בשבוע שעבר, טפח על פנינו מגזין הפורבס והפריח את התפיסה השגויה בה אנו חיים, לפיה האישה המשפיעה ביותר בעולם האופנה היא אנה וינטור. על פי דירוג הנשים המשפיעות ביותר לשנת 2012 שערך המגזין, מדורגת וינטור רק במקום ה51 והלא מכובד, אחרי דיאן פון פירסטנברג, מקום 33, ואנג'לה אהרנדס, מנכ"לית ברברי, במקום 45. הדרוג נעשה על פי שכלול העושר הכלכלי שבראשו עומדת המדורגת, הונה האישי, נוכחותה והופעותיה בתקשורת, כאשר מספר העוקבים שלה בטוויטר, מעריצי עמוד הפייסבוק או מספר החולצות שעליהן מודפסת דמותה-בעלי משקל נמוך יותר. באותו השבוע בו התפרסם הדרוג, נחשף עמוד הפינטרסט של וינטר, שכלל תמונות רגלי צפרדעים מקורקפות מעור ועכבר קירח עם פני קרנף. ללא ספק, לאישה יש טעם נרכש שאינו ערב לחיכם של כל אחד. לאחר שנגזל ממנה הטייטל שדבק בה בעשור האחרון ואת כיסא ה"עורך המשפיע" ריק, לא יכולתי שלא לתהות מי תשב לריק הזה שהותירה אחריה וינטור. התשובה עשויה להיות קארין רוייטפלד, שלא הופיעה ברשימה של פורבס ולא פתחה חשבון פינרסט, אבל עמוד הטמבלר החדש שהשיקה שבוע לפני כן הופץ באמצעות נערים ונערות, טמבלריסטים פופולאריים, שהוזמנו על מנת לטקס עצה לכוהנת הסטייל.
בעבר כבר הועלו ההשערות כי רויטפלד היא זו שתירש את וינטור לאחר פרישתה (למרות שכפי שהעניינים מתנהלים כיום, וינטור לא מתכוונת להעביר את השליטה על המגזין בקרוב וכנראה שתמשיך לנהל אותו מהקבר). בזמן שערכה את הווג הצרפתי, התמידה רויטפלד להכחיש כל רצון לעמוד בראש המגזין המסחרי והבנאלי ביותר של הוצאת קון-דה-נאסט. אולם מאז, הנסיבות השתנו ורוייטפלד מצאה את עצמה בניו יורק, לא רחוק מחוזותיה של וינטור. בספטמבר היא תשיק את המגזין החדש שלה, (CR FASHION BOOK), שהוא סוג של מגזין דו שנתי קשיח כריכה, שלטענתה, טרם נראה מגזין כמותו. צוות המגזין, מורכב מאסופה של צלמים, כותבים וסטייליסטים מוכשרים שהיא עצמה צדה והעניקה להם את ההזדמנות הראשונה בביזנס, ממש כפי שעשתה בווג הפריזאי, מאז שהחלה לערוך אותו ב2001. היא עצמה, אגב, פתחה את הדלת בפני עמנואל אלט, שעלתה על יוצריה והייתה המלפפון שהכה את העורכת הראשית לאחר שירשה את כסאה. על המגזין היא החלה לעבוד מוקדם יותר השנה, במקביל לשיתופי הפעולה שלה עם מגזינים מתחרים, כדוגמת V ו-VMAN, עבורם היא סגננה את הפקות השער לחודש הקרוב.
הסגנון הייחודי של רויטפלד ניחן באופן בו היא עצמה בוחרת להתלבש, אך גם באופן בו היא מלבישה את הדוגמניות בהפקות האופנה עליהן היא חתומה. מראה המשלב ניחוח רוסי (בהשראת מוצאו של אביה), חושניות פריזאית (שירשה כנראה מאימה- היא נהגה למרוח לה את האיילינר בתור ילדה), נונשלאנטיות (שכפתה עליה כנראה האנורקסיה), מיניות (שלמרות שהיא מתעקשת שאינה נימפומנית, ממשיכה לבעור במיטתה שלה ושל בן זוגה ואבי ילדיה, כריסטיאן ריסטיין, אולי משום שמעולם לא נישאה לו), חוצפה וחוסר מעצורים (משהו שכנראה תפסה על הדרך). אולם יותר מההערצה שלי לסטייל והשיק האישי של הגברת, כמו גם עבודתה בווג פאריז ובבית גוצ'י, מרשימות אותי היכולות שלה להרים את עצמה מהעפר לאחר השמועות, הלכלוכים והסקנדלים שליוו את פרישתה הצורמת מווג והדרך בה היא פרשה כנפיים, כמו הספינקס האגדי, והמשיכה לרחף ולעוט במרומי עולם האופנה גם בגולה, על אדמותיה של ניו יורק (שם מתגוררים ילדיה). סיפורי נפילה והשתקמות כאלה, הם שעוררו בי השראה ומילאו אותי בהערצה אמיתית כלפי האישיות שמאחורי פני הדביבון והסגנון שמתבסס על גרביוני ביריות וחצאיות עיפרון. זה נכון שבעידן ה"כפר הגלובלי" של היום, גם האופנה היא גלובלית, והיו לה קשרים גם לפני זה וכו', אבל מי שחששה שלא יזמינו אותה יותר לתצוגות אופנה (ובאמת נעלמה מהשורה הראשונה בהן למשך עונה אחת או שתיים), הצליחה לטהר את שמה ולהפוך מהאדם מושמץ למוערץ. וזהו שינוי תדמיתי שמצדיק כבוד לא בכדי.
עבור מי שהתקשה לעקוב- להלן תקציר "מהפרקים הקודמים":
רויטפלד החלה את דרכה כדוגמנית ובטרם מונתה לעורכת המגזין, היא פעלה כסטייליסטית. שיתוף הפעולה שלה עם טום פורד והצלם מריו טסינו עבור המותג גוצ'י, לפני כ20 שנה, הוליד מחדש את המותג המנומנם גוצ'י והפך אותו לצעיר, נחשק ויוקרתי יותר מאשר היה אי פעם. רויטפלד, שימשה כמוזה עבור טום פורד (שהיה אז המעצב הראשי במותג) והייתה אחראית גם על עבודות הסטיילינג (במודעות הפרסומת של המותג, היה פורד מחקה בעיצוביו את סגנון הלבוש שלה והדוגמניות העתיקו את שפת גופה). מינויה של רויטפלד לעורכת המגזין לפני מעל לעשור, גרם ללא מעט אנשים להרים גבה, אולם תוך שנים ספורות, בעזרתם של מספר צלמים, סטייליסטים וכותבים מוכשרים היא הצליחה להוכיח את כישוריה ולהפוך את ווג פריז ללהיט. בתקופתה עלה מחזור המכירות של המגזין ב40%.
עזיבתה של רויטפלד התרחשה בסמיכות לצאת גיליון דצמבר 2011, הידוע לשמצה, אותו ערך טום פורד. התמונות הפרובוקטיביות המציגות זוג זקנים מתעלסים וסימני ליפסטיק מרוחים על ישבנו המקומט של הגבר, עירום רב, ילדות מאופרות בתנוחות מפתות או הפקה נוספת שעסקה בניתוחים פלסטיים בצורה וולגרית וגסה, הצליחו לעורר סערה תקשורתית למרות שלא היו חריגים לקו האסתטי או הקונספטואלי של המגזין. המפרסמים במגזין החלו להעלות את הטענה כי המגזין אינו מספיק מסחרי. תלונותיהם הופנו לכיוון אופיו ואל העובדה כי לא כלל מספיק סחורות מתוצרתם. איומיו של ברנרד ארנו, מנכ"ל חברת LVMH, להפסיק לפרסם במגזין אלא אם יתפוס כיוון מפוקח יותר- היו בין השמועות שבהן נתלתה עזיבתה של רויטפלד (היא עצמה הפנימה את הלקח גם כן והצהירה כי במגזין נתנה את דעתה גם לאינטרסים של המפרסמים). עוד סיפרו כי דרישות השכר המופרזות של רויטפלד (שביקשה תשלום על ימים שבהן לא נכחה במשרד) והסכסוך שלה עם בית האופנה בלנסיאגה היו לה גם הם למכשול. רויטפלד הואשמה בניצול תפקידה כעורכת, כאשר שלחה את פריטי קדם הקולקציה של בלנסיאגה (אותם ביקשה להשאיל עבור הפקות אופנה של המגזין) לאחד מלקוחותיה הפרטיים (המותג מקס מרה שגם הופיע על דפי הווג הצרפתי הרבה מעבר לאימפקט האופנתי או הכלכלי שלו). כל אחד מהפריטים הופיע במבחר של מקס מרה ורויטפלד, יחד עם כל צוות המגזין- הוחרמו ולא הוזמנו יותר לתצוגות של בית בלנסיאגה (אל דאגה, הצדדים הספיקו ליישב את ההדורים מאז).
אם חשבתם שאני היחיד שהיה מוכן להיכנס לסנדלי הגלדיאטורים השחורים של אליה, החביבים במיוחד על רויטפלד, למעילי הפרווה של ריק אוונס או לטרנצ'ים של מרג'יאלה אותם היא לובשת מדי עונת תצוגות, אתם טועים. את הבלוג I want to be a Roitfeld, המגולל כל התפתחות בחייהם של רויטפלד וילדיה (ג'וליה, שהפכה לאם לא מזמן והעניקה לרויטפלד את התואר הבלתי נחשק "סבתא", וולדימיר, אמן, שיוצא עם ג'יובנה בוטגביליה, דוגמנית עבר, קולגה של אימו וסטייליסטית שעבדה בין השאר גם בווג האיטלקי- ואין לי מושג איך היא מתמודדת עם הדימוי של בנה ושל בוטגביליה במיטה...). לאחרונה נתקלתי גם בפורום מ-ע-ו-ל-ה, שכולל כמעט כל הפקת אופנה שפורסמה בווג הצרפתי בתקופת שניצוחה של רויטפלד על המגזין, לצד כתבות וציטוטים מרתקים ומעשירים מאותה העת. אני עצמי, אספן צנוע של המגזינים עליהם היא חתומה, עברתי על כל 53 העמודים של פורום זה בשקיקה והנאה רבה. אפשר ללמוד ממנו המון על הסגנון, הטעם והמאפיינים המיוחדים של הלוק הרויטפלדי, כמו גם השקפת הסטיילינג של העורכת שהפכה בעצמה לאייקון אופנה בלתי מעורער.
