: שמיכות-מיקל קורס, טום בראון, טקון. משמאל: פרוות מהרקות ועד הקרסול-אלטזורה, אלכסנדר וואנג)

אז מה היה לנו: המון פרוות- החל מהרצועות הכרוכות סביב הנעל אצל אלטזורה ועד מוטות המשקפיים אצל אלכסנדר וואנג והמעילים, הפורקה או שכמיות זכו העונה להתייחסות מיוחדת מצד מעצבי ניו יורק. הטקסטיל קיבל את המקום הראוי לו וניתן היה להבחין במפגן של טקסטורות, סיבים, חומרים, פיתוחי בדים ועבודות טלאים ששולבו בקולקציה. הסאטן כיכב שם בגדול, כמו גם התחרות, רוח S'70 וצוארונים גבוהים או מכופתרים. "השמיכות", שבהן דנו בשבוע הגברים מצאו את דרכן גם למסלולי אופנת הנשים בגזרות הקקון של טקון ובדגמים התרמיים של טום בראון. כמו כל עונה, אף סיקור שמכבד את עצמו לא יהיה שלם ללא ההתייחסות לקו המכפלת של החצאית: אם בעונה הקודמת הוא הגיע עד לקרסול, הפעם הוא נעצרה בגובה אמצע השוק. את הדיון במשמעויות האקונומיות-תרבותיות-חברתיות שבדבר, נשאיר לסוזי מנקס. סכמת הגוונים שיצבעו את הקולבים בחורף 2011/12 לפי נתוני חברת פנטון, תכלול את הDeep Teal (כחול בעל גוון ירקרק), Qarry (תכלת אפרפר), צבע הבמבוק (או החרדל) ופטל/Ember Glow- בהם השתמשו בהתאמה 15%, 12.5%, 12% ו11% מהמעצבים שהציגו בניו יורק.

(מימין: דיאן פון פירסטנברג Deep Teal, רודרטה Qarry וצוארונים, ג'יסון וו בבוק ותחרות, פרבל גורנג Ember Glow. משמאל- מאקר ג'יקובס)

הרושם שנותר מהתצוגה של מארק ג'יקובס מסתכם בנקודות שהופיעו על כל פיסת בד רענן בקולקציה וגזרות "הניו לוק" שהודגשו באמצעות בגד ריפוד ירכיים בסגנון ויקטוריאני שנלבש מעל החצאיות. אבל את הרושם האמיתי, הותיר המעצב באמצעות סט התצוגה: קירות אולם התצוגות רופדו בוניל לבן והמסלול היה עשוי מראה שעליה צוירו פסי הפרדה. החשבון: כמליון דולר! אם חשבנו שפסל האריה שהציב קרל לגרפלד במרכז קולקציית הקוטור של שאנל לפני כמה עונות היא מגלומניה לשמה, גילינו הפעם שהוא חולק את "תאו המרופד" עם עוד כמה חברים... מקורות המימון הם כמובן תאגיד LVMH והשאלות העולות הן מה יוצא לכל הנוגעים בדבר ממפגן הכוח והיכולת הזה מעבר להיותו טיעון התומך בטענה של הורין? ומדוע הופכת האופנה לשולית בכל הסיפור?

(Buttercreamish & Poodley-מתוק אבל ממש לא דביק, איזק מזרחי)

אייזק מזרחי היה ה"זק פוזן" של האופנה האמריקאית בשנות ה90 המוקדמות, תקופה שבה להתאים נעל לתיק ולק לאודם היה ה"בון-טון". בתחילת העשור הקודם, הוכנע מזרחי ע"י משברים כלכליים וכך גם קו הסמי-קוטור שייצר. היום, רבים מכירים אותו בזכות הטוקשואו שהנחה ומזהים את עיצוביו הודות לקולקציות שעיצב עבור ליז קלייבורן וטארגט. העונה, הציג מזרחי קולקציה שהייתה כמו "בונבון בחתונה מרוקאית", השמלות שעוצבו ברוח מינימליסטית בתוספת אלמנטים גרפיים כמו פפיונים מוגזמים ושרשראות עיטורי בארוק ברוח מודרנית. הדגמים הוצגו לצד עוגות 3 קומות שעוצבו ברוח השמלות. כלבי הפודל שנצבעו גם הם בגוון הבגד, היו תוספת שהזכירה את הקסם הזול של שנות ה80. העיצובים עצמם: מכנסיים צרים באורך הקרסול, שמלות שיפט בנפחים מעניינים עשויות מבדים מרופדים ומעילי פרווה בצבעים בוהקים, כולם אלגנטיים ומלאי חן. רק דמיינו כמה נפלא יהיה אילו המארחת של מסיבת הקוקטייל באפר-איסט סייד תופיעה לבושה בשמלה שתואמת העוגה שתואמת את הפודל...

