זיכרונות וחוויות משבוע אופנת הגברים במילאנו לחורף 2012/13; דיווח מהשטח!

מילאנו היא בירת אופנה בלתי מעורערת, יותר מניו יורק, לונדון או פאריז. מילאנו היא העיר אליה נושאים חובבי האופנה את עיניהם בשעה שליבם חפץ לצרוך את הפרשנות האלגנטית למגמות האופנה האחרונות. העיר היא גם משכנם של כמה מבתי האופנה הבולטים ביותר בזירת מותגי היוקרה, וחווית הקניות שהיא מאפשרת למבקרים בה היא חסרת תקדים. הגבר האיטלקי קנה את שמו כגנדרן האירופאי המוכשר ביותר, לא רק הודות למסורת החייטות המעולה והמשובחת שמאפיינת את המדינה, אלא גם בזכות הסטייל המעולה שמדיף ניחוח גברי עם טוויסט- סגנון חמקמק שקשה להגדירו במילים. אלה הסיבות שבחרתי לבקר במילאנו בשבוע אופנת הגברים בינואר האחרון (13-18.1) לחורף 2012/13, מעבר לעובדה שטרם יצא לי לטוס למדינת המגף. הרצון לצפות בשבוע אופנת הנשים בפאריז, התנגש עם תאריכי החופשה שיכולתי לקחת ממקום עבודתי ולכן נאלצתי לדחות סיפוקים ולהסתפק במה שיש.

(הדומו, המקום הכי יפה במילאנו!)

הטקסט הבא דן בחוויות שלי מתצוגות האופנה בהן נכחתי, כמו גם אלו שנאלצתי להשלים בצפייה מהבית, ההתרחשויות מאחורי הקלעים והתצפיות מהרחוב. הדברים פורסמו באחד המגזינים עבורם אני כותב, אך כיוון שאינני חושב שיהיה זה מקצועי לכתוב אותם מחדש עבור קוראי הבלוג, אביא אותם כלשונם(כמעט).

(הנוף הנשקף מחלוני...)

שבוע האופנה המילאנזי מתחיל בשדה התעופה, כאשר נציגי בתי האופנה, לבושים בחליפות מחויטות למשעי, מגיעים על מנת לאסוף את האורחים שהגיעו מרחבי אירופה. מכוניות מרצדס (נותנת החסות לחגיגות האופנה בעיר) אוספות את עורכי האופנה והקניינים על כל מזוודות הלואי וויטון ויתר הפלאות המעוצבות שלהם, ומביאים אותם לכמה מהמלונות העומדים לרשות שבוע האופנה בתקופה זו. הממשלה האיטלקית, בניגוד לזו הישראלית, מבינה את התרומה הכלכלית, כמו גם הפוטנציאל והחשיבות המדינית שבאופנה ומקצה משאבים, לרבות שירותי הסעות, לינה ותנאי עבודה מתאימים עבור התקשורת הזרה המתארחת בהזדמנות זו בעיר (הכל תמורת השתתפות סמלית של העיתונאים בעלויות.על פי הדוחות הפיננסיים, ענף בגדי המותרות לגברים עתיד לגדול ב14% השנה ויניב כ280 ביליון דולרים בשנה. עובדה המהווה הצדקה קיימת ושרירה ללקיחת חגיגות האופנה הגברית הזו המתפרשת על פני שבוע שלם ברצינות המכבדת אותן.

את סגנון הלבושהגברי שבלט על מסלולי מילאנו ניתן לתאר כדקדנטי, כזה הנשען על אלמנטים היסטוריים. המינימליסטיות הגיאומטרית והעתידנית שאפיינה את אופנת הגברים עד היום פינתה את מקומו למראה גרנדיוזי ומגונדר, כזה שאפיין את ה"דנדי" הבריטי או הגביר האיטלקי מאתיים שנים קודם לכן. בדי ברוקד פרחוניים, קטיפות עשירות, ג'קרדים מעוטרים ברקמות זהב נוסח הרוקוקו, הופיעו בקולקציות שהציגו שלל המעצבים השונים. חליפות מחויטות למשעי ומעילים צבאיים כיכבו על המסלולים, בין אם מעוטרים בסמלי מלחמה שאוירו על הדש (כמו בקולקציות של פראדהוורסצ'ה) ובין אם בכפתורי זהב ורקמות מפותלות (אצל דולצ'ה גבאנה).

BURBERRY Fall/Winter 2012/13

(למעלה- תמונות מאחורי הקלעים, למטה- הפינאלה)

את פניהם של המוזמנים לתצוגת האופנה של ברברי, קיבלו בלוגרי אופנת רחוב ושאר הגרופים למיניהם שלא זכו להזמנה וצילמו את הטרנצ'ים, המעילים הצבאיים, הפרוות ושמלות הקוקטייל שלבשו האורחים בעת שחלפו על פני השטיח האדום שנפרס בכניסה (הלבוש החורפי, שתאם את 3- המעלות ששררו בחוץ, הפך עד מהרה למטרד והושל נוכח החימום הקיצוני שהופעל באולם). לאחר קוקטייל קצר (שכלל את הקמפרי, שהומצא בעיר, ושמפניה צוננת) עברו המוזמנים לאולם מוקף בוילונות ושרפרפי עץ מתקפלים בצבע חול. התצוגה החלה כמידי עונה במטר גשם שהוקרן על קיר אימתני עליו תבליטים גיאומטרים שצבע בז'. הדוגמן שעמד מתחת לגשם שהוקרן על הקיר, קיפל את מיטרייתו בעלת ידית ראש הברווז המסורתית, והחל לצעוד בנעלי האוקספורד הקלאסיות שנעל. אחריו החלו להגיח בזה אחר זה יתר הדוגמנים, לבושים בחליפות אפורות ומסורתיות בעלות גזרה צרה, אוחזים בידיהם תיקים בגווני שלכת, כפפות משובצות ניטים ומטריות מרהיבות שידיותיהן עוצבו בצורת ראשי עופות למינהם כמו כלבי ציד. כריסטופר ביילי, המעצב הראשי של המותג, בחר העונה להתרכז בשורשיו שלו אשר ביוקרשר, והציג קולקציה על טהרת סגנונו הקלאסי של הג'נטלמן הבריטי. גווני התכשיטים- ירוק אמרלד או בורדו של אבני אודם לצד הבז' של מעילי הטרנץ' וגווני הזית של מעילי קווילט שהסתיימו על המותן, היו הרמוניים ונוגים להפליא. חולצה מכופתרת עם דוגמת ינשוף נראתה חריגה על רקע הסגנון הקלאסי, אך הוסיפה מעט הומור ועוררה תהיות בנוגע לפשרה.

Backstage @ Burberry

(מלמעלה למטה: בגדים ומטריות על קולבים מאחורי הקלעים, דוגמנים חוזרים לבגדים שלהם לאחר התצוגה, דרק בלסברג בחליפת ארגמן מברוקד ותיק של גויארד, הנעליים של ברברי לאחר התצוגה)

Christopher Bailey, all pictures ware taken by me

לאחר תום התצוגה, נהרו אורחיה אל מאחורי הקלעים, שם נמשכו החגיגות; האלכוהול המשיך לזרום והדוגמנים החלו לפשוט מעליהם את חליפות הקטיפה והסריגים אותם לבשו על המסלול על מנת להחליף לנעלי ספורט, ג'ינס וחולצת טי- "משהו נוח יותר". מתמחות בריטיות חרוצות מיהרו לארוז את הבגדים לשקיות ענק שחורות שנתלו על הקולבים שפוזרו לאורך קירות האולם. התקשורת הקיפה את ביילי כאילו הייה השמש במרכזה של המערכת הקוסמית ובמשך כשעה ארוכה, היה עליו להשיב לשאלות העיתונאים ולקבל את בירכתיהם של האורחים המוקסמים מהדגמים שעיצב (כולל חיבוקים ונשיקות). "רציתי ליצור קולקציה מסורתית, אך גם סקסית", ענה להם ביילי בתשובה לכיוון בו בחר העונה. דרק בלסברג (עיתונאי ווג), סוזי מנקס (מהאינטרנשיונל הרולד טריביון), טים בלנק (מStyle.com), אליונה דסקיבסקיה (לשעבר העורכת הראשית של הווג הרוסי) ועוד עורכי אופנה מוכרים פחות מGQ, שישבו קודם על ספסלי השורות הראשונות, המשיכו להתמנגל גם לאחר התצוגה, לפני שיצאו בדרכם לתצוגות של ג'ון וורבטוס ורוברטו קוואלי שהתקיימו מאוחר יותר.

