יום ראשון, 27 באוקטובר 2013

Ctrl + Z

באופנה, כידוע, יום אחד אתה "IN" ויום אחד אתה "OUT". כנראה שבכל דיון באשר הוא בנושא אופנה, קשה להתעלם בצורה מוחלטת מטרנדים ומגמות. גם הנפשות הפועלות במרחב האופנתי באינטרנט, כמו גם הקולות שהם בוחרים להשמיע, מתחלפים ומשתנים ללא הרף; וכך, את מקומם של הבלוגרים החתרניים שמזהירים ומתמוגגים באושר תוך כדי כתיבת פוסטים על מותו של הפרינט, תפסו לאחרונה עיתונאים בורגניים, המבשרים באינטרנט על מחיקתם של הראשונים מעל לפני הרשת. בכתבה "אלט + קונטרול + דיליט: לאן נעלמו הבלוגים הישראליים באופנה?", שפורסמה בשבוע שעבר בXnet, עוסק איתי יעקוב בהכחדתם האיטית והכואבת של הבלוגים הישראלים שעסקו באופנה. אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה שמחתי כאשר ראיתי את שמי (מאוית כראוי יש לציין) ואת כתובת הבלוג שלי מופיעה בסקירה. סוג של "OUT", ויחד עם זאת, עדיין "IN".

הכתבה, הייתה מעמיקה, מקיפה, מקצועית ועניינית, כמצופה מכל כתבה פרי עטו של איתי יעקוב. את המאמר של סוזי מנקס, אותו מצטט יעקוב בתחילת הכתבה, קראתי, הסכמתי עם כל מילה בו, אך בעוונותי, לא כתבתי עליו. גם עם רוב הציטוטים של "הקולגות" שלי לתחום, הסכמתי, אולם כיוון שמדובר בבלוג זה על  ה"אמירה האישית שלי", דבר החסר כל כך בבלוגספרה המודרנית על פי הכתבה, הרגשתי צורך ואולי אף מחויבות להציג את תגובתי לכתבה בפני קוראי, שלמרות מיעוט הפרסומים, בחרו לשמור לי אמונים. 

במשך 5 השנים (וחודש) האחרונות מאז פתחתי את הבלוג, השתנה לא רק עולם האינטרנט, אלא גם עולמי הפנימי. בנוסף לבלוג, הספקתי להגשים חלומות, לכתוב כתבות (אינטרנט ודפוס), לראיין אושיות, לטוס לתצוגות, להלביש בהפקות אופנה ואפילו להגיש פינה בטלוויזיה. אבל כיצור אורגני הכותב את הבלוג מתוך עניין, תשוקה ואהבה לתחום אותו בחרתי לסקר ללא כל תמורה, עברתי עם השנים תהליך טבעי שנקרא "אבולוציה" (בגילי, יש הטוענים כי השנים בהן כתבתי, הן החשובות בגיבוש הזהות הבוגרת של האדם). הנושאים שגירו אותי, רמת הדיון האינטלקטואלי, או העניין שמצאתי בנושאים פופולארים ואפילו הטעם שלי באופנה עברו תמורות ושינויים במהלך תקופת הכתיבה של הבלוג. חלקם, באופן טבעי, הפסיקו לעלות בקנה אחד עם טעמם או תחומי העניין של קוראיי, ועל אחת כמה וכמה לא עם אלה של עורכי האופנה במגזינים השונים בהם כתבתי, רובם עדיין לא הספיקו ללמוד את מה שאני כבר הספקתי לשכוח. הכתבות והפוסטים המעמיקים, שופעי האינפורמציה על בתי אופנה או ההיסטוריה של הלבוש, איבדו מהרלוונטיות שלהם במידה רבה, לא רק בגלל שהספקתי לכסות את הרוב הארי של הנושאים/בתי האופנה, אלא גם בגלל שרוב צרכני האופנה החלו להתעניין פחות בבגדים ויותר במי שלובש אותם או באופן בו ניתן להיראות כמוהם במאית המחיר. בעולם בו האינטרסים והשיקולים המנחים לבחירת הנושאים בהם ידון גיליון אופנה שואפים אל "הבינוני", מתוך שאיפה ללכוד את המכנה המשותף הרחב ביותר ולרצות כמה שיותר קוראים, אין זה מפתיע שקולות כשלי נכחדים. בזירה המכוונת, הנשלטת היום על ידי תמונות הטמבלרים, הפינטרסט והאינסטגרם, איבדו צרכני המדיה הוירטואלית בתחום האופנה את הסבלנות, כמו גם את העניין בכתבות ארוכות וטקסטים מסורבלים, שהרי התבוננות בתמונה, תחסוך להם לקרוא 1000 מילים. גם סגנון הגלישה הפך למהיר ויעיל יותר על חשבון העומק והפיוטיות של הטקסטים הכתובים, בהתאם.  
עוד לפני שהשכלתי להבין את כל הנ"ל, התחלתי להרגיש כאילו אף אחד לא קורא יותר בלוגים, או לכל הפחות, לא את הבלוג שלי. פעמים אחרות, מצאתי את עצמי מחוסר השראה, נטול רעיונות לכתיבה. תהיתי האם להמשיך "נוע תנוע", בהתעלמות מוחלטת מכל הסימנים מסביב? התסכול מהתעשייה, מהאופנה הישראלית, מקהל הקוראים הישראלי ומהקולגות הלא מקצועיות (בעיקר מגל המצטרפים החדשים לבלוגספרה האופנתית, אך גם מכתבי העיתונות והסטייליסטים השונים), הוביל אותי לטפח מסלולים מקבילים ולהסתמך על עולם האופנה כעדיפות שנייה, כאשר זה מגיע לקריירה ולזמני הפנוי. אם יש משהו שהיה שווה ללמוד מאופן הלחימה של הגרמנים במלה"ע השנייה הוא שאת הכוחות יש להקצות לשטחים בהם המאמץ מניב תוצאות. 

