אופנה טראנס אטלנטית - NY - LA - TLV

עונת התצוגות לחורף 2015/16, שהחלה לפני כ 10 ימים בניו יורק, היא תקופה שעשויה להיות מרגשת ומתישה כאחד, לא רק עבור העיתונאים, הבלוגרים והקניינים שזוכים להיות נוכחים בתצוגות עצמן, אלא גם עבור כל אחד אחר שבוחר לסקר אותן מרחוק - דרך האינטרנט, בין אם מתוך "ביזנס" ובין אם מתוך "פלז'ר". המרדף אחר כל פיסת מידע כתובה או מצולמת, מהמסלול עצמו או מאחורי הקלעים, בין אם בנושא הבגדים ובין אם בנוגע לטיפוח ועיצוב השיער שליווה אותם או התרחשויות אחרות מהשורה הראשונה וכן הלאה, הופכים את עונת התצוגות למעושה תוך זמן קצר מאוד. לשבוע האופנה בפריז – שבוע האופנה האחרון והמעניין ביותר לטעמי, כולם מגיעים עם הלשון בחוץ ועיפרון שבור מרוב עצבים. עם השנים, נוכחתי לדעת שהאופן הנכון ביותר לגשת לתקופות התצוגות, דומה לאופן בו תופרים את ההוט קוטור - לאט ובקפדנות. הפעם, בחרתי להתייחס לשתי תצוגות משבוע האופנה בארה"ב, שהסתיים לפני כשלושה ימים, האחת הוצגה בחוף מזרחי והשנייה במערבי – מתוך התבוננות על החבילה הכללית כ"תצוגות", פחות מאשר "קולקציות").

 התצוגה של רודרטה - באתי בגלל המוזיקה ונשארתי בגלל הבגדים

האחיות מולווי הן שועלות וותיקות בעולם האופנה. הן הספיקו להלביש את מיטב הכוכבות ההוליוודיות, מקירסטן דנסט ועד לדקוטה פנינג, עיצבו תלבושות לסרטים הוליוודים (מי אמר "ברבור שחור" ולא קיבל?) וגייסו מאחוריהן עדת של מעריצים, שבראשם האפיפיור של עולם האופנה, הלא היא אנה וינטור. ולמרות שאינני איש דתי וגם לא מעריץ מושבע של רודרטה, את התצוגה של המותג ראיתי באופן אוטומטי, כחלק מרוטינת הדפדוף על השקופיות. ואם יש משהו שלמדתי אחרי קילומרטז' לא רע של דפדופים בשקופיות של סטייל.דוט.קום – זה שהתמונות לא מעבירות את התמונה המלאה, סרטון יו טיוב – הוא פקודת קבע לכל חייל שמעוניין לצלוח את משימת סיקור התצוגה. כך באמת נפלתי בקסמיה של התצוגה והתאהבתי בקולקציה - הרבה בגלל פס הקול שליווה את הבגדים, והורכב מקטעים של להקות רוק משנות השמונים ושירי אהבה על לבבות שבורים. וויב האייטיז של נערות סבנטיז מתבגרות ושדופות, שמתרפקות על פרטים דקדנטים ואקסטרווגנטים כדוגמת מקטורני משבצות, מכנסי טייץ צמודים עם תחרות חצי שקופות בצדדים או שמלות פאייטים, שנקנו עשור אחד קודם לכן ונלבשו בעשור שאחריו ליצירת מיקס בלתי אפשרי – בין אם במכוון ובין אם מחוסר ברירה. המראה הדיסטינקטיבי שידר על אותו תדר גל שהדהדה הקולקציה הקודמת שהציגו האחיות עבור המותג ונבדל מקולקציות קודמות בהיותו חד ונוקשה פחות, נטול רכות - אופטימי פחות אך בוגר, קר ומנוכר יותר. 

RODARTE FALL/WINTER 2015/16

מעבר לעיצוב הבגדים, עבודת הסטיילינג, לא פחות מהסט הלא שגרתי ועבודת הבימוי של צעדי הדוגמניות – השלימו את התמונה הכללית לכדי קונספט מהודק. הקומפוזיציה שיצרו המראות שעמדו בתחילת המסלול וההשתקפות של נורות הפלורוסנט הצבעוניות והרצפה האפורה בעלת הגוון המטאלי בצורה קוליידוסקופית, היו הרקע המושלם לשקופית שהציגו את הבגדים באתרים השונים עד שנראו כאילו עוצבו במכוון באופן גרפי - על ידי מחשב. המחשבה כי לאחר התצוגה הבגדים יחזרו לקולבים ויהיו למלתחה שלמה, כזו שניתן יהיה להרכיב מחדש וליצור אינסוף צרופים לקבלת מראה השונה לגמרי מזה שהוצג על המסלול, הדגישה את הפן המסחרי שבה והפך אותה לארצית מצד אחד אך בו זמנית גם חיזק השמימיות שבה.

התצוגה של טום פורד לחורף 2015/16– יש דברים שצריך להשאיר בעבר

תמונות מתצוגת האופנה נוטפת הכוכבים ההוליוודים (מג'וליאן מור, דרך פרגי וביונסה ועד לאליזבת' אולסד) של טום פורד לחורף 2015/16 שהופצו ברשת כמה שעות לאחר שהתקיימה בלוס אנג'לס אמש, עוררו בי סקרנות עזה לראות את אשר עולל פורד הפעם. מסלול התצוגה כוסה בעלי כותרת לבנים של ורדים ובתחילתו ניצב קיר מראות שמצידיו יצאו הדוגמניות אל האולם שהוחשך ליצירת אפקט דרמטי. הייתה זו התפאורה המושלמת לתצוגה דקדנטית, נשית וחושנית, בדיוק מהסוג שפורד ידע לעשות כל כך טוב כמנהל האומנותי של גוצ'י. למעשה, הסט היה זהה לסט של תצוגת האופנה שהציג פורד עבור קולקציית חורף 2003 של גוצ'י, שנה לפני שפרש מתפקיד המעצב הראשי במותג.

TOM FORD FALL/WINTER 2015/16

אבל הכמיהה לאותה התחושה המיסטית שאפפה את האורחים באותה תצוגה בלתי נשכחת, שבהתאם לכך גם נהנו לספר בתום התצוגה על ההתרגשות ותחושת המחנק או הקושי לעצור את הדמעות נוכח האווירה שאפפה את האולם באותה תצוגה, התנדפה כאשר שירי פופ של זמרים נוסח ריהנה-ביונסה-מילי החלו להתנגן ברקע והדוגמניות החלו לצעוד על המסלול במכנסוני ג'ינס, מקטורנים ששילבו בדי דנים ופרווה מנומרת או שמלות זמש ארוכות, כבדות ומסורבלות מעוטרות פרנזים. הקולקציה כולה, עם השפעות בולטות של שנות השבעים וסגנון המערב הפרוע (שני תמות בולטות בעיצובים של פורד לאורך הקריירה), שימוש בג'ינסים וצבעי זית, שמרה על צללית האולטרה-נשית שהודגשה על ידי חצאיות עיפרון צרות במיוחד, שסעים עמוקים לשמלות מקסי עשויות משי או מגפיים בגובה ברך, אך לא הייתה ראויה מספיק להיות מוצגת בסטינג מסוג זה. קטע המוזיקה בסגנון קלאסי שנוגן בחלקה האחרון של התצוגה, תאם את הסגנון הקלאסי, מתובל המיניות המאופקת שמאפיינת את טום פורד, התנגש עם המוזיקה העכשווית והטרנדית הכללית והדגיש את הקלישאתיות שבה.

TOM FORD FALL/WINTER 2015/16

ההשתוקקות לטיפה של נוסטלגיה והתרפקות על זיכרונות מהמורשת הענפה של פורד בגוצ'י לפני כעשור, התחלפה בתחושת החמצה שהעצימה את חוסר ההתאמה הצורם בין הבגדים, לסט ולמוזיקה או את היותם לא רלוונטיים להווה. יתכן והתוצאה המאכזבת היא פועל יוצא של היעדר עריכה מספקת של הפריטים ומחסור בעין חיצונית שתמתן ותשלים את זוויות ראייתו וסגנונו הכבד של המעצב (המשוחרר כעת מלחצים של תאגידים ומנכ"לים– בניגוד לתקופתו בגוצ'י). ואולי, כמו בתחומים אחרים בחיים, המרדף אחר והרצון לחוות שוב את אותה התחושה שנחוותה ברגע מסויים בעבר, קרי נוסטלגיה, נדונו מראש לכישלון, שכן לא רק תנאי המציאות אלא גם האדם המבקש לחוות אותה, שונים מאשר היו בעבר בנקודת הזמן החדשה. מעבר לכך, קשה היה להתחמק מלתהות מדוע חיכה פורד זמן כה רב עד שיוכל לשחזר את הסט הזה של גוצ'י? ומדוע עשה זאת דווקא עכשיו? לאחר שבתום חיפושים קדחתניים למציאת יורש לתפקיד המעצב הראשי בגוצ'י, במקום פרידה ג'יאניני, העלו בעלי המותג בחכתם את המעצב הצעיר, אלסנדרו מיקלה, בעל סגנון אקלקטי, בוהמיאני ואנדרוגני השונה בתכליתו מזה של פורד, שהוזכר בעצמו בין המועמדים לתפקיד. מבט נוסף על הקולקציה, הפעם דרך שקופיות, שהעניקו פרספקטיבה נטולת אמוציות, הפכו את התשובה לברורה.