(מימין- רוברטו קוואלי, משמאל- דולצ'ה וגבאנה)

אצל רוברטו קוואלי, זכה בנו של המעצב הראשי, דניאל, לטבילת האש הראשונה שלו כמעצב עבור המותג של אביו. דניאל, שמר על מראה "המאצ'ו האיטלקי" באמצעות פלטת הצבעים הכהה (שנשברה בעזרת נגיעות של כחול רויאל, ורוד וצהוב), חליפות קלאסיות (חלקן עם הדפסים) ומעילי העור שהציג. ביום שלמחרת, סיפקה מוצ'יה פראדה, קורטוב טוב של סלבריטאים, שבאופן כללי, נעדרו משבוע האופנה שבעיר. על שטיח הארגמן האימתני עם דוגמאות הערבסק שנפרס במרכזו של אולם התצוגות במטה הראשי של המותג, צעדו להם אדריאן ברודי, גרי אולדמן, טים רות וויליאם דפי לצד דוגמנים מן המניין. לבושים במעילים מחויטים בעלי רכיסה כפולה, חולצות צווארון לבנות שנלבשו מעל לגולף בצבע תואם ונעלי ערב שמחציתם עשויה גומי או שהושחלו מתחת לערדליים, הציגו הדוגמנים, כמו גם השחקנים, את אחת הקולקציות המוצלחות של המותג. למרות ההופעה האצילית והמראה האריסטוקרטי נוסח המאה ה19, הדמות שקיבלו על עצמם השחקנים לגלם בתצוגה הייתה זו של נבל מרושע, "שליט עריץ-דיקטטור. הייתה תחושה של 'ערפו את ראשם' בדמות שגילמתי", אמר ברודי לאחר התצוגה. פראדה מצידה ניסתה להעביר באמצעות הדגמים את הרעיון של "האון הגברי". "לבוש כוחני, בגדים אלגנטיים יהיו תמיד מקור לכוח כיוון שבגדים ואלגנטיות תורמים להילה של עוצמה", הסבירה המעצבת.

PRADA Fall/Winter 2012/13

תצוגת האופנה של גוצ'י, התקיימה לא רחוק מהגנים הציבוריים של העיר. שם כשעה קודם לכן, בקור מקפיא, התקיימה התצוגה של המעצב ג'ון ריצ'מונד, באוהל שנפרס במיוחד לצורך האירוע, לא רחוק מהברווזים ששטו באגם הסמוך. המעצב הבריטי בחר העונה להתרחק מסגנון ה"רוק-אנד-רול" המאפיין אותו והציג קולקציה בהשראת ה"קנטרי סייט" האנגלי. בתום התצוגה, זרמו האורחים לכיוון כיכר אוברדון אל הטרנקלין המחומם והעגלגל של גוצ'י, על מנת ללגום כוס משקה ולהתרשם מסידור הפרחים האימתני שנתלה במרכזו ונראה כמו עץ אשוח מקושט המשתלשל מהתקרה אל עבר מראה עגולה וענקית שניצבה במרכז הפואיה. קירות אולם התצוגות הקטן, יש לציין, חופו כולם במראות מבריקות והרצפה, כמו גם ספסלי הישיבה, כוסו בשטיח בעל גוון כחול כהה ועמוק. בין אורחי המותג העל האיטלקי נמנו פרנקהסזני, עורכת הווג האיטלקי, קרין רויטפלד, לשעבר עורכת הווג הצרפתי ואנה דלו רוסו, עורכת האופנה של הווג היפני, שענתה לשאלות התקשורת עד לרגעים האחרונים לפני תחילת התצוגה.

GUCCI Fall/Winter 2012/13 Backstage

המראה היוקרתי והאווירה הרשמית תאמו גם את הקולקציה שעיצבה פרידה ג'יאניני, המנהלת האומנותית של המותג, בהשראת "גראנג' בוהמיאני", כפי שהיא עצמה הגדירה זאת. "רציתי להוסיף אלמנט רך לגבר הנוקשה של גוצ'י. אני אוהבת את הרעיון הרומנטי של דמות המשורר המיוסר והדקדנטי מהמראה ה19, בעל הגישה הלא מתאמצת כשזה מגיע ליצירת הסגנון האישי שלו", הסבירה ג'יאניני. "היוקרה האינטלקטואלית" של מהעצבת, מצאה את ביטויה באמצעות מקטורני סמוקינג מקטיפה, מקטורנים עשויים בדי ג'קרד עשירים, ברוקאד, סאטן מבריק ואריגים קשיחים עם הדפסי פרחים וגוונים של כחול פטרול עמוק, ירוק בקבוק, חום ובורדו כהה הוצגו בליווי תיקי עור קרוקודיל. הלוק הדקדנטי שאפיין את הקולקציה, תאם את האווירה ששררה באולם כמו גם את אופיו של מותג היוקרה הנחשק.

GUCCI Fall/Winter 2012/13 Runway

GUCCI Fall/Winter 2012/13 Backstage

בסוף התצוגה נעמדו רבים מהמוזמנים בתור ארוך שהוביל אל מאחורי הקלעים על מנת לברך את המעצבת הראשית. גם אני נעמדתי מאחוריהם, בציפייה לקחת חלק בחגיגות התוססות שלאחר התצוגה, בציפייה שמה שחוויתי "מאחורי הקלעים" בתצוגה של ברברי ישוחזר כאן גם הפעם. בתור הצלחתי לשמוע שיחה תמוהה ומשעשעת בין כתב האופנה של המגזין DAZED לבין בחור יפני, במהלכה ניסה הראשון להסביר לשני על המגזין, כיוון שזה מעולם לא שמע עליו. אולם עד מהרה הבנתי שחגיגות כבר לא יהיו פה; ג'יאניני, שירדה כנראה כמה קילוגרמים מהסטרס שלפני התצוגה, נראתה אצילית ונאווה במכנסי סאטן רחבים ומקטורן טוקסידו ארוך, בעודה לוחצת את ידי המברכים וחיוך מרוח על פניה. סביבה ניתן היה להבחין במאבטחים חמורי הסבר ששמרו על הסדר באולם, כמו גם על הבגדים והתיקים שנארזו ונתלו כבר על הקולבים הפזורים לאורך קירות החדר האחורי. אני, שהבנתי שהינה גם תורי מתקרב, התחלתי להביט ימינה ושמאלה, כאילו בניסיון למצוא נתיב הימלטות. ג'יאניני לא נמנית בין המעצבים המוערכים עלי והסט בו נערכה התצוגה, כמו גם הדגמים עצמם, הוכיחו את הניסיון שלה לשחזר ולהמשיך את אשר התחיל טום פורד במותג. לבסוף, בחרתי לתת לה את הכבוד הראוי לה, כמארחת ונציגת בית האופנה שאירח אותי ולחצתי לה את היד, בעודי משבח אותה על "התצוגה הנהדרת", לאחר שהצגתי את עצמי ככתב מישראל. היא והדובר המגונדר שעמד לצידה, חייכו מאוזן לאוזן ונראו מרוצים. אחר כך, התפנתה ג'יאניני לענות לשאלותיו של טים בלאנק ולהצטלם לקליפים שהתרגלנו לראות באתרים כדוגמת Style.com ודומיו.

