אופנה טראנס אטלנטית - NY - LA - TLV

עונת התצוגות לחורף 2015/16, שהחלה לפני כ 10 ימים בניו יורק, היא תקופה שעשויה להיות מרגשת ומתישה כאחד, לא רק עבור העיתונאים, הבלוגרים והקניינים שזוכים להיות נוכחים בתצוגות עצמן, אלא גם עבור כל אחד אחר שבוחר לסקר אותן מרחוק - דרך האינטרנט, בין אם מתוך "ביזנס" ובין אם מתוך "פלז'ר". המרדף אחר כל פיסת מידע כתובה או מצולמת, מהמסלול עצמו או מאחורי הקלעים, בין אם בנושא הבגדים ובין אם בנוגע לטיפוח ועיצוב השיער שליווה אותם או התרחשויות אחרות מהשורה הראשונה וכן הלאה, הופכים את עונת התצוגות למעושה תוך זמן קצר מאוד. לשבוע האופנה בפריז – שבוע האופנה האחרון והמעניין ביותר לטעמי, כולם מגיעים עם הלשון בחוץ ועיפרון שבור מרוב עצבים. עם השנים, נוכחתי לדעת שהאופן הנכון ביותר לגשת לתקופות התצוגות, דומה לאופן בו תופרים את ההוט קוטור - לאט ובקפדנות. הפעם, בחרתי להתייחס לשתי תצוגות משבוע האופנה בארה"ב, שהסתיים לפני כשלושה ימים, האחת הוצגה בחוף מזרחי והשנייה במערבי – מתוך התבוננות על החבילה הכללית כ"תצוגות", פחות מאשר "קולקציות").

 התצוגה של רודרטה - באתי בגלל המוזיקה ונשארתי בגלל הבגדים

האחיות מולווי הן שועלות וותיקות בעולם האופנה. הן הספיקו להלביש את מיטב הכוכבות ההוליוודיות, מקירסטן דנסט ועד לדקוטה פנינג, עיצבו תלבושות לסרטים הוליוודים (מי אמר "ברבור שחור" ולא קיבל?) וגייסו מאחוריהן עדת של מעריצים, שבראשם האפיפיור של עולם האופנה, הלא היא אנה וינטור. ולמרות שאינני איש דתי וגם לא מעריץ מושבע של רודרטה, את התצוגה של המותג ראיתי באופן אוטומטי, כחלק מרוטינת הדפדוף על השקופיות. ואם יש משהו שלמדתי אחרי קילומרטז' לא רע של דפדופים בשקופיות של סטייל.דוט.קום – זה שהתמונות לא מעבירות את התמונה המלאה, סרטון יו טיוב – הוא פקודת קבע לכל חייל שמעוניין לצלוח את משימת סיקור התצוגה. כך באמת נפלתי בקסמיה של התצוגה והתאהבתי בקולקציה - הרבה בגלל פס הקול שליווה את הבגדים, והורכב מקטעים של להקות רוק משנות השמונים ושירי אהבה על לבבות שבורים. וויב האייטיז של נערות סבנטיז מתבגרות ושדופות, שמתרפקות על פרטים דקדנטים ואקסטרווגנטים כדוגמת מקטורני משבצות, מכנסי טייץ צמודים עם תחרות חצי שקופות בצדדים או שמלות פאייטים, שנקנו עשור אחד קודם לכן ונלבשו בעשור שאחריו ליצירת מיקס בלתי אפשרי – בין אם במכוון ובין אם מחוסר ברירה. המראה הדיסטינקטיבי שידר על אותו תדר גל שהדהדה הקולקציה הקודמת שהציגו האחיות עבור המותג ונבדל מקולקציות קודמות בהיותו חד ונוקשה פחות, נטול רכות - אופטימי פחות אך בוגר, קר ומנוכר יותר. 

RODARTE FALL/WINTER 2015/16

מעבר לעיצוב הבגדים, עבודת הסטיילינג, לא פחות מהסט הלא שגרתי ועבודת הבימוי של צעדי הדוגמניות – השלימו את התמונה הכללית לכדי קונספט מהודק. הקומפוזיציה שיצרו המראות שעמדו בתחילת המסלול וההשתקפות של נורות הפלורוסנט הצבעוניות והרצפה האפורה בעלת הגוון המטאלי בצורה קוליידוסקופית, היו הרקע המושלם לשקופית שהציגו את הבגדים באתרים השונים עד שנראו כאילו עוצבו במכוון באופן גרפי - על ידי מחשב. המחשבה כי לאחר התצוגה הבגדים יחזרו לקולבים ויהיו למלתחה שלמה, כזו שניתן יהיה להרכיב מחדש וליצור אינסוף צרופים לקבלת מראה השונה לגמרי מזה שהוצג על המסלול, הדגישה את הפן המסחרי שבה והפך אותה לארצית מצד אחד אך בו זמנית גם חיזק השמימיות שבה.

התצוגה של טום פורד לחורף 2015/16– יש דברים שצריך להשאיר בעבר

תמונות מתצוגת האופנה נוטפת הכוכבים ההוליוודים (מג'וליאן מור, דרך פרגי וביונסה ועד לאליזבת' אולסד) של טום פורד לחורף 2015/16 שהופצו ברשת כמה שעות לאחר שהתקיימה בלוס אנג'לס אמש, עוררו בי סקרנות עזה לראות את אשר עולל פורד הפעם. מסלול התצוגה כוסה בעלי כותרת לבנים של ורדים ובתחילתו ניצב קיר מראות שמצידיו יצאו הדוגמניות אל האולם שהוחשך ליצירת אפקט דרמטי. הייתה זו התפאורה המושלמת לתצוגה דקדנטית, נשית וחושנית, בדיוק מהסוג שפורד ידע לעשות כל כך טוב כמנהל האומנותי של גוצ'י. למעשה, הסט היה זהה לסט של תצוגת האופנה שהציג פורד עבור קולקציית חורף 2003 של גוצ'י, שנה לפני שפרש מתפקיד המעצב הראשי במותג.

TOM FORD FALL/WINTER 2015/16

אבל הכמיהה לאותה התחושה המיסטית שאפפה את האורחים באותה תצוגה בלתי נשכחת, שבהתאם לכך גם נהנו לספר בתום התצוגה על ההתרגשות ותחושת המחנק או הקושי לעצור את הדמעות נוכח האווירה שאפפה את האולם באותה תצוגה, התנדפה כאשר שירי פופ של זמרים נוסח ריהנה-ביונסה-מילי החלו להתנגן ברקע והדוגמניות החלו לצעוד על המסלול במכנסוני ג'ינס, מקטורנים ששילבו בדי דנים ופרווה מנומרת או שמלות זמש ארוכות, כבדות ומסורבלות מעוטרות פרנזים. הקולקציה כולה, עם השפעות בולטות של שנות השבעים וסגנון המערב הפרוע (שני תמות בולטות בעיצובים של פורד לאורך הקריירה), שימוש בג'ינסים וצבעי זית, שמרה על צללית האולטרה-נשית שהודגשה על ידי חצאיות עיפרון צרות במיוחד, שסעים עמוקים לשמלות מקסי עשויות משי או מגפיים בגובה ברך, אך לא הייתה ראויה מספיק להיות מוצגת בסטינג מסוג זה. קטע המוזיקה בסגנון קלאסי שנוגן בחלקה האחרון של התצוגה, תאם את הסגנון הקלאסי, מתובל המיניות המאופקת שמאפיינת את טום פורד, התנגש עם המוזיקה העכשווית והטרנדית הכללית והדגיש את הקלישאתיות שבה.

TOM FORD FALL/WINTER 2015/16

ההשתוקקות לטיפה של נוסטלגיה והתרפקות על זיכרונות מהמורשת הענפה של פורד בגוצ'י לפני כעשור, התחלפה בתחושת החמצה שהעצימה את חוסר ההתאמה הצורם בין הבגדים, לסט ולמוזיקה או את היותם לא רלוונטיים להווה. יתכן והתוצאה המאכזבת היא פועל יוצא של היעדר עריכה מספקת של הפריטים ומחסור בעין חיצונית שתמתן ותשלים את זוויות ראייתו וסגנונו הכבד של המעצב (המשוחרר כעת מלחצים של תאגידים ומנכ"לים– בניגוד לתקופתו בגוצ'י). ואולי, כמו בתחומים אחרים בחיים, המרדף אחר והרצון לחוות שוב את אותה התחושה שנחוותה ברגע מסויים בעבר, קרי נוסטלגיה, נדונו מראש לכישלון, שכן לא רק תנאי המציאות אלא גם האדם המבקש לחוות אותה, שונים מאשר היו בעבר בנקודת הזמן החדשה. מעבר לכך, קשה היה להתחמק מלתהות מדוע חיכה פורד זמן כה רב עד שיוכל לשחזר את הסט הזה של גוצ'י? ומדוע עשה זאת דווקא עכשיו? לאחר שבתום חיפושים קדחתניים למציאת יורש לתפקיד המעצב הראשי בגוצ'י, במקום פרידה ג'יאניני, העלו בעלי המותג בחכתם את המעצב הצעיר, אלסנדרו מיקלה, בעל סגנון אקלקטי, בוהמיאני ואנדרוגני השונה בתכליתו מזה של פורד, שהוזכר בעצמו בין המועמדים לתפקיד. מבט נוסף על הקולקציה, הפעם דרך שקופיות, שהעניקו פרספקטיבה נטולת אמוציות, הפכו את התשובה לברורה.