עבור כל מי שדאג, רק אבהיר ואומר שלא, לא פרשתי משום מקום ושום עיסוק, לא מכתיבת הבלוג ולא מכתיבת כתבות. בחרתי להתחיל לדאוג לאינטרסים של עצמי ולספק את הצרכים שלי על פני אלה של אנשים אחרים (בלי לפגוע כמובן באף אחד מהקוראים). במידה מסויימת, בחרתי לוותר על הצורך לרצות ולמלא אחר הציפיות שרבים היו תולים בי או בבלוג שלי. תקראו לזה "פסק זמן", "מסע חיפוש" או כל שם יומרני אחר, מבחינתי אני עושה מה שטוב לי וברגע שיש לי משהו בעל תוכן ומשמעות לומר, אני לא מהסס לומר או לכתוב אותו. בדיוק כמו שנהגתי לעשות בזמן שפתחתי את בלוג זה. 
כאן, אני מרגיש צורך אמיתי וכן להודות ל Xnet שוב, על שאייתו נכון את שמי (!) ויותר מכך, על שדרבנו אותי לכתוב את הפוסט ה13 לשנה זו! 

יום ראשון, 13 באוקטובר 2013

חוויות מהשורה הראשונה של שבוע האפנה בפריז לקיץ 2014

"באופנה, אתה לא מטפס במדרגות, אלא יורד בהן", משפט שאמרה קרין רויטפלד (וצוטט גם בפוסט הקודם) ומתאר את הסדרי הישיבה בתצוגות האופנה, בהן העלייה בהיררכיה מאפשרת מושב במיקום נמוך יותר ולכן קרוב יותר אל המסלול, קרי השורה הראשונה. אבל גם במקרה הזה, יש קיצורי דרך... אז בקיצור, הפוסט הזה יעסוק בדרך הקצרה ביותר להגיע לשורה הראשונה בתצוגה של ג'יאמבטיסטה ואלי, בלי לרדת או לעלות שום מדרגה, אלא באמצעות הליכה בכמה דרכים עקלקלות...

השבוע, חזרתי מפריז, וכמו חובב אופנה מושבע ונאמן, הטיול תוזמן כמובן עם שבוע האופנה (כי יש מקרים, יוצאים מהכלל, בהם "ביזנס ופלז'ר" משתלבים בהרמוניה בלתי רגילה). כמובן שהצבתי לעצמי למטרה ללכת ולצפות בכמה שיותר תצוגות. השלב הראשון היה לקבל (או נכון יותר לבקש) הזמנות מבתי האופנה עצמם מתוקף מעמדי כ"כתב אופנה"/"בלוגר". כך, אגב, בטיול הקודם שלי למילאנו, ישבתי (וגם עמדתי) בתצוגות של ברברי וגוצ'י. אולם כיוון שמותגים רבים אינם נמכרים בישראל, אין להם כל אינטרס לאפשר חשיפה/נוכחות של עיתונות מקומית בתצוגה. בניגוד לשאר העולם, בו מותגי היוקרה בעלי נציגות מרשימה (קרי, חנויות מותג עצמאיות), בישראל העסק עובד בעזרתם של זכיינים המחזיקים בוטיקים שמהווים נקודות מכירה המאגדות תחתן פריטים בודדים של כמה עיצובים (לרוב בכיכר המדינה). את הכרטיסים מקבלים בעלי הבוטיקים (או הקניינים), ואותם הם אוהבים לשמור לעצמם. ללואי ויטון לדוגמה, יש חנות מותג בישראל, אולם הכרטיס שהוקצה לנציגי ארצנו הקטנה ניתן הפעם לעיתונאי אחר, שהספיק לדרוש אותו לפני (ככל הנראה שחר אטואן, הארץ) וזכה לצפות בתצוגה היסטורית ובלתי נשכחת, האחרונה שעיצב מרק ג'יקובס עבור המותג. 

