בלי סודות

17-25 הוא טווח הגילאים בו גברים קונים לעצמם תחתונים באופן אצמעי. לפני כן, היו אלה האמהות ואחר כך החברות שרכשו את הפריטים עבורם. אין זה מפתיעה לכן, ששיווק לבני הגברים מופנה לרוב לנשים, המהוות באופן פרדוקסלי את כוח הקניה העיקרי. לעומת זאת, רוב הגברים לא ידעו את מידת החזייה של בנות זוגם ואם יחזרו הביתה עם זר של שושנים ושקית לבנים, הם גם יצפו לקבל משהו בתמורה...
לתצוגת האופנה של Victoria's Secret אין שום ערך אופנתי ואף אחד גם לא מתיימר להציג אותה כבעלת פאן כזה. מפגע הכוחנות הרהבתני של ענקית ההלבשה התחתונה, הפך כבר מזמן לאירוע הנוצץ והמבוקש ביותר בארה"ב, אבל בראש התור להשגת הכרטיסים עומדים הגברים. הרי ברור שאת כנפי המלאכיות הרובוטיים שלבשה אדריאנה לימה או את כנפי הפרפר מנוצות הטווס וגם המחוכים הקלועים או המטאליים של קרולינה קורקובה ושאנל אימאן, יישארו ארוזים במרתפי החברה עד ה"מחווה" שיערוך לכבודם מוזיאון המטרופולין בניו יורק בשיתוף עם ווג בעוד כמה עשרות שנים. מה שכן הוצע למכירה, הייתה הפנטזיה. גופן של הדוגמניות, מקושט כמו עץ אשוח בכל אובייקט שהופיע איי פעם בחלומו של גבר, אם היה זה בובת ורודות, גרביים בצבעי הקשת, בועות סבון מופרחות, מתאגרפות, נהגות מרוץ ושחקניות פוטבול. גם רתמות S&M, ניטים, השושוני- מהבוקה הנ"ל בדיוק בקומות האסטרטגיים ואפילו קייטי פרי אחת, דביקה מתמיד.אודטה, הידועה בעצמה כחובבת חזיות לא קטנה, אמרה פעם בתוכנית הבוקר שלה ש"נשים לא מתלבשות בשביל גברים, הן מתלבשות בשביל נשים אחרות", אבל אני נוטה לחשוב שזו רק אשליה. את ההרגשה הפנימית שאישה חווה בעת לבישת לבנים סקסיים ותחושת האינטימיות שבינה לבין עצמה- רק אישה יכולה להבין. אבל חלק ניכר מאותה הרגשה מתגמלת נובע מההכרה ב"נזקקות" של הגברים למראה חזיית תחרה עם מעט תמיכה או בכוח הגלום בישבן ארוז תחתוני סאטן וההכרה במה שגברים מסוימים היו מוכנים לעשות כדי לזכות במבט מעמיק יותר. מדובר באינסטינקט בסיסי, טבע שני, חייתי, ממש כשם שגברים לא יכולים לעמוד בתשוקות המיניות שלהם (נכון ב99%) נשים לא יכולות לעמוד בצורך שלהן להיות נזקקות, נאהבות ומחוזרות (נכון ב99%).

(מימן, YSL הוט קוטור. משמאל, "טראש דה ג'ור")

בילדותם שיוועו ל"שד המזין", המיניק, המשביע- שלאחר מציצתו- נראה העולם בטוח וורוד יותר. בבגרותם, הם ממשיכים לשווע לאותו השד, הוא לא צריך להיות רך, מחמם ואפילו אין זה משנה אם נקנה "בחנות הפלסטיקאי" הקרובה לבייתה. זה גם בכלל לא חשוב למה הוא מחובר, העיקר שיהיה. (נכתב בגוף שלישי, למען "הריחוק". אני לא מתכוון להכניס את עצמי לתסביך הזה). אין לי בעיה עם נשים בחזיות אפילו לא עם עירום, יש לי בעיה עם טעם רע. איב סאן לורן העלה את Laetitia Casta על מסלול תצוגת ההוט קוטור שלו ב1999 כשערוות מעוטרת ורדים ועלים מוריקים. האימג' האלגנטי, העדין והרך שיצר, יכול היה להילקח מפנטזיה נשית כמו גם גברית. הפסל שהתקין דניאל אדוארדס בדמותה של בריטני ספירס ההריונית, יכול היה להירתם גם הוא "לקמפיין הגברת המודעות" לרעיון שבפוסט זה. הפסל של אנג'לינה ג'ולי מאכילה שני תינוקות בשדיה כאשר שפוד נעות בראשה, יכול היה להתאים אפילו יותר.

הקונספט של התצוגה, שהגיש לגברים הצופים בה את האשה כביצת קינדר, הזכיר לי מאוד את השיר שלמעלה. בכל אופן, לפיגוע הסטייל המחריד הזה, שזוועה כמוהו לא נראתה מאז שנות ה80, אין שום הצדקה: לא מכירה של יותר חזיות ולא הגשמת חלומם הארוטי של תינוקות שגדלו ללבוש חליפות.