GOLBARY SPRING/SUMMER 2015

ובינתיים, בזמן שמיטב העיתונאים והקניינים נדדו להם כמו ציפורים, מניו יורק ללונדון, שם נפתח אמש שבוע האופנה, בישראל התקיימה היום תצוגת האופנה של גולברי באירוע חגיגי במיוחד. אומנם לא מדובר במותג בינלאומי, אלא רק רשת אופנה מהירה מקומית, אבל גם זה מספיק כדי להעמיס אולם אירועים בנמל תל אביב במיטב העיתונאים (שנלכדו במרכזו של מסלול לבן), לקוחות נאמנים של המותג, משקיעים ואנשי ציבור (כגון עו"ד הפלילים ששי גז). איילת זורר, פרזנטורית המותג, שנמצאת בעיצומם של צילומים לסרט ההוליוודי המחודש "בן חור", הוטסה במיוחד לישראל על מנת לפתוח את התצוגה (וכיאה לכוכבת בינלאומית במעמדה, עמדה על כך ודרשה את סיימון אלמלם על הסטיילינג ואת מיקי בוגנים על האיפור). את התצוגה פתח אמיר חדד, ששר את שיר הפירסומת של גולברי לקולקצית קיץ 2015, שיר שקט, רומנטי ודביק, ממש כמו הבושם החדש שהשיק המותג וחולק לאורחי התצוגה. עושר רב של שמלות מיני או מקסי צמודות עשויות בדי כותנה פשוטים ולייקרה בצבעים של שחור, לבן, הדפסים צבעוניים ואדום, הרבה אדום, יותר בד אדום ממה שנראה אי פעם מחוץ לגליל, הוצגו על מסלול מרובע שבתוכו נכלאו העיתונאים שהגיעו לסקר את התצוגה, ממש כמוני. מקבץ שמלות הערב שחתם את התצוגה וכלל שמלות שחורות ששילבו בדים מבריקים ופאייטים, הייתה מרשימה מאוד על גופן של הדוגמניות אולם המחשבה על האופן בו יראו הבדים הזולים מהן הן עשויות והאופן בו יראו על "הנשים האמיתיות" שילבשו אותן, ניפץ את הבועה שניסו ליצור מארגני התצוגה. המעצב הראשי שעלה בחזה משורבב קדימה לצידה של איילת זורר אל המסלול בפינאלה נראה זחוח ומרוצה. לאחר שירד מהמסלול, נישק את רעייתו מחומצנת השיער שישבה בשורה הראשונה כספורטאי שזכה במדליה או כילד שסיים בי"ס תיכון. מהתחושות שניתן היה לקלוט בקהל, נראה שמידת שביעות הרצון של האורחים הייתה גבוהה פחות. 

.Joyeux Anniversaire Mademoiselle C

אם תבקשו מעשרה אנשים להגדיר "מהי מוזה?", סביר להניח שתקבלו 10 תשובות שונות. עבורי, מדובר בדמות המהווה מקור של השראה. סוג של לוח שעם חי ונושם, שמתפתח ומשתנה עם השנים ומהווה מקור בלתי נדלה המצליח להצית רעיונות יצירתיים חדשים במוחם של "נאמניו". בעולם האופנה, שידוע בהיותו שטחי במידת מה, המושג "מוזה", הפך למילה נרדפת לאדם בעל טעם טוב, אופנתי, שסיגנון הלבוש שלו מהווה השראה מתמדת לגזרות ועיצובים עבור קולקציות אופנה אינסופיות.  בניגוד למילות השיר, המוזות אף פעם לא שותקות, גם לא כשהתותחים רועמים (ובמיוחד לא אז); יש להן אישיות מיוחדת, טמפרמנט כובש, השקפת עולם מרתקת או תפיסה שונה של המציאות, המעשירות ומשרות את המתבוננים בהן לא פחות מאשר הופעתה החיצונית. 

קרין רויטפלד - האישה, חצאיות העיפרון, הגרבון עם הפס, הסטילטו והדמיון לאיגי פופ

מדובר במושג די מיושן, המתקשר אולי לאיב סאן לורן שאימץ לעצמו את קתרין דנוב, Lulu de la Falaise  או Betty Catroux כמוזות, או ליחסים בין הובר דה ג'יבנשי ואודרי הפבורן. אולם גם כיום, ניתן למצוא לא מעט דוגמאות להמחשת הקונספט. עבורי, קtרין רויטפלד, שבמקרה גם חוגגת היום יום הולדת 59 (!), היא הדוגמה האולטימטיבית לכך, ולא רק לדעתי. טום פורד, פיטר דונדס (אמיליו פוצ'י), ריקרדו טישי (ג'יבנשי) וג'וזף אלטוזורה (שהציג העונה בניו יורק, בפעם השלישית ברציפות, קולקציה שנראתה כאילו נתפרה במיוחד עבורה), הם רק חלק קטן (אבל הבולט ביותר) מבין המעצבים שמצאו ברויטפלד מקור להשראה. חצאית עיפרון (שמגיעות קצת אחרי הברך +/- שסע נדיב), חולצת צווארון (גברית מכותנה, משי או שיפון), שרשרת של אלזה פירטי או קמע של סזר, גרביונים שחורים (של פוגל) וסנדלים על עקב (לרוב עם קשירה), שיער סתור וכהות סביב העיניים, הם סממני החותם המאפיינים את הופעתה החיצונית של הגברת. גם תפקידה של סטייליסטית-עורכת אופנה, מסייע לה להפיץ את משנתה ברבים, לא רק באמצעות המאמינים הנאמנים ההולכים בדרכה, או הפקות האופנה שהיא מציגה במגזינים (שלה, V או הרפרס בזאר) אלא גם באמצעות מותגים ששוכרים את שירותי ההלבשה שלה- כפי שניתן לראות בקמפיין החורף של דיאן פון פירסטנברג, טום פורד, מקס מרה ומקס ספורט, סלבטורה פרגמו או שאנל. 

Carine Roitfeld by Mario Testino for Dazed & Confused, August 1997

לא פחות מ"טעם טוב", "משהו טוב לומר", הוא חלק בלתי נפרד מהדרישות הבסיסיות המתבקשות מתפקיד המוזה. ולכן, אספתי כמה ציטוטים שנטמעו עם השנים עמוק בנבכי זכרוני, מתוך ראיונות עם קארין רויטפלד:

על "מה פריזאי בעינייך"?

"When you go to a show, Americans in New York are very proper, much more so than the French. Everything is perfect. Their hair, the nails, everything. The look. Everything is perfection. We're a bit more relaxed, no? And a bit more comfortable. I think in France we don't want to be too different, because people aren't very nice and when you try to dress a bit different[ly], everyone looks at you like... you don't want that. So we're quite classic. My look is quite classic. You have a trench on, but maybe you're naked under the trench. Or you don't know which underwear you have under your dress, you don't know that you put perfume, in this place, or this place (pointing to her chest and belly button).

To be French is to be sexy without showing anything. It's more mental. When people tell me "You're very Parisienne," I say, what does that mean? Maybe it's an education -- you can always touch your hair, it's never like a helmet. Makeup is never perfect, you can have your nails done, but maybe there is no color. You paint your toes even in the winter, when no one is going to see your feet, it's very personal. I think everything is just for you -- or maybe someone is going to share it with you.

I discovered the slip dress which I think is one of the more French things because when you take off your clothes, even when to go into a shop to buy something, or you're going to Riccardo Tisci to try on a suit, it's like having protection. And you never know how you're going to finish your evening. So you have to be ready".

רויטפלד במעיל של מקס מרה, מרץ 2013

על תופעת ה"IT BAG":
I don't change my handbag every season. I believe in the Yves Saint Laurent woman who either has her hands in the pockets of her pantsuit or is holding her lover's hand. She doesn't need a bag.

על "שחור" VS. "בז'":
If you don't want to make any mistakes, buy black clothes. That's always good. And from age 50 on, you can slowly start adding a little beige. That's softer. Every five years, you should take a critical look at your own wardrobe and, if necessary, eventually swap your bikini for a one-piece swimsuit.

על "פוטוגניות":
I learned so much from Tom Ford. I used to be very shay from the camera, but when you don't feel comfortable, you never look good. You have to be' IN LOVE' with the camera…say 'I love the camera, I love the camera'…"
(אגב, אודטה שוורץ, כוהנת הפטנטים ומוזה מקומית בפני עצמה, נתנה פעם את אותה העצה...)

על ההיררכיה שבעולם האופנה:

 “I’ve never been an assistant. You don’t climb the stairs, you go down. Because when you go to a fashion show, the best walk is the first walk".

 

First Five Minutes of New Carine Roitfeld Doc Mademoiselle C

אבל יותר מההערצה שלי "לסטייל והשיק" האישי של הגברת, כמו גם עבודתה בווג פאריז ובבית גוצ'י, מרשימות אותי היכולות שלה להרים את עצמה מהעפר לאחר השמועות, הלכלוכים והסקנדלים שליוו את פרישתה הצורמת מתפקיד העורכת הראשית בווג פריז והדרך בה היא פרשה כנפיים, כמו הספינקס האגדי, והמשיכה לרחף ולעוט במרומי עולם האופנה גם בגולה, על אדמותיה של ניו יורק (שם מתגוררים ילדיה). סיפורי נפילה והשתקמות כאלה, הם שעוררו בי השראה ומילאו אותי בהערצה אמיתית כלפי האישיות שמאחורי פני הדביבון והסגנון שמתבסס על עקבי סטילטו משובחים וחצאיות עיפרון. ב9/11, לא במקרה, הושק בניו יורק "Mademoiselle C" (הכינוי שהעניק לה הקיסר, קרל לגרפלד), הסרט הדוקומנטרי העוקב אחר תקופה זו שלאחר נפילתה מצמרת ווג פריז והאופן בו הצליחה לטהר את שמה ולהפוך מדמות מושמצת למוערצת שוב (טריילר- כאן). הוא מגולל סיפור הקמת המגזין החדש שלה CR FASHIONBOOK (הבכורה הקבילה אגב, להשקת הגיליון השלישי של המגזין!), עמוס בפניני החוכמה של המדמואזל, כמו גם צילומי "מאחורי הקלעים" בתצוגות אופנה וראיונות קצרים עם מעצבי על, המדברים לזכותה של העורכת המוערכת.