(אמריקנו- מימין מיקל קורס, משמאל דונה קארן)

העתקות הפכו לאחרונה ל"מטבע העובר לסוחר", או יותר נכון "גזרה גנובה העוברת לתדמיתנית ולעוד תדמיתנית ולעוד תדמיתנית"...דיאן פון פרסטנברג עשתה איב סאן לורן מהתקופת ריב גוש וטבלה במעט ג'וצי ולואי ויטון מהעונות האחרונות, דונה קארן (שהפתיעה אותי לטובה) כיבדה באמצעות הקולקציה שלה את העיצובים של אלבר אלבז ללנוון, ממש כפי שעשה דרק לם בכמה מהשמלות שהציג ומקס אזריה רכב על השראת הסייסות של הרמס. הקולקציה של אלכסנדר וונג (שהייתה בין המוצלחות השבוע) התכתבה עם קולקציות של טום פורד לג'וצי מחורף 2001, 2002 ו2004 ואילו השפה החדש של פרבל גורנג (שהורין מספרת כי הצפייה בה הייתה כמו לקבל משב רוח חם היישר אל הפנים, מאדם שמעולם לא פגשת קודם) דיבר בדיוק באותו הניב של זק פוזן. מיקל קורס שחגג 30 שנה של עיצוב, יצר כרגיל קולקציה שהזכירה לכולם כיצד הפשטות שבעיצוב הספורטיבי שלו מיקמה אותו בראש המעצבים הוותיקים בניו יורק. שנות ה70 והימים בהם עיצב בסלין, לא פחות מהקולקציות האחרונות של פובי פילו לסלין (בעיקר חורף וקיץ 2010)- השתקפו כולם מבעד לדגמים

(ג'רמי סקוט כינה את הקולקציה שלו "Candyflip", מילה המתייחסת ללקיחת אקסטזי וLSD ביחד ע"פ תרבות הרייב של שנות ה90)

עבורי, כוס המים שהוגש לאחר הנגיסה מהתפוח המקורמל והדביק שניתן לכנותו "שבוע האופנה בניו יורק"- הייתה התצוגה של ג'רמי סקוט. סקוט יוצר מדי עונה דגמים האוצרים בתוכם מחאה, בגדים שמעבר להיותם כסות עליונה לגוף, משמשים כערוץ להעברת המניפסט של המעצב. הקונספטואליות והשנינות של סקוט גורמים לי לאהוב אופנה לא פחות מאשר המורכבות, היצירתיות ודקדקנות שבבגדי הוט קוטור (למרות המרחק בין שני הז'אנרים). העונה, בחר סקוט להעמיד בספק את גיבורי התרבות שלנו: שמלת פייטים עם סמל הS של סופרמן הוחלף בסימן שאלה, הסמל הרשום של "קוקה קולה" הפך לכתובת "GOD" שהודפסה על פוטר גברי או שמלת מיני אדומה. הגראנג' הטראשי של שנות ה90 כרגיל גם הוא היה שם ואפילו "קלולס", קפצה לומר שלום דרך כמה בגדים. דגם מהקולקציה של פראדה לקיץ 2011 קיבל במכוון ראינטרפרטציה זולה ברוח המנגה היפנית, כולל פרוות שועל בצבע זרחני שנראתה כמו בובת ילדים (אזכור לזנבות השועל מאותה הקולקציה של פראדה שהפכו לטרנד לוהט עוד בטרם הגעתם לחנויות). גם קולקציית "מארק של מרק ג'יקובס", D&G, קסטלבלז'ק ואפילו ג'ילס דיקון- כולם קיבלו מחווה גרוטסקית שיצרה אמירה בוטה ומשעשעת.

אם נסכם, אייזק מזרחי הפך את הקיטש הטראשי שב"מצ'י-מץ'" למשהו שלגמרי הייתי מאמץ, סקוט הצליח להפיק הרבה משמעות בחוסר מקוריות, דונה קארן עשתה נפלאות למרות שהשאילה רעיונות והרפרנסים אצל מיקל קורס לא הצליחו להרוס.