MOSCHINO Fall/Winter 2012/13 and the Elephant outside

(אני לא מבין איך דבר כזה קורה- מימין- דגם של מוסקינו, משמאל- דגם של ז'אן פול גוטייה שהוצג שבוע אחר כך!)

קולקציית הגברים של המותג מוסקינו, התאפיינה גם העונה בהומור הסוריאליסטי שהפך למזוהה כל כך עם המותג; חליפות עם הדפסים לבנים, מקטורנים הפוכים, חולצות פיג'מה, חליפות בצבע ירוק רעל וכובעים שהזכירו את אלה של "בן האדם" מהציור המפורסם של מגרית, היו רק חלק קטן ממבחר הפריטים המשעשע שהציג המותג האיטלקי. האווירה ההיתולית והלא רשמית המשיכה גם מחוץ לאולם התצוגות כאשר הדוגמנים הואילו להצטלם יחד עם המעריצים שחיכו להם מיד ביציאה מאולם התצוגות. פסל גור פילים עשוי מחוטים בצבעי הקשת עמד בסמוך לאזור התרחשויות שלאחר התצוגה ונראה כתפאורה טבעית.

VERSACE Fall/Winter 2012/13

במרחק 15 דקות הליכה משם, לאורך רחוב ג'יזו, בו ממוקם המטה המרכזי וההיסטורי של מעצב העל ג'יאני ורסצ'ה, השתרך תור מכוניות אורך. מכוניות מרצדס שחורות נעמדו בכניסה לבית מספר 12 והורידו היישר לכניסתו המקורה של הבניין יורשים בריטים, שחים ערבים וחברי משפחה קרובים. אנה דלו רוסו, דאגה לרדת בקצה הרחוב על מנת שתוכל להפגין את מחלצותיה, (מעיל פרווה עשיר באורך מיני ונעלי עקב מרקיעות שחקים), בעודה מפלסת את דרכה בין המוני הצלמים שהמתינו בכניסה לאולם. בשעה 20:00(השעה בה הייתה אמורה התצוגה להתחיל), נראתה סוזי מנקס, עורכת האופנה של האינטרנשיונל הרולד טריביון, מדדהלה בעצלתיים לעבר הכניסה, תוך כדי סגירת פרטים טלפוניים אחרונים הנוגעים לראיון וכתבה אותה היא תכננה לפרסם בימים הקרובים (כמובן שמוזיקת התצוגה לעולם לא תתחיל להתנגן לפני שאושרו נוכחותם של מנקס ועמיתיה, עורכי האופנה החשובים האחרים, באולם). בתצוגה עצמה, צעדו הדוגמנים בחליפות ג'ינס עם צווארוני פרווה בצבעים בוהקים של צהוב, ורוד וירוק, כותנות שינה גבריות מודפסות וצבעוניות, חליפות ומעילים בצבע אדום פרג לוהט או הדפסים עליזים של פרחים. מעילי עור מעוטרים בניטים, ז'קטי ג'ינס מקושטים בשלשלאות וחולצות תחרה שחורות היו אזכור גס לשנות השמונים בהן שגשג ופרח המותג. באותה שעה בדיוק, בקצה השני של העיר, חגגו להם קומץ האנשים שלא הוזמן לתצוגה הדקדנטית של ורסצ'ה, ב"אפטר פארטי" של Dirk Bikkembergs, במסעדה היוקרתית Eat's אשר ממוקמת בכלבו הבוטיק היוקרתיExcelsior, שנסגרה לצורך האירוע. הדוגמנים, המתאבנים המשובחים והאלכוהול שזרם, הצליחו להדיר כל תחושות קיפוח או החמצה שהיו עשויות להתעורר בקרב החוגגים שלא זכו לראות את דונטלה ורסצ'ה, ממשיכה להחיות מחדש את המותג של אחיה.

חג החירות

פסח, והמחשבה על סיפור ההגדה, תמיד מחזירים אותי לקולקציית ההוט קוטור אביב/קיץ 2004, שעיצב ג'ון גליאנו לבית כריסטיאן דיור. לדעתי, הייתה זו הקולקציה הטובה ביותר מבין אלה שהציג המעצב בעשור האחרון, למרות הפרשנות המילולית של תקופת הפרעונים ומצרים העתיקה, נושא שהיווה את ההשראה עבור התצוגה. הדרך לתרגם כל פריט בקולקציה, שיש שיסווגו אותה בקטגוריית עיצוב תלבושות ולא כאופנה, לבגד "מוכן ללבישה"- היא ארוכה, אולם המורכבות המרהיבה והיופי הגלום בכל פריט הם עוצרי נשימה. ואכן, יתכן כי מטרתה היחידה הייתה לשמש כמפגן כוח ולהציג לראווה את יכולותיו של בית האופנה ומעצבו הראשי (מטרה שהופכת לגיטימית ומקובלת ברגע שמדובר על עולם התפירה העילית), ואם כך, אז ניתן להכתירה כהצלחה כבירה. הגדולות והנצורות שעשה ג'ון גליאנו בבית כריסטיאן דיור (ובקולקציה זו בפרט), בתקופה שבה המינימליזם, הפרקטיות והנתונים הפיננסיים הפכו לדבר היחיד המניע את גלגליהם של בתי האופנה, ראויים לדעתי להיות מסופרים מדי שנה, כמצוות "והיגדת לבניך" של ערב פסח.

Christian Dior Haute Couture Spring/Summer 2004

אלמלא התקרית המביכה שעלתה לו בכס המעצב הראשי במותג, היה יכול גליאנו להמשיך לכתוב את קורות עליית הסיפור הנ"ל מדי עונת תצוגות. אבל בימים אלה, הוא עסוק מידי במלחמה כנגד דחפיו ההרסניים והתמכרותו לאלכוהול לא פחות מאשר המאבק המשפטי וטיהור שמו כגזען. אין לי ספק כי לאחר שהדי הפרשיה ישכחו, יוכל גליאנו לחזור ולהמשיך לעצב בגאונות כאילו דבר לא קרה, אם לא עבור בית דיור, אז עבור בית אופנה אחר ואולי עבור קו עצמאי חדש ששיא את שמו (לא "ג'ון גליאנו", אלא משהו אחר, כי שם המותג הזה כבר שייך לLVMH). אני בכל אופן כבר סלחתי לו, ואני גם מניח, שכל לקוחותיו היהודיות העשירות של המותג (שעלבונן עשוי היה להיות הגורם שהוביל את מנהלי המותג לפטר את גליאנו מלכתחילה), שנאלצות ללבוש את הזוועות בניצוחו האומנותי של ביל גייטן, מוכנות לסלוח ולקבל את גליאנו בזרועות פתוחות מבלי להתלבט יותר מידי.

(תמונות נדירות מתוך האטליה של כריסטיאן דיור המציגות את תהליך העבודה על הקלקצייה לצד תמונות מהמסלול.

היה די מרגש למצוא אותן...)

ג'ון גליאנו הוא לא המעצב היחיד שעסוק בימים אלה במאבקים משפטיים תובעניים. כריסטיאן לבוטון, מנהל במשך כשנה טביעת ענק כנגד בית איב סאן לורן, על שפגעו בזכויות היוצרים הבלעדיות שלו על ה"סוליה האדומה", אותה רשם כ"סמל מסחרי" בשנת 2007. מאז, מתנצחים עורכי דינם של הצדדים בנוגע לזכותו של המעצב להכריז בעלות על גוון צבע. למרות פסיקת בית המשפט לטובת הנתבע, לבוטון מתכוון להמשיך במאבק. קרב נוסף שהחל לאחרונה באותה הגזרה, מחלקת הנעליים, היא התביעה שהגיש בית האופנה Gucci כנגד המותג Guess, על שהעתיקו מהם דגם נעל ספורט עשויה מבד קנבס מעוטר במונוגרמת המותג וסרט פסים אדום-ירוק לצידה. משפחת מרציאנו, מייסדי המותג, מסרו בתגובה לתביעה שהתפרסמה בפומבי רק בשבוע האחרון, כי הם שואבים השראה ממותגי אופנה רבים, לא רק מבית גוצ'י. לי עדיין לא ברור מי בכלל רוצה ללבוש נעליים עם מונוגרמות של מותג כלשהו? צמד ליצנים נוסף שהחליט לבחון מקרוב את ספסלים בתי המשפט הם דולצ'ה וגבאנה, שתבעו חנות תכשיטים מדרום אפריקה על שהחליטה להשתמש בשמם לאחר עיוות קל וכינתה את עצמה "דולצ'ה אנד בננה" ב12 השנים האחרונות.