GOLBARY SPRING/SUMMER 2015

ובינתיים, בזמן שמיטב העיתונאים והקניינים נדדו להם כמו ציפורים, מניו יורק ללונדון, שם נפתח אמש שבוע האופנה, בישראל התקיימה היום תצוגת האופנה של גולברי באירוע חגיגי במיוחד. אומנם לא מדובר במותג בינלאומי, אלא רק רשת אופנה מהירה מקומית, אבל גם זה מספיק כדי להעמיס אולם אירועים בנמל תל אביב במיטב העיתונאים (שנלכדו במרכזו של מסלול לבן), לקוחות נאמנים של המותג, משקיעים ואנשי ציבור (כגון עו"ד הפלילים ששי גז). איילת זורר, פרזנטורית המותג, שנמצאת בעיצומם של צילומים לסרט ההוליוודי המחודש "בן חור", הוטסה במיוחד לישראל על מנת לפתוח את התצוגה (וכיאה לכוכבת בינלאומית במעמדה, עמדה על כך ודרשה את סיימון אלמלם על הסטיילינג ואת מיקי בוגנים על האיפור). את התצוגה פתח אמיר חדד, ששר את שיר הפירסומת של גולברי לקולקצית קיץ 2015, שיר שקט, רומנטי ודביק, ממש כמו הבושם החדש שהשיק המותג וחולק לאורחי התצוגה. עושר רב של שמלות מיני או מקסי צמודות עשויות בדי כותנה פשוטים ולייקרה בצבעים של שחור, לבן, הדפסים צבעוניים ואדום, הרבה אדום, יותר בד אדום ממה שנראה אי פעם מחוץ לגליל, הוצגו על מסלול מרובע שבתוכו נכלאו העיתונאים שהגיעו לסקר את התצוגה, ממש כמוני. מקבץ שמלות הערב שחתם את התצוגה וכלל שמלות שחורות ששילבו בדים מבריקים ופאייטים, הייתה מרשימה מאוד על גופן של הדוגמניות אולם המחשבה על האופן בו יראו הבדים הזולים מהן הן עשויות והאופן בו יראו על "הנשים האמיתיות" שילבשו אותן, ניפץ את הבועה שניסו ליצור מארגני התצוגה. המעצב הראשי שעלה בחזה משורבב קדימה לצידה של איילת זורר אל המסלול בפינאלה נראה זחוח ומרוצה. לאחר שירד מהמסלול, נישק את רעייתו מחומצנת השיער שישבה בשורה הראשונה כספורטאי שזכה במדליה או כילד שסיים בי"ס תיכון. מהתחושות שניתן היה לקלוט בקהל, נראה שמידת שביעות הרצון של האורחים הייתה גבוהה פחות. 

מה נשתנה?

פעם, עוד לפני שפתחתי את הבלוג שלי, מדי עונת תצוגות הייתי נהנה לעבור על התמונות של האורחים/העורכים שישבו בשורה הראשונה. למעשה, אלה היו התמונות אותן הייתי מתחיל לראות עוד לפני שנגשתי בכלל אל הבגדים. פעם, זו הייתה אחת הדרכים הבלעדיות לקבל הצצה אל עולמם, טרם העידן בו קיבלו קרין רויטפלד עמנואל אלט סטטוס של "כוכבי רוק", ולפני שידענו מי זו אנה דלו רוסו. אז, אפילו אנה וינטור עוד נחשבה ל"דמות אניגמטית" שכל שביב מידע שמתגלה עליה, מעורר סנסציה והתרגשות. לאחר שמאסנו בתמונות פפרצי של הסלבריטאים המגיעים לתצוגות, אימצנו את עורכי האופנה היושבים בהן. וכך, ב2007, אסר מרק ג'יקובס, שהיה מזוהה עד אז בצורה הבוטה ביותר עם צעירי וצעירות הוליווד על כניסתם לתצוגותיו. במקביל, התחלפו צלמי הפפרצ'י בבלוגרים וצלמי אופנת רחוב. התמונות שמפיצים לנו עשרות הצלמים הניצבים בפתח הכניסה לתצוגות, מציפות את הרשת מדי יום וחושפות כל פריט לבוש או מחווה של אנשי האופנה עוד לפני שנכנסו לאולם התצוגות. כך, שלאחר שהתיישבו על הספסל, עייפים מהמרדף אחרי אותם צלמים, ולפני שכבים האורות ויוצאות הדוגמניות, לא נותר לאף אחד עניין להצטלם, גם לא להסתכל על התמונות הללו.    

VS.

(למעלה- פי דידי, קלי אוסבורן ושרה ברנהרט בשורה הראשונה של התצוגה של מרק ג'יקובס, ספטמבר 2002, מרי רייט ואשלי אליסן, באותו המקום שנתיים לאחר מכן, למטה- שורה ראשונה בשבוע האופנה לחורף 2001 בפריז)

צילום אופנת הרחוב או החשיפה של האנשים המגיעים לתצוגות, הם לא הדבר היחיד שהשתנה בשנים האחרונות. גם בחוקי השיווק וההפצה חלו תמורות מרחיקות לכת. אם בעבר, נאלצנו לחכות 6 חודשים עד שהבגדים שצעדו על המסלול הספיקו להגיע לחנויות, הרי שכיום, ניתן להזמין אותם כמה ימים לאחר מכן ולקבל אותם 6 שבועות מאוחר יותר, או 22 שבועות מוקדם יותר! (זה כבר תלוי מאיזו זווית אתם בוחרים להסתכל). זאת, תודות לאתרים עסקיים כדוגמת מודה אופרנדי, או למותגים עצמם, שחשו את השינוי בתודעתו של הצרכן האופנתי והזדרזו לספק את המענה (ע"ע המותג ברברי). הרבה לפני כן, יש לציין, בסמוך לרגע שהם עולים בכלל לצפייה בstyle.com, ניתן לראות את אותם הדגמים הבולטים בקולקציות המובילות, נלבשים על ידי אותם האנשים שצופים בתצוגות. אני אפילו לא מתחיל לדבר על רשתות האופנה המהירה, כדוגמת H&M או זארה, שיתרגמו את הבגדים הללו לייצור המוני עוד לפני שנספיק לומר "כריסטובל בלנסיאגה". 

(אופנת רחוב בת זמננו- מימין למעלה- אנה דלו רוסו במעיל פרווה של פראדה כשבוע לאחר שהופיע בתצוגה, תמונת אופנת רחוב של טומי טון, תיק מהקולקציה האחרונה של פנדי בתצלומי אופנת רחוב כמה ימים לאחר התצוגה, ג'יובנה בוטגליה במעיל של רושס שבוע לאחר התצוגה, קרין רויטפלד במעיל של מקס מרה כמה ימים לאחר שצעד על המסלול ומשמאל- קרין רויטפלד מגיעה לתצוגה של ג'יבנשי לחורף 2014 באחד האאוטפיטים עוד לפני שהוצג על המסלול)

 

בחודשים האחרונים עלה לכותרות הדיון על הקצב המסחרר בו גדלים התכנים שמייצרים בוגרים וצלמים חובבנים ברשת. סוזי מנקס הייתה זו שהציתה את הנושא בכתבה שפירסמה במגזין T של הניו יורק טיימס, ואחריה באו התגובות, מתגוננות- מצד הבלוגרים (כמו ליאנדה מדין, המן ריפלרית) או התומכות- מצד הקולגות (כמו טיפ בלנק מstyle.com בסרטון שלמטה). טים בלנק מתאר את המבוכה שחש עבור אותם "גרופים של אופנה", שמגיעים לרחבת הכניסה לאולמות התצוגות לבושים בבגדים אקסצנטרים על מנת למשוך את תשומת ליבם של הצלמים. הרגשה שמוכרת לכל אחד מאיתנו שהספיק להיות נוכח באירוע אופנתי כזה או אחר (אפילו בארץ). תחושת המבוכה מלווה לעיתים קרובות גם בתהייה "האם האדם בחר בכך באופן טבעי, מתוך סגנונו, טעמו והאמונה במה שהוא לובש או שמא מדובר בהצגה?", "תחפושת או הצהרה?". את אותה המבוכה, אני חש הרבה פעמים גם לאחר שראיתי את הדגמים שמציגים מעצבים מסוימים על המסלול. השאלות המלוות נותרות זהות. כך לדוגמה תהיתי לא פעם האם "מישהו מנסה לעבוד עלינו?" כשכתבתי על התצוגות של פראדה, קום דה גרסון, ולאחרונה על הקולקציות של הדי סלימן לסאן לורן (לגבי האחרון, אגב קיים קונצנזוס בקרב העיתונאים אך לא בקרב הקניינים). באותם הפוסטים, הייתי מקפיד לציין שלא משנה עד כמה גרוטסקיים ומשונים נראים הדגמים שהצעידה מוצ'יה על המסלול, תוך חצי שנה, כולנו נתרגל לאהוב אותם ונעורר כמיהה עבורם כאילו היו כליל השלמות.