מי בא לזארה? שמעתי שהגיעו העליוניות עם איורי הקופים והבננות.

יום שני, 14 בפברואר 2011

זקנה לנצח

"Death becomes her", הסרט המפורסם משנת 92, היה נראה לי כדרך בטוחה להעביר אחה"צ חופשיים בהנאה צרופה. מדוע נזכרתי בסרט הנושן הזה דווקא עכשיו? מודעות פרסומת נושנות קצת פחות של ג'יאני ורסצ'ה. כי אין דבר שמחיש טוב יותר את התגיות: "נעורים", "עושר", "שקרים", אחיזות עניים" ו"חלומות"- מאשר "ורסצ'ה". כך, חשבתי לתומי: מה יכול להיות טוב יותר מאשר שתי כוכבות הוליוודיות זוכות אוסקר, מריל סטריפ וגולדי הון, וברוס וויליס אחד, בעלילה פנטסטית על חיי נעורים נצחיים בבבורלי הילס של שנות ה90?


(מישהו עשה לכולנו טובה ודחס את הסרט ל5 דקות. עוד גרסה עם שיר מצחיק ועוד אחת עם קטעים מצחיקים לא בסדר כרונולוגי.)

התשובה: כל דבר. באיזשהו שלב, "חסמבה דור 3", היה נראה לי כיצירת מופת בהשוואה לסרט הטרחני, ומלא הקיטש הזה. הסרט שם לעצמו את המטרה להציג את המרדף אחר הנעורים כמשימה מאוסה וחסרת הגיון בנוסף למתיחת ביקורת על תרבות הניתוחים הפלסטיים (ששגשגה כנראה כבר שני עשורים קודם). אולם בדרכו לעשות זאת, הפך הסרט לעלילה מסורבלת ומרגיזה, שבמהלכה שתי תרנגולות קרקרניות (אבל זוכות אוסקר) הובילו אותי להרים גבה (ממש כפי שעוברות השתיים במהלך העלילה) ולתהות מדוע נצרב הסרט בזיכרון של כולנו, יש אף שיכנו אותו- "סרט קאלט".


(Versace By Richard Avedon, fall 1995)

הסצנה של גולדי הון, עולה ממצולותיה של בריכת נוי מלאה בשושנות מים כשבבטנה חור והטקסט הסרקסטי, נראו בעיני הילד שהייתי כאשר צפיתי בסרט בפעם הראשונה כשיא התחכום. אולם במבט נוסף, מרוחק מעט מעידן הזוהר של הכוכבניות או מהתקופה שבה דיון "בחיי נעורים לנצח" היה נחשב ל"מרענן"- כל הסיפור נראה מיותר. ואולי הייתה זו האסטטיקה הגבוה שבעיצוב התפאורה והתלבושות בסרט שהפכו אותו למושך כל כך. השמלות הארוכות בעלות המחשוף העמוק, החיים באזור המיקוד 90210, האחוזות המפוארות ושני כלבי הדוברמן של איזבלה רוסליני חשופת החזה, בוודאי לא הזיקו לתפוס אותו כ"מרתק". אולי פניה המתוחות והתמימות של הון או מותניה הצרות של סטריפ ואולי המרחק שעבורו היינו מוכנים ללכת כדי לנקום או להוכיח דבר מה למי שקרוב אלינו (כפי שעושות הגיבורות במהלך העלילה).

( Amber Valletta & Georgina Grenville by Steven Meisel Fall 2000 )

נקודה מעניינת נוספת: "שיקוי הנעורים" אותו שתו השתיים על מנת "להשתמר" לנצח, דומה דמיון מפתיע לבושם החדש של טרי מוגלר "WOMANITY". מהלך שיווק הבושם כולל דיון פעיל המתרחש באתר החברה והזמין נשים להתחקות אחר המכנה המקשר בין נשים ברשת האינטרנט. את המכנה הנ"ל ניתן אולי למצוא במרדף אחר שלמות הגוף או באחוות חברות המסכימות לדאוג זו ליופייה של זו לנצח, עד שמדרגות הכנסייה יפרידו בניהן...