(כריסטיאן לסוטון אוהב את הנעליים שלו יותר מידי, סטפאנו דולצה ודומניקו גבאנה לא אוהבים בננות)

חופש אומנותי הוא עיקרון שכל מעצב צריך לשמור עליו בקנאות. מצד שני, זכויות על קניין ומקריות הם עקרונות חשובים לא פחות. קוקו שאנל, לדוגמה, ראתה את ההעתקים שיצרו מעצבים אחרים לדגמיה כמחמאה. "ברגע שמעתיקים אותך, אתה יודע שאתה עושה משהו טוב", הייתה נוהגת לומר המדמואזל, שהייתה ידועה בעצמה כגנבת רעיונות לא קטנה (יש הטוענים כי את הקונספט של "השמלה השחורה הקטנה" העתיקה ממאדם ויונה ועבור עיצוב התכשיטים המזוהים איתה לא פחות מהLBD, שאבה ההשראה מתופרת שהעסיקה והייתה קרובה למשפחת הצאר הרוסי אך נמלטה לפריז לאחר רציחתו). היות ובכל זאת מדובר בפוסט המוקדש לפסח, אאחל לכם, קוראיי, שתזכו לחירות מכל סוג שהוא בכל תחום מחייכם.

חג שמח!

על פרוות, תיקים ומגדרים.

בתצוגות אופנת הגברים לחורף 2011/12 שהתקיימו בחודש שעבר, בלטו שני פריטים שלמרות קסמם, לא הצליחו להפוך לחלק אינטגראלי ממלתחת הגברים. את הפוטנציאל הגלום בשניהם זיהה מר סינפלד בשלהי שנות ה90.

האחד, הוא מעיל הפרווה החום והנימוח, שהזכיר לי את זה שעיצב אלבר אלבז לH&M בקולקציית הנשים, אולם כאן מדובר בגרסתו "גברית והמסוקסת" (עד כמה שניתן להתייחס לפרווה כ"גברית ומסוקסת"). ברברי הציגו מעיל חום מפרוות עגל צעיר וגליאנו שלח למסלול את "הפנסי בוי" האולטימטיבי, מצויד בבוקה ורדים. בג'וצי הציעו את האלטרנטיבה לגבר הדנדי שימצא את מעיל הפרווה "כבד מידיי", ושילבו בקולקציה ז'קט מאותה הכסות החיתית. דולצה וגבאנה, שאוהבים לראות את הגבר שלהם אלגנטי, התייחסו למעיל הפרווה כחלק העליון של החליפה, סט שיתאים לסרסור סיציליאני. גם בקולקציות של ולנטינו, לואי ויטון ועוד ניתן היה למצוא עליוניות שונות עשויות פרוות. אם חושבים על זה, מעיל פרווה הוא למעשה פריט היוצר הקבלה בין האדם הקדמון והניאנדרטלי לבין הגבר הרגיש והשברירי= המטרוסקסואלי.

(פרווה לחורף 2011/12, מימין: גוצ'י, דולצ'ה וגבאנה, ג'ון גליאנו, ברברי).

כעת, בדומה להברקה של קרמר, שהבין כבר לפני עשור- שעל מנת להשלים את ההופעה- רצוי לצרף למעיל את הבשורה האחרונה באביזרי אופנת הגברים (טוב, ניצניה נראו כבר ב2009, אבל לא נהיה קטנוניים)- ה-"Male Cluch", להלן "The Malch". "תיק הנשיאה האירופאי", כפי שאדון סינפלד מתעקש לכנותו, הופיע באמתחתו של כמעט כל דוגמן שצעד על המסלול במילאנו או פריז, כמו גם בידיהם של הגברים המתגודדים בפתח דלתות הכניסה לתצוגות אופנה אלה. לסיום: אם תהיו ילדים מספיק טובים, אולי תוכלו גם אתם לראות כמה גברים מזרח אירופאים מבוגרים נושאים בדיוק את אותם התיקים.

("המאלץ'", משמאל למעלה: גוצ'י, לואי ויטון בז', לואי ויטון אדום. משמאל למטה: בוטגה ונטה, שני קלאצ'ים על סרטוריאלס מילינזים)

ועכשיו לדקה של רצינות: מתחת לאף שלנו קורה דבר מאוד מעניין, הגבולות בין המגדר הגברי לנשי- מטשטשים. אנדרי פג'יק, דוגמן ממוצא סרבי בן 19, צעד בתצוגת הגברים של גוטייה בחליפת טוקסידו וסגר אותה בווסט פרוותי ועקבי זהב. "ויראה גוטייה כי טוב", והינה פג'יק גם סוגר את תצוגת ההוט קוטור של המעצב ועולה בפינאלה לבוש בשמלת הכלה המסורתית כשהינומה לראשו. בניגוד לטרנסג'נדרים שהכרנו עד כה (כדוגמת .Lea T של ג'יבנשי), אותם גברים הבוחרים לחיות את חייהם תוך אימוץ המגדר המנוגד, כאן- אין פשרות ואין וויתורים; שני המגדרים מקיימים בו זמנית בזהות אחת. מסתבר של המסלול; אפשר ללבוש מעיל פרווה בלי לוותר על העניבה או לשאת תיק קלאץ' ולשלם על הגברת בסוף הבראנץ'.

כבר היום אפשר לראות (באירופה או ניו יורק...) גברים שהולכים על עקבים (בעיצובם של ריק אוונס או גרת' פיו). למה לגבר ללבוש עקבים? אולי סתם ככה, כי זה נחמד (וכמובן שגם מוסיף כמה סנטימטרים לגובה). יתכן וזו דרכו של המין הגברי למחות כנגד תפקידי המגדר שקבענו לעצמינו- כפי שעשו הנשים עם חליפות המכנסיים כבר לפני עשרות שנים. כחול זה כבר לא לבנים וורוד כבר לא לבנות. מדענים איטלקיים כבר הזהירו מזמן כי ההפרדה הדיכוטומית הזו שבין שני המינים תעלם בעוד כ100 שנה. עם הקדמה הרפואית של היום, מי יודע, אולי ברי המזל שבינינו עוד יזכו לראות את זה קורה מחוץ למסלולים של גוטייה ובאופן כוללני יותר. אם אהיה בניהם, אוכל לומר: "כתבתי על זה פוסט כבר ב2011".

חדש ברשת

אינני יודע איזו קדחת תקפה את הסטייליסטים בעולם בזמן האחרון, אבל לפי כל הסימנים, מישהו כנראה פרסם תחזית המבשרות על שובה של "המלריה". אחרת, איך אפשר להסביר את השימוש הרב של כך ברשתות המכסות את פניהן של הדוגמניות בכל כך הרבה הפקות אופנה? "רשת"\"כילה", הוכרזה על ידי ארגון הבריאות העולמי כאחד האמצעים היעילים ביותר למניעת המלריה באזורים בהם היא עדיין אנדמית (בעיקר באפריקה שמתחת לסהרה, אסיה, מרכז ודרום אמריקה). פרזיט המלריה מועבר על ידי עקיצת יתוש, אנופלס שמו, והוא גורם ל250 מיליון מקרי חום בעולם ועדיין נחשב לאחד מגורמי התמותה המשמעותיים בילדים מתחת לגיל 5 בעולם השלישי. כשחושבים על זה, הרשת עשויה למנוע גם את עקיצתו של זבוב החול, הפלבוטמוס, שמעביר את טפיל הלישמניה. הוא מצוי גם בארץ ואחראי לנגע בעל השם האקזוטי- "שושנת יריחו", למרות שמראה הנגע העורי הזה הרבה פחות מושך...