 

TAKE MY PICTURE from GARAGE Magazine on Vimeo.

הפרספקטיבה הזו, היא בעצם הדבר החשוב ביותר באופנה, שיותר מכל מגמה חברתית אחרת, משתנה באופן תדיר, כל חצי שנה, וכיום, עם קולקציות "קרוז/ריסורט" ו"קדם חורף", "קפסולה" ושיתופי הפעולה אחרים למיניהם, זה קורה אפילו לעיתים קרובות יותר. אבל אנחנו, כבני אדם, נותרנו זהים, וכשם שהמזון, מהיר ככל שיהיה, לא מתעכל מהר יותר רק בגלל שזמן הבישול התקצר, כך גם התקופה שלוקח לנו להתרגל לאסתטיקה חדשה ולאמץ סגנון מקורי, נותר ללא שינוי. דגמים רבים שנתלשו מהדוגמניות שצעדו על המסלול ונלבשים על ידי אותם מצולמי רחוב מבלי שהייתה לנו ההזדמנות לספוג ולנסות להבין אותו, עשויים להיראות לנו לא יותר טוב מאשר תוצר העיכול של מזון בלתי מבושל.

Post Sandy

עד לא מזמן, הסנדי היחידה שהייתה מוכרת ל"אינסיידרס" של עולם האופנה הייתה קרופורד. אבל איתני הטבע וההתחממות הגלובלית אילצו אותם להתמודד עם כוחות חזקים מאלה של אנה וינטור ורוחות קרות בעוצמה גדולה יותר מאלה המנשבות בין קרין רויטפלד ועמנואל אלט. הסופה "סינדי" שהתחוללה בניו יורק עד לפני כשבוע, הציפה את רחובות ניו יורק, השביתה את התחבורה הציבורית ושיבשה את אספקת החשמל במנהטן. תושבים מן המניין נאלצו להסתגר בבתיהם בתקווה שלא יוצפו, תוך שהם מצוידים בציוד לשעת צרה, כולל ערמות מגזינים להפגת השעמום (כאן, הפרינט ניצח את האינטרנט- תושבי העיר וויתרו באופן זמני על הגלישה ברשת לטובת שייט בין הסלון למטבח). וכמו שהמגזינים עצמם מצאו בית חם וניצלו מגורל ההרטבות וההתקמטות שהיה נגזר עליהם, אילו היו נשארים בדוכני המגזינים שברחוב, גם העומדים מאחורי הוצאתם דאגו להתמקם להם בבטחה במקום מקורה, חמים ויבש.

 

אנה וינטור העתיקה את משכנה באופן זמני ל-The Mark Hotel הממוקם ב-Upper East Side הרחק מביתה אשר בWest Village, ונאלצה לחגוג בו גם את יום הולדתה ה63 (בשישי שעבר. וכך היא נראתה לבושה ב5 בעלי חיים שונים). אותו המלון שימש מקלט גם עבור קרין רויטפלד, ששהתה בניו יורק באותו הזמן בדיוק. לדבריה, הבחינה בוינטור בלובי המלון בצהרי אחד הימים, אולם נמנעה מלומר לה שלום- לא בגלל משקעים או יריבות סמויה בין השתיים, חלילה וחס (את אלה לטענתה בדו העיתונאים ממוחם הקודח), אלא בשל המימדים הענקיים של הפואייה והמרחק הפיזי בין השתיים. מרק ג'יקובס, שרק במקרה חולק עם המלון את שמו הפרטי ואינו קשור אליו בשום צורה, נאלץ לעבור אליו יחד עם כלבו בלית ברירה, לאחר שה"טאון האוס" שלו ב West Villageהוצף (ג'יקובס הספיק להתגורר בביתו זה כשנה אחת בלבד, מאז שמכר את דירת שלושת החדרים שלו בצ'לסי). הקרבה לאנה וינטור והנסיבות הכלליות, ודאי אלצו אותו לוותר על השליחות ולהגיש לה את הזר וברכת היום הולדת באופן אישי. השלושה ודאי בילו זמן לא מועט כשהם סגורים במלון, ויחד עם זאת אתם יכולים להיות בטוחים שסעודה משולשת לא הייתה שם. זאת למרות החיבה הרבה של כל אחד מהם למסעדה היוקרתית, Jean-Georges, הממוקמת במלון. רוב הסימנים מצביעים על כך שקארין רויטפלד העדיפה להזמין את חביתת החלבונים עם הירק (ראו מתכון), המנה החביבה עליה מהתפריט של המסעדה, דרך ה"רום סרוויס". 

השף ג'אן ג'ורג' עצמו, לא נשאר יבש מכל הסיפור הזה וסבל גם הוא מהצפה משמעותית של מגדל הדירות בו הוא מתגורר ברחוב Perry Street. על פי הערכות פקידי השומה, תיקון הנזק שגרמה סנדי השובבה לבניין הדירות היוקרתי השוכן בב West Village, עשוי לארוך כ6 חודשים! דייר נוסף שיאלץ למצוא לעצמו מחסה חלופי הוא לא אחר מאשר מעצב העל קלוין קליין, שכן נאמן (שבוודאי מעולם לא סרב להלוות שתי ביצים לחביתת חלבונים או משהו...), המחזיק בטריפלקס בשווי 20 מיליון דולר. על פי מקורות יודעי דבר, המקום למצוא בו את קליין בימים אלה יהיה הסוהו. מוקד נוסף ששימש מקלט עבור פאשניסטות בזכות ולא בחסד היה מלון ה Carlyle, בו נהגה רוייטפלד להתאכסן בתקופה בה הייתה מגיעה לשבועות האופנה בניו יורק כעורכת הווג הצרפתי. גרייס קודינגטון (עם או בלי החתולים) ומרי-קייט אולסן (עם ולא בלי אוליבר סרקוזי) בחרו בו כמקלט עבור הסופה הנוראית.

כיכר המדינה- המדפים מלאים במותגים, הקניינים מלאים בעצמם והמבחר מאכזב

יתכן וכסף לא יכול לקנות אהבה, חברים או אושר, אבל כמויות מספיקות ממנו, עשויות להפוך את העולם לצדפה שרק מחכה להישלק על ידי בעל הממון. באופנה, לכסף יש משמעות גדולה אפילו יותר, שכן הוא מהווה בסיס הכרחי עבור כל מותג מתחיל או אוצר אופנה נלהב (גם אם הוא אוצר אותה לארונו הפרטי). יותר מכל, הכוח שבכסף הוא היכולת שלו להעניק לבעליו את הזכות לבחור בין מגוון אפשרויות. הנקודה בה אפשרויות אלה הופכות לסופיות נקבעת על פי כמות הכסף שברשותו. הצורך במגוון הוא הסיבה בגללה "כיכר המדינה" נראית כהבטחה עבור כל בעל ממון או כזה המוכן להשקיע מההון האישי שלו (לא משנה עד כמה גדול יהיה) על מנת להעשיר את המלתחה בכמה פריטים הנגישים רק למעטים. אולם בפועל, מדובר באשליה, עוד דוגמה לאחת מההבטחות הכוזבות שנראות מעולה בתיאוריה אך נופלות במבחן המציאות.

מזהים? למרות שלא רואים שלטים עם שמות של מותגים?- כיכר המדינה, ינואר 2011 - תמונה שצילם Pierre-Alexandre Mateos במהלך ביקור של צוות המגזין " PURPLE FASHION" בראשות אוליבייה זהם ובליווי המעצב אוליבייה טסקינס בישראל.

הקונספט ברור- מבחר של חנויות מותג עם שמות מפוצצים ותגי מחיר מפוצצים לא פחות (עד שנראה לעיתים כאילו נכתבו באבקת שרפה). הקאץ'- בניגוד לחנויות המותג המקוריות באירופה או ניו יורק, לארץ מגיע רק מדגם קטן ולא תמיד מייצג מתוצרת המותג אותו בחרו בעלי הזיכיון ובעליו של הבוטיקים בארץ. וכך, במקום להיחשף לעושר רב של פריטים שכדי לרכוש אותם צריך עושר רב עוד יותר, לרוב, אנו מקבלים קולקציה בעושה פרי טעמה של בעלת הבוטיק, בדרך כלל גברת בגיל העמידה. אין צורך לציין כי הנתונים הדמוגרפיים והמצב הסוציו-אקונומי בישראל לא מאפשרים לייבא היקף ומבחר פריטים רחב יותר, ועדיין, קשה לנחם את האכזבה שמתקבלת בליבו של חובב אופנה כשהוא נעמד מול קולב הבגדים בכיכר באמצעות נימוקים אינטלקטואלים כאלה. זו אולי גם הסיבה שבגללה אנשים בעלי יכולת אמיתיתPrivileged People") ")' רוכשים את המותרות שלהם במהלך נסיעותיהם התדירות לחו"ל ולא מבזבזים את זמנם ב"הקפות" ריקות נטולות שיק ומלאות פוזה.

Fashion's Night Out TLV- ה"פסח" של כיכר המדינה או "ליל כל [המותגים] הקדושים".

איור: שירה ברזילאי.