 פוסט נוסף על "סגידתי לרויטפלד" - כאן ו על המפגש שלי איתה במציאות (!) - כאן.

Anna: Out ; Carine: In

בשבוע שעבר, טפח על פנינו מגזין הפורבס והפריח את התפיסה השגויה בה אנו חיים, לפיה האישה המשפיעה ביותר בעולם האופנה היא אנה וינטור. על פי דירוג הנשים המשפיעות ביותר לשנת 2012 שערך המגזין, מדורגת וינטור רק במקום ה51 והלא מכובד, אחרי דיאן פון פירסטנברג, מקום 33, ואנג'לה אהרנדס, מנכ"לית ברברי, במקום 45. הדרוג נעשה על פי שכלול העושר הכלכלי שבראשו עומדת המדורגת, הונה האישי, נוכחותה והופעותיה בתקשורת, כאשר מספר העוקבים שלה בטוויטר, מעריצי עמוד הפייסבוק או מספר החולצות שעליהן מודפסת דמותה-בעלי משקל נמוך יותר. באותו השבוע בו התפרסם הדרוג, נחשף עמוד הפינטרסט של וינטר, שכלל תמונות רגלי צפרדעים מקורקפות מעור ועכבר קירח עם פני קרנף. ללא ספק, לאישה יש טעם נרכש שאינו ערב לחיכם של כל אחד. לאחר שנגזל ממנה הטייטל שדבק בה בעשור האחרון ואת כיסא ה"עורך המשפיע" ריק, לא יכולתי שלא לתהות מי תשב לריק הזה שהותירה אחריה וינטור. התשובה עשויה להיות קארין רוייטפלד, שלא הופיעה ברשימה של פורבס ולא פתחה חשבון פינרסט, אבל עמוד הטמבלר החדש שהשיקה שבוע לפני כן הופץ באמצעות נערים ונערות, טמבלריסטים פופולאריים, שהוזמנו על מנת לטקס עצה לכוהנת הסטייל.

(קארין רוייטפלד ואנה וינטור באירוע גאלה כלשהו...)

בעבר כבר הועלו ההשערות כי רויטפלד היא זו שתירש את וינטור לאחר פרישתה (למרות שכפי שהעניינים מתנהלים כיום, וינטור לא מתכוונת להעביר את השליטה על המגזין בקרוב וכנראה שתמשיך לנהל אותו מהקבר). בזמן שערכה את הווג הצרפתי, התמידה רויטפלד להכחיש כל רצון לעמוד בראש המגזין המסחרי והבנאלי ביותר של הוצאת קון-דה-נאסט. אולם מאז, הנסיבות השתנו ורוייטפלד מצאה את עצמה בניו יורק, לא רחוק מחוזותיה של וינטור. בספטמבר היא תשיק את המגזין החדש שלה, (CR FASHION BOOK), שהוא סוג של מגזין דו שנתי קשיח כריכה, שלטענתה, טרם נראה מגזין כמותו. צוות המגזין, מורכב מאסופה של צלמים, כותבים וסטייליסטים מוכשרים שהיא עצמה צדה והעניקה להם את ההזדמנות הראשונה בביזנס, ממש כפי שעשתה בווג הפריזאי, מאז שהחלה לערוך אותו ב2001. היא עצמה, אגב, פתחה את הדלת בפני עמנואל אלט, שעלתה על יוצריה והייתה המלפפון שהכה את העורכת הראשית לאחר שירשה את כסאה. על המגזין היא החלה לעבוד מוקדם יותר השנה, במקביל לשיתופי הפעולה שלה עם מגזינים מתחרים, כדוגמת V ו-VMAN, עבורם היא סגננה את הפקות השער לחודש הקרוב.

(Carine Roitfeld after she had her "personality drink", Photo by Jeremy Kost)

חוץ מההשתלטות המטאורית של רויטפלד על דוכני המגזינים, ב 6 לספטמבר, תורגש נוכחותה גם בסניפי M.A.C ברחבי העולם עם השקת הקולקציה שהיא עיצבה עבור המותג. הסטייליסטית בעלת המראה האייקוני, שהפכה למודל על פיו יצק טום פורד ויצר את דמותה של האישה של גוצ'י והפך גם ללוק שבלט כמעט על כל מסלול בחורף 2001 (כפי שזיהתה וכתבה רות לה פרלה ב"ניו יורק טיימס", כשסיקרה את אותה עונת תצוגות) לא התברכה בכישורי איפור וירטואוזיים במיוחד. שערה החלק כקרש מחסה את פניה וחושף רק לעיתים את הכהות הבולטת בעפעפיה, שמעניקה לעיניה מראה של עיני רקון. אלה, יחד עם הרזון הקיצוני של המדמואזל, מעניקים לה מראה די חריג ואקסצנטרי, שאינו מתיישב עם מודל היופי הזוהר והמקובל. לטענתה, אגב, "איפור העיניים נראה הכי טוב בבוקר שאחרי...", כפי שאמרה בראיון לקראת השקת קולקציית האיפור שלה, מה שאומר שמסירי איפור, לא יהיו חלק מהמוצרים שיגיעו לחנויות במסגרת זו.

(מימין- רויטפלד בתמונה שצילמתי בעצמי בפאריז, במהלך שבוע אופנת ההוט קוטור, ינואר 2010, משמאל- רויטפלד ב1999, בתמונה של מריו טסטינו, מתוך הספר של טום פורד)

הסגנון הייחודי של רויטפלד ניחן באופן בו היא עצמה בוחרת להתלבש, אך גם באופן בו היא מלבישה את הדוגמניות בהפקות האופנה עליהן היא חתומה. מראה המשלב ניחוח רוסי (בהשראת מוצאו של אביה), חושניות פריזאית (שירשה כנראה מאימה- היא נהגה למרוח לה את האיילינר בתור ילדה), נונשלאנטיות (שכפתה עליה כנראה האנורקסיה), מיניות (שלמרות שהיא מתעקשת שאינה נימפומנית, ממשיכה לבעור במיטתה שלה ושל בן זוגה ואבי ילדיה, כריסטיאן ריסטיין, אולי משום שמעולם לא נישאה לו), חוצפה וחוסר מעצורים (משהו שכנראה תפסה על הדרך). אולם יותר מההערצה שלי לסטייל והשיק האישי של הגברת, כמו גם עבודתה בווג פאריז ובבית גוצ'י, מרשימות אותי היכולות שלה להרים את עצמה מהעפר לאחר השמועות, הלכלוכים והסקנדלים שליוו את פרישתה הצורמת מווג והדרך בה היא פרשה כנפיים, כמו הספינקס האגדי, והמשיכה לרחף ולעוט במרומי עולם האופנה גם בגולה, על אדמותיה של ניו יורק (שם מתגוררים ילדיה). סיפורי נפילה והשתקמות כאלה, הם שעוררו בי השראה ומילאו אותי בהערצה אמיתית כלפי האישיות שמאחורי פני הדביבון והסגנון שמתבסס על גרביוני ביריות וחצאיות עיפרון. זה נכון שבעידן ה"כפר הגלובלי" של היום, גם האופנה היא גלובלית, והיו לה קשרים גם לפני זה וכו', אבל מי שחששה שלא יזמינו אותה יותר לתצוגות אופנה (ובאמת נעלמה מהשורה הראשונה בהן למשך עונה אחת או שתיים), הצליחה לטהר את שמה ולהפוך מהאדם מושמץ למוערץ. וזהו שינוי תדמיתי שמצדיק כבוד לא בכדי.

(כתבת פרופיל שערך הCNN על קארין רויטפלד בשלושה חלקים)

עבור מי שהתקשה לעקוב- להלן תקציר "מהפרקים הקודמים":

רויטפלד החלה את דרכה כדוגמנית ובטרם מונתה לעורכת המגזין, היא פעלה כסטייליסטית. שיתוף הפעולה שלה עם טום פורד והצלם מריו טסינו עבור המותג גוצ'י, לפני כ20 שנה, הוליד מחדש את המותג המנומנם גוצ'י והפך אותו לצעיר, נחשק ויוקרתי יותר מאשר היה אי פעם. רויטפלד, שימשה כמוזה עבור טום פורד (שהיה אז המעצב הראשי במותג) והייתה אחראית גם על עבודות הסטיילינג (במודעות הפרסומת של המותג, היה פורד מחקה בעיצוביו את סגנון הלבוש שלה והדוגמניות העתיקו את שפת גופה). מינויה של רויטפלד לעורכת המגזין לפני מעל לעשור, גרם ללא מעט אנשים להרים גבה, אולם תוך שנים ספורות, בעזרתם של מספר צלמים, סטייליסטים וכותבים מוכשרים היא הצליחה להוכיח את כישוריה ולהפוך את ווג פריז ללהיט. בתקופתה עלה מחזור המכירות של המגזין ב40%.