(משמאל למעלה: דפני גינס באזכרה של מקווין, ארין אוקונר. למטה: שרה ג'סיקה פרקר בווג ספטמבר)

דפני גינס לובשת אותם כבר תקופה ארוכה, למעשה, בביקורה האחרון בארץ לכבוד התערוכה של דיוויד לשאפל לפני כחודשיים, היא הגיע למוזיאון תל אביב לבושה בשמלת זהב כאשר כילה לבנה מכסה את פניה החיוורות. אני עצמי עמדתי אולי 2.5 מטר ממנה, כך התברר בדיאבד, ולמרות זאת, הצלחתי לפספס אותה, דבר שאני מתקשה לעקל עד היום. בחגיגות ה90 לכבוד ווג פאריז שמערכו בשבוע שעבר, ניתן היה להבחין בעושר רב של "מלכות שבת" שהשאירו את מטפחת הרשת אחרי הדלקת הנרות. בין המשתמשים "המוזרים" ברשת בלטה טיירה בנקס, שנראתה כאילו השאילה את הרשת מקרטון הענבים וצבעה אותה בשחור לפני שמתחה אותה על פניה. בקטגוריית "המביכים" הייתי משבץ את אנטואן ארנו, בנו של ברנרד ארנו בעליו של קונצרן המותרות LVMH, שחשב שלקשור רשת תחרה שחורה סביב העניים זה משהו גברי ומסוקס. "מסוקס" לא פחות מחצאית שלבש ג'יקובס.

(מתחת לרשת: דפני גינס, נטליה ודינובה בנשף המסכות של ווג פריז, פניה בורוד, דולצה וגבנה והבגדים של YSL)

רשתות מופיעות בתצוגות אופנה לעיתים קרובות, ללא קשר לעונתיות או מגמה מסוימת. פיליפ טרייסי, הכובען החביב על איזבלה בלואו RIP, עיצב את הכובעים בתצוגת חורף 2006 של אלכסנדר מקווין RIP. לצד פוחלצי העופות שפרשו כנפיים על פדחתן של הדוגמניות, הייתה גם כילה שנמתחה בין שתי קרניים על ראשה של דוגמנית. הלוק המוצלח והבלתי נשכח הזה ייזכר הרבה אחרי שנומר RIP על שלושתם. מאחורי הכובעים בתצוגות האחרונה של ג'ון גליאנו ניצח כמידי שנה סטפן ג'ונס (השניים חברים עוד מתקופת הלימודים בסנטרל סנט מרטינס). הדוגמניות נשאו על פניהן יריעות טול בגווני אוף וייט, בדומה לכילה ששימשה את גב' גינס בציון. גליאנו עצמו, עלה לפינאלה של תצוגת ההוט קוטור האחרונה שעיצב לדיור כשרשת שחורה ודקיקה עוטפת את פניו ואת כובע הקש שעל ראשו. במקרה הנ"ל, אינני חושב שהטול שימש להרחקת יתושים או חרקים ב"גן הבוטני שעיצב", אלא פרזיטים אחרים: שהרי יהיה מאוד קשה לנשקו לחי ללחי ("fashion kiss"). דולצה וגבנה החליטו גם הם להצטרף לחגיגה והצטלמו לפורטרט זוגי כשרשת מכסה את ארשת פניהם הדרמטית. זו הייתה יכולה להיות חלופה מעניינת להינומה בחתונתם, אבל כמו הסיגריה שאוחז סטפנו, גם הזוגיות בניהם נכבתה מהר משחשבנו. מזל שכל זה קרה לפני שכל הטול עלה בלהבות...

(משמאל: מקווין+טרייסי+בלואו=לנצח, כובע וכילה בתצוגה של גליאנו לקיץ 2011, גליאנו בפינלה של דיור קוטור, ויקטור וראלף חורף 2006 ו"דווקא כשהיא מוזמנת לפאריז, היא עושה בושות", טיירה בנקס)

אולם את הפרס בתחרות על השימוש המוצלח ביותר ברשתות, ראוי להעניק לויקטור ורלף, שהציגו את קולקציית החורף 2006/7 בליווי מסיכות סייף שנקלעו מחומר קשיח יותר ונצבעו בשחור מטאלי, זהב או כסף מבריק. בתצוגת הקיץ 2011 של השניים, ניתן היה לראות שוב רשתות, למרות שהתוצאה הייתה מרשימה הרבה פחות מבעבר.
*ובאשר לאימוץ הטרנד, לא נראה לי שתהיה לנו הישראלים בעיה, שהרי יריחו, זה פה! לא? וכבר הספקתי לראות את אחד הספרים "העסוקים" בארצנו משתמש ברשת שחורה וגסה על דוגמנית שצולמה לנופי ירושלים. ומי שבכל זאת מתעקש, אך מתקשה לעבור את מחסום המבוכה, יוכל לנהוג כמו ה"ווגטס" ולהמתין עד ההזמנה לנשף תחפושות פורימי, זה כבר לא נראה כל כך רחוק...

יומני הפילנטרופית

רובן לא עשו את כספן בעבודת כפיים, אך הן משכילות לעשות בו את השימוש הנכון. כן, הפילנטרופיות, אותן נשים שנולדו למשפחה הנכונה או נישאו לאייל נפט או ספנות מצליח וקיבלו לידן יפויי כוח לעשות בחשבונו כשלהן. אחרות, התאלמנו או התגרשו מבכיר משק זה או אחר, אולם בל נשכח את המעטות שעשו זאת בזכות עצמן.

(מימין: הפקה של ווג האמריקאי, גליון מאי, בהשראת "ניו יורק סושיאל קלאב". משמאל: ביאנקה בלטי, להרפרס בזאר ספרד, גליון ספטמבר, בהפקה השואבת השראה מהריץ ביץ')

הממון והאמצעים הם שאיפשרו להן לעסוק ולקדם את אשר הן אוהבות, בין אם זה הסיפריה הציבורית בניו יורק או האופרה של פירנצה. הן עומדות בראש עמותות המגייסות כספים עבור נזקקים או פועלות עבור מציאת תרופה למחלות חשוכות מרפה. את זכל זה הן עושות לבושות בפריטים המובחרים ביותר שניתן לרכוש בחנויות הכולבו היוקרתיות כדוגמת הרווי ניקולס בלונדון או סאקס פיפט אבניו בניו יורק. הכל נוסף כמובן לאוסף שמלות וחליפות ההוט קוטור שהן מטפחות.

(מימין לשמאל: אוסקר דלה רנטה קיץ 2011, מוסקינו ריסורט 2011, "The Chanel Suit", "חבורה עם טעם של פעם" בשנות ה60 בפאריז, The Chanel herself)

את הסיגנון אתם ודאי מכירים; חצאיות עיפאון באורך ברך או חליפות טוויד של שאנל בצבעים פאסטליים. מעילי קשמיר ברכיסה כפולה או בלאוס שיפון בצבעי אבן או משי סאטן בהדפסים צבעוניים. המתכון הוא פשוט, את הכל יש לטבל בהרבה תכשיטי חוליות מזהב, בנוסח דונטלה ורסצה או דיאן וון פירסטנברג לה. שטרן, להוסיף קורטוב נדיב של פרוות, קמצוץ פנינים ולמרחיקי הלכת, יהלומים שחורים. הדפסים מנומרים ותכשיטי הנמר של קרטייה יוסיפו חריפות מפולפלת לכל המראה.
את הכל יש להגיש בליווי נהג צמוד, משרתת, מנקה, מבשלת ועוזרת אישית, עדיף יחד עם פודל ננסי ולבנבן או דוברמן אימתני העונד קולר כסף כבד. אם כמוני, גם אתם כבר בניתם את תוכנית 3 השלבים שלכם לכיבוש "טאון האוס" בשדרה החמישית בניו יורק ויכטא על חשבון הברון, איפה תבזבזו את כספי הפילנטרופיה שלכם?