ביום חמישי השבוע, יערך "הפאשן נייט אאוט של ת"א" (או בקיצור FNO), במהלכו יפתחו חנויות הכיכר את דלתות הזכוכית שלהן ויציעו את מרכולתן הרגילה+ "פינוקים" ו"צ'ופרים" עבור הלקוחות הקבועים, כמו גם "עוברי האורח" המזדמנים, כפי שהלגה גוטסמן, יזמת הפרוייקט ובעלת בוטיק "הלגה עיצובים", כינתה אותם. הלגה הייתה זו שהחליטה להביא את הרעיון שנהגה במקור על ידי ווג לפני 4 שנים (כשאנה וינטור וחברי הCFDA החליטו להחזיר את הקונים לבוטיקים אחרי המשבר הכלכלי של 2007) ונחגג מאז מידי שנה בניו יורק, אירופה ואפילו יפן. אבל בראשון לנובמבר, בזמן שהנוצרים יסיימו לציין את ליל כל הקדושים, אנחנו בלבנט נחגוג את הקדושים של עולם המותגים. גוטסמן, צדיקה יהודיה, קראה לכל דכפין לסור אל הכיכר, בין אם חשבון הבנק שלו מאפשר זאת ובין אם לאו, ולהצטרף למסיבה כאילו היה זה "הפסח של עולם האופנה". שחקני מפתח נוספים ובעלי בוטיקים בכיכר שאתם צריכים אולי להכיר כוללים את עפרה יעקובי, בעלת בוטיק גוצ'י וברברי, ביתה של הלגה, נטלי קורצ'מן, שפתחה לפני כשנה את הבוטיק של "Zadig & Voltaire, סילביה שוורצמן לבוטיק אניגמה (שם ניתן למצוא מותגים כמו סלין, דיור, אזדין אליה, אלכסנדר מקווין, מנולו בלניק ועוד) וכמובן את מירי חבס ודנה אונגר בר דיין בעלות רשת הבוטיקים "אמור" (כ3 חנויות בכיכר). האחרונות, מחזיקות באחד הבוטיקים הנחשקים ביותר בכיכר המציע שמות כמו דולצ'ה וגבאנה, רוברטו קוואלי, קלואי, מיסוני, כריסטיאן לבוטון, בלמן ובלנסיאגה, מותגים החביבים על הפרחות הנובורישיות שקונות בבוטיק זה ובשכניו- למען יראו ויראו, תוך שהן מתפשרות או מסתפקות בטעמן המפוקפק של המתווכים.

דנה אונגר בר דיין (בדולצ'ה וגבאנה) ומירי חבס (בבלמן) 

שתי הנשים הצבעוניות שללו מהקליפ לעיל, המנסות למכור לאחרים שלל של שטויות שאף אחד לא צריך, הזכירו לי באופן יוצא מהכלל את חבס ובר דיין. ולא רק בגלל המראה החיצוני...

 ואם מישהו הטיל ספק בכך שיתקל בי במהלך האירוע המדובר, אל דאגה, גם אני אבוא לחוג סביב הכיכר העגולה ולחגוג את בגדי המעצבים ופריטי היוקרה. כי למרות כל הביקורות על הקניינות, המחירים והפסדה הדלוחה של המוכרים ובעלי הבוטיקים במתחם קניות זה, הוא עדיין מצליח לעורר בי התרגשות בעצם המפגש עם אופנה גבוהה, עיצוב משובח ואיכות בלתי מתפשרת. קחו את זה לאן שאתם רוצים- אירוע משעשע, "בדיחה פאטתית" על "וואנבי פאשניסטות" או סתם דרך להעביר את הערב- אבל בליל הראשון לנובמבר, כיכר המדינה תהיה הבחירה הראשונה עבור כל חובב אופנה (או מותגים). כי ברגע שנפסיק לקחת את עצמינו יותר מידי ברצינות, יהיה לכולנו "פאן במקסימום".

גם החורף נלבש פרווה. למה? כי אנה אמרה!

"Is there a way to wear fur in this winter?", שאל כתב צרפתי את אנה וינטור בדקה ה4:52 של הסרט הדוקומנטרי "גיליון ספטמבר", שהציג כידוע את דמותה המיתולוגית של העורכת שנחשבת למשפיעה ביותר בעולם האופנה (לא לפי הדרוג האחרון של פורבס...), בעת שהיא עמלה על גיבוש גיליון ספטמבר 2007. ""There is always a way to wear fur!, ענתה לו וינטור כשחיוך שובב מרוח על פניה ועיניה מנצנצות כיהלומים. את גיליון ספטמבר האחרון, רכשתי כבר בשבוע שעבר, אולם 916 העמודים שבו, מהם 652 עמודי פרסומות ורק 258 עמודי תוכן שנדחסו ל2 ק"ג נייר, לא עוררו בי את החשק לאסוף אותו לחיקי ולעבור עליו מיד כשהגעתי הביתה. נאלצתי לחלק את החוויה ל"תשלומים", ובו בזמן התגבשה בי ההרגשה שווג היו צריכים אולי לשלם לי.

(8 הדקות בסרט גיליון ספטמבר. אהבתי גם איך שוינטור מתעללת בסטפנו פילאטי [דקה 6:06])

ולמרות שהעלעול בגיליון דורש ריכוז רב, שכן על מנת לדלות את התוכן המערכתי משלל התמונות והסלוגנים השיווקיים מצריכים מיומנות עילאית, לא יכולתי שלא לעצור בעמוד 632, המציג את הדוגמנית אריזונה מיוז במעיל העשוי טלאים משושים של פרווה טבעית ששולבה באופן גרפי עם רצועות פרווה שנצבעו באדום או כחול נייבי, (של "סלין"), לצד הכותרת "New Sensations". כותרת המשנה מבטיחה ללמד כל קוראת קלולסית כיצד לנער את ה"פלצנות" מהפרווה וללבוש אותה באופן מודרני. הטקסט שנפרס על פני שני עמודים מתובל בהצעות ההגשה של מעצבים נוספים, בהם קוסטלו קסגליוני ל"מרני" ונרסיקו רודריגז. במרחק פרסומת של מותג תכשיטים זול אחר כך (עמוד 636), מופיעה הכתבה על תחייתו המחודשת של מותג הפרוות האגדי, Revillon, (Révillon Frères), שהוקם ב1723 כבית אופנה שהציע פרוות עילית ומוצרי יוקרה לעשירי צרפת והעולם. הטקסט העוקב מתאר כיצד מצליח אנדרו היטר, שמונה למנהל האומנותי של המותג באוקטובר 2011, (אין ספק שרק לאחר בירכתה של וינטור), מצליח באמצעות עיצוביו להוציא את האליטיסטיות המרושלת מהפרווה. קשה להתעלם מהאסטרטגיה המובהקת של וינטור והמאמצים להפוך את הפרווה ל"צעירה, נחשקת וקולית" גם במילניום השלישי. למורת רוחם של כל המתנגדים לתופעה, כנראה שלבסוף, היא גם תצליח. אחרי הכל- הבחירות של אובמה לנשיאות, הוכיחו שאין מנהלת קמפיין או לוביסטית מוצלחת יותר ממנה.

("בית קברות לחיות - גן עדן לפאשניסטות" – מגוון מעילי פרווה ממזרח אירופה.)

לא רחוק משם, במרווח של שמינית גזע עץ של יער גשם אפריקאי כלשהו, בעמוד 694, מופיעה הכתבה בעלת הכותרת הבומבסטית "Style Ethics" ותמונה של הדוגמנית הסינית לי מן (שמופיעה גם בהפקה נוספת בהמשך ובאייטם על דוגמניות סיניות- מה שמסתמן כטרנד), לבושה במעיל שירלינג לבן של המעצב דרק לם (שירלינג הוא פרווה של טלה רך שנשחט סמוך מאוד ללידתו). המעיל שולב עם פונצ'ו קשמיר של Rag&Bone וחצאית אתנית של סלבטורה פרגמו. הטקסט הקצר המתאר כיצד נרתם לם למען החיות והשתמש בפרווה שהיא תוצר לוואי של תעשיית המזון הטורקית - כלומר- השאריות שנותרות לאחר שחיטת הטלה בטקס דתי-מוסלמי כזה או אחר. יתכן שוינטור מנסה להעביר את העיקרון שאם אהרוני מכין טלה צעיר ביין וכולנו מוכנים ללקק את העצמות שנותרות, מדוע שלא לעשות מעיל מהשאריות האחרות?! (אני בטוח שאהרוני, שליווה השבוע את דביר בר, עורך מגזין הגייז FOD, לכל אירוע אפשרי, לא היה מתנגד ללבוש אחד כזה...).

(לפני-אחרי- מימין- שועל שנתפס במלכודת ציידים, משמאל- אנה וינטור, נסיכת הקרח, מתעטפת בפרווה.)

וינטור שלא הסתפקה בהקרנה הפרטית של הסרט הדן בקורותיה ואישיותה, נהגה ללכת ולצפות בו גם עם ההמון- רק על מנת לחוש את האווירה והתגובות שדמותה מעוררת בזמן אמת. קשה להעריך כמה פעמים יצאה וינטור בתחפושת הסוואה (שכללה ג'ינס, טי-שירט ומשקפי שמש- כפי שנתפסה תחת עדשות הפפרצ'י) לבתי הקולנוע העממיים והתפלשה עם פשוטי העם חסרי הטעם האופנתי באולמות נודפי שמן קוקוס, עטיפות ממתקים זולים ופופקורן שרוף. יתכן וצפייה חוזרת בסרט לאחרונה, הייתה זו שהציתה במוחה את הרעיון להמשיך ולקדם את הפרווה בגיליון גם השנה (הכותרת מדברת בעד עצמה). גם הפקות האופנה במגזין שופעות מעילים וצווארוני פרווה. מדי שנה, מוקדשים עמודים לא מעטים עבור חברות כדוגמת SAGA FURS"" או "NAFA" המספקות פרוות עבור מעצבי אופנה בכל העולם. קידום הפרוות הפך לאחת האג'נדות העיקריות שוינטור בחרה לקדם, ממש כמו טניס או אידיאל גוף "בריא".

"She had it coming!")- אנה וינטור שניות לאחר שטעמה מפאי הטופו שהושלך לעברה. אאוץ'.)

העובדה כי אנה וינטור נמנית בין אנשי האופנה שנותנים את הפייט לPETA והפכו את המאבק ל"לגליזציה חברתית" של הפרווה לסוג של משימה צלבנית מיסיונרית, אינה חדשה. גם הסיפורים על פאי הטופו שהושלך לעברה לאחר אחת התצוגות בפאריז על ידי פעילי העמותה או השועל המת שהונח בצלחתה בזדון בעת שסעדה במלון 4 העונות עם אוסקר דלה רנטה (רק כדי שהיא תפנה את מבטה הצידה מכיוון הצלחת באלגנטיות), כנראה שאינם חדשים לאף אחד מקוראי בלוג זה. כשהארי ברנט (חצי מצמד האחים Harry and Peter Brant II, ילדיהם של דוגמנית העל סטפני סימור והמיליונר והמוציא לאור של מגזין "אינטרביו", פיטר בראנט- שהפכו לit boys של השעה) אמר בראיון שהעניקו השניים לניו יורק טיימס- "You're nobody until PETA either loves you or hates you," , לא יכולתי שלא לחשוב על אנה.

(הדוגמניות בקמפיין חורף 2012/13 של Zadig & Voltaire כבר מוכנות לעוגות הפאי שיזרקו עליהן פעילי זכויות בעלי החיים- מימין: המעיל המדובר- פרוות ארנב- 5240 ₪. משמאל: ווסט שטרם הגיע לחנות- פרוות דביבון- 4900 ₪.)

או על נטלי קורצ'מן, 40, ביתה של הלגה גוטסדינר-קוק, בעלת הבוטיק הנחשק "הלגה דיזיין" בכיכר המדינה, שהחליטה לייבא בעצמה את המותג הצרפתי הפופולארי, ""Zadig & Voltaire ולמקם אותו באותה הכיכר, לא רחוק מהבוטיק של אימה. השבוע, כשנכנסתי לבוטיק, לא יכולתי שלא להימשך ישירות אל מעיל זנבות/רצועות פרווה שנסרגו ברשת צמר, ליצירת דוגמת זיגזג בגווני שחור וקאמל. קורצ'מן, הסבירה שזו אכן פרווה אמיתית, אך נזהרה מאוד בדבריה וסייגה אותם באמירה: "יש אנשים שאוהבים ויש כאלה שלא" ואני הוספתי- "אבל העיקר שפרווה- יש". מיותר לציין שקורצ'מן, כמוני, נמנית בקבוצה הראשונה, ממש כמו אנה וינטור. וכל עוד אנחנו באותו המחנה, כולם יכולים להיות בטוחים שגם בעונת התצוגות הבאה, לחורף 2013/14, ימשיכו להלך על המסלולים המעטפת הנימוחה, הרכה והאצילית, בתקווה שתפשט מבעלי חיים בצורה פחות אכזרית..

Anna: Out ; Carine: In

בשבוע שעבר, טפח על פנינו מגזין הפורבס והפריח את התפיסה השגויה בה אנו חיים, לפיה האישה המשפיעה ביותר בעולם האופנה היא אנה וינטור. על פי דירוג הנשים המשפיעות ביותר לשנת 2012 שערך המגזין, מדורגת וינטור רק במקום ה51 והלא מכובד, אחרי דיאן פון פירסטנברג, מקום 33, ואנג'לה אהרנדס, מנכ"לית ברברי, במקום 45. הדרוג נעשה על פי שכלול העושר הכלכלי שבראשו עומדת המדורגת, הונה האישי, נוכחותה והופעותיה בתקשורת, כאשר מספר העוקבים שלה בטוויטר, מעריצי עמוד הפייסבוק או מספר החולצות שעליהן מודפסת דמותה-בעלי משקל נמוך יותר. באותו השבוע בו התפרסם הדרוג, נחשף עמוד הפינטרסט של וינטר, שכלל תמונות רגלי צפרדעים מקורקפות מעור ועכבר קירח עם פני קרנף. ללא ספק, לאישה יש טעם נרכש שאינו ערב לחיכם של כל אחד. לאחר שנגזל ממנה הטייטל שדבק בה בעשור האחרון ואת כיסא ה"עורך המשפיע" ריק, לא יכולתי שלא לתהות מי תשב לריק הזה שהותירה אחריה וינטור. התשובה עשויה להיות קארין רוייטפלד, שלא הופיעה ברשימה של פורבס ולא פתחה חשבון פינרסט, אבל עמוד הטמבלר החדש שהשיקה שבוע לפני כן הופץ באמצעות נערים ונערות, טמבלריסטים פופולאריים, שהוזמנו על מנת לטקס עצה לכוהנת הסטייל.

(קארין רוייטפלד ואנה וינטור באירוע גאלה כלשהו...)

בעבר כבר הועלו ההשערות כי רויטפלד היא זו שתירש את וינטור לאחר פרישתה (למרות שכפי שהעניינים מתנהלים כיום, וינטור לא מתכוונת להעביר את השליטה על המגזין בקרוב וכנראה שתמשיך לנהל אותו מהקבר). בזמן שערכה את הווג הצרפתי, התמידה רויטפלד להכחיש כל רצון לעמוד בראש המגזין המסחרי והבנאלי ביותר של הוצאת קון-דה-נאסט. אולם מאז, הנסיבות השתנו ורוייטפלד מצאה את עצמה בניו יורק, לא רחוק מחוזותיה של וינטור. בספטמבר היא תשיק את המגזין החדש שלה, (CR FASHION BOOK), שהוא סוג של מגזין דו שנתי קשיח כריכה, שלטענתה, טרם נראה מגזין כמותו. צוות המגזין, מורכב מאסופה של צלמים, כותבים וסטייליסטים מוכשרים שהיא עצמה צדה והעניקה להם את ההזדמנות הראשונה בביזנס, ממש כפי שעשתה בווג הפריזאי, מאז שהחלה לערוך אותו ב2001. היא עצמה, אגב, פתחה את הדלת בפני עמנואל אלט, שעלתה על יוצריה והייתה המלפפון שהכה את העורכת הראשית לאחר שירשה את כסאה. על המגזין היא החלה לעבוד מוקדם יותר השנה, במקביל לשיתופי הפעולה שלה עם מגזינים מתחרים, כדוגמת V ו-VMAN, עבורם היא סגננה את הפקות השער לחודש הקרוב.

(Carine Roitfeld after she had her "personality drink", Photo by Jeremy Kost)

חוץ מההשתלטות המטאורית של רויטפלד על דוכני המגזינים, ב 6 לספטמבר, תורגש נוכחותה גם בסניפי M.A.C ברחבי העולם עם השקת הקולקציה שהיא עיצבה עבור המותג. הסטייליסטית בעלת המראה האייקוני, שהפכה למודל על פיו יצק טום פורד ויצר את דמותה של האישה של גוצ'י והפך גם ללוק שבלט כמעט על כל מסלול בחורף 2001 (כפי שזיהתה וכתבה רות לה פרלה ב"ניו יורק טיימס", כשסיקרה את אותה עונת תצוגות) לא התברכה בכישורי איפור וירטואוזיים במיוחד. שערה החלק כקרש מחסה את פניה וחושף רק לעיתים את הכהות הבולטת בעפעפיה, שמעניקה לעיניה מראה של עיני רקון. אלה, יחד עם הרזון הקיצוני של המדמואזל, מעניקים לה מראה די חריג ואקסצנטרי, שאינו מתיישב עם מודל היופי הזוהר והמקובל. לטענתה, אגב, "איפור העיניים נראה הכי טוב בבוקר שאחרי...", כפי שאמרה בראיון לקראת השקת קולקציית האיפור שלה, מה שאומר שמסירי איפור, לא יהיו חלק מהמוצרים שיגיעו לחנויות במסגרת זו.

(מימין- רויטפלד בתמונה שצילמתי בעצמי בפאריז, במהלך שבוע אופנת ההוט קוטור, ינואר 2010, משמאל- רויטפלד ב1999, בתמונה של מריו טסטינו, מתוך הספר של טום פורד)

הסגנון הייחודי של רויטפלד ניחן באופן בו היא עצמה בוחרת להתלבש, אך גם באופן בו היא מלבישה את הדוגמניות בהפקות האופנה עליהן היא חתומה. מראה המשלב ניחוח רוסי (בהשראת מוצאו של אביה), חושניות פריזאית (שירשה כנראה מאימה- היא נהגה למרוח לה את האיילינר בתור ילדה), נונשלאנטיות (שכפתה עליה כנראה האנורקסיה), מיניות (שלמרות שהיא מתעקשת שאינה נימפומנית, ממשיכה לבעור במיטתה שלה ושל בן זוגה ואבי ילדיה, כריסטיאן ריסטיין, אולי משום שמעולם לא נישאה לו), חוצפה וחוסר מעצורים (משהו שכנראה תפסה על הדרך). אולם יותר מההערצה שלי לסטייל והשיק האישי של הגברת, כמו גם עבודתה בווג פאריז ובבית גוצ'י, מרשימות אותי היכולות שלה להרים את עצמה מהעפר לאחר השמועות, הלכלוכים והסקנדלים שליוו את פרישתה הצורמת מווג והדרך בה היא פרשה כנפיים, כמו הספינקס האגדי, והמשיכה לרחף ולעוט במרומי עולם האופנה גם בגולה, על אדמותיה של ניו יורק (שם מתגוררים ילדיה). סיפורי נפילה והשתקמות כאלה, הם שעוררו בי השראה ומילאו אותי בהערצה אמיתית כלפי האישיות שמאחורי פני הדביבון והסגנון שמתבסס על גרביוני ביריות וחצאיות עיפרון. זה נכון שבעידן ה"כפר הגלובלי" של היום, גם האופנה היא גלובלית, והיו לה קשרים גם לפני זה וכו', אבל מי שחששה שלא יזמינו אותה יותר לתצוגות אופנה (ובאמת נעלמה מהשורה הראשונה בהן למשך עונה אחת או שתיים), הצליחה לטהר את שמה ולהפוך מהאדם מושמץ למוערץ. וזהו שינוי תדמיתי שמצדיק כבוד לא בכדי.

(כתבת פרופיל שערך הCNN על קארין רויטפלד בשלושה חלקים)

עבור מי שהתקשה לעקוב- להלן תקציר "מהפרקים הקודמים":

רויטפלד החלה את דרכה כדוגמנית ובטרם מונתה לעורכת המגזין, היא פעלה כסטייליסטית. שיתוף הפעולה שלה עם טום פורד והצלם מריו טסינו עבור המותג גוצ'י, לפני כ20 שנה, הוליד מחדש את המותג המנומנם גוצ'י והפך אותו לצעיר, נחשק ויוקרתי יותר מאשר היה אי פעם. רויטפלד, שימשה כמוזה עבור טום פורד (שהיה אז המעצב הראשי במותג) והייתה אחראית גם על עבודות הסטיילינג (במודעות הפרסומת של המותג, היה פורד מחקה בעיצוביו את סגנון הלבוש שלה והדוגמניות העתיקו את שפת גופה). מינויה של רויטפלד לעורכת המגזין לפני מעל לעשור, גרם ללא מעט אנשים להרים גבה, אולם תוך שנים ספורות, בעזרתם של מספר צלמים, סטייליסטים וכותבים מוכשרים היא הצליחה להוכיח את כישוריה ולהפוך את ווג פריז ללהיט. בתקופתה עלה מחזור המכירות של המגזין ב40%.

(רויטפלד, כבר לא רואה את ווג ממטר. התמונה צולמה במהלך "Fashion Night Out" בפאריז לפני כמה שנים)

עזיבתה של רויטפלד התרחשה בסמיכות לצאת גיליון דצמבר 2011, הידוע לשמצה, אותו ערך טום פורד. התמונות הפרובוקטיביות המציגות זוג זקנים מתעלסים וסימני ליפסטיק מרוחים על ישבנו המקומט של הגבר, עירום רב, ילדות מאופרות בתנוחות מפתות או הפקה נוספת שעסקה בניתוחים פלסטיים בצורה וולגרית וגסה, הצליחו לעורר סערה תקשורתית למרות שלא היו חריגים לקו האסתטי או הקונספטואלי של המגזין. המפרסמים במגזין החלו להעלות את הטענה כי המגזין אינו מספיק מסחרי. תלונותיהם הופנו לכיוון אופיו ואל העובדה כי לא כלל מספיק סחורות מתוצרתם. איומיו של ברנרד ארנו, מנכ"ל חברת LVMH, להפסיק לפרסם במגזין אלא אם יתפוס כיוון מפוקח יותר- היו בין השמועות שבהן נתלתה עזיבתה של רויטפלד (היא עצמה הפנימה את הלקח גם כן והצהירה כי במגזין נתנה את דעתה גם לאינטרסים של המפרסמים). עוד סיפרו כי דרישות השכר המופרזות של רויטפלד (שביקשה תשלום על ימים שבהן לא נכחה במשרד) והסכסוך שלה עם בית האופנה בלנסיאגה היו לה גם הם למכשול. רויטפלד הואשמה בניצול תפקידה כעורכת, כאשר שלחה את פריטי קדם הקולקציה של בלנסיאגה (אותם ביקשה להשאיל עבור הפקות אופנה של המגזין) לאחד מלקוחותיה הפרטיים (המותג מקס מרה שגם הופיע על דפי הווג הצרפתי הרבה מעבר לאימפקט האופנתי או הכלכלי שלו). כל אחד מהפריטים הופיע במבחר של מקס מרה ורויטפלד, יחד עם כל צוות המגזין- הוחרמו ולא הוזמנו יותר לתצוגות של בית בלנסיאגה (אל דאגה, הצדדים הספיקו ליישב את ההדורים מאז).

(למטה- מימין- בפרווה של ריק אונס, משמאל- בטרנץ' של מרג'יאלה)

אם חשבתם שאני היחיד שהיה מוכן להיכנס לסנדלי הגלדיאטורים השחורים של אליה, החביבים במיוחד על רויטפלד, למעילי הפרווה של ריק אוונס או לטרנצ'ים של מרג'יאלה אותם היא לובשת מדי עונת תצוגות, אתם טועים. את הבלוג I want to be a Roitfeld, המגולל כל התפתחות בחייהם של רויטפלד וילדיה (ג'וליה, שהפכה לאם לא מזמן והעניקה לרויטפלד את התואר הבלתי נחשק "סבתא", וולדימיר, אמן, שיוצא עם ג'יובנה בוטגביליה, דוגמנית עבר, קולגה של אימו וסטייליסטית שעבדה בין השאר גם בווג האיטלקי- ואין לי מושג איך היא מתמודדת עם הדימוי של בנה ושל בוטגביליה במיטה...). לאחרונה נתקלתי גם בפורום מ-ע-ו-ל-ה, שכולל כמעט כל הפקת אופנה שפורסמה בווג הצרפתי בתקופת שניצוחה של רויטפלד על המגזין, לצד כתבות וציטוטים מרתקים ומעשירים מאותה העת. אני עצמי, אספן צנוע של המגזינים עליהם היא חתומה, עברתי על כל 53 העמודים של פורום זה בשקיקה והנאה רבה. אפשר ללמוד ממנו המון על הסגנון, הטעם והמאפיינים המיוחדים של הלוק הרויטפלדי, כמו גם השקפת הסטיילינג של העורכת שהפכה בעצמה לאייקון אופנה בלתי מעורער.

"ביל קונינגהם ניו-יורק"- גם בתל אביב!

אופנת רחוב מהווה מקור השראה מרכזי עבור מעצבי אופנה, ממרק ג'יקובס והדי סלימן, ששאבו ממנה רעיונות עבור קולקציות הפרט-אה-פורטה שלהם, ועד כריסטיאן לקרואה, ג'ון גליאנו וג'אן פול גוטייה שעיצבו על בסיסה תצוגות הוט קוטור שלמות. במובן מסויים, שיים בכך סוג של מעגל, או היזון חוזר, שכן אופנת הרחוב מייצגת את השורה התחתונה של האופנה. היא מייצגת אילו מבין הפריטים שהוצגו על המסלולים ועברו את הסינון הראשוני של קנייני האופנה (ולכן גם הגיעו לחנויות) יזכו לחיים חדשים על פני המדרכות בעולם האמיתי. בעולם הפרקטי והקפיטליסטי שבו אנו חיים, הפריטים שנקנו בחנות (ולכן הביאו כסף לייצרן) וילבשו בהמשך, הם המנצחים האמיתיים, הרבה יותר מהפריטים שזכו למיטב הביקורות המהללות. אופנה אינה מסתכמת בכל מה שנמצא בין השער לעמוד האחורי של ווג, היא נמצאת סביבנו בכל מקום, אם זה בדרך למכולת או בחזרה מהעבודה. האופן בו בוחרים העוברים והשבים ללבוש את המעיל שלהם רכוס או פתוח, עם קפוצ'ון או בלי. הצורה בה הנשים שחוצות את הכביש מתאימות את הנעליים לתיק ומה בדיוק כל אחד מהם בחר לאמץ מהקולקציות שעיצבו מעצבי העל, מגדירים מה היא אופנה אמיתית. העיצובים שיגיעו לרחוב יותירו את חותמם ויגדירו באופן רטרוספקטיבי סגנון של תקופה שלמה, אלו שלא, יישארו בארכיב בית האופנה שיצר אותם וסביר להניח שלא ייטמעו בזיכרוננו.

(הטור האחרון של קונינגהם במדור הסטייל של הניו יורק טיימס, מה21 לאפריל)

ביל קונינגהם, 82, צלם האופנה של עיתון הניו יורק טיימס, היה זה שהחל לטפטף את הקונספט המרתק של אופנת רחוב ומשמעויותיה במדור השבועי שלו, “On TheStreet”. את ימי השבת שלי אני מתחיל עם כוס קפה וצפייה בסרטונים שהוא מעלה למדור הסטייל שלהמגזין ומציגים את היבול שלו מאותו השבוע. התמונות שבוחר קונינגהם, משקפות את המגמות השולטות באופנה בהתבסס על הולכי הרגל ברחובות ניו יורק והוא עושה זאת בצורה הכי מסורה, מדויקת ומרגשת שיש. בטור הנוסף שלו “Evening Hours” , סוקר קונינגהם את נשפי החברה הגבוהה ואת ערבי ההתרמה למיניהם (טור שהפך למשמעותי מאוד בקרב חוגי חברה הגבוהה בניו יורק, וביכולתו אף להשפיע על מעמדם של אנשי החברה בניו יורק). בשבוע שעבר, התקיימה הקרנת הטרום בכורה של הסרט "Bill Cunningham New York" בסינמטק. הסרט הדוקומנטרי הסוקר את עבודתו המרתקת וחושף מעט סודות על חיו האישיים. בסרט, חולק קונינגהם את התובנות שלו לגבי העולם (לא רק עולם האופנה) ומאפשר לצופים להתרשם ולקבל  השראה מאישיותו הכובשת. מובן מאיליו שנהניתי מאוד מהסרט, גם בגלל הערכתי לעבודתו (והעובדה שהוא מהווה חלק משמעותי בחיי- "שבת בבוקר עם הקפה...", בכל זאת) וגם בגלל שכתבתי על הסרט עבור מגזינים בהם אני עובד כבר לפני שנה ולא ציפיתי שאזכה לראותו כל כך בקרוב. 

טריילר הסרט

קונינגהם יוצא אל רחובות ניו יורק מדי בוקר, רכוב על אופניו השחוקים (המהווים את כלי התחבורה היחיד עבורו), לבוש מעיל כחול בוהק ("מעיל מטאטאי רחובות" שרכש בפאריז והפך לחביב עליו כיוון שהוא עמיד בפני שחיקה ויש בו מספיק כיסים כדי להכיל את כל הציוד הנדרש לו כצלם).  באמצעות מצלמת הפילים התלויה על צווארו הוא  מנציח את "ג'ונגל האופנה האמריקאי". העובדה כי בניו יורק אף אחד לא נוסע לעבודה ברכב ולכן אנשים צריכים 'להתלבש' כדי ללכת לעבודה, מהווה יתרון עבור צלם העורב ותר אחר אופנת רחוב. כך מדי בוקר, כמו שעון, מתייצב קונינגהם בצמתים ובסמטאות כדי לבצע את מלאכתו ולתעד תחת עדשת מצלמתו את מצעד הסגנונות הרבגוני שעל מדרכות התפוח הגדול. אם במקרה יצא לכם לעבור בשדרה החמישית, ליד החנות של לואי ויטון, בגדורף גודמן או הסנטרל פארק למשל, ייתכן ויתמזל מזלכם ותוכלו גם אתם להבחין בזקן חביב, כסוף שיער רוכן לעבר נעלי העקב האקסצנטריות של נערה אלמונית או מתפלא ממעיל השכמייה של גברת סגולת שיער.     

(קונינגהבם בפעולה! תמונות שקיבלתי לפני כשנה ממפיק הסרט, פיליפ גפנר)

במשך השנים, הפך קונינגהם לאחת הדמויות המוכרות והאהובות ביותר בסצנת האופנה הניו יורקית. ולמרות שעבודתו זכתה להכרה והערכה רבה, חייו הפרטיים נותרו לוטים בערפל. הסרט התיעודי שביים ריצ'רד פְרס והפיק בן זוגו פיליפ גפנר, ששימש בעבר כעורך התמונות של הניו יורק טיימס, חושפים את תנאי הסגפנות בהם חי קונינגהם. הוא התגורר ב"Carnegie Hall", בנין שריכז אומנים ויוצרים רבים בשנות השישים. דירתו הקטנה עמוסה בארוניות משרדיות ממתכת שמלאות בצילומים שצילם לאורך חייו. הוא ישן על מיטת קרש עץ ומשתמש בשירותים והמלתחות משותפים הממוקמים בקצה המסדרון. צילומי הסרט הדוקומנטרי ערכו כ10 שנים, בשמונה השנים הראשונות היה עסוק פרס במסעות שכנועים וחיזורים מפרכים אחר קונינגהם שסירב להאמין כי הוא מתאים לשמש נושא לסרט תיעודי. 

(קונינגהם בצעירותו, ככובען)

קונינגהם החל את דרכו במשרד פרסום, אולם מהר מאוד עבר לעצב כובעים תחת השם  "William J.". בין השאר עבור מרלין מונרו, ג'ינג'ר רוג'רס וג'יין קרופורד. השבוע בדיוק, יעלו כמה מהכובעים שעיצב קונינגהםלמכירה פומבית באתר 1stbids. מאוחר יותר עבד בסלון Chez Ninon" ", בית מלאכה שסיפק רפליקציות חוקיות עבור דגמים של מעצבים כדוגמת כריסטיאן דיור וג'יבנשי. ג'קי קנדי הייתה לקוחה קבועה, ולאחר שהפכה "לאישה הראשונה", נשלחו חליפות הבלנסיאגה האדומות שלה לביל כדי שיצבע אותן בשחור. לאחרונה, עלה שמו של סלון זה לכותרות, לאחר שקרל לגרפלד חשף כי חליפת השאנלהורודה שלבשה ג'קי קנדי ביום רציחתו של בעלה, אינה מקורית. לאחר מחקר היסטורי קצר, התברר כי החליפה אכן נקנתה באותו הסלון בו עבד קונינגהם לאור הביקורות המשמיצות להן זכתה ג'קי בנוגע להתנהלותה הבזבזנית עם כספים, נוסף על הצורך לקדם את התעשייה האמריקאית ולרכוש תוצרת לאומית. בהלוויית הנשיא קנדי, לבשה ג'קי חליפה שחורה מאותו בית עיצוב. קריירת העיצוב של קונינגהם נקטעה עם שליחתו אל החזית במלחמת קוריאה. לאחר שחזר, החל קונינגהם את דרכו כעיתונאי וכתב אופנה בשיקגו טריביון. כאשר התעורר בו הצורך בכך, החל לצלם אנשים. אחת התמונות המפורסמות שלו היא זו של גרטה גרבו עבור הטיימס, וזו, יחד עם תמונות נוספות, נחשבו לנקודת מפנה בעיתון- שכן הייתה זו הפעם הראשונה שהטיימס פרסם תמונה של אדם ללא אישורו (במילים אחרות, זו הייתה תחילתו של עידן הפפרצ'י).

"כולנו מתלבשים בשביל ביל", מתוודה אנה וינטור שהסכימה להתראיין לסרט. "יותר מכל אחד אחר בעיר, הוא אוחז ברשתו את ההיסטוריה הויזואלית של ניו יורק ב40-50 שנה האחרונות. הוא מצליח לשקף בצורה מקיפה ומדויקת את מקומה של האופנה בחיי העיר ניו יורק", אמר אוסקר דלה רנטה. תום וולף (עיתונאי וסופר העומד מאחורי רבי מכר רבים), דויד רוקפלר (נצר למשפחה המפורסמת), ברוק אסטור (פילנתרופית אמריקאית ידועה) ואנט דלה רנטה (אשת חברה ורעייתו של המעצב), מדברים בסרט לזכותו של הצלם הנלהב ומעידים על אופיו האצילי וההומור הכובש שלו. "אם לא תיקח את הכסף שלהם, הם לא יוכלו להגידו לך מה לעשות", אומר ביל קונינגהם בסרט ובכך הצליח להגדיר מהו חופש אמיתי. בניגוד לבלוגרים וכתבי אופנה רבים, הוא מעולם לא לוקח מתנות באירועים ויסרב אפילו לכוס מים. גם אני חושב שלא הייתי נהנה מכתיבת בלוג זה אילו היא הייתה מותנית בתשלום, זה משהו שגם אני למדתי עם הזמן.


*הסרט יוקרן במהלך פסטיבל "דוקאביב" בין התאריכים 3-12.5.12 ואני ממליץ לכם בחום להזדרז ולקנות את הכרטיסים. תודה ענקית לספי ארליך שהזמינה אותי להצטרף אליה להקרנה, כי כנראה שבלעדיה הייתי מפספס את ההזדמנות לחוויה הנפלאה הזו.  

עכשיו אתה חוזר?!

בשבוע שעבר הודיע הדי סלימן, "ממציא הסקיני ג'ינס" ואדריכל הפיכתו של דיור הום למושא תשוקותיו של כל גבר חובב אופנה (לרבות קרל לגרפלד), על נכונותו לחזור לעצב אופנה. זאת, אחרי גלות של כ4 שנים בלוס אנג'לס, במהלכה התרכז בעיקר בצילום נערים שדופים עבור הבלוג שלו והפקות גרנג' עבור מגזיני אופנה שונים. בראיון שהעניק לקראת צאת ספרו החדש המאגד את צילומיו, הצהיר סלימן כי הוא יודע ומבין את שוק האופנה ומוצרי היוקרה וכי יש לו את כל הדרוש כדי להוביל בית אופנה אל עבר הצלחתו. הכל תוך שהוא נתלה בהישגי העבר שלו בדיור. בנוסף, הוא מצהיר כי לעולם לא יעצב עבור רשתות אופנת High Street ושבכוונתו לעשות רק High Fashion. אולם תקופת העדרותו "מהביזנס" היא למעשה 8 עונות, 16 קולקציות ו28 שנות כלב. בדרך, נכנסנו למשבר כלכלי, יצאנו ממשבר כלכלי ורעייתו של הנשיא השחור הראשון בארה"ב, מישל אובמה, תפסה את מקומה של ג'קלין קנדי כאייקון סטייל לאומי- כך אפשר לומר שעולם האופנה אליו חוזר סלימן כעת נמצא על פלנטה אחרת לגמרי. אבל סלימן בשלו, עם אותם ערכים בהם דבק לפני עשור והיו נכונים אולי באותה תקופה. היום, אופנה עילית לא מסוגלת להתקיים בלי בסיס רחב יותר, זול יותר ונגיש יותר להמון, בין אם מדובר בבושם, משקפי שמש או קו עיצובים עבור רשת אופנה מהירה. היום, להבין אופנה עילית משמעו להבין את הכוח של הפרולטריון- כי שם שוכן הממון, תשאלו את קרל לגרפלד או אלבר אלבז ("אנחנו פה כדי להביא יוקרה להמונים") ועוד עשרות מיליונים של נשים בורגניות ברחבי העולם שקונות את הבושם N05 רק כדי להתבשם בקוקו שאנל. היום לא קיים גוף אופנתי מסחרי מצליח יותר מאשר רשתות האופנה הקמעונית, אנו חיים ב"עידן השמאטס המועתקים". נכון לעכשיו, זו עובדה וסביר להניח כי כל מי שמגיע מראש יחד עם אנטגוניזם כלפיו עשוי למצוא את המציאות טופחת על פניו כגיגית.

(Dior Homme by Hedi Slimane- משמאל: חורף 2006, מימין: קיץ 2007)

עולם האופנה, מעבר להיותו עולם שמשתנה מהר יותר מאשר מצב רוחה של פשניסטה הסובלת מהפרעת אישיות גבולית, הוא עולם שכדי שיתחולל בו משהו טוב, הוא חייב לקרות בדיוק בעיתוי ובזמן הנכון. זה קורה כאשר opportunity meets preparation. כמו בקבלה, גם באופנה, יש הסוברים כי לכל מעצב יש רק דבר אחד, בשורה יחידה אותה הוא נושא עימו ומביא לעולם. אולם בניגוד לעולם הרגיל, בו אלמנט אחד יכולים להתקיים לנצח לצד אלמנטים חדשים שנוספים ליקום- באופנה, לכל בשורה יש תאריך תפוגה. קחו למשל את גליאנו, שלימד אותנו כיצד נבראות פנטזיות באמצעות בדים וכיצד חלומות, יצרים ותשוקות מוצאים את דרכם אל המסלולים. הראוותנות, העושר, התיאטרליות, המוחצנות והדמיון העשיר של גליאנו מצאו את מקומם בזמן, סוף שנות התשעים עד אמצע העשור הראשון של האלף השלישי, אך לא הצליחו לשרוד בתנאי המציאות שבאו אח"כ. העיצובים החלו לקרטע, החזון התמוסס, המבקרים החלו לקטול וכמובן שהבעלים לא נשארו מרוצים. התקרית בגינה איבד גליאנו את כס המעצב, עשויה להיות דרכו של היקום להקיא את החזון האופנתי של גליאנו מהעולם שמאס בו מזמן...ואולי סתם הזדמנות של מנהלי דיור להתחדש במעצב רענן יותר התואם את רוח התקופה.

אין ספק כי גם גליאנו יחזור, אבל לא בתור אותו גליאנו, אלא גלגול אחר של זה המקורי, ממש כמו טום פורד. כל כך פיללנו, קיווינו וחיכינו לשובו. ואז הוא חזר, פניו מלאים בוטוקס ובגדיו מחטבים פנימיים, חזקים מספיק כדי להרים את איבריהן המדלדלים של כל מעריצותיו לאחר שהיו נתונות להשפעתו של כוח הכובד במשך כל תקופת ההמתנה הארוכה. אבל טום פורד הוא אינו הגוצ'י שהוא היה פעם; הבגדים, אומנם מזכירים את אלה שעיצב בעבר, אך הם עמוסים בתחרות, סרטים, קטיפות, רפלס וכיווצים, כאילו שללו מהם את הדיוק והעידון שכולנו מחפשים בבגדי עילית אמיתיים. פרט לכך, פורד אינו מצליח להבין את כוחה של המדיה החברתית ואת ערוצי התקשורת שפרחו מאז עזב לביים סרטים. הוא מסתיר חומרים מהתקשורת ומתכחש לכוח השיווקי ופוטנציאל ההפצה של אתרי האינטרנט או הבלוגים, הוא מתיימר לרכז את כל הכוח על פרסום בגדיו בידיו וכאשר הוא משחרר אותם אל אוויר העולם, נולדת סרטון YouTube מגוחך, המתאימה יותר להיות מצגת שקופיות של תלמיד כיתה ה' שהתבקש להרצות בשיעור של"ח. הבגדים בעיצובו מלאים בפאתוס שאינו הולם את רוח התקופה, הם חסרי הדיוק והחדות שאפיינה את אלה שעיצב עבור YSL או Gucci לפני כעשור. הם מיושנים, יומרניים, מוגזמים ומגלמים בתוכם את כל האלמנטים שהם ההפך הגמור מכל מה שנחשב לאיכותי ויוקרתי באלף השלישי. בגזרותיהם כמו גם באופיים, הם מזכירים את עיצוביו של זק פוזן, אבל זק פוזן אחד כבר יש, וגם זה כבר יותר מידיי...(פרט לעובדה כי הוא צעיר, אלמנט נוסף שאנשים היום הרבה יותר מעריכים מפעם, לעומתו פורד- הוא חטייר זקן בן 51...).

(by Olivier Theyskens- משמאל: Theory Resort 2012, מימין: Roshas Fall 2005)

אוליביה טסקינז הוא עוד דוגמה לקמבק מיותר, שמבחינה זו נותן פייט לא רע אפילו לניסיונות ה"קימה לתחייה" של צביקה פיק. טסקינז הוא יקיר המערכת וגם הוא ראה הצלחה מטאורית וקנה (שלא בחסד) את כינויו "מעצב על" עוד לפני היותו בן 28 בתקופה שעיצב עבור רושס. כמו גליאנו, פורד והדי סלימן , גם טסקינז, זכה לתהילה שידעה שיאים ב2004, השנה המרגשת והמסעירה ביותר מאז התחלתי להתעניין באופנה. אבל המשבר הכלכלי סגר את רושס וטסקינז מצא את עצמו בנינה ריצ'י לתקופה קצרה עד שגילה את התור הארוך בלשכת האבטלה. רק לאחרונה, אחרי כשלוש שנים בהן התנזר מעיצוב, הוא חזר, הפעם כמעצב של מותג אופנה ספורטיבית המתמקם מבחינה אופנתית אי שם ב Middle-Lower של הפירמידה המעמדית. מי שעיצב את השמלות הפואטיות והמעודנות ביותר, עוסק היום במחשבות על התאמת הבגד לצרכיה של הלקוחה: סטודנטית נויורקית בת 25, מעריצה את האחיות אולסן ומגדלת פודל (ואפילו את זה הוא עשה בעזרתה האדיבה של מיס וינטור שלא היססה ללחוש מילה טובה באוזן הנכונה עבור הבחור שאת השמלות שלו היא הייתה לובשת לא מעט בעצמה).

שיר

לאור המציאות המובאת בשורות שלמעלה, כל אשר נותר לסלימן הוא להבין שלמרות שהוא משוכנע שיש לו מה להציע, לא בטוח שמישהו צריך כעת. בעת בה הביקוש לסמרטוטים עולה על הביקוש ליהלומים, מעצבים מתחלפים כמו פלטות צבעים ומותגי יוקרה מזמן לא נשענים באופן בלעדי על ארט דירקטורים מוכשרים (אלא פונים לשלל גימיקים מצועצעים). הדי סלימן יצטרך למצוא קול חדש, משהו רענן שהוא יביא איתו לסיבוב השני. אחרת, הוא עלול למצוא את עצמו עם כרטיס חזרה ללוס אנג'לס עוד לפני שזארה יספיקו להעתיק את הפריטים הראשונים בעיצובו.