כוכבים נופלים בשמי פריז- שבוע האופנה לחורף 2013/14

ישנם לא מעט דברים שמוטב היה אילו היו נשארים בתקופה בה הם קרו וממשיכים להיות נחלת העבר בלי לחזור שוב לעולם. הסגנון האופנתי שאפיין את שנות השמונים, הוא ללא ספק דוגמה טובה לכך. זה נכון שבתקופה האחרונה אנו עדים לחזרתן של חלק מהגזרות והפריטים שאפינו את התקופה (כמו הג'מפרים, הטרנינגים והכתפיים המודגשות), אבל כמו בכל תחום בחיים- דברים טובים באים במנות קטנות. אוליבייר רוסטנג, מעצב הבית של בלמן, הוכיח בדיוק את טענה הזו באמצעות קולקציית חורף 2013/14 שהציג בפריז השבוע. התרגום המילולי והנאמנות למאפייני הלבוש באותו עשור נורא, בו גם נולד המעצב הצעיר בן ה27, יצר מלתחה שלמה שנראה כאילו נלקחה מהסדרה "דלאס" או "שושלת"- המקוריות, לא גרסת ההמשך. כריות כתפיים (שיצרו צללית רחבה, רחבה מאוד...רחבה כמו גורילה), מכנסי הרמון, פנסים במכנסיים או חצאיות מותן גבוהה, בדים עם דוגמאות מעויינים וריבועים בצבעי פוקסיה מטאלית (מתוקה עד כדי בחילה), ירוק זרחני רעיל, כסף וזהב, היו "פלאש בק"- רע וחסר טעם- אל העבר.

 

 "שושלת" זה אולי רפרנס רחב מידי, אפשר לצמצם את ההשראה ששאב רוסטנג למלתחה של אלקסיס (ג'ון קולינס) בלבד...

"מחזור 1984"- מאחורי הקלכים בתצוגת האופנה של בלמן לחורף 2013/14 (צילום: סוני ונדולדה)

עגילים עמוסי קריסטלים מאורכים, הזכירו את הנטיפים שעל מנורות השנדליר העצומות שהיו תלויות על תקרות מעוטרות עלי הזהב באולם והיו מצועצעות אפילו יותר מהשנדליר שנרקמה על אחת השמלות מהתצוגה של רף סימונס לכריסטיאן דיור (קולקציה שהייתה מוזרה לטעמי וכללה תיקים מעוטרי איורי רקמה בדמות נעליים או ציורים מטופשים על שמלות שלא ברור מי יסכים לקנות). גם העגילים של שושנה דמרי או עופרה חזה בשנות תהילתן עלו בהקשר זה. רוסטנג, הסביר שהמחשבה על פאריז וצרפת, כמו גם מורשת העשירה והמפוארת של בית האופנה עבורו הוא מעצב, הובילו אותו לגלוש את העבר ולשאוב השראה ממעצבים כמו פוארה וקריסטיאן לקרואה בתקופה שעיצב עבור בית ההוט קוטור פאטו. במהלך גלישה זו, עלה כנראה רוסטנג על גל גדול מידי, כזה שהוביל אותו לעצב קולקציה מיושנת, מנותקת מכל הלך הרוח המינימליסטי או התחכום שקריטי כל כך לעיצובים בהווה והותיר את בלמן בפיגור. פיגור של כ30 שנה אחרי הציביליזציה.

(זה הזמן לציין כי אילו באמת התיימר רוסטנג לעצב קולקציה המגלמת בחובה אופי "פריזאי-צרפתי אמיתי", הייתי מצפה שתראה יותר כמו זו שעיצב פיטר קופינגלנינה ריצ'י או זו של אלבר אלבז ללנווין, שהיו מוצלחות במיוחד). 

Balmain Fall/Winter 2013/14

  Cher! 

(מימין בבלמן, משמאל אצל גרת' פיו)

אלמנט נוסף, או נכון יותר, אולי אפילו "קונספט שלם", שמוטב היה לו להישכח בעבר, אך הופיע בתצוגה של בלמן, הייתה שר, הזמרת. למרות שהקשר שלה לאופנה מתחיל ונגמר ברשימת המתלבשים הגרועים והמעצב היחיד שאת שמו היא מכירה הוא בוב מקי, שגם יצר עבורה תלבושות בטעם רע מספיק כדי למקם אותה ברשימות אלה. שר נראתה לא מעט במהלך בתצוגות שבוע האופנה: פרט לתצוגה של בלמן שם חבשה כובע פרוות טלה צעיר (עם הכיתוב "רוק") ומכנסי מעויינים (מהקולציית הקיץ של המותג)- במראה הפיראט, ניתן היה לראות אותה חובשת כובע פרוות רקון בשורה הראשונה גם אצל ריק אוונס. הנוכחות החריגה של הזמרת בתצוגות האופנה הפריזאיות, גרמה לי לתהות האם מדובר במסע לקידום עצמי והתרברבות בקורס הניתוחים הפלסטיים האחרון שעברה או יוזמה של הפדרציה הצרפתית לאופנה- לקידום המעצבים המציגים בשבוע האופנה הלאומי? למרות נוכחותה הפיזית החריגה והתמוהה, קולה הערב נשמע תואם והלם את תצוגת האופנה של לנווין, כאשר השיר "It's In His Kiss", בביצועה הזמרת, החל להתנגן ברקע (הפעם ללא נוכחותה בקהל).

   

Gareth Pugh Fall/Winter 2013/14

 שר, שישבה גם בשורה הראשונה של גרת' פיו (למרות שהעידה כי מעולם לא שמעה את שמו של המעצב או צפתה בבגדים בעיצובו), לא הייתה הדבר היחיד שהפריע לי בתצוגה של המעצב. בתצוגה בלטו הגזרות הנשיות, בינהן עליוניות מעטפת ושמלות בעלות חצאיות רחבות ומלאות, כאלה שכוכבות בעלות תדמית אפלה כדוגמת אנג'לינה ג'ולי, רוני מארה או כריסטינה ריצ'י היו יותר משמחות ללבוש על השטיח האדום באוסקר של חורף 2013/14. הדגמים יצרו את הרושם כי המעצב שנחשב ל"אוונגרד", מאס העונה בדרכו החלוצית וניסה (באופן שנראה מאולץ) להתקרב אל המיינסטרים. לאחר התצוגה, חלקה שר עם העיתונאים את התפעלותה הכנה מהדגמים והביעה נכונות ללבוש אותם, "מעולם לא ראיתי עיצובים כאלה" הוסיפה- מה שהיה נכון פיגורטיבית אך גם מילולית. עוד פרסונה (הפעם נון גרטה), שהייתה שמחה ללבוש את העיצובים של פיו הוא ג'ון גליאנו, ששמלות שנראו כאילו היו עשויות מגזרים של שקיות זבל ואביזרי ראש דמויי קפוטה, קרוב לוודאי קלעו במדוייק לטעמו, כמו גם קולות הכינור שהתנגנו ברקע והזכירו מוזיקה חסידית.

יומני הפילנטרופית

רובן לא עשו את כספן בעבודת כפיים, אך הן משכילות לעשות בו את השימוש הנכון. כן, הפילנטרופיות, אותן נשים שנולדו למשפחה הנכונה או נישאו לאייל נפט או ספנות מצליח וקיבלו לידן יפויי כוח לעשות בחשבונו כשלהן. אחרות, התאלמנו או התגרשו מבכיר משק זה או אחר, אולם בל נשכח את המעטות שעשו זאת בזכות עצמן.

(מימין: הפקה של ווג האמריקאי, גליון מאי, בהשראת "ניו יורק סושיאל קלאב". משמאל: ביאנקה בלטי, להרפרס בזאר ספרד, גליון ספטמבר, בהפקה השואבת השראה מהריץ ביץ')

הממון והאמצעים הם שאיפשרו להן לעסוק ולקדם את אשר הן אוהבות, בין אם זה הסיפריה הציבורית בניו יורק או האופרה של פירנצה. הן עומדות בראש עמותות המגייסות כספים עבור נזקקים או פועלות עבור מציאת תרופה למחלות חשוכות מרפה. את זכל זה הן עושות לבושות בפריטים המובחרים ביותר שניתן לרכוש בחנויות הכולבו היוקרתיות כדוגמת הרווי ניקולס בלונדון או סאקס פיפט אבניו בניו יורק. הכל נוסף כמובן לאוסף שמלות וחליפות ההוט קוטור שהן מטפחות.

(מימין לשמאל: אוסקר דלה רנטה קיץ 2011, מוסקינו ריסורט 2011, "The Chanel Suit", "חבורה עם טעם של פעם" בשנות ה60 בפאריז, The Chanel herself)

את הסיגנון אתם ודאי מכירים; חצאיות עיפאון באורך ברך או חליפות טוויד של שאנל בצבעים פאסטליים. מעילי קשמיר ברכיסה כפולה או בלאוס שיפון בצבעי אבן או משי סאטן בהדפסים צבעוניים. המתכון הוא פשוט, את הכל יש לטבל בהרבה תכשיטי חוליות מזהב, בנוסח דונטלה ורסצה או דיאן וון פירסטנברג לה. שטרן, להוסיף קורטוב נדיב של פרוות, קמצוץ פנינים ולמרחיקי הלכת, יהלומים שחורים. הדפסים מנומרים ותכשיטי הנמר של קרטייה יוסיפו חריפות מפולפלת לכל המראה.
את הכל יש להגיש בליווי נהג צמוד, משרתת, מנקה, מבשלת ועוזרת אישית, עדיף יחד עם פודל ננסי ולבנבן או דוברמן אימתני העונד קולר כסף כבד. אם כמוני, גם אתם כבר בניתם את תוכנית 3 השלבים שלכם לכיבוש "טאון האוס" בשדרה החמישית בניו יורק ויכטא על חשבון הברון, איפה תבזבזו את כספי הפילנטרופיה שלכם?

(הן אוהבות פסטלים. הצבע, לא המזט! מימין לשמאל: לואי ויטון ריסורט 2011, נינה ריצי pre fall 2010, בלומרין חורך 2009, מועדון הפילנטרופיות יצא הפעם לאירוע התרמה באחד הגנים בניו יורק)

מיקל קורס הוא אופציה ראויה לחובבי הסגנון האמריקאי הקלאסי. שפע של שמלות שיפט, מעילי פרווה ומשקפי טיסים. הוא שואב השראה מג'קי אונסיס וסגנון הפרפ עם השפעות אקזוטיות, שיבטיחו לכם מקום כבוד ברשימת המתלבשים הטובים. אוסקר דלה רנטה, יכול להיות תרגום נאמן למילים "אולד סקול גלמור", על פי המילון האופנתי של נשות המעמד הגבוה. אם ברשימת הקניות שלכם מופיעים סופרלטיבים כדוגמת איכות, אלגנטיות סולידית, טקסטורות עשירות ויופי אל זמני, דלה רנטה הוא המקום עבורכן. אם קיבלתן את התואר בתורשה מסבתא, אוסף חליפות השאנל יגיע "בילד אין" בתוך הצוואה. אם לא, אפשר תמיד לסמוך על קרל לגרפלד שידאג לאינטרפרטציה ההולמת עבור הדור המודרני. עבור חובבות השיק האירופאי, או ה"יורו טרש", כפי שיקרא בפי נשות הפנטהאוז בשדרה החמישית; ג'יבנשי, YSL, דיור, פראדה, פנדי או אזדין אליה, הן האופציות המועדפות על מנת להכנס למסיבות הקוקטייל הנכונות.