(הן אוהבות פסטלים. הצבע, לא המזט! מימין לשמאל: לואי ויטון ריסורט 2011, נינה ריצי pre fall 2010, בלומרין חורך 2009, מועדון הפילנטרופיות יצא הפעם לאירוע התרמה באחד הגנים בניו יורק)

מיקל קורס הוא אופציה ראויה לחובבי הסגנון האמריקאי הקלאסי. שפע של שמלות שיפט, מעילי פרווה ומשקפי טיסים. הוא שואב השראה מג'קי אונסיס וסגנון הפרפ עם השפעות אקזוטיות, שיבטיחו לכם מקום כבוד ברשימת המתלבשים הטובים. אוסקר דלה רנטה, יכול להיות תרגום נאמן למילים "אולד סקול גלמור", על פי המילון האופנתי של נשות המעמד הגבוה. אם ברשימת הקניות שלכם מופיעים סופרלטיבים כדוגמת איכות, אלגנטיות סולידית, טקסטורות עשירות ויופי אל זמני, דלה רנטה הוא המקום עבורכן. אם קיבלתן את התואר בתורשה מסבתא, אוסף חליפות השאנל יגיע "בילד אין" בתוך הצוואה. אם לא, אפשר תמיד לסמוך על קרל לגרפלד שידאג לאינטרפרטציה ההולמת עבור הדור המודרני. עבור חובבות השיק האירופאי, או ה"יורו טרש", כפי שיקרא בפי נשות הפנטהאוז בשדרה החמישית; ג'יבנשי, YSL, דיור, פראדה, פנדי או אזדין אליה, הן האופציות המועדפות על מנת להכנס למסיבות הקוקטייל הנכונות.

(מימן לשמאל: דולצה וגבאנה חורף 2010, לאוי חורף 2010, אוסקר דה לה רנטה, מיקל קורס, חורף 2009, דה לה רנטה 2010)

על הפיסקה המתיימרת להחזיר אותנו למציאות, אני מוותר, מתוך תקווה שכולנו נמשיך לחיות בעולם ורוד יותר, של וולה, משרתים, לנצ'ס וברנצ'ס, בוק קלבס וקלב סנדביצ'ס. כי מי יודע, אם תהיו ילדים טובים, תוכלו גם אתם לראות את.... החיים הטובים.

שבוע האופנה במילאנו, חורף 2010. חלק 2.

הקור המקפיא (0 מעלות) השורר בימים אלה באירופה לא מפריע למעצבי האופנה שסיימו להציג אתמול את עיצוביהם במילאנו. להפך, הוא אפילו מדרבן אותם. השנה בלטו מעילי הפרווה הגדולים לגברים, מעילים צבאיים וכבדים בהשראה צבאית, לעיתים עם כפתורי זהב גדולים בסגנון נפוליאון במאה ה18 או חגורות עור עבות לרכיסה. מעילים עם בטנת כבש או טלה צעיר גם הם חוזרים לככב בתצוגות, כמו גם הדפסים ייחודיים שעל הבגדים. ממגפים, בין אם מרופדים בבטנת עור או שחורים וצבאיים, היו דרכם של המציגים השבוע לבשר לנו על מזג האוויר הקר והלא יציב המתקרב ובא.
אירופה מתרחבת, ויותר ויותר מדינות ממזרח היבשת מצטרפות לאיחוד האירופי. אולי תנועה פוטנציאלית ענפה של מהגרים היתה השראה למראה הפליט, שבלט על המסלול במילאנו. כובעי כסקט, גטקס "מלוכלחים", כפתורים חיצוניים (באזור החלציים), מכנסי כותנה עם מנזט בקרסול, שריגים עבים עם שוליים פרוים וצבעוניות של חום, חרדל, אפור, לבן מלוכלך ושחור- היו האלמנטים הבולטים בתצוגות של דולצה וגבנה ואיסברג. ההשראה יכולה היתה להיות שכונות עוני ומהגרים בשנות העשרים (בערך בסגנון התלבושות של הניצבים מ"אגף העניים" בסרט "טיטניק").

(Iceberg)

Moncler Gamme Bleu, בניצוחו של המעצב טום בראון, שעשה מהפכה באופן שבו מתלבש הגבר האופנתי והמעודכן כיום (עם וסטים, מכנסים מחויטים עד הקרסול, קרדיגנים ועוד) הציגו קולקציה מרהיבה עבור המותג המתמחה בבגדי סקי. הקולקציה כללה את הוריאציה האופנתית לבגדים טרמיים לסקי באלפים השוצרים ולמעילי הנוצות: שריגים שמגיעים עד המותן וסגנון אלגנטי ורשמי בצבעי אפור עכבר, עם אלמנטים ספורטיביים כמו פסים בצבעי אדום, כחול, לבן, או מכנסי ניילון בצבעים בסיסיים ששולבו בין הדגמים. היה גם שימוש נרחב בבדים משובצים. הקונספט בתצוגה היה "המחנה הצבאי", והדוגמנים, שבתחילת התצוגה ישנו במיטות צבאיות והתכסו בסמיכות סקביאס ומצנפות לראשם, הושכמו לבוקר חדש, לבשו את בגדיהם בתצוגה (הכל לעני הקהל). לרגליהם, הם נעלו מגפי סקי וצעדו על המסלול, תוך שהם עוברים בדיקה מדוקדקת על ידי "קצין תורן" חובש כובע פרוותי לראשו.

גם ב DG, (הקו הצעיר יותר) מתכוננים לקפור הקרב, עם ביגודים טרמי מנופח, סוודרים ועליוניות עם דוגמאות רקומות בסגנון צפון אירופאי או אינדיאני, סרבלים ומגפים לשלג. כובעי הפרווה, הצעיפים ותיקי הניילון עם מחזיקי מפתחות ופיצפקס כמו גם T-shirts עם הדפסי מיקי מאוס עזרו להפוך את הקולקציה המסורבלת למעט הומוריסטית. הפרקטיות התעלתה על העיצוב שהיה סתמי ומבוסס על שכבות של בגדי החלקה או סקי.

מימין- דולצה וגבנה, מוטיב הפליט, הפעם: ממש לא היהודי. משמאל: DG, הקו הצעיר, לאוהבי סנוו-בורד).

השראת שנות השבעים העליזות בלטה בקולקציות של פרדה וגוצי. טום פורד, המעצב שהלזיר לגוצי את העטרה ליושנה ופרש לטובת עולם הקולנוע, הושפע מאוד מעשור זה בתקופת נעוריו, וכאשר היה המנהל האומנותי של המותג הקפיד לשלב אלמנטים מהעשור בקולקציה. העונה, פרידה ג'יאניני, המנהלת האומנותית כיום, הצליחה לשחזר את רוח התקופה והזוהר (סגנון "שושלת", רק לגברים) ע"י שלוב של צבעי קאמל, זהב, גזרות ישרות לג'קטי ג'מש או עור עם כפתורים גדולים שנלבשו עם חולצות גולף, מוקסינים מעור כהה ועשיר עם הרבה זהב בשילוב מכנסיים צרים עד הקרסול. מעיל הפרווה המדויק עוצב בגזרה אופיינית לתקופה ולא השאיר מקום לטעויות לגבי מקור ההשראה.