נותרו רק פירורים...

פרט ללואי ויטון, פניתי גם לMAC, שנותנים את חסותם ללא מעט תצוגות נחשבות ואחראים על האיפור בהן, בבקשה לסקר את מאחורי הקלעים, "המקום בו קורה כל הקסם" (וכידוע הינו נושא שמעניין אותי במיוחד). מתוך רשימה של 10 תצוגות מועדפות שהגשתי מתוך האופציות שעמדו בפני (רשימה שהוגבלה גם בהתאם לתאריכים בהם הייתי בפריז), קיבלתי אישור ל4 תצוגות ובהן ג'יאמבטיסטה וואלי, איריס פון הרפן, ויונה ומונקלר גאם רוז'.

אל התצוגה של וואלי הגעתי כשעה לפני ההזמן שבו היא הייתה אמורה להתחיל, כפי שנדרש ממני במייל הרשמי שנשלח לי ממשרד יחסי הציבור הבינלאומי של המותג. המקום- היה מכללה באזור סאן ג'רמן, שמכילה בשטחיה מבנה מרשים (המזכיר כנסיה) שמשמש במהלך שבוע האופנה לתצוגות (ביקרתי שם ב2010 בתצוגה של ולנטינו, כחלק משבוע אופנת ההוט קוטור בעיר). אחת מכיתות המכללה הוסבה לחדר איפור ושיער, שהיו נפרדים ורחוקים כמה מטרים מהאולם עצמו ואזור ההלבשה. כשהגעתי לאזור ה"איפור שיער", לא חיכה לי הנציג של המותג אותו הייתי אמור לפגוש ולכן הרגשתי חופשי להסתובב ולרחרח מבלי לתת דין וחשבון לאיש. האווירה הייתה שלוה בהתחשב בנסיבות. האולם היה מלא במאפרים, מעצבי שיער, מניקוריסטים, צלמים ושאר אנשים שאת תפקידם לא הצלחתי לפענח והתרכזו בעיקר סביב הבר שהוצב בפתח האולם. הדוגמניות היו גבוהות, רזות ואנונימיות, הן היו שקטות וסובלניות בזמן שאנשי הצוות (לעיתים שלושה בבת אחת) עמלו על הופעתן (איפור-שיער-ציפורניים) מה שיצר מחזה שהזכיר לי אינקוויזיציה. בדקות הבודדות בהן קיבלו הפסקה, בדרכן חזרה מהשירותים, הן חלפו על פני הבר, פזלו לכיוון המאפים הטריים, המוזלי או הפיתות (כן, פיתות, עם לבנה ועוף או גבינה שהכינו אנשי הקייטרינג במקום) אך הסתפקו בירקות החתוכים ובפירות שהוא הציע ודרשו מהקהל באולם שלא לתעד זאת בשום אופן. מעצב השיער המפורסם, אורלנדו פיטה, שהיה אחראי על התסרוקות בתצוגה, (אה לה פריזיאן, אסוף-אבל-מרושל), עבד במרץ על הדוגמניות והיה עסוק בהסברים לצוות המעצבים שעבד עימו ("בדרו את השיער אחורה, בצורה טבעית ולא לצדדים", אמר לאחת מהן, ואני הבנתי שהמטרה הייתה ליצור תחושה כאילו הדוגמנית בידרה את שיערה בטבעיות בעצמה ולא באופן מלאכותי). אסיסטנט אפרואמריקאי היה אחראי להגיש לו את הסיכות השחורות או את הספריי המקבע. צוות המאפרים של MAC עמל על איפור הדוגמניות על פי האבטיפוס שצולם על מריה קרלה בוסקונו, שלצערי לא צעדה על המסלול. 