החזיה זוכה לעדנה מחודשת

(מג'ינס- של ז'אן פול גוטייה והאוס אוף הולנד, חרוטים- של לואיס גולדין).

הבשורה שהביא עימו חודש האופנה האחרון היא ללא ספק ההלבשה התחתונה שהופכת להיות חלק בלתי נפרד משמלת הקוקטייל. הפעם, מדובר על החזיה ליתר דיוק, שזכתה לתחייה מחודשת וככבה בקולקציות רבות. כמי שצפה בתמונות, שבעתי ורוויתי לבני נשים יותר מכל בעלת סלון ללבנים בפאריס.
חזיות מחודדות כמו אלה שעיצב ז'אן פול גוטיה למדונה הוצאו מהבוידם, חזיות מתחרה, עור או סאטן- היה ניתן למצוא כל סגנון, גזרה או פסון.

(סאטן- ז'אן פול גוטייה ומרק ג'ייקובס).

ז'אן פול גוטיה עשה לעצמו רטרוספקטיבה עם חזיות הסאטן הורודות הנ"ל שנלבשו עם גרביונים בעלי דוגמת ביריות להשלמת מראה הלונז'רי ואחרות הפכו לחלק מאוברול ג'ינס מודרני. חזיות חרוטים היו במרכזה של הקולקציה שעיצבה לואיס גולדין, וב- House of Holland השתמשו בפאנלים של ג'ינס להדגשת החזה ואלמנטים נוספים המכוסים על ידי לבנים שנתפרו על פני שמלות תחרה צמודות בצבעים שונים. (רכות- רושה, נינה ריצי, פנדי)

בפנדי ובנינה ריצי, החזיות, חלקן מתחרה או משי נלבשו מתחת לחולצת רשת נשית ועדינה ויצרו מראה רך יותר בניגוד לאופן הגרוטסקי והגס בו נלבשו החזיות אצל מקר ג'יקובס: מעל הבגדים. ברושה היו חזיות פרחוניות ודולצה וגבנה, שעשו קרירה מהקונספט ש"underwear is outwear", השתמשו בעידון וצניעות שאינם מבין תכונות האופי הבולטות שלהם והראו רק שמץ מהחזיה; כתפיות או שמץ מהחלק העליון של הקפ המציץ ממחוך או משמלות ערב עם כתפיות דקות. (מראה מעודן, מציץ-דולצ'ה וגבנה, בוטגה ונטה)

אך ללא ספק, המעצב שהשב את תשומת ליבו לחזה בצורה הבולט, היצירתית והמאתגרת ביותר הוא חוסיו שליין, שייצר שמלות ובהן ידי אדם אופפות או תופסות את שדיה של הדוגמנית הלובשת אותם. מעיין תמיכה אולטימטיבית, מה שניתן לכנות: "build in cupping support". בדגמים הקונבנציונלים יותר, נלבשו נלבשו חזיות מחודדות בסגנון שנות ה30-40. דיור

את ההתבייתות של ג'ון גליאנו על עולם ההלבשה התחתונה ניתן היה לראות כבר בקולקציית הקוטור שעיצב ל"דיור". שם, נראו הדוגמניות בבגדיהן הלבנים, כאילו יצאו הרגע מתא המדידה של מסיה קריסטיאן דיור בעצמו, הפעם ללא השמלה העליונה. גם בקולקציית ה"רדי-טו-וור" כיכבו החזיות וכותנות הלילה או שמלות תחתונות מעל רשת כמו גם מחוחים וביריות. (תחתונים: אלכסנדר וונג וז'אן פול גוטייה. יוצא מהכלל- חוסיין שליין).

גם התחתונים בעלי מותן גבוה, המחוכים והמחטבים למיניהם יצאו מהמגירה העמוקה ביותר בארון וכבשו את המסלולים. תחתוני הסבתא, זכו לוורסיה סקסית ומעניינת יותר אצל אלקסנדר וונג, שהוסיף לגזרה הקלאסית גם פאנלים שקופים. ז'אן פול גוטיה הציג כריות להדגשת העכוז, פריט שהיה חלק מהלבנים בתקופה הויקטוריאנית להדגשת נכס זה של האישה, שהיה אז מרכז הפיקסציה של בעולם האופנה. אולי זו האווירה הכלכלית או ההרגשה שאנו מרוששים "עד התחתונים", וכעט עלינו לשקם עצמינו בדיוק מאותה הנקודה. הלבנים הפכו לחלק מהלבוש החיצוני, לבסיס, עליו לעיתים נוספו שכבות בד עם דרגות שקיפות שונות. אולי זה קשור להתחממות העולמית והמסת הקרחונים, ולהכרה שכדור הארץ הופך לחממה מחניקה, אירופה בוערת בקיץ כפי שלא בערה מעולם ואנשים גודשים את המדשאות ומשתכשכים במזרקות. אולי עם הבגדים בסגנון הנ"ל יהיה קל יותר להעביר את הקיץ בשנים הבאות.

רשומה זו התפרסמה גם בבמודה.