(רויטפלד, כבר לא רואה את ווג ממטר. התמונה צולמה במהלך "Fashion Night Out" בפאריז לפני כמה שנים)

עזיבתה של רויטפלד התרחשה בסמיכות לצאת גיליון דצמבר 2011, הידוע לשמצה, אותו ערך טום פורד. התמונות הפרובוקטיביות המציגות זוג זקנים מתעלסים וסימני ליפסטיק מרוחים על ישבנו המקומט של הגבר, עירום רב, ילדות מאופרות בתנוחות מפתות או הפקה נוספת שעסקה בניתוחים פלסטיים בצורה וולגרית וגסה, הצליחו לעורר סערה תקשורתית למרות שלא היו חריגים לקו האסתטי או הקונספטואלי של המגזין. המפרסמים במגזין החלו להעלות את הטענה כי המגזין אינו מספיק מסחרי. תלונותיהם הופנו לכיוון אופיו ואל העובדה כי לא כלל מספיק סחורות מתוצרתם. איומיו של ברנרד ארנו, מנכ"ל חברת LVMH, להפסיק לפרסם במגזין אלא אם יתפוס כיוון מפוקח יותר- היו בין השמועות שבהן נתלתה עזיבתה של רויטפלד (היא עצמה הפנימה את הלקח גם כן והצהירה כי במגזין נתנה את דעתה גם לאינטרסים של המפרסמים). עוד סיפרו כי דרישות השכר המופרזות של רויטפלד (שביקשה תשלום על ימים שבהן לא נכחה במשרד) והסכסוך שלה עם בית האופנה בלנסיאגה היו לה גם הם למכשול. רויטפלד הואשמה בניצול תפקידה כעורכת, כאשר שלחה את פריטי קדם הקולקציה של בלנסיאגה (אותם ביקשה להשאיל עבור הפקות אופנה של המגזין) לאחד מלקוחותיה הפרטיים (המותג מקס מרה שגם הופיע על דפי הווג הצרפתי הרבה מעבר לאימפקט האופנתי או הכלכלי שלו). כל אחד מהפריטים הופיע במבחר של מקס מרה ורויטפלד, יחד עם כל צוות המגזין- הוחרמו ולא הוזמנו יותר לתצוגות של בית בלנסיאגה (אל דאגה, הצדדים הספיקו ליישב את ההדורים מאז).

(למטה- מימין- בפרווה של ריק אונס, משמאל- בטרנץ' של מרג'יאלה)

אם חשבתם שאני היחיד שהיה מוכן להיכנס לסנדלי הגלדיאטורים השחורים של אליה, החביבים במיוחד על רויטפלד, למעילי הפרווה של ריק אוונס או לטרנצ'ים של מרג'יאלה אותם היא לובשת מדי עונת תצוגות, אתם טועים. את הבלוג I want to be a Roitfeld, המגולל כל התפתחות בחייהם של רויטפלד וילדיה (ג'וליה, שהפכה לאם לא מזמן והעניקה לרויטפלד את התואר הבלתי נחשק "סבתא", וולדימיר, אמן, שיוצא עם ג'יובנה בוטגביליה, דוגמנית עבר, קולגה של אימו וסטייליסטית שעבדה בין השאר גם בווג האיטלקי- ואין לי מושג איך היא מתמודדת עם הדימוי של בנה ושל בוטגביליה במיטה...). לאחרונה נתקלתי גם בפורום מ-ע-ו-ל-ה, שכולל כמעט כל הפקת אופנה שפורסמה בווג הצרפתי בתקופת שניצוחה של רויטפלד על המגזין, לצד כתבות וציטוטים מרתקים ומעשירים מאותה העת. אני עצמי, אספן צנוע של המגזינים עליהם היא חתומה, עברתי על כל 53 העמודים של פורום זה בשקיקה והנאה רבה. אפשר ללמוד ממנו המון על הסגנון, הטעם והמאפיינים המיוחדים של הלוק הרויטפלדי, כמו גם השקפת הסטיילינג של העורכת שהפכה בעצמה לאייקון אופנה בלתי מעורער.

על עקבים

נעלי עקב הן הרבה מעבר לסתם עוד פריט אופנה שגרתי או אביזר פונקציונאלי בעל תפקיד שימושי. עקבים מקנים ביטחון באופן מיידי לכל אישה שנועלת אותן ומאפשרים לה להתחבר לנשיותה מהר יותר מאשר כל פריט לנז'רי או בגד אחר. הם משרים יציבה נכונה ואצילית; גב זקוף, מבליטים את הישבן ומהדקים את הירכיים. הם מבליטים את תנועתיות האגן בזמן ההליכה ויוצרים את צללית "שעון החול" הכל כך נחשקת (על פי הסיפורים, נהגה מרלין מונרו להזמין את נעלי העקב שלה עם הפרש של שני סנטימטרים בין נעל שמאל לנעל ימין, על מנת להדגיש תנועתיות זו). התנוחה הזקורה שהן משרות על הנועלת אותן, התגלתה על ידי מדענים אנתרופולוגים כאותה תנוחה המשמשת את נקבת הקוף לבשר לבן זוגה כי היא מוכנה לאקט של רבייה. אין פלא שגברים רבים כל כך מוצאים את נעלי העקב, ואת הנשים הנועלות אותן, סקסיות. כל זה, עוד לפני שהתחלנו לדבר על הפטיש שחלקם מפתחים כלפי נעלי העקב עצמן או כפות הרגליים שהילכו בהן.

(נראה כמו "שוקולד מנטע מסטיק", Guy Bourdin - Vogue Paris- June 1979)

יש שיטענו כי עצם נעילת נעלי עקב, הוא מעשה משפיל ומביך עבור כל אישה ברת דעת בעת המודרנית. אולם אם נחשוב על זה קצת יותר, העובדה כי עקבים מוסיפים כמה סנטימטרים לא מבוטלים לנשים הנועלות אותם, מאפשרת להם להדביק את פער הגבהים עם העם הגברי. פרט לכך, כל סנטימטר בגובה, מוריד קילוגרם אחד במשקל, כך שסך הכל נעלי העקב משרתות את זו שנועלת אותן ואותה בלבד.

(תמונות שצילם גיא בורדין המהולל עבור הקמפיין של מעצב הנעליים האהוב ביותר על פטרישיה פילדס, צ'רלס ג'ורדן, 1979)

היוונים הקדומים תארו את אפרודיטה בנעליים מוגבהות ומאות שנים מאוחר יותר, בתקופת שלטונו של לואי הארבע עשרה, הפכו נעלי העקב בעלות הסוליה האדומה לפריט חובה עבור כל אריסטוקרט ובן אצולה שהשתייך לחצר המלוכה. אחרי מלחמת העולם השנייה, נולד גם עקב הסטילטו, כשהחיילים שבילו את מיטב שנות נעוריהם בחלומות אחר נעלי עקב מרקיעות שחקים, חזרו לבתיהם אל נשים שנאלצו למלא את תפקיד בעליהן ובהתאם, נעלו נעליים נוחות יותר. עם חזרת האישה לאורח החיים הביתי בשנות ה50, נולד מבחר רחב יותר של נעלי עקב, והסטילטו בפרט. אחדים טוענים כי היה זה סלבטורה פרגמו האיטלקי, שהגה את הרעיון לעקב הסטילטו מפורסם, אחרים טוענים כי היה זה רוג'ר ויוייר הצרפתי. אולם הסברה הרווחת היא שמדובר במספר מעצבים שפיתחו את הרעיון באותה תקופה במקביל. ואם הכל נראה כל כך נפלא, האם יתכן ויום אחד יחזרו גם הגברים לנעול עקבים, כפי שהיה נהוג בתקופתו של לואי ה14 לדוגמה? פטרישיה פילדס, הסטייליסטית המפורסמת של הסדרה המצליחה "סקס והעיר הגדולה", חושבת שלא. "האופן בו אנו מתלבשים הופך לפשוט יותר ויותר ככל שעובר הזמן, הרבה יותר פונקצנאלי ויעיל. זהו טבעו של העולם", אומרת פילדס. "פאר ורהבתנות עם נחלתו של העבר", היא מוסיפה.

(עוד תמונה של גיא בורדין)

כיוון שלא כל אחת נולדת "שרה ג'סיקה פרקר", ההסתגלות להליכה על נעלי עקב עשויה לקחת זמן ממושך, לעיתים אף ארוך יותר מהזמן שלוקח לתינוק ללמוד ללכת. מומחים אחדים, ממליצים ללכת על השיטה ההדרגתית, "Baby Steps" ולהתרגל להליכה על נעלי עקב באופן מדורג; להתחיל ב"עקבים חתוליים", Kitten Hils", כפי שנאלצה ללבוש קרלה ברוני, דוגמנית העבר ורעייתו של ניקולה סרקוזי, על מנת לא להיראות גבוהה ממנו בראש) ולהמשיך בעקב בינוני עד ל12 הסנטימטרים הנכספים. אחרים, ממליצים ללכת על "הכל או כלום" ולקפוץ ישר למים העמקים, או במקרה שלנו, לדלג אל העקבים הגבוהים, בדומה לאלה שניקול קידמן, (מטר ושמונים סנטימטרים), לא יכלה להרשות לעצמה בעת שיצאה עם טום קרוז, (מטר ושבעים ואחת סנטימטרים). תקופת ההסתגלות אומנם תהיה כואבת ורצופה ביבלות, אך לבסוף זה ישתלם. בדרך החתחתים הזו עד להליכה הבטוחה והחלקה על נעלי העקב, מומלץ להיעזר בשלל כריות הג'ל, הפלסטרים הנסתרים והעקביות שמציעים בתי המרקחת וחנויות הנעליים על מנת להקל על "כאבי הגדילה".

(אחד מדגמי נעליים האהובים עלי, טום פורד עבור גוצ'י, קיץ 2004)

וכאשר מגיעים ליעד הנכסף, רצוי גם לא לזייף בהתאמת הנעל הנכונה לפריט הלבוש המתאים, על מנת שלא לפספס ולא קמצוץ מהפוטנציאל של נעלי העקב הנכונות לשדרוג ההופעה. נעלי סטילטו (עקב מחודד) יחמיאו לשמלות או חצאיות עיפרון באורך מתחת לברך. פלטפורמות, או עקבי יתד עשויים משעם, יתאימו להינעל בחוף הים והשאר יחמיאו למכנסיי קצרים או ארוכים ומתרחבים. סנדלים על עקבים יתאימו לכל שמלה קיצית ואילו נעלי סירה עם עקב רחב ועבה יהלמו שמלות ערב לאירועים רשמיים. על פי חוקי "החברה הישנה", ה"אולד סקול", את סגנון הנעל וצבעה, יש להתאים לתיק ולחגורה. אולם בעת המודרנית ועידן "הסטייל החופשי והאישי", החוק היחיד הוא ש"אין חוקים".

(עוד תמונות של בורדין עבור צ'רלס ג'ורדן)

From Time To Time

זמן הוא אחד המשאבים היקרים ביותר בעידן המודרני. כשהייתי ביסודי, שאלה אותי אימי מה הייתי מעדיף; "זמן או כסף", ואני עניתי, "זמן, כי כשיש יותר זמן אפשר לעשות יותר כסף". זה נכון, אני נמנה בין אותם TYPE A PERSONALITY, שתמיד חסרות להן כמה שעות ביממה (מאפיין נוסף של קבוצה זו הוא הסיכון הגבוה יותר ללקות במחלות כמו יתר לחץ דם, התקפי לב וכו'. נו, שויין). במהלך השיעורים, הייתי חולם בהקיץ ומדמיין שיש לי את היכולת לעצור את הזמן, ממש כמו סמנתה מ"Bewitched". מה הייתי עושה בזמן הזה? לא יודע; יוצא להפסקה, מעתיק מהתלמיד הכי חכם בכיתה, גונב את המבחן מהתיק של המורה.... בעולם האופנה, עולם המושתת על מגמות וטרנדים, זמן הוא אלמנט קרדינלי ומשמעותי אפילו יותר מאשר אפשר לתאר. מעבר לביטוי הפשטני של אלמנט הזמן באופנה, כחלק מהעונתיות לפיה מתנהלת התעשייה, הזמן מנהל ומשפיע על עולם אופנה גם בצורה מופשטת יותר.

אלן דביוטון על המיצג שהשרה אותי לכתוב את פוסט זה

הטרנדים והמגמות מנהלים את שיח האופנה היום יומי, מנחות את המעצבים בעבודתם ומפרנסות אינסוף חברות ואתרים של חוזי טרנדים הצצים בתקופה האחרונה כמו פטריות אחרי הגשם. אבל טרנדים אינם צצים משום מקום; הם מושפעים מהלכי הרוח של התקופה, האומנות, האדריכלות, התרבות ושאר האלמנטים הסובבים אותנו בטווח של השנתיים הקרובות (חברות המבצעות תחזיות אופנה עובדות בד"כ בטווח של שנתיים, 4 עונות). אולם מה שהרבה פעמים הופך דבר למוצלח הוא הרלוונטיות שלו לתקופה, כלומר התזמון (!). התזמון באופנה, כמו בכל תחום אחר בחיים הוא הכל. לעיתים, אפשר להתבונן בדגם או בתצוגת אופנה שלמה מבלי להבין מדוע היא כל כך קוסמת לנו, למרות שעל פניו אין בה כלום. הרבה פעמים הסיבה לכך היא החיבור המדויק שלה לתקופה. הרבה לפני שמשהו הופך לטרנד, הוא עשוי להימצא כאלמנט אזוטרי המופיע בקולקציה של מעצב אחד ואחריו יבואו כל השאר. יותר מאשר יכולות עיצוב נעלות ורעיונות נפלאים, מעצב אופנה מצליח חייב לדעת לספק את הדבר הנכון בזמן הנכון ולא שנייה אחת קודם או אחר כך. אם יציג אותו קודם- יאבד רעיון בעל פוטנציאל לתהילת עולם כאילו לא היה ויתבטל ע"י הקהל בפניו הוא מוצג. אילו יציג אותו שנייה אח"כ, נאמר: "ראינו כבר מליון כאלה...סתם עוד טרנד חולף". פריטים כמו השמלה השחורה הקטנה או החולצה הגברית הלבנה והמכופתרת, אותם אנו מגדירים כ"אל זמניים" או "אלמותיים", הם בדיוק אותם הפריטים שניצחו את מבחן הזמן, אולם סביר להניח שאילו היו מוצגים בתקופה אחרת, לא היינו מוצאים בהם את החן מלכתחילה וגורלם היה כגורלן החולף של כריות הכתפיים.

(אותה הגברת בשינוי אדרת- מימין; לורן האטון בדגם מהקולקציה הנשים הראשונה של פורד, קיץ 2011. מימין; דוגמנית בדגם מקולקציית קיץ 2001 של YSL, הראשונה שעיצב פורד עבור המותג)

(מימין; שרליז ת'רון בשמלה מהקולקציה האחרונה שעיצב טום פורד עבור YSL. משמאל; קרמן קס בשמלת הרצועות)

ניקח לדוגמה את טום פורד, הוא התחיל את דרכו בגוצ'י בשנת 1992, ובמשך תקופה ארוכה נשאר מתחת לרדר (לא רק בגלל שזה היה חלק מהחוזה עליו הוחתם, אלא גם בגלל שלפורד, שלמד בכלל עיצוב פנים, לקח זמן לפתח את טעמו וסגנונו העיצובי וגם לציבור לקח זמן להתרגל אליו). אחרי 1996 ועד שפרש מגוצ'י ב2004, הוא היה הכוכב הנוצץ והקסום ביותר בשמי עולם האופנה. האם היה זה בזכות העיצובים המעולים או החדשנים שלו? לא, הוא פשוט ידע להתאים את עצמו להלך הרוח של התקופה- למתג נכון את המוצר שלו בהתאם לה ולתת לקהל היעד בדיוק את מה שהציבור רודף הסלבריטאים ושוקק המותגים רצה לקבל אז. היום, לאחר כ6 שנות הפסקה מעולם אופנת הנשים, פורד ממשיך עם אותו סגנון עיצובי והעקרונות המנחים אותו בניהול האימפריה שלו נשארו זהים לאלה שעל פיהם פעל בעבר; בתצוגה הראשונה צעדו אייקוניות אופנה (וכך המותג נקשר לסלבס זוהרים), הבגדים מתומחרים במחירים מרקיעי שחקים, פורד לא מפסיק לקשקש על איכות וכו'. אבל הדגמים עצמם לא מגלמים בתוכם את אותו האפיל הקסום שהיה לשמלות הפאייטים בסגנון האוריינטלי, שעיצב לתצוגה האחרונה שלו בYSL או לשמלת הרצועות הורודה שלבשה כרמן קאס בתצוגת גוצ'י קיץ 2003 (ואגב שמלה זו- זו בדיוק הדוגמה לדגם שאין בו כלום, אך יש בו הכל). היום, זה פשוט לא נראה טוב. זה גרוטסקי, מצועצע ונפוח, ממש כפי שאנו חווים את טום פורד כיום. כי מה שהתאים והתקבל בברכה לפני 6 שנים, לא בהכרח עובד כיום.

גליאנו, זמנך עבר- מימין; דוגמן בתצוגת הגברים של ג'ון גליאנו לקיץ 2001. משמאל: גליאנו בפינאלה)

התזמון גם הוא חלק בלתי נפרד מהאינטגרל שקובע מה "IN" ומה "OUT". סיפורי אהבה גדולים שליבלבו בתקופה מסוימת, יכלו בכלל לא להתקיים אילו המפגש הראשון בין בני הזוג היה מתקיים על הקרקע הלא נכונה- מצב הרוח הלא נכון או נסיבות השונות מאלה בהם הם התקיימו (רק חישבו איך היו נראים חייכם אילו הייתם פוגשים מישהו אהוב או שנוא בתקופת חיים אחרת). כך משל, אילו אלבר אלבז לא היה נזרק ממחלקת העיצוב של YSL ב91, ע"י טום פורד, הוא מעולם לא היה מגיע ללנוין. גם גורלו המר של גליאנו לא היה אותו הגורל אילו היה משמיע את דעותיו הגזעניות בפומבי בשעה שהוא מתבוסס בגילופין בזמן אחר, נגיד 10 שנים קודם לכן (כפי שכנראה באמת קרה, גם על פי התיעודים, אך טוייח על ידי כל הצדדים). מדוע? כיוון שאז הוא היה נכס יקר מפז עבור LVMH וברנרד ארנו לא היה מעלה על דעתו להיפטר ממנו.

"Christian Marclay's 'The Clock

יש המאמינים כי הכל נקבע מראש, שסופו של כל אחד כתוב איפשהו למעלה בספר שנפתח מדי שנה ביום כיפור ושממש כמו גווינט פלטרו בסרט "דלתות מסתובבות", לא משנה מה תהיה הדרך, התוצאה היא זהה. אני מאמין שהכל אולי כתוב מראש, אבל "הרשות נתונה", וכחלק מזה, הדרך היא המשמעותית ביותר- כיוון שאנו מעבירים את חיינו לאורך זמן. האם הדקות והימים שבזבזנו בהערצה כלפי טום פורד הן בזבוז של זמן נוכח הקולקציות המזעזעות שלו כיום? לא, הרי פורד היה בין המעצבים המכריעים שעיצבו את העשור הקודם וזה לפניו, פיתחו את טעמינו האופנתי והשפיעו על המלתחה שאסף כל אחד מאיתנו במשך אותו הזמן. הוא תרם לטעם האופנתי שלי ושל רבים אחרים, כמו גם לסגנון שלמדנו להעריך בהווה. כמו טום פורד, גם הצללית המודגשת שהעניקו כריות הכתפיים לאזור זה של הגוף חזרו יום בהיר אחד לאופנה. אולם בשונה ממנו, הן חזרו היום כאלטרנטיבה משופרת למה שהכרנו אז- טעם משודרג לזיכרון נושן, שהרבה היו מעדיפים לאבד, אולם ככזה, הוא קרוב יותר ולכן מנחם יותר. האם היינו מעריצים את הכתפיים הזוויתיות המובנות במקטורנים של מרג'יאלה, בלמן או בלנסיאגה, אילו קדמו לעידן בו שלטו הכריות של ה80? יכול מאוד להיות שלא.