(מאחורי הקלעים- משמאל למעלה, עם כיוון השעון: פלטת הצבעים והאבטיפוס לאיפור כפי שמדגמנת מריה-קרלה, אורלנדו פיטה עובד על השיער, דוגמניות במהלך טיפול 10,000, אוברול איפור-שיער-ציפורניים)

וואלי עצמו נכנס פעמיים לחדר ההלבשה, לבוש בבגדים שחורים ומחרוזת פנינים ענקיות, כהרגלו. בפעם הראשונה הסתובב באסרטיביות בין הבנות, נופף בידיו, נישק באוויר את אורלנדו, הכריז כי אינו אוהב את השיער ועזב בסערה את החדר, מה שהותיר את מעצב השיער נבוך ולחוץ כנושא באחריות לרצות את "הדיווה". מאוחר יותר, חזר המעצב הראשי בליווי המצלמות, הפעם כשהוא מרכיב משקפי שמש ואחריו משתרכת פמליה שלמה שכללה עוזרת אישית (עגולת מימדים וצבועת שיער) וצוות של אסיסטנטים/סטאז'רים שנראה היה כי הקריטריונים היחידים לבחירתם היו – לא מעל גיל 19, לא מתחת לגובה 190, בהירי עור וזהובי שיער (את אותה הסלקציה עברו כנראה גם הסדרנים באולם התצוגה). 
(גם למעצבי על יש נזלת.. המעצב והפנינים- Giambattista Valli)

מהר מאוד הבנתי שאם לא אעשה משהו בהקדם, סביר להניח שלא אראה את התצוגה. ואז, שמתי לב שהמאפרים שליוו את הדוגמניות בשובן מהחזרה הגנראלית נשאו תגי אישור לכניסה אל מאחורי הקלעים. "השאלתי" ברוב חוצפתי תג כזה מתוך ערמה שניצבה מאחורי מאפרת שהייתה עסוקה מידי כדי לשים לב לכך, וברגע שעוצבת הדוגמניות הראשונה נשלחה אל אזור ההלבשה התלוויתי אליהן כאחד מאנשי הצוות. בכניסה ל"מאחורי הקלעים" הצגתי את האישור בגאווה ונכנסתי לאולם צידי שהיה עמוס מתלים וקולבים שנשאו עליהם את דגמי הקולקציה. בכניסה התאגדו התופרות שהוטסו במיוחד מאיטליה יחד עם שאר צוות המלבישים, והיו אחראיות לבצע את כל התיקונים וההתאמות האחרונות, כשלצידן ציוד תפירה, מגהצים וערמות של פרחים זהים לאלה שהופיעו על הבגדים, למקרה שמשהו ישתבש. האסיסטנטים, והסטג'רים הנחו את המלבישות (שהיו מבוגרות יחסית למה שהכרתי מתצוגות קודמות) בשלבי הרכבת הלוקים והתאמת האקססוריז (התיקים והתכשיטים היו מסודרים באופן מופתי על שולחנות נפרדים). הדוגמניות הלבושות החלו להסתדר בכיוון הכניסה לאולם התצוגה על מנת לקבל את אישורו של המעצב הראשי, ואני הבנתי שזוהי שעת הכושר להתחיל להתקדם לכיוון האולם ולדאוג לעצמי למקום בו. הזדנבתי מאחורי מפיקה (שזיהיתי בזכות "האוזניה") שבדיוק נכנסה אל חלל התצוגה מהפתח בו יצאו הדוגמניות מאוחר יותר, חלפתי בביטחון על פני השומר (גם הוא עם "אוזניה") שניצב לצד המפתן הנ"ל ועברתי אל אולם התצוגות שנראה לי בוהק ולבן כמו גן עדן. 

(שורה ראשונה דה-לוקס: מימין עמנואל אלט, משמאל סוזי מנקס)

על אחת הטריבונות הצחורות, כבר ישבה סוזי מנקס והקלידה במרץ על המחשב הנייד שלה, בתנוחה המפורסמת המזוהה עימה, לצידה ישבו הסטייליסטיות המפורסמות מהווג. המיש בואולס בירך כמה מחבריו שישבו בשורה השניה או השלישית, נינה גרסיה שוחחה עם הקנייניות מבגדורף וסאקס, עמנואל אלט, שמכניסתה לאולם לא ניתן היה להתעלם (!), פצחה בשיחות "ביזנס" עם גברים מעונבים בחליפות כחולות, אנה דלו רוסו, לבושה באאוטפיט של טום פורד מכף רגל ועד ראש, פלירטטה עם הצלמים (אך סירבה שאצלם אותה – וזאת רק בגלל ששאלתי, "אחרי התצוגה", ענתה לי), קרלה סוזני הייתה עסוקה גם היא בראיונות עם העיתונאים, ג'יובנה בוטגבילה התלוצצה עם אדוארד אנינפול ואליונה דולסקיה (מייסדת ועורכת הווג הרוסי לשעבר) חיפשה את המקום שלה שניות לפני התצוגה. ביל קונינגהם תר גם הוא אחר מקומו המיוחל, ובעודו משוטט באולם נעמד מולי, העיף מבט, אבל לא צילם (לבשתי, אגב, מכנסי ג'ינס לבנים, חולצה שחורה, מעיל כחול כהה ארוך ונוקשה עם צאוורון פרווה שחור רחב ומלא ונעלי לופרס של טודס). לאחר שסיימתי להסתובב בין ה"סלבריטיז" ולצלם את חלקם, נעמדתי בכניסה יחד עם שאר הקהל שקיבל כרטיסי עמידה. ואז, שמתי לב למושב פנוי בקצה הרחוק של השורה הראשונה. ניצלתי את ההזדמנות וישבתי במקום. עשר דקות ארוכות התפללתי שלא יבוא איש על מנת להקים אותי ודאגתי לבשר על המושב בו זכיתי לכל מי שמוכן היה להקשיב דרך ה"WHATSUP", וגם למי שלא... החלפתי מבטים עם השכנים החדשים שלי, וגם אלה שמעבר למסלול ולא יכולתי להרגיש שייך יותר.