(מימן לשמאל: דולצה וגבאנה חורף 2010, לאוי חורף 2010, אוסקר דה לה רנטה, מיקל קורס, חורף 2009, דה לה רנטה 2010)

על הפיסקה המתיימרת להחזיר אותנו למציאות, אני מוותר, מתוך תקווה שכולנו נמשיך לחיות בעולם ורוד יותר, של וולה, משרתים, לנצ'ס וברנצ'ס, בוק קלבס וקלב סנדביצ'ס. כי מי יודע, אם תהיו ילדים טובים, תוכלו גם אתם לראות את.... החיים הטובים.

לצלם "סגנון רחוב"- ולא להסתנוור...

לפני שאני מפרסם את החלק השני על פאריז, אני רוצה לחלוק איתכם חוויה שיכולה להיות המשך ישיר של הטיול שם.
בתקופה אחרונה, סגנון הלבוש של אנשים "הרגילים" ברחוב הפך לנושא שיותר ויותר מושך את תשומת ליבם של חובבי האופנה ועורכי המגזינים- בעיקר המהדורות המכוונות. המון בלוגים מפורסמים כמו ג'ק וג'יל, הסרטוריאליסט, וILOOK או ההולך ברחובות הישראליים, מתעדים את טעמו המיוחד של האנונימי שעובר במדרכה ליד או זו שגורמת לך לסובב את הראש כאשר היא חולפת על פניכם במעבר החצייה.
בביקור שלי בפאריז, נתקלתי בדיוק בזה. המון צלמים, בלוגרים וסתם חובבי אופנה באו לצלם את העורכים, העיתונאים והלקוחות המוזמנים אל תצוגות הקוטור של מעצבי העל שהציגו את קולקציות שלהם- כמו שהם מתלבשים בחיים הרגילים, לא בקמפיין או תצוגה אלא סתם לעבודה.
ואני אכן, ניצלתי את כל ההמולה סביב שבוע הקוטור כמו גם את הזרות שלי, וממש כמו טומי טון או סקוט שומן, נסחפתי וצילמתי את כל המי ומי הממתינים לתצוגות. כשחזרתי לארץ, בלי תאום מראש או הכנה מיוחדת, הציעו לי להשתתף בפרויקט של חברת משקפי השמש "אירוקה". כמה מכותבי הבלוגים העוסקים באופנה בארץ, הוזמנו לסנטר, בו נפתחה חנות הדגל של המותג. שם עלינו להזמין 10 אנשים שיבחרו משקפי שמש, אותם יקבלו חינם (בשווי של מעל 400 ₪) ולצלם אותם מרכיבים את אותן המשקפיים.

(AA-team, they like freebis...)

החוויה הייתה מסעירה ומרתקת: זו הייתה הזדמנות לגשת לאנשים שנראים ומתלבשים בצורה מעניינת או כאלה שהופעתם מגרה ויזואלית ולפתוח איתם בשיחה. לראות מי האדם שמאחורי הבגד ולגלות אנשים מעניינים. אני רואה את הבגד או הלבוש כערוץ תקשורת או ראי המשקף אמירה של הלובש אותו או את פנימיותו. ואכן, כיוון שהיה לי מה להציע, יכולתי לפנות לכל אחד ולספק את הסקרנות שלי במובן מסוים, לגבי האדם שמאחורי הבגדים.
היה ברור לי מראש שאצלם צוות העובדים ב"אמריקן אפרל". תמיד לבושים בקפידה, לפי צו האופנה עם טאץ' אישי והמון סגנון, יצירתיות ושיק לא יכולתי לוותר. הם גם היו מאובזרים כראוי: בנעלי מרג'יאלה, סטלה מקרטני לאדידס וצעיף שנכרך במרושל על הצוואר תוך שהם מקפידים גם על הפרטים הקטנים.
בין המתלבשים המעניינים שפגשתי היה יניב, במאי קולנוע וזמר מתחיל (שכנראה שעוד נשמע עליו). ניגשתי אליו בגלל המראה הגברי והמחוספס שלו, "נון שלאנטי" שכזה. לבוש שכבות, מעיל צמר אפור שירש מסבו שלבש אותו עוד בארגנטינה לפני 60 שנה, צעיף תכלת וקרדיגן. הוא עצמו לא הבין "למה דווקא הוא?" גם הגר, שנראתה כמו דוגמנית/רקדנית, לבושה בטייץ וחולצה ורודה צמודה עם שרוולים נפוחים, עובדת בעצם בבנק והייתה כל כך נבוכה מהפניה שאפילו לא ידעה איך להצטלם. (ולמרות שהיא דומה לדורין אטייאס התברר שהיא בישנית וצנועה...).

(נגד כיוון השעון: אנאבל, והנעליים, יניב סוכן הביטוח, חנה, הגר ויניב הבמאי).
את אנאבל אף אחד לא היה מפספס, עם פרווה אפורה וביטנה ורודה בגזרת מעוין "אה לה בלנסיאגה", צעיף אדום מנומר, שרשראות זהב, מחשוף נדיב ונעלי עקב שהזכירו לי את אלה של "נינה ריצי", היה אפשר להישבע שהיא קרובת משפחה של קרואלה דביל. אבל רחוק מזה, היא הייתה כל כך עדינה, נחמדה ורק דאגה שהתמונות יהיו "בסדר" ושאני אהיה מרוצה. התמונות יצאו "פיצוץ", היא נראית בהן מדהים. תשפטו בעצמכם. יניב סוכן הביטוח הפתיע אותי בפוטוגניות ובלוק האופנתי, למרות שלא הייתה לו זיקה מיוחדת לנושא. חנה, הבלונדינית, היא בעצם קנינית התכשיטים של קסטרו שהיתה בדיוק באמצע העבודה בסניף הדגל של החברה כאשר ניגשתי אליה.
הפרויקט ממשיך עד סוף השבוע, ו"בדיזינגוף סנטר " ימשיכו להסתובב בלוגרים שיחפשו אנשים מעניינים כדי להעניק להם משקפי שמש ולצלם אותם עליהם. כך שעדיין לא פספסתם את ההזדמנות למשקפים+תמונה+בוסט לאגו על הופעתכם החיצונית ואולי גם עניינת.

כמו שקית הפתעות.

השנה, יתלו נשות ארה"ב את הנעליים הללו מעל האח. כמיטב המסורת, ליד הגרביים האדומות של ילדיהן (ואולי גרבי הספורט של הבעלים שלהן).
העולם הנוצרי חוגג את חג המולד, ולא נראה לי שיש פריט יותר טוב מלשלב את מסורת המתנות ותלית הגרבים מעל האח מאשר הטרנד החדש בתחום ההנעלה.

משמאל למעלה, בכיוון השעון: באלי, נינה ריצי, נינה ריצי, דולצה וגבנה.

זן חדש בממלכת הנעליים, הולד בעונת התצוגות האחרונה לקיץ 2010: מגפונים עם גרביונים או גרביים של ממש וכיווץ בקצהן. אולי זו התשובה לגרביים הנגרבות מתחת לנעלי העקב (שכבר סיפרתי לכם שזה הולך להיות טרנד בולט בקיץ הבא) ואולי זה רק דור חדש של המגפונים נטולי החותם, שאני אישית ממש לא מתחבר אליהם.
הנעל, כשלעצמה נראית קצת מוזר, פתוחה באצבעות, בד רשת או קטיפה שחונק את כף הרגל והכיווץ הזה ליד הקרסול שמסכן את הנועלת אותן בהערות כמו "לא, יש לה סתם קרסוליים נפוחים ובצקתיים".

האופציה המועדפת עלי מבין הנ"ל היא זו של נינה ריצי. התחרה העדינה והנשית, העקב הויקטוריאני המעוקל, סרט הקטיפה העדין והרומנטי והעובדה שקצות האצבעות נותרות מוגנות בבטחה.
לשאר העיצובים כנרא יקח לי זמן להתרגל!

Merry Christmas!

החזיה זוכה לעדנה מחודשת

(מג'ינס- של ז'אן פול גוטייה והאוס אוף הולנד, חרוטים- של לואיס גולדין).

הבשורה שהביא עימו חודש האופנה האחרון היא ללא ספק ההלבשה התחתונה שהופכת להיות חלק בלתי נפרד משמלת הקוקטייל. הפעם, מדובר על החזיה ליתר דיוק, שזכתה לתחייה מחודשת וככבה בקולקציות רבות. כמי שצפה בתמונות, שבעתי ורוויתי לבני נשים יותר מכל בעלת סלון ללבנים בפאריס.
חזיות מחודדות כמו אלה שעיצב ז'אן פול גוטיה למדונה הוצאו מהבוידם, חזיות מתחרה, עור או סאטן- היה ניתן למצוא כל סגנון, גזרה או פסון.

(סאטן- ז'אן פול גוטייה ומרק ג'ייקובס).

ז'אן פול גוטיה עשה לעצמו רטרוספקטיבה עם חזיות הסאטן הורודות הנ"ל שנלבשו עם גרביונים בעלי דוגמת ביריות להשלמת מראה הלונז'רי ואחרות הפכו לחלק מאוברול ג'ינס מודרני. חזיות חרוטים היו במרכזה של הקולקציה שעיצבה לואיס גולדין, וב- House of Holland השתמשו בפאנלים של ג'ינס להדגשת החזה ואלמנטים נוספים המכוסים על ידי לבנים שנתפרו על פני שמלות תחרה צמודות בצבעים שונים. (רכות- רושה, נינה ריצי, פנדי)

בפנדי ובנינה ריצי, החזיות, חלקן מתחרה או משי נלבשו מתחת לחולצת רשת נשית ועדינה ויצרו מראה רך יותר בניגוד לאופן הגרוטסקי והגס בו נלבשו החזיות אצל מקר ג'יקובס: מעל הבגדים. ברושה היו חזיות פרחוניות ודולצה וגבנה, שעשו קרירה מהקונספט ש"underwear is outwear", השתמשו בעידון וצניעות שאינם מבין תכונות האופי הבולטות שלהם והראו רק שמץ מהחזיה; כתפיות או שמץ מהחלק העליון של הקפ המציץ ממחוך או משמלות ערב עם כתפיות דקות. (מראה מעודן, מציץ-דולצ'ה וגבנה, בוטגה ונטה)

אך ללא ספק, המעצב שהשב את תשומת ליבו לחזה בצורה הבולט, היצירתית והמאתגרת ביותר הוא חוסיו שליין, שייצר שמלות ובהן ידי אדם אופפות או תופסות את שדיה של הדוגמנית הלובשת אותם. מעיין תמיכה אולטימטיבית, מה שניתן לכנות: "build in cupping support". בדגמים הקונבנציונלים יותר, נלבשו נלבשו חזיות מחודדות בסגנון שנות ה30-40. דיור

את ההתבייתות של ג'ון גליאנו על עולם ההלבשה התחתונה ניתן היה לראות כבר בקולקציית הקוטור שעיצב ל"דיור". שם, נראו הדוגמניות בבגדיהן הלבנים, כאילו יצאו הרגע מתא המדידה של מסיה קריסטיאן דיור בעצמו, הפעם ללא השמלה העליונה. גם בקולקציית ה"רדי-טו-וור" כיכבו החזיות וכותנות הלילה או שמלות תחתונות מעל רשת כמו גם מחוחים וביריות. (תחתונים: אלכסנדר וונג וז'אן פול גוטייה. יוצא מהכלל- חוסיין שליין).

גם התחתונים בעלי מותן גבוה, המחוכים והמחטבים למיניהם יצאו מהמגירה העמוקה ביותר בארון וכבשו את המסלולים. תחתוני הסבתא, זכו לוורסיה סקסית ומעניינת יותר אצל אלקסנדר וונג, שהוסיף לגזרה הקלאסית גם פאנלים שקופים. ז'אן פול גוטיה הציג כריות להדגשת העכוז, פריט שהיה חלק מהלבנים בתקופה הויקטוריאנית להדגשת נכס זה של האישה, שהיה אז מרכז הפיקסציה של בעולם האופנה. אולי זו האווירה הכלכלית או ההרגשה שאנו מרוששים "עד התחתונים", וכעט עלינו לשקם עצמינו בדיוק מאותה הנקודה. הלבנים הפכו לחלק מהלבוש החיצוני, לבסיס, עליו לעיתים נוספו שכבות בד עם דרגות שקיפות שונות. אולי זה קשור להתחממות העולמית והמסת הקרחונים, ולהכרה שכדור הארץ הופך לחממה מחניקה, אירופה בוערת בקיץ כפי שלא בערה מעולם ואנשים גודשים את המדשאות ומשתכשכים במזרקות. אולי עם הבגדים בסגנון הנ"ל יהיה קל יותר להעביר את הקיץ בשנים הבאות.

רשומה זו התפרסמה גם בבמודה.

משחק הכסאות פרק ב'

בנינה ריצי יש שחקן חדש, כן, Peter Copping, שמחליף (נחשו את מי?) את אוליביה טסקינס. המעצב הציג את המניפסט שלו לגבי איך צריך להראות קיץ 2010 אליבה-דה בית נינה ריצי. קופינג, אומנם נשאר נאמן למאפייני בית האופנה: הנשיות והרכות שהתבטאו בזרימה של בד השיפון, השקיפות, השכבות, המתיקות שבפפיונים והיוקרה שבתיקי עור היען בצבעי הפסטל. למרות זאת, הוא לא בגד באמת של עצמו, או יותר נכון באמת של ביתו הקודם- בית האופנה לואי וויטון, שם היה העוזר הראשי של מרק ג'יקובס במשך 12 שנה. ואכן, אין אפשרות להימלט מהדמיון וההקבלה המתבקשת בין קולקציה זו לקולקציות עבר של ג'יקובס למותג הנושא את שמו או לבית LV. אחרי 3 תמונות מהקולקציה ועד לפינלה, לא יכולתי להתנתק מהאזכורים והזיקה הבולטת לקולקציית קיץ 2008 של מרק ג'יקובס (מבחינה סגנונית, השכבות והבגדים הדקונסטרוקטיבים) ואפילו קולקציית החורף האחרונה של LV (ברפרנסים הנשיים, האלגנטיות הקלאסית ומשחקי שקיפות). פלטת צבעים פסטלים: צבע ורוד עתיק ומאובק צבעי לילך, פיסטוק וצהבהב, פרחים, רפלס, סרטים, תחרה ופפיונים- כולם סמלים למתיקות ולרכות הנשית שאפינו את הקולקציה. הטול בשלל צבעים שימש לחצאיות וגופיות שקופות שחשפו חזיות תואמות. חצאיות עיפרון הבנויות משכבות שיפון, קרדיגנים קלילים וסינרים מתחרה שנקשרו על המותן יצרו מראה אקלקטי. האווירה הייתה צעירה וחדשנית (ממש כמו אצל מרק ג'יקובס).

קישורים: משחק הכסאות פרק א'

לפרקים הקודמים בעלילות Olivier Theyskens: כאן,ו כאן.

חורף עם ניחוחות עזים של גרניום

הגרניום, או בשמו הבוטני: Geranium sanguineum, הוא אחד ממיני הפרחים הנפוץ ביותר במחוזותינו.
אין לו ריח נעים, יש לו עלים שעירים, הוא לא מאפיין שום עונה בשנה, הוא אינו צמח אקזוטי אלא די נפוץ. אבל יש לו צבע משג ע! ושלל גוונים. לא לחינם הכתירו אותו מעצבי האופנה כצבע הבולט בקולקציות לחורף הבא.
גווני הגרניום שולבו ברבים מפרטי הלבוש ולא פסחו גם על האקססוריז (שבינינו, הם באמת כוכבי המלתחה בשנים האחרונות).

( מימין לשמאל: Lanvin, דרה ון נוטר, אלקסנדר מקווין, ארדם, דונה קארן, דיור).

אצל פראדה, שלט והלט הגרניום יותר מכל צבע אחר. הזדמנות מצוינת להתבונן על כמה מהדגמים בקולקציה.

והאקססוריז:

נ.ב

אם מישהו מעוניין לדעת מי עיצב את אחד הפריטים, שישאיר תגובה, והאיזקורים יוספו בהקדם...

תרבות רעה

( בתמונה: דגמי המעצב, משמאל, לבית נינה ריצי חורף 2009-2010)

כנראה שישנו פער בין האדם לבין כישרון היצירה שלו...
את יצירותיו של Olivier Theyskens ניתן לתאר כפיוטיות, אלגנטיות, רומנטיות, עדינות. הן גם תואמות את הביישנות והמופנמות שהוא משדר. אך כנראה שמים שקטים חודרים עמוק, אחרת, רק ההשפעה של חומרים כימיקלים על מוח המעצב- תסביר את המשפט שצוטט אומר אחרי הMet Ball : "The parties tonight are great, but they don't compare to three days ago, when I sat by the Seine on my own and smoked cigarillos. It's my favorite thing in the world. I smoke this brand La Paz—they're cheap but it's what I always buy. And then, I peed into the Seine. It's the best thing I did all week."

נ.ב
זמן קצר לאחר הפרסום על פיטוריו ממשרתו כמעצב הבית של "נינה ריצי" (קישור לפוסט בנושא:http://fashioneditorsnotes.blogspot.com/2009/04/olivier-theyskens.html ), נפוצה השמועה טסקינס הוא אחד המועמדים המובילים לתפקיד המעצב הראשי לבית Halston. על התיווך בין הגורמים אחראית מי אם לא, אנה וינטור. לכן, סביר להניח שכך יהיה.

חילופי גברי בנינה ריצי

יש לי חוב קטן: בסיקור האחרון של קולקצית החורף של נינה ריצי, דיווחתי על השמועות בנוגע לעזיבתו של Olivier Theyskens את משרת המנהל האומנותי של המותג וכמובן על ההכחשות שלו לכל העניין. ובכן... היום התפרסם טסקינס יוחלף ע"י Peter Copping, בוגר Royal College of Art and Central Saint Martins, שעבד יחד עם מרק ג'יקובס עבור המותג לואי ויטון. פטרו יעצב את קולקצית "הנופש"(resort) הבאה שתימכר בלעדית בחנות הדגל של המותג בAvenue Montaigne.
את תצוגת האופנה הראשונה שלו, יציג קופינג רק במרץ, כך שיש לו מספיק זמן ללמוד את מורשת המותג ולנסות למלא את הנעליים הגדולות והמדהימות של קודמו לתפקיד.

(נעל מתוך הקולקציה שעיצב טסקינס לנינה ריצי לחורף 2010-2009)

ובאשר לטסקינס, פשוט לא הולך לו,מה?...מזל נאחס...כל כך מוכשר, וכבר נזרק משני בתי אופנה (גם מרושאה) למרות שהציג בשניהם קולקציות שזכו לשבחים ע"י עורכי האופנה והקניינים אבל אולי לא בעלי המותג? יכול להיות שיש כאן שיקולים כלכלים? האם טסקינס השקט והקוקטי הוא בעצם דיווה דורשנית ודורסנית? מה יהיה בית האופנה הבא שיאמץ אותו? כמה זמן יצליח לשרוד שם?...
כל זאת ועוד...בפרק הבא.

קישור לפוסט הקודם בנושא: http://fashioneditorsnotes.blogspot.com/2009/03/its-all-about-silhouette.html

ועכשיו נעבור לפינת ההיסטוריה והתרבות: בית האופנה " Nina Ricci " הוקם בצרפת ב1933 ע"י מריה ריצי (שהיתה אז בת 50) ובנה רוברט. המותג התאפיין בעיצובי הוט קוטור רומנטים. ב1948 השיקו בנינה ריצי את L’Air du Temps, שנותר אחד הבשמים המפורסמים והנימכרים כיום.