(Kristen Mcmenamy & Nadja Auermann, Richard Avedon & Steven Meisel, spring 1995)

השורה התחתונה בסרט כנראה נוגעת בהנחה כי חיי נצח אינם שווים את המאמץ; לא את התחזוקה האינסופית וגם לא את המחיר הכרוך בכך. מסר המנסה למצוא את דרכו לליבו של הצופה במהלכה של סאגה מסורבלת. אבל האתגר הגדול ביותר העומד בפני מי שמבקש להתקיים לעד הוא ההתמודדות עם הנקודה בה הנעורים שחלפו מזמן הופכים ל"זקנה" והיא זו שממשיכה להתקיים לנצח. ואכן, חיי הזקנה לנצח בודאי שאינם מדברים לאף אחד.

יום ראשון, 6 בפברואר 2011

על פרוות, תיקים ומגדרים.

בתצוגות אופנת הגברים לחורף 2011/12 שהתקיימו בחודש שעבר, בלטו שני פריטים שלמרות קסמם, לא הצליחו להפוך לחלק אינטגראלי ממלתחת הגברים. את הפוטנציאל הגלום בשניהם זיהה מר סינפלד בשלהי שנות ה90.


האחד, הוא מעיל הפרווה החום והנימוח, שהזכיר לי את זה שעיצב אלבר אלבז לH&M בקולקציית הנשים, אולם כאן מדובר בגרסתו "גברית והמסוקסת" (עד כמה שניתן להתייחס לפרווה כ"גברית ומסוקסת"). ברברי הציגו מעיל חום מפרוות עגל צעיר וגליאנו שלח למסלול את "הפנסי בוי" האולטימטיבי, מצויד בבוקה ורדים. בג'וצי הציעו את האלטרנטיבה לגבר הדנדי שימצא את מעיל הפרווה "כבד מידיי", ושילבו בקולקציה ז'קט מאותה הכסות החיתית. דולצה וגבאנה, שאוהבים לראות את הגבר שלהם אלגנטי, התייחסו למעיל הפרווה כחלק העליון של החליפה, סט שיתאים לסרסור סיציליאני. גם בקולקציות של ולנטינו, לואי ויטון ועוד ניתן היה למצוא עליוניות שונות עשויות פרוות. אם חושבים על זה, מעיל פרווה הוא למעשה פריט היוצר הקבלה בין האדם הקדמון והניאנדרטלי לבין הגבר הרגיש והשברירי= המטרוסקסואלי.

(פרווה לחורף 2011/12, מימין: גוצ'י, דולצ'ה וגבאנה, ג'ון גליאנו, ברברי).

כעת, בדומה להברקה של קרמר, שהבין כבר לפני עשור- שעל מנת להשלים את ההופעה- רצוי לצרף למעיל את הבשורה האחרונה באביזרי אופנת הגברים (טוב, ניצניה נראו כבר ב2009, אבל לא נהיה קטנוניים)- ה-"Male Cluch", להלן "The Malch". "תיק הנשיאה האירופאי", כפי שאדון סינפלד מתעקש לכנותו, הופיע באמתחתו של כמעט כל דוגמן שצעד על המסלול במילאנו או פריז, כמו גם בידיהם של הגברים המתגודדים בפתח דלתות הכניסה לתצוגות אופנה אלה. לסיום: אם תהיו ילדים מספיק טובים, אולי תוכלו גם אתם לראות כמה גברים מזרח אירופאים מבוגרים נושאים בדיוק את אותם התיקים.

("המאלץ'", משמאל למעלה: גוצ'י, לואי ויטון בז', לואי ויטון אדום. משמאל למטה: בוטגה ונטה, שני קלאצ'ים על סרטוריאלס מילינזים)


ועכשיו לדקה של רצינות: מתחת לאף שלנו קורה דבר מאוד מעניין, הגבולות בין המגדר הגברי לנשי- מטשטשים. אנדרי פג'יק, דוגמן ממוצא סרבי בן 19, צעד בתצוגת הגברים של גוטייה בחליפת טוקסידו וסגר אותה בווסט פרוותי ועקבי זהב. "ויראה גוטייה כי טוב", והינה פג'יק גם סוגר את תצוגת ההוט קוטור של המעצב ועולה בפינאלה לבוש בשמלת הכלה המסורתית כשהינומה לראשו. בניגוד לטרנסג'נדרים שהכרנו עד כה (כדוגמת .Lea T של ג'יבנשי), אותם גברים הבוחרים לחיות את חייהם תוך אימוץ המגדר המנוגד, כאן- אין פשרות ואין וויתורים; שני המגדרים מקיימים בו זמנית בזהות אחת. מסתבר של המסלול; אפשר ללבוש מעיל פרווה בלי לוותר על העניבה או לשאת תיק קלאץ' ולשלם על הגברת בסוף הבראנץ'.

כבר היום אפשר לראות (באירופה או ניו יורק...) גברים שהולכים על עקבים (בעיצובם של ריק אוונס או גרת' פיו). למה לגבר ללבוש עקבים? אולי סתם ככה, כי זה נחמד (וכמובן שגם מוסיף כמה סנטימטרים לגובה). יתכן וזו דרכו של המין הגברי למחות כנגד תפקידי המגדר שקבענו לעצמינו- כפי שעשו הנשים עם חליפות המכנסיים כבר לפני עשרות שנים. כחול זה כבר לא לבנים וורוד כבר לא לבנות. מדענים איטלקיים כבר הזהירו מזמן כי ההפרדה הדיכוטומית הזו שבין שני המינים תעלם בעוד כ100 שנה. עם הקדמה הרפואית של היום, מי יודע, אולי ברי המזל שבינינו עוד יזכו לראות את זה קורה מחוץ למסלולים של גוטייה ובאופן כוללני יותר. אם אהיה בניהם, אוכל לומר: "כתבתי על זה פוסט כבר ב2011".

יום חמישי, 3 בפברואר 2011

True Grit # FashionMatics # The Oscars

צפיתי בסרט "True Grit" והוא מאוד מצא חן בעיני. ההסתייגות היחידה שיש לי נוגעת לניצול שעושה העלילה בדמות הנערה בת ה14...שהיא בעצם לא ילדה לא אישה, אבל עדיין לא חסכו ממנה האחים כהן, שכתבו וביימו, את החובה לשמש צלע בסיפור בעל רמיזות/גוון רומנטי. התסריט גם הפך אותה לסוג של "ציר", עליו הלבישו קטעים קומיים להפגת מתח או אפיזודות אחרות שנועדו לרגש את הצופה. לא הבנתם? צפו בסרט. שווה לציין גם בהזדמנות זו את הטקסטים המעולים ואולי גם את הצורה המוצלחת בה מעבירה אותם הילדה, באפקט קפוא, מבלי להביע רגשות.

(לחצו על התמונה להגדלה. משמאל: פראדה חורף 2009, דיור הום חורף 2011, ספריי בצבע זית, היילי סטיינפלד. *נוצר בהשראת...)

הסרט מועמד לאוסקר בקטגוריית עיצוב תלבושות (בנוסף ל9 קטגוריות כמו השחקן הראשי, שחקנית המשנה, המוזיקה, התסריט וכו'). על התלבושות, הוא מתמודד מול "I am love" ו"The Kings Speech", "Alice in wonderland" ו- "The Tempest". אילו הייתי נמנה בין "חברי האקדמיה", אינני בטוח במי הייתי בוחר. הבגדים של רף סימונס לג'יל סנדר (המופיעים ב"אני אהבה") מאוד (מאודX2) יפים והולמים את טילדה סווינטון, אבל ב"אומץ אמיתי" יש משהו מעבר והוא מצליח לשמור על גוון אופנתי לא פחות (זאת, למרות היותו סרט תקופתי). בנאום המלך, הייתה תחושה של פשטות מודרנית והבגדים לא נראו אוטנטיים. צוארוני המינק של המלכה הצליחו להרשים אותי כמו גם שמלת הסאטן השחורה והקטנה של גברת סמפסון שנלבשה באופן "שאנלי" ביותר עם שרשרת הפוכה. מה שכן ברור לי, הוא שסיפורי הפנטזיה המועמדים לא הצליחו להרשים אותי מבחינת התלבושות. אני חושב, שכיוון שמדובר בחלומות ופנטזיה, קיימת האפשר להגיע רחוק ככל שיוביל אותך הדמיון. עיצוב תלבושות בסרט כדוגמת זה של טים ברטון או The Tempest, לא דורש הרבה מעבר לראש קריאטיבי ותקציב מספיק שמן. כדי ליצור עניין במלתחה של בוקרים, שם נראה שנאמר כבר הכל- ולעשות זאת מבלי ליפול למלכודת הקלישאות, צריך כשרון אמיתי.