ניחוחות של נחשקות

קוקו שאנל אמרה פעם, שאישה ללא בושם, לעולם לא תוכל להיות נאהבת. שאנל, הידועה בזכות משפטי הקאלט שלה (שהפכו במרוצת השנים לקלישאות חבוטות, חלקן באמת נאמרו על ידיה וחלקן יוחסו לה לאחר שהושאלו מקוטוריירים אחרים כדוגמת YSL או פייר בלמן- וויסה ורסה), ידעה דבר אחד או שניים בבישום, אבל בשיווק היא ידעה הרבה יותר. למרות הדעה הרווחת כי מדובר ב"פמיניסטית חסרת תקנה", קוקו שאנל, המדמואזל הניצחית, בנתה את האימפריה שלה על גבם של גברים. סיפור חייה הוא דוגמה מצוינת לאופורטוניזם-שוביניבטי של נשים מסוימיות, המאמינות בלב שלם כי אישה לא יכולה להצליח בלי גבר עשיר שיתמוך בה. למרות ההצלחה הכבירה של האסטרטגיה הזו, לקוקו שאנל זה עלה בסופו של דבר במפעל חייה המשגשג, כאשר איבדה אותו לאחד ממאהביה. אבל שאנל ידעה כבר אז ש"נזקקות" הייתה ערך עליון. המדמואזל הקוקטית (קיצור של הצירוף "Kept Women") הבינה את הצורך של אישה להיות מחוזרת, להרגיש שיש לה יעוד גם פרט לעצמה- עבור גבר שנמשך אליה, אוהב ומעריץ אותה, כזה שגם יהיה מוכן לתת לה את זרעו ולהביא עימה ילדים באחד מן הימים (דבר שאליו היא עצמה לא זכתה).

Vogue Paris February 07 by Mario Testino

כיום, 90 שנה בדיוק לאחר השקת Chanel No5, ההשגות של שאנל עדיין עומדות במבחן המציאות, אך הן נושאות אופי מתכתי, אלקטרוני, טכנולוגי וניצבות על רקע תפאורה שונה לגמרי. לצד המגע האנושי והצורך באהבה, קרבה ונזקקות במערכות הבין אישיות שלנו, אנו מקיימים עולם מקביל של מערכות יחסים- מערכות יחסים וירטואליות. אנו מתקשרים בפייסבוק עם אנשים שלעולם לא הכרנו פנים מול פנים (היי אורית בנצקי), מוצאים את דרכינו לסיפורי אהבה שפורצים את גבולות הרשת (אני חושב שמיותר להביא דוגמאות, עם כולנו התחילו כבר דרך הפייסבוק. אחרי הכל ככה התחיל כל הפורמט...), אנחנו מצייצים על אירועי היום בטוייטר ומעלים באופן אינסטינקטיבי ומהיר את התמונות מעולמינו באינסטגרם. את שיחות החולין הטראנסאטלנטיות בטלפון, החליף הסקייפ ואת הציטוטים בבית הקפה החליף המסנג'ר. אבל כולנו נשארנו בני אדם, כמות הלייקים אותם אנו סופרים בקנאות על כל סטטוס, תמונה או לינק שאנחנו מעלים, ממשיכה לספק לנו את אותו הסיפוק שאנו חווים מתחושת הנזקקות הבינאישית בעולם המיתי והפרהיסטורי שבו חיה קוקו שאנל. קרולינה הררה השיקה לאחרונה את הבושם החדש שלה לגברים, VIP MEN212. על תפקיד האף (בעל המקצוע המרכיב את הניחוח) הופקדו הפעם שניים (נחיריים), דוויד אפל ואמלי קופרמן, גבר ואשה. בעוד שהדיון שהוביל אפל בנוגע לבושם סבב סביב הרגשת הגבריות והגברים של ניו יורק, הנושא שהובילה קופרמן, התמקד ביכולת לפתות ובאלמנטים שהופכים גבר לנחשק בעיני אישה. המהלך הגאוני הזה שבמתן במה לזווית הנשית מול הגברית, מהווה למעשה יישום משוכלל יותר של העיקרון של שאנל. הגבר ייתן את הטון לגבי מה שגבר מעוניין להרגיש בבואו לכבוש את ליבה של בת המין השני ואילו האשה, תעטוף את תמצית הבושם בניחוחות המעוררים את המשיכה של בנות מינה. התוצאה של סיעור מוחות אינטנסיבי זה היא קוקטייל מתפרץ של וודקה עם מנטה קפואה, קוויאר ליים המעניק נופך מעט פירותי ואלגנטי, עץ הקינג-ווד שמספק נגיעה טרופית מוזהבת ויוקדת ותבלינים תוססים. המחיר: 520 ₪ ל- 100 מ"ל ומיותר לציין כי ניתן להשיגו בפרפומריות המובחרות וברשתות הפארם במחוזותינו. (אני כן חייב לציין כי הוא מזכיר לי בושם אחר ומוצלח לא פחות, WOMENITY של מוגלר, שמכיל גם הוא קוויאר ופירות מתקתקים (תאנים) וזכה גם הוא לקמפיין- וירטואלי וגשמי- שלא יבייש את זה של הררה).
זירת ההתרחשויות העומדת ברקע הבושם, נבחרה להיות העיר ניו יורק. 212, הוא למעשה הקוד האיזורי של מנהטן. למה? בחוברת המלווה את הבושם נכתיו, ואני מצטט: "בניו יורק, מישהו משעמם, יכול להפוך למעניין וכיפי". קרי, התבשמות בניחוח של 212, האיזור, או הבושם, תהפוך אותך למגניב ונחשק. "Are you on the list", אותו משפט קאלט מקמפיין בושם הנשים מהשנה שעברה, ממשיך ללוות גם את בושם זה, ופורט על מיתרי אותו הצורך הנצחי שלנו להרגיש נחשקים ומקובלים על ידי החברה.

"Party Time" - From the Book "I Know You From New York"

לחצו להגדלה.

קרולינה הררה ג'וניור (אגב, גם לבן של אוסקר דלה רנטה קוראים דלה רנטה ג'וניור...מעניין. שניהם קולומביאנים), שמונתה על פרויקט שיווק הבושם בחרה לתעד את חיי הלילה התוססים של ניו יורק והשיקה ספר אקסקלוסיבי, ב1,500 עותקים (בלבד, //עם קרוס כפול//). הספר מציג את אושיות האופנה וכוכבי תרבות המועדונים של העיר, אותם אנשים שמגדירים עבורנו את כל מה שניו יורק מייצגת, כל מה שהיינו רוצים לעשות בעיר או את מי שהיינו רוצים (לפעמים) להיות. האנשים הללו, שחיים את עולם האופנה או חיי הלילה, הפכו למעניינים יותר מלחיות את חיי הלילה בעצמם, במילא כולנו נהיה עצלנים מידי כדי לעזוב את המחשב והחדר הממוזג בקיץ או את שמיכת הפוך בחורף ולצאת לחוות הכל בעצמינו. נעדיף לצפות בכל דרך המסך (וחוץ מזה, מרחוק הכל נראה תמיד כל כך הרבה יותר מעניין מהדבר האמיתי). כדי לסמן V על אספקט ה"הריאלטי" ההכרחי והמתבקש, התמונות כולן צולמו בידי נציגי אותה תרבות מועדונים אופנתית בכבודם ובעצמם: Hanuk, JD Feruson, Jeremy Cost, Derek Blasberg, Gerard Estadella. אולם למרות הטון העוקצני שחלקכם עשוי לחוש בין השורות, מדובר בספר מוצלח ביותר, המצליח לתפוס את שביב החיים והברק העליז בעיניהם של אותם האנשים עליהם אנו נהנים לקרוא במגזינים- בעודם טורפים את העיר האגדית, ניו יורק. החיות שבצילום והעובדה כי הוא מנסה לתת את התמונה האותנטית ביותר ובכך לקרב את המתבונן בו לסיטואציה היא גדולתו. עבורי, סיפקו התמונות של המיש בולס, אנדרה ליאון טאלי או ג'וליה רויטפלד שהופיעו בספר, את הריגוש וההרגשה "האינית" שקרולינה ניסתה להשרות באמצעות הפרויקט. הדוגמן שנבחר לקמפיין, ודאי זכור לכם מ8 העונות בהן כיכב במודעות של טום פורד (חלקן היו באקסקלוסיביות) נוסף לתפקיד בסרטו, "A Single Man", בתור הבחור שגרם לקולין פרת' התקף לב והיה גם בחיר ליבו של ג'נטלמן נוסף –אל גור, בקמפיין של "פרוייקט האקלים שלו" בספרד ואמריקה הלטינית.

פולחן אישיות; A kolidoscope of Jon Kortajarena

לא רק לקוקו שאנל; גם לאימא של קורטג'רנה היו השגות לגבי אהבה... מתוך הסרט A Single Man.

לא פעם הצהרתי שאת הצפייה בתמונות מהתצוגות האחרונות במהלך שבועות האופנה העולמיים, אני מתחיל בצפייה במוזמני השורה הראשונה. השינוי שחל בשנים האחרונות בתחום צילום האופנה בכלל, נזקף לכניסתו ושגשוגו המטאורי של הז'אנר "צילום אופנת רחוב". העניין הגובר בסגנון הלבוש של העיתונאים, העורכים, הסטייליסטים ושארי אנשי התעשייה המוזמנים לתצוגות האופנה, מצליח להאפיל לעיתים על התצוגות עצמן. רשימות המתלבשים הטובים ביותר על השטיח האדום לא רק החיו מחדש את הקרירה של ג'ון ריברס, אלא גם שינו לחלוטין את אופן הסיקור בטקסי הפרסים בטלוויזיה ובמגזינים. השאלה "WHO ARE YOU WEARING" הפכה מהצרוף שאל לו להישמע מפיו של אדם תרבותי ומנומס- לעניין שבשגרה. טומי טון, מהבלוג JAK&JIL, בעל בלוג אופנת הרחוב המוצלח ביותר והבחור הקנדי שהצליח להדיח את סקוט שומן (הסרטוריאליסט) מכסא המלכות הנוח שלו באותה הנישה וכן מתפקידו כצלם של ווג, GQ וstyle.com, הוא שם שלא ניתן שלא להזכיר בהקשר זה.

סרטון הפרסומת של הבושם

את הספר המוצלח מלווה בלוג שכולל ראיונות עם הנפשות הפועלות מאחורי הספר ועוד כמה אספקטים הנוגעים בבושם. אולם ה"בלוג" יכול היה להיות בקלות גם סתם "אתר". בלוג יהיה הרבה יותר "נחשק", עניין של סמנטיקה. מדובר במערך שיווקי שלם המגבה את הפרסום הקונוונציונאלי על ידי מודעות פרסומת ושלטי חוצות גם בפעילות אינטראקטיבית המשתפת את הצרכן באינטרנט (נוסף לגוון האופנתי שבספר "לשולחן הקפה"). מדובר במהלך המקביל לשינוי בפניו התקשורתיים של סיקור האופנה, אשר העביר את עצמו בשנים האחרונות, כמעט באופן טוטאלי, מהפרינט היישר אל אתרי האינטרנט ובלוגים. האופן בו מוצג הבושם באחת התמונות שלעיל, מזכיר מאוד את הטאמבלר המעולה והאובססיבי-קומפולסיבי ביותר ברשת, things organized neatly, עניין שמחזיר אותנו להשפעה העצומה ולאופן שבו מזינה המדיה החברתית החדשה את עולם הצרכנות, השיווק והפרסום הארכאי.

למי שלא שבע ממסיבות; Party All The Time By Eddie Murphy

למרות נטייתי החזקה לתבל את דבריי בציניות המתבקשת, אני חייב להודות שיש בי את ההערכה הרבה כלפי מי שמצליח לתפוס, לנתח, ליישם ולרתום לתועלתו את המגמות התרבותיות בתקופה בה הוא חי, בין אם זו שאנל או הררה.

עכשיו אתה חוזר?!

בשבוע שעבר הודיע הדי סלימן, "ממציא הסקיני ג'ינס" ואדריכל הפיכתו של דיור הום למושא תשוקותיו של כל גבר חובב אופנה (לרבות קרל לגרפלד), על נכונותו לחזור לעצב אופנה. זאת, אחרי גלות של כ4 שנים בלוס אנג'לס, במהלכה התרכז בעיקר בצילום נערים שדופים עבור הבלוג שלו והפקות גרנג' עבור מגזיני אופנה שונים. בראיון שהעניק לקראת צאת ספרו החדש המאגד את צילומיו, הצהיר סלימן כי הוא יודע ומבין את שוק האופנה ומוצרי היוקרה וכי יש לו את כל הדרוש כדי להוביל בית אופנה אל עבר הצלחתו. הכל תוך שהוא נתלה בהישגי העבר שלו בדיור. בנוסף, הוא מצהיר כי לעולם לא יעצב עבור רשתות אופנת High Street ושבכוונתו לעשות רק High Fashion. אולם תקופת העדרותו "מהביזנס" היא למעשה 8 עונות, 16 קולקציות ו28 שנות כלב. בדרך, נכנסנו למשבר כלכלי, יצאנו ממשבר כלכלי ורעייתו של הנשיא השחור הראשון בארה"ב, מישל אובמה, תפסה את מקומה של ג'קלין קנדי כאייקון סטייל לאומי- כך אפשר לומר שעולם האופנה אליו חוזר סלימן כעת נמצא על פלנטה אחרת לגמרי. אבל סלימן בשלו, עם אותם ערכים בהם דבק לפני עשור והיו נכונים אולי באותה תקופה. היום, אופנה עילית לא מסוגלת להתקיים בלי בסיס רחב יותר, זול יותר ונגיש יותר להמון, בין אם מדובר בבושם, משקפי שמש או קו עיצובים עבור רשת אופנה מהירה. היום, להבין אופנה עילית משמעו להבין את הכוח של הפרולטריון- כי שם שוכן הממון, תשאלו את קרל לגרפלד או אלבר אלבז ("אנחנו פה כדי להביא יוקרה להמונים") ועוד עשרות מיליונים של נשים בורגניות ברחבי העולם שקונות את הבושם N05 רק כדי להתבשם בקוקו שאנל. היום לא קיים גוף אופנתי מסחרי מצליח יותר מאשר רשתות האופנה הקמעונית, אנו חיים ב"עידן השמאטס המועתקים". נכון לעכשיו, זו עובדה וסביר להניח כי כל מי שמגיע מראש יחד עם אנטגוניזם כלפיו עשוי למצוא את המציאות טופחת על פניו כגיגית.

(Dior Homme by Hedi Slimane- משמאל: חורף 2006, מימין: קיץ 2007)

עולם האופנה, מעבר להיותו עולם שמשתנה מהר יותר מאשר מצב רוחה של פשניסטה הסובלת מהפרעת אישיות גבולית, הוא עולם שכדי שיתחולל בו משהו טוב, הוא חייב לקרות בדיוק בעיתוי ובזמן הנכון. זה קורה כאשר opportunity meets preparation. כמו בקבלה, גם באופנה, יש הסוברים כי לכל מעצב יש רק דבר אחד, בשורה יחידה אותה הוא נושא עימו ומביא לעולם. אולם בניגוד לעולם הרגיל, בו אלמנט אחד יכולים להתקיים לנצח לצד אלמנטים חדשים שנוספים ליקום- באופנה, לכל בשורה יש תאריך תפוגה. קחו למשל את גליאנו, שלימד אותנו כיצד נבראות פנטזיות באמצעות בדים וכיצד חלומות, יצרים ותשוקות מוצאים את דרכם אל המסלולים. הראוותנות, העושר, התיאטרליות, המוחצנות והדמיון העשיר של גליאנו מצאו את מקומם בזמן, סוף שנות התשעים עד אמצע העשור הראשון של האלף השלישי, אך לא הצליחו לשרוד בתנאי המציאות שבאו אח"כ. העיצובים החלו לקרטע, החזון התמוסס, המבקרים החלו לקטול וכמובן שהבעלים לא נשארו מרוצים. התקרית בגינה איבד גליאנו את כס המעצב, עשויה להיות דרכו של היקום להקיא את החזון האופנתי של גליאנו מהעולם שמאס בו מזמן...ואולי סתם הזדמנות של מנהלי דיור להתחדש במעצב רענן יותר התואם את רוח התקופה.

אין ספק כי גם גליאנו יחזור, אבל לא בתור אותו גליאנו, אלא גלגול אחר של זה המקורי, ממש כמו טום פורד. כל כך פיללנו, קיווינו וחיכינו לשובו. ואז הוא חזר, פניו מלאים בוטוקס ובגדיו מחטבים פנימיים, חזקים מספיק כדי להרים את איבריהן המדלדלים של כל מעריצותיו לאחר שהיו נתונות להשפעתו של כוח הכובד במשך כל תקופת ההמתנה הארוכה. אבל טום פורד הוא אינו הגוצ'י שהוא היה פעם; הבגדים, אומנם מזכירים את אלה שעיצב בעבר, אך הם עמוסים בתחרות, סרטים, קטיפות, רפלס וכיווצים, כאילו שללו מהם את הדיוק והעידון שכולנו מחפשים בבגדי עילית אמיתיים. פרט לכך, פורד אינו מצליח להבין את כוחה של המדיה החברתית ואת ערוצי התקשורת שפרחו מאז עזב לביים סרטים. הוא מסתיר חומרים מהתקשורת ומתכחש לכוח השיווקי ופוטנציאל ההפצה של אתרי האינטרנט או הבלוגים, הוא מתיימר לרכז את כל הכוח על פרסום בגדיו בידיו וכאשר הוא משחרר אותם אל אוויר העולם, נולדת סרטון YouTube מגוחך, המתאימה יותר להיות מצגת שקופיות של תלמיד כיתה ה' שהתבקש להרצות בשיעור של"ח. הבגדים בעיצובו מלאים בפאתוס שאינו הולם את רוח התקופה, הם חסרי הדיוק והחדות שאפיינה את אלה שעיצב עבור YSL או Gucci לפני כעשור. הם מיושנים, יומרניים, מוגזמים ומגלמים בתוכם את כל האלמנטים שהם ההפך הגמור מכל מה שנחשב לאיכותי ויוקרתי באלף השלישי. בגזרותיהם כמו גם באופיים, הם מזכירים את עיצוביו של זק פוזן, אבל זק פוזן אחד כבר יש, וגם זה כבר יותר מידיי...(פרט לעובדה כי הוא צעיר, אלמנט נוסף שאנשים היום הרבה יותר מעריכים מפעם, לעומתו פורד- הוא חטייר זקן בן 51...).

(by Olivier Theyskens- משמאל: Theory Resort 2012, מימין: Roshas Fall 2005)

אוליביה טסקינז הוא עוד דוגמה לקמבק מיותר, שמבחינה זו נותן פייט לא רע אפילו לניסיונות ה"קימה לתחייה" של צביקה פיק. טסקינז הוא יקיר המערכת וגם הוא ראה הצלחה מטאורית וקנה (שלא בחסד) את כינויו "מעצב על" עוד לפני היותו בן 28 בתקופה שעיצב עבור רושס. כמו גליאנו, פורד והדי סלימן , גם טסקינז, זכה לתהילה שידעה שיאים ב2004, השנה המרגשת והמסעירה ביותר מאז התחלתי להתעניין באופנה. אבל המשבר הכלכלי סגר את רושס וטסקינז מצא את עצמו בנינה ריצ'י לתקופה קצרה עד שגילה את התור הארוך בלשכת האבטלה. רק לאחרונה, אחרי כשלוש שנים בהן התנזר מעיצוב, הוא חזר, הפעם כמעצב של מותג אופנה ספורטיבית המתמקם מבחינה אופנתית אי שם ב Middle-Lower של הפירמידה המעמדית. מי שעיצב את השמלות הפואטיות והמעודנות ביותר, עוסק היום במחשבות על התאמת הבגד לצרכיה של הלקוחה: סטודנטית נויורקית בת 25, מעריצה את האחיות אולסן ומגדלת פודל (ואפילו את זה הוא עשה בעזרתה האדיבה של מיס וינטור שלא היססה ללחוש מילה טובה באוזן הנכונה עבור הבחור שאת השמלות שלו היא הייתה לובשת לא מעט בעצמה).

שיר

לאור המציאות המובאת בשורות שלמעלה, כל אשר נותר לסלימן הוא להבין שלמרות שהוא משוכנע שיש לו מה להציע, לא בטוח שמישהו צריך כעת. בעת בה הביקוש לסמרטוטים עולה על הביקוש ליהלומים, מעצבים מתחלפים כמו פלטות צבעים ומותגי יוקרה מזמן לא נשענים באופן בלעדי על ארט דירקטורים מוכשרים (אלא פונים לשלל גימיקים מצועצעים). הדי סלימן יצטרך למצוא קול חדש, משהו רענן שהוא יביא איתו לסיבוב השני. אחרת, הוא עלול למצוא את עצמו עם כרטיס חזרה ללוס אנג'לס עוד לפני שזארה יספיקו להעתיק את הפריטים הראשונים בעיצובו.

אינסטינקט בסיסי

השנה חוגג מותג היוקרה גוצ'י 90 שנה להיווסדו, אולם את ההכרה בו כמותג יוקרה, כמו גם הסיקור התקשורתי שהוא זוכה לו (בטח שבבלוג זה), חייב בית האופנה לאדם אחד; טום פורד. פורד הוא המעצב שהצליח לעשות היסטוריה לא רק בזכות העובדה שהחזיר למותג גוצ'י את כל היוקרה שאבדה ממנו, אלא גם בזכות האופן בו שינה את הגישה בנוגע לעקרונות השיווק, התדמית- המיתוג. את עקרונות אלה, הוא ממשיך ליישם גם היום במותג של עצמו. לאחר שביצע גיחה קצרה לעולם הקולנוע, החל פורד את הקאמבק שלו בקו משקפיים ובשמים (שתכליתם הייתה בעיקר גיוס מזומנים עבור "הדבר האמיתי"), המשיך בקו גברים וכיום, חתום גם על קו הנשים הנחשק ביותר בניו יורק. למרות שהעיצובים בפני עצמם אינם פאר החדשנות ורובם נושאים אלמנטים מובהקים שנראו כבר בקולקציות שעיצב בעבר עבור גוצ'י או YSL, הם ממשיכים לסקרן ולעניין את כולנו.

(מודעות פרסומת מתקופתו של פורד- מימין למעלה- באמצע המדבר, חורף 2000; קמפיין משנת 1997 שבו צולמו קטעי וידאו בסטילס, בדומה לאחת ההפקות שהופיע לאחרונה בגיליון מרץ 2011 של ווג פריז- האחרון של קרין רויטפלד; משמאל- חורף 1996, קולקציה אייקונית שסומנה בפי רבים כפריצת הדרך של פורד וגוצ'י; למטה- הקמפיין השנוי ביותר במחלוקת שיצר טום פורד עבור גוצ'י. פורד, מזל בתולה ופרפקציוניסט, רצה שהכל יהיה מושלם וגילח את ערוות הדוגמנית בעצמו)

הגדולה של פורד עשויה להיות היכולת להבין שעל מנת להגיע לקומץ מצומצם של האנשים שיכולים להרשות לעצמם את בגדיו, עליו לכבוש קודם את ליבו של הציבור הרחב. הרבה לפני שכולנו הכרנו בכוח של H&M וזארה, פורד סימן את כוחו של הפשיזם בעידן הקפיטליסטי. כולנו רצינו לחיות את הפנטזיה שהציגו הפרסומות נוטפות העושר, הסקס והנעורים שיצר יחד עם קרין רויטפלד ומריו טסינו. אולם כיוון שאת שמלות הג'רזי הלבנות שהציג ה1996 וכבשו את לב נשות חוג הסילון והאלפיון העליון, יכול להרשות לעצמו רק אותו האלפיון, נאלצו שאר השכבות לכוון את תשוקתן שלהם לכיוון בקבוקי הבושם הזולים או מחזיק מפתחות עם סמל הG הכפול. הצורך בשייכות הוא שקנה את כולם. הרצון להגדיר את עצמך כחלק ממשהו שאולי רחוק מהמקום בו אתה נמצא הוא זה שמניע נשים מכל רחבי הארץ ללכת ולקנות תיק קנבס מעוטר באותיות המונוגרמה של LV או GG. העובדה כי הוא אמיתי או לא, אינה רלוונטית, כולנו מחפשים משהו חומרי שיגדיר רעיונות מופשטים כמו נזקקות, ערך עצמי, הצלחה או הישגיות.

(Ford moments at Gucci. מתוך הספר של טום פורד- מימין למעלה: המוזה-קרין רויטפלד 1999, באמצע ניו-יורק...199 ציטוט של טום פורד, אזיקי גוצ'י 1998, מדונה בטקס פרסי הMTV 1995, כרמן קאס בתצוגת חורף 2003 של גוצ'י, G - String, קאובוי מנגב את השאריות של "האחרי" 2000)

אחד הדברים המרשימים ביותר אצל טום פורד הוא הדיבור לאינסטינקטים האנושיים: שימוש באלמנטים מופשטים המתקשרים אל הצד פראי של האדם, אותו אנו מנסים לעדן כלפי חוץ, לדוגמה סקס או כוח. אלה, שהפכו את גוצ'י למותג "וולגרי" אך בו זמנית גם "נערץ". הפרוות ששילב בקולקציות עצמן וגם על רצפת מסלול התצוגות, אבזמי המתכת המבריקה שהוסיף לשמלות חשופות, בדי קטיפה טקסטורליים וגם האיפור המונוכרומנטי והמבריק שיצר מראה רטוב מצד אחד או קודר מהצד השני- דיברו היישר אל התת המודע שלנו. השימוש הבוטה בסקס שהופיע על מודעות הפרסומת, יצר אולי הרגשת אי-נוחות אך הבהיר גם את הכמיהה לפריטי הקולקציות. הפרסומות פנו באופן מובהק אל הגבר ההומוסקסואל, אסטרטגיה נבונה בהינתן כי קהילות הגייז הפכו בעשורים האחרונים למובילות דעת קהל בכל הנוגע לתרבות ולאופנה.

(Standing Ovation- תצוגת האופנה האחרונה של טום פורד כמעצב הראשי בבית גוצ'י)

ממש כמו שעשתה אנה וינטור עם הווג האמריקאי כשהחלה להציג סלבריטאים על שערי המגזין, גם טום פרד הבין את כוחם של הסלבריטאים והחל לצייד אותם בבגדי המותג. כשמדונה לבשה חולצת משי בצבע טורקיז לטקס פרסי הMTV בשנת 95 והכריזה בריש גלי כי היא שייכת ל"גוצ'י, גוצ'י, גוצ'י", פורד ראה בכך את ההתחלה. את קולקציית הנשים הראשונה שלו השיק באוקטובר השנה בפני קומץ מצומצם של כ-100 אורחים. בין דוגמניות העל שהציגו את הדגמים האיכותיים שיצר היו נשות חברה ושחקניות- כולן ידידותיו הקרובות של פורד (לרבות ביונסה). והיו גם פרובוקציות, כמובן, שבעידן החטטני-צדקני של היום- ישיגו לך מקום של כבוד על שער של כל עיתון יומי או במהדורת חדשות סוף שבוע (לפחות לסיכום עולמי).

(המודעה המדוברת- ממש "זיל הזול")

עם הזמן, הפך פורד עצמו למותג, כזה המזוהה עם הצלחה, עושר, יוקרה ואיכות. ויש מי ששמח לנצל את האסטרטגיות שלו כמו גם את התדמית. לאחרונה התפרסמה בקנדה המודעה הנ"ל, כאשר עסק למכירת מכוניות משומשות החליט לקום ובמקום לנצל את המוניטין של המוסטנג או הפררי, בחר לרכב על פורד (ללא רישיון או רשות כמובן).