(גוצי, נעלי הלופרס מעור, גולף וג'קט הם פריטי חמפתח בקולקציה)

Alexander McQueen, לא קיפח את הגבר חובב האופנה והציג את האופציה המסוקסת להדפסים מקולקציית הנשים. חליפות בהדפסים של חוליות וצורות גיאומטריות בלתי מוגדרות, בצבעי אפור וחום יצאו אל המסלול ויצרו אוירה רדיקלית בעזרת מסכות פה, ברדסים ושריגים עם דודמת גלגלות. אפקט ה"טרומפ אילאול" המקסים, שיצר אשליה של טיפות על חליפה שחורה היה הלהילט בקולקציה. שאר הדגמים היו פחות נועזים ופחות מורכבים או מסקרנים מהדגמים שהוצגו בקולקצית הנשים אבל מרשימים לא פחות.

יתכן שמקווין ניסה להציע אלטרנטיבה שונה לבגדי ההסוואה הבנאליים, לפחות מבחינה קונספטואלית. החליפות עם ההדפסים, הזכירו זוחלים מדבריים והשתלבו היטב ברקע ההדפס שעל המסלול. אותם דוגמאות הופיעו גם על ברדסים, תיקים ונעלים. מעצבים אחרים בחרו העונה בבדי ההסוואה הצבאיים והבנאלים, אך מקווין הלך לכיוון אורגני ומתוחכם יותר.

כמו שקית הפתעות.

השנה, יתלו נשות ארה"ב את הנעליים הללו מעל האח. כמיטב המסורת, ליד הגרביים האדומות של ילדיהן (ואולי גרבי הספורט של הבעלים שלהן).
העולם הנוצרי חוגג את חג המולד, ולא נראה לי שיש פריט יותר טוב מלשלב את מסורת המתנות ותלית הגרבים מעל האח מאשר הטרנד החדש בתחום ההנעלה.

משמאל למעלה, בכיוון השעון: באלי, נינה ריצי, נינה ריצי, דולצה וגבנה.

זן חדש בממלכת הנעליים, הולד בעונת התצוגות האחרונה לקיץ 2010: מגפונים עם גרביונים או גרביים של ממש וכיווץ בקצהן. אולי זו התשובה לגרביים הנגרבות מתחת לנעלי העקב (שכבר סיפרתי לכם שזה הולך להיות טרנד בולט בקיץ הבא) ואולי זה רק דור חדש של המגפונים נטולי החותם, שאני אישית ממש לא מתחבר אליהם.
הנעל, כשלעצמה נראית קצת מוזר, פתוחה באצבעות, בד רשת או קטיפה שחונק את כף הרגל והכיווץ הזה ליד הקרסול שמסכן את הנועלת אותן בהערות כמו "לא, יש לה סתם קרסוליים נפוחים ובצקתיים".

האופציה המועדפת עלי מבין הנ"ל היא זו של נינה ריצי. התחרה העדינה והנשית, העקב הויקטוריאני המעוקל, סרט הקטיפה העדין והרומנטי והעובדה שקצות האצבעות נותרות מוגנות בבטחה.
לשאר העיצובים כנרא יקח לי זמן להתרגל!

Merry Christmas!

החזיה זוכה לעדנה מחודשת

(מג'ינס- של ז'אן פול גוטייה והאוס אוף הולנד, חרוטים- של לואיס גולדין).

הבשורה שהביא עימו חודש האופנה האחרון היא ללא ספק ההלבשה התחתונה שהופכת להיות חלק בלתי נפרד משמלת הקוקטייל. הפעם, מדובר על החזיה ליתר דיוק, שזכתה לתחייה מחודשת וככבה בקולקציות רבות. כמי שצפה בתמונות, שבעתי ורוויתי לבני נשים יותר מכל בעלת סלון ללבנים בפאריס.
חזיות מחודדות כמו אלה שעיצב ז'אן פול גוטיה למדונה הוצאו מהבוידם, חזיות מתחרה, עור או סאטן- היה ניתן למצוא כל סגנון, גזרה או פסון.

(סאטן- ז'אן פול גוטייה ומרק ג'ייקובס).

ז'אן פול גוטיה עשה לעצמו רטרוספקטיבה עם חזיות הסאטן הורודות הנ"ל שנלבשו עם גרביונים בעלי דוגמת ביריות להשלמת מראה הלונז'רי ואחרות הפכו לחלק מאוברול ג'ינס מודרני. חזיות חרוטים היו במרכזה של הקולקציה שעיצבה לואיס גולדין, וב- House of Holland השתמשו בפאנלים של ג'ינס להדגשת החזה ואלמנטים נוספים המכוסים על ידי לבנים שנתפרו על פני שמלות תחרה צמודות בצבעים שונים. (רכות- רושה, נינה ריצי, פנדי)

בפנדי ובנינה ריצי, החזיות, חלקן מתחרה או משי נלבשו מתחת לחולצת רשת נשית ועדינה ויצרו מראה רך יותר בניגוד לאופן הגרוטסקי והגס בו נלבשו החזיות אצל מקר ג'יקובס: מעל הבגדים. ברושה היו חזיות פרחוניות ודולצה וגבנה, שעשו קרירה מהקונספט ש"underwear is outwear", השתמשו בעידון וצניעות שאינם מבין תכונות האופי הבולטות שלהם והראו רק שמץ מהחזיה; כתפיות או שמץ מהחלק העליון של הקפ המציץ ממחוך או משמלות ערב עם כתפיות דקות. (מראה מעודן, מציץ-דולצ'ה וגבנה, בוטגה ונטה)

אך ללא ספק, המעצב שהשב את תשומת ליבו לחזה בצורה הבולט, היצירתית והמאתגרת ביותר הוא חוסיו שליין, שייצר שמלות ובהן ידי אדם אופפות או תופסות את שדיה של הדוגמנית הלובשת אותם. מעיין תמיכה אולטימטיבית, מה שניתן לכנות: "build in cupping support". בדגמים הקונבנציונלים יותר, נלבשו נלבשו חזיות מחודדות בסגנון שנות ה30-40. דיור

את ההתבייתות של ג'ון גליאנו על עולם ההלבשה התחתונה ניתן היה לראות כבר בקולקציית הקוטור שעיצב ל"דיור". שם, נראו הדוגמניות בבגדיהן הלבנים, כאילו יצאו הרגע מתא המדידה של מסיה קריסטיאן דיור בעצמו, הפעם ללא השמלה העליונה. גם בקולקציית ה"רדי-טו-וור" כיכבו החזיות וכותנות הלילה או שמלות תחתונות מעל רשת כמו גם מחוחים וביריות. (תחתונים: אלכסנדר וונג וז'אן פול גוטייה. יוצא מהכלל- חוסיין שליין).

גם התחתונים בעלי מותן גבוה, המחוכים והמחטבים למיניהם יצאו מהמגירה העמוקה ביותר בארון וכבשו את המסלולים. תחתוני הסבתא, זכו לוורסיה סקסית ומעניינת יותר אצל אלקסנדר וונג, שהוסיף לגזרה הקלאסית גם פאנלים שקופים. ז'אן פול גוטיה הציג כריות להדגשת העכוז, פריט שהיה חלק מהלבנים בתקופה הויקטוריאנית להדגשת נכס זה של האישה, שהיה אז מרכז הפיקסציה של בעולם האופנה. אולי זו האווירה הכלכלית או ההרגשה שאנו מרוששים "עד התחתונים", וכעט עלינו לשקם עצמינו בדיוק מאותה הנקודה. הלבנים הפכו לחלק מהלבוש החיצוני, לבסיס, עליו לעיתים נוספו שכבות בד עם דרגות שקיפות שונות. אולי זה קשור להתחממות העולמית והמסת הקרחונים, ולהכרה שכדור הארץ הופך לחממה מחניקה, אירופה בוערת בקיץ כפי שלא בערה מעולם ואנשים גודשים את המדשאות ומשתכשכים במזרקות. אולי עם הבגדים בסגנון הנ"ל יהיה קל יותר להעביר את הקיץ בשנים הבאות.

רשומה זו התפרסמה גם בבמודה.

Those shoes will knock your socks off, or not...

תמיד סלדתי מהמראה של גבר המתהלך בסנדלים עם גרביים. אני יודע בדיוק איך להסביר את זה, אבל אני חושש שמה זה ישמע יותר מידי גזעני... פשוט המראה הזה נראה לי כל כך רוסי, שלא יכולתי לסבול אותו. לא רק שזה רוסי, זה גם כל כך דבילי בעני, כל כך לא פונקציונאלי ולא פרקטי. ההיגיון הלוגי שלי אומר שאנשים לובשים סנדלים בקיץ: כשחם. ואם חם, למה לאבד את היתרון הגדול של הסנדלים: "4 כיווני אויר ומרפסת שמש שפונה למזרח" ולחנוק הכל בגרביים. ואם כבר גרביים- גרבי צמר? ספורט? ולאיזה גובה יש לגרוב אותן? מתוחות עד הברך? להשראירן בצורה מרושלת סביב הקרסול? (משמאל לימין בכיוון השעון:Marni, Givanchy, Dior, Dolce&Gabbana, Celine)

בכל אופן, קבוצה רצינית של מעצבים כנראה לא מסכימה איתי, ובחודש האופנה האחרון כתשו את המסלולים סנדלים עם גרביים. מצמר, לורקס, תחרה או רשת, שחורות או צבעוניות; היה שם מכל הסגנונות.
חלק מהמעצבים הפכו את הגרב לחלק בלתי נפרד מהנעל כמו בברברי או ג'ינשי.

(משמאל לימין: Burberry, A.F Vandevorst, Rochas)

אחרים התאימו את הגרב לנעלי ה"pip-toe" האופנתיות כמו שעשו דולצה וגבנה או קריסטופר ביילי לברברי כאשר הורידו את החלק שמכסה את קצות האצבעות. אצל ז'אן פול גוטייה אזור אטום יותר על הגרביון יצר השליה של גרביים וביריות. ז'אן זאק דה קסטלבלזק אפילו הוסיף את אותן רצועות עור המשמשות את הבריטים לשמור על גרבים מתוחות באזור שרירי התאומים.
התוצאה המרהיבה ביותר נזקפת לA.F. Vandevorst , שהציגו העונה נעלי סאטן בצבע ורוד בהיר או עתיק וגם בצבע גוף ועליהם גרבו גרביונים. כך נוצרה אשליה של "עירום", כאילו הנעל היא חלק מהגוף או מראה "מחוק" שכזה, כאילו הדוגמנית הולכת כל קצות העקבים. את הרעיון, המראה והביצוע כאן: אהבתי.

The weather is very hot, BUT the close are not!

הקיץ התנפל עלינו ללא שום הכנה מראש, והחום- גהנום. אי אפשר להוציא את הראש מהמיזוג! שבוע אופנת הגברים לקיץ 2010 נחתם בשבוע שעבר בפאריס. הציפיות היו גבוהות: משב רוח רענן וצונן שיגיע מאירופה הנינוחה וישמר את שערות עורפי, כמו שרק אופנה וקור יכולים לעשות. אבל זה לא קרה. ממילאנו, נחלתי אכזבה קשה. צריך לחפש בפינצטה תצוגות או דגמים מתוך ערמה של שחת וחד גוניות. הבגדים נראו יותר כמו אלה בשבוע האופנה של ניו-יורק: בטוחים, מסחריים, חסרי תעוזה או מקוריות, כאלה שאפילו ברשתות כמו רנואר או קסטרו מן לא מוכרים (כי הרי גם שם, כמו בזארה החלו להעתיק "מהגדולים").
בורסצ'ה מתכוננים ל"הישרדות 3": טום סלאמה (הוא האחראי לביקיני של זאת עם הישבן או לכובע של המישקפופר- תשלימו אתם, אני ממש לא בעניינים בראליטי ישראלי...) הסטייליסט של השרדות בסכנת הבטלה חמורה. דונטלה ורסצה- החליטה שהג'וב שלו תפור עליה, והציגה קולקציה שתתאים לכל מטייל נועז בסואנה של אפריקה, ביערות הטרופים של דרום אמריקה או בתאילנד. חולצות קלילות ונדיבות מכופתרות על גופיות כותנה מכנסי פשתן אוריריים ורחבים, חגורות קלועות ופאוצים יוקרתיים מעור כיכבו בקולקציה. כיאה לחום הקיץ-ציבעי הלבן, האפור הבהיר וצבע עור הקאמל הבטיחו לא לקלוט יותר מידיי חום ונוחות מירבית לשורדים. אביזרים שמו מספר שרשראות עור "שנטיפיות" עם טליוני מתכת, סנדלים וכפקפים השלימו את המראה החופשי. משקפי טייסים עם רפידות עור בצדדים להגנה מפני שמש קופחת גם הם הופיעו בקולקציה. אה, והיו גם טוניקות חצי שקופות עם צוארון...הקשר לVERSACEהאיאלקי מקרי בהחלט. אולי זה הversace הישראלי?

קיץ על האי אצל VERSACE spring 2010

את הגבר של D&G אפשר לתאר כמצ'ו איטלקי, קאובוי אמריקאי מודרני מהמערב הפרוע או סתם בחור מעודכן אופנתית שהגיע במכונת זמן מלפני 5 שנים. ג'ינסים משופשפים או בלויים עם חורים, מגפי בוקרים גיזעיות (הפעם בלי השפיץ), חולצות משבצות או טישרטס היו פרטי המפתח בקולקציה שהציע הצמד האיטלקי לקיץ 2010. חליפות חקי, וסטים שחורים צמודים עם פסי סיכה ומכנסי עור לא השאירו ספקות לגבי מקור ההשראה העונה. הניטים על ג'קטים וחולצות ג'ינס הוסיפו ניחוחות וולגרים ומגפי עור רחבים שנראו מגושמים למדיי היו בזבוז של עור טוב ועבודה איטלקית.

D&G spring 2010 קאוי בוי- אוי אוי אוי...

ב Gucci, מאז עזה טום פורד את גוצ'י, נראה שבית האופנה רק הולך מדחי לדחי ומדרדר. פרידה ג'יאניני, שהחלה כמעצבת תיקים עבור המותג ומופקדת על ההנהלה האומנותית מזה מס' עונות- והתוצאות עגומות. גם לנשים- אך יותר מזה לגברים.
את הקולקציה האחרונה שלה לאופנת ה"גברים קיץ 2010" היא הציגה במילאנו בשבוע שעבר. "ברזיל" הייתה ההשראה מאחורי הקולקציה, אבל פסטיבל-ממש לא היה שם: "ספורט- אלגנט" הוא הביטוי הנדוש ביותר שהומצא בארץ, וכיום הוא שגור היטב בפיהן של הגברות "דה-לה-גן העיר", אין מונח טוב יותר ממנו כדי לתאר את הקולקציה הזו. חליפות לבנות, נעלי מוקסינים לבנות, מעילי אופנוענים בלבן או שחור וחליפות סאטן מבריקות בכחול כהה שנראו כאילו היו קטנות על הדוגמנים. היו גם וסטים עם רוכסנים גסים, מכנסי גלישה מניילון וסנדלים שנראו כשל ילדים. אפילו הדיבורים של המעצבת מאחורי הקלעים על עורות קרוקודיל שעברו עיבוד עם גומי כדי לשוות להם ספורטיביות ואווירודינמיקה או על ז'קטים שבביתנתם שולבו רשתות ניילון כדי להעניק להם מבנה- לא הצליחו להוסיף אפילו שביב של יוקרתיות לקולקציה. הדיבורים על פיתוחי בדים היי-טקיים, פשוט לא עמדו במבחן המציאות. התוצאה הייתה ספורטיבית וניאנדרטלית המתאימה יותר לכותרת Made in Ramalla ולא Made in Italy.

מוקדש ל crazygal: אופנת גברים כמו שאפילו בארץ לא עושים...Gucci spring 2010