("איפה אפי"- הראשון מהקצה המרוחק של השורה הראשונה משמאל...)

(First Look - Giambattista Valli Spring/Summer 2014)

ואז, האורות התגברו, הפלאשים נדלקו וצעקת קול גברי קראה "להצמיד את הרגליים לספסלים", המוזיקה החלה להתנגן והדוגמניות החלו לחלוף על פני האורחים מלאי הסקרנות. כמה מהאסיסטנטים שישבו לצד פתח הכניסה של הדוגמניות לאולם והבחינו בי קודם בחדר האיפור, הסתכלו על הדוגמניות שחלפו על פניהם בתדהמה שלא נפלה מהתדהמה בה הסתכלו עלי יושב כנגדם בשורה הראשונה. ההרגשה המשכרת הזו מהמעמד, האפילה על המטרה שלשמה לכאורה הגעתי לאירוע – הבגדים עצמם- שהיו מאכזבים מעט. הסגנון היה מינימליסטי, פחות מבחינת הסגנון העצובי, ויותר מבחינת כמות הבדים והחומרים בהם השתמש המעצב. מי שנודע בזכות גזרות הקקון האימתניות שלו והאפליקציות הפרחוניות שהוצמדו לשמלות נשף מפוארות, הציג קולקציה שנשלטה על ידי שמלות וחצאיות מיני (עד מיקרומיני), צבעוניות דהויה ומשקלי נוצה. חלק ניכר מהבדים נראו לי מקרוב איכותיים הרבה פחות ממה שניתן היה לצפות מבדים המשמשים לתפירת שמלות החביבות ביותר על היורשות האירופאיות והכוכבות ההוליוודיות הצעירות, או מכאלה שנמכרות בעשרות אלפי יורואים בבוטיקים וחנויות כלבו בכל רחבי העולם. יחד עם זאת, הצללית החדשה שיצר ואימץ לעצמו וואלי, הרשימה אותי מאוד ויכולתי לדמיין ולראות דרך הבגדים את תהליך פיתוח הגזרות הייחודיות הללו והאופן בו הוא עצמו התפתח כמעצב לאורך העונות (שכן מדובר באחד המותגים החביבים עלי).

(הדוגמניות צועדות אל האור והקהל לא מפסיק לצלם בסמרטפון...)

בתום התצוגה, כבר הרגשתי ראוי למקום בו ישבתי, נעמדתי בתור מאחורי סוזי מנקס, ג'יובנה ואדוארד שחיכו לברך את המעצב, אולם מכיוון שנתקלתי בו כבר בחדר האיפור ואף צילמתי אותו בתנוחה די מביכה, החלטתי לוותר על הברכות ולחיצת היד המסורתית ויצאתי אל הרחוב אחרי סוזי מנקס, בדרכי לבקר במוזיאון אחר ולספר לשאר העולם "מה עשיתי ואיפה הייתי". בעודי צועד עם גו זקוף וצוואר מורם לעבר תחנת המטרו של האודאון, החלו לצלם אותי צלמי אופנת הרחוב שהמתינו בכניסה לאולם מה שהוסיף לחוויה הנעימה.

(ותודה לך קאוקי, מי שלא תהי, על שנבצר ממך להגיע לתצוגה ועל כך שנפל בחלקי הכבוד לתפוס את מקומו של ישבנך בשורה הראשונה בתצוגה של ג'יאמבטיסטה וואלי)


למחרת, הלכתי לתצוגת האופנה האלטרנטיבית של איריס פון הרפרן, שהתקיימה במועדון תת קרקעי כמה מאות מטרים בודדים מהמקום בו לנתי. נכנסתי לאחר שהצהרתי כי הוזמנתי על ידי MAC, והוכנסתי ללא אימות ברשימת המוזמנים. כשהגעתי הבנות היו עסוקות בחזרה גנרלית- מתנועעות לצלילי מוזיקת אלקטרו, בעודן לבושות בבגדי לטקס ושאר בדים מבריקים בגזרות פליסה, מיני או חיתוכים חוצניים, נוסח הנוסע השמיני המאפיינים את המעצבת. צלמי "מאחורי הקלעים" היו עסוקים במלאכת התיעוד, סוזי מנקס, קיבלה כהרגלה מבט מקדים בדגמים ולאחר מכן כולם התבקשו לעזוב את המועדון. אבל היה זה בדיוק אז, שהתעורר בי הצורך ללכת לשירותים... והיה זה גם הרגע בו המעצבת הראשית סיימה את אשר היה לה לעשות שם, כך שזו הייתה התפאורה בה הזדמן לי להיתקל בה במציאות. כשיצאתי מהשירותים של המועדון, העורכים כבר החלו לזרום ולעבור בין הדוגמניות שהתנועעו לקולות מוזיקה גותית. 


Saskia de Brauw for Iris Van Herpen

באולם אליו התנקזו כל האורחים, עמדו מספר דוגמניות שרקדו זו עם זו. אני נעמדתי מול ססקה דה בראו, "ה-דוגמנית" של השעה, וצילמתי אותה מתנועעת לפי הוראות הכוראוגרפים עד שהפסיק אותי אחד הסדרנים באולם. ואז, נכנסה טילדה סווינטון, קורנת, גבוהה, מרשימה ומושלמת בדיוק כפי שהיא נראית על המסך. התיישבה על ספה בקרבת הדוגמניות וצפתה בתצוגה. עבורי היה זה רגע השיא. החלפתי איתה כמה מבטים והרגשתי שמיציתי את המקום.

יום לאחר מכן, הייתי אמור לצפות בתצוגת האופנה של ויונה בפלס ואנדום ולאחר מכן בתצוגה של מונקלר. כשהגעתי למקום הודיעו לי כי אינני מופיע ברשימה וכי אין אפשרות להכניס אותי כיוון שהאולם קטן מאוד ואין בו מקומות לעמידה. באותו הרגע, החלטתי שלא להתעקש. היה זה יום התצוגות האחרון ואני, שהייתי מסופק ומאושר ממה שכן ראיתי ולא ממה שנבצר ממני לראות, החלטתי להמשיך בטיול הפרטי שלי שהיה מהנה לא פחות מלשבת בתצוגות. 

יום חמישי, 19 בספטמבר 2013

.Joyeux Anniversaire Mademoiselle C

אם תבקשו מעשרה אנשים להגדיר "מהי מוזה?", סביר להניח שתקבלו 10 תשובות שונות. עבורי, מדובר בדמות המהווה מקור של השראה. סוג של לוח שעם חי ונושם, שמתפתח ומשתנה עם השנים ומהווה מקור בלתי נדלה המצליח להצית רעיונות יצירתיים חדשים במוחם של "נאמניו". בעולם האופנה, שידוע בהיותו שטחי במידת מה, המושג "מוזה", הפך למילה נרדפת לאדם בעל טעם טוב, אופנתי, שסיגנון הלבוש שלו מהווה השראה מתמדת לגזרות ועיצובים עבור קולקציות אופנה אינסופיות.  בניגוד למילות השיר, המוזות אף פעם לא שותקות, גם לא כשהתותחים רועמים (ובמיוחד לא אז); יש להן אישיות מיוחדת, טמפרמנט כובש, השקפת עולם מרתקת או תפיסה שונה של המציאות, המעשירות ומשרות את המתבוננים בהן לא פחות מאשר הופעתה החיצונית. 
קרין רויטפלד - האישה, חצאיות העיפרון, הגרבון עם הפס, הסטילטו והדמיון לאיגי פופ

מדובר במושג די מיושן, המתקשר אולי לאיב סאן לורן שאימץ לעצמו את קתרין דנוב, Lulu de la Falaise  או Betty Catroux כמוזות, או ליחסים בין הובר דה ג'יבנשי ואודרי הפבורן. אולם גם כיום, ניתן למצוא לא מעט דוגמאות להמחשת הקונספט. עבורי, קtרין רויטפלד, שבמקרה גם חוגגת היום יום הולדת 59 (!), היא הדוגמה האולטימטיבית לכך, ולא רק לדעתי. טום פורד, פיטר דונדס (אמיליו פוצ'י), ריקרדו טישי (ג'יבנשי) וג'וזף אלטוזורה (שהציג העונה בניו יורק, בפעם השלישית ברציפות, קולקציה שנראתה כאילו נתפרה במיוחד עבורה), הם רק חלק קטן (אבל הבולט ביותר) מבין המעצבים שמצאו ברויטפלד מקור להשראה. חצאית עיפרון (שמגיעות קצת אחרי הברך +/- שסע נדיב), חולצת צווארון (גברית מכותנה, משי או שיפון), שרשרת של אלזה פירטי או קמע של סזר, גרביונים שחורים (של פוגל) וסנדלים על עקב (לרוב עם קשירה), שיער סתור וכהות סביב העיניים, הם סממני החותם המאפיינים את הופעתה החיצונית של הגברת. גם תפקידה של סטייליסטית-עורכת אופנה, מסייע לה להפיץ את משנתה ברבים, לא רק באמצעות המאמינים הנאמנים ההולכים בדרכה, או הפקות האופנה שהיא מציגה במגזינים (שלה, V או הרפרס בזאר) אלא גם באמצעות מותגים ששוכרים את שירותי ההלבשה שלה- כפי שניתן לראות בקמפיין החורף של דיאן פון פירסטנברג, טום פורד, מקס מרה ומקס ספורט, סלבטורה פרגמו או שאנל. 
Carine Roitfeld by Mario Testino for Dazed & Confused, August 1997

לא פחות מ"טעם טוב", "משהו טוב לומר", הוא חלק בלתי נפרד מהדרישות הבסיסיות המתבקשות מתפקיד המוזה. ולכן, אספתי כמה ציטוטים שנטמעו עם השנים עמוק בנבכי זכרוני, מתוך ראיונות עם קארין רויטפלד:

על "מה פריזאי בעינייך"?
"When you go to a show, Americans in New York are very proper, much more so than the French. Everything is perfect. Their hair, the nails, everything. The look. Everything is perfection. We're a bit more relaxed, no? And a bit more comfortable. I think in France we don't want to be too different, because people aren't very nice and when you try to dress a bit different[ly], everyone looks at you like... you don't want that. So we're quite classic. My look is quite classic. You have a trench on, but maybe you're naked under the trench. Or you don't know which underwear you have under your dress, you don't know that you put perfume, in this place, or this place (pointing to her chest and belly button).

To be French is to be sexy without showing anything. It's more mental. When people tell me "You're very Parisienne," I say, what does that mean? Maybe it's an education -- you can always touch your hair, it's never like a helmet. Makeup is never perfect, you can have your nails done, but maybe there is no color. You paint your toes even in the winter, when no one is going to see your feet, it's very personal. I think everything is just for you -- or maybe someone is going to share it with you.

I discovered the slip dress which I think is one of the more French things because when you take off your clothes, even when to go into a shop to buy something, or you're going to Riccardo Tisci to try on a suit, it's like having protection. And you never know how you're going to finish your evening. So you have to be ready".
רויטפלד במעיל של מקס מרה, מרץ 2013

על תופעת ה"IT BAG":
I don't change my handbag every season. I believe in the Yves Saint Laurent woman who either has her hands in the pockets of her pantsuit or is holding her lover's hand. She doesn't need a bag.

על "שחור" VS. "בז'":
If you don't want to make any mistakes, buy black clothes. That's always good. And from age 50 on, you can slowly start adding a little beige. That's softer. Every five years, you should take a critical look at your own wardrobe and, if necessary, eventually swap your bikini for a one-piece swimsuit.

על "פוטוגניות":
I learned so much from Tom Ford. I used to be very shay from the camera, but when you don't feel comfortable, you never look good. You have to be' IN LOVE' with the camera…say 'I love the camera, I love the camera'…"
(אגב, אודטה שוורץ, כוהנת הפטנטים ומוזה מקומית בפני עצמה, נתנה פעם את אותה העצה...)

על ההיררכיה שבעולם האופנה:
 “I’ve never been an assistant. You don’t climb the stairs, you go down. Because when you go to a fashion show, the best walk is the first walk".

 

First Five Minutes of New Carine Roitfeld Doc Mademoiselle C

אבל יותר מההערצה שלי "לסטייל והשיק" האישי של הגברת, כמו גם עבודתה בווג פאריז ובבית גוצ'י, מרשימות אותי היכולות שלה להרים את עצמה מהעפר לאחר השמועות, הלכלוכים והסקנדלים שליוו את פרישתה הצורמת מתפקיד העורכת הראשית בווג פריז והדרך בה היא פרשה כנפיים, כמו הספינקס האגדי, והמשיכה לרחף ולעוט במרומי עולם האופנה גם בגולה, על אדמותיה של ניו יורק (שם מתגוררים ילדיה). סיפורי נפילה והשתקמות כאלה, הם שעוררו בי השראה ומילאו אותי בהערצה אמיתית כלפי האישיות שמאחורי פני הדביבון והסגנון שמתבסס על עקבי סטילטו משובחים וחצאיות עיפרון. ב9/11, לא במקרה, הושק בניו יורק "Mademoiselle C" (הכינוי שהעניק לה הקיסר, קרל לגרפלד), הסרט הדוקומנטרי העוקב אחר תקופה זו שלאחר נפילתה מצמרת ווג פריז והאופן בו הצליחה לטהר את שמה ולהפוך מדמות מושמצת למוערצת שוב (טריילר- כאן). הוא מגולל סיפור הקמת המגזין החדש שלה CR FASHIONBOOK (הבכורה הקבילה אגב, להשקת הגיליון השלישי של המגזין!), עמוס בפניני החוכמה של המדמואזל, כמו גם צילומי "מאחורי הקלעים" בתצוגות אופנה וראיונות קצרים עם מעצבי על, המדברים לזכותה של העורכת המוערכת.

 פוסט נוסף על "סגידתי לרויטפלד" - כאן ו על המפגש שלי איתה במציאות (!) - כאן.

יום שלישי, 17 בספטמבר 2013

"COMFORT CLOTHING" - בגדים מנחמים לתקופת החגים

תקופות החגים, ידועות כ"Stress Factor"  שאנו נאלצים להתמודד עימו בעל כורחינו. הם  משבשים את השגרה ומציפים אותנו בשלל ארוחות משפחתיות או מפגשים טרחניים עם קרובי משפחה וחברים רחוקים. יתכן ו"הלחץ" המיוחס לתקופה זו הוא הצורך לעמוד בציפיות, לענות על שאלות מביכות, כאלה שכופות עליך להתבונן על עצמך מהצד ולתת דין וחשבון לאנשים שלרוב, התענינו בך מלכתחילה רק על מנת לספק את סקרנותם האווילית ותו לא. עבור אנשים עם משפחות מצומצמות, תקופת החגים עשויה להיצבע בגוונים קודרים של בדידות, דבר שמועצם על רקע "האחדות משפחתיות" שמפגינים האנשים מסביב. לא סתם, תקופה זו (שסביב ראש השנה או פסח), נחשבת לתקופה עמוסה מבחינת מספר הפניות לשירותי בריאות הנפש (בארה"ב או באירופה, התקופה המקבילה היא הקריסמס).


כמובן, שלכל אינדיבידואל שחווה את תקופת החגים (באופן מודע או לא) כסטרסור מסגל לעצמו את דרכי ההתמודדות המתאימות לו; יש שמתבודדים, אחרים משוועים לחברה. "COMFORT FOODS", הוא מונח שגור, שוודאי מוכר לכולכם ומתאר את המזונות שאנשים פונים אליהם בעת משבר ומתאפיינים לרוב בהיותם עתירי קלוריות, רוויי שומנים ועשירים בפחמימות פשוטות. מזונות שביכולתם להאפיל על כל תחושה, מרה ולא רצויה ככל שתהיה. למעשה הארוחות הדשנות מושתתות כחלק ממסורת חגי ישראל, סוג של "בילד אין". אפשר לתמצת את החגים היהודיים על פי העיקרון "רצו להרוג אותנו, לא הצליחו- עכשיו בואו נאכל", סוג של צורך השרדותי אם תרצו.

COMFORT CLOTHING"", הוא אולי המקבילה מעולם הלבוש, והיא מתארת את הבגדים אליהם אנו פונים על מנת לנחם את עצמינו. הבחירה עשויה להיות אינדיבידואלית. אצלי לדוגמה, בשעות עצבות מתעורר הצורך ללבוש חלוק או מעיל. יתכן ובפעולה/תכלית העוטפת שלהם שמהווה חלק מהפונקציה של הבגד, מצליחה לנחם אותי. אבל יותר מאשר בגדים עצמם, מתעוררת אצלי התשוקה (או הקרייבינג) ללבוש חומרים/טקסטילים ספציפיים כדוגמת פרווה, בדי סאטן קרירים או בדי משי (או דמוי משי) חצי שקופים שמתנופפים על הגוף, בדים ספוגיים רכים שמעניקים לו צורה נוקשה ועוד. אני מכיר גם אנשים שמתנחמים בעזרת בדים נוצצים, עמוסי פאייטים או חרוזים...
(COMFORT FOOD" AS PANTONE'S COLOR CHART (By David Schwen"

שבוע האופנה בניו יורק שנחתם רק לפני כמה ימים, היה גם הוא עמוס בבגדים שהיו עשויים משפע בדים "מנחמים". יתכן והזעם של הקהילה היהודית, המהווה חלק משפיע ומשמעותי מעולם האופנה האמריקאי (ובכלל), על כך ששבוע האופנה מתקיים בתקופת חגי תשרי, הייתה קשורה לכך. מארק ג'יקובס הציג עבור המותג "מרק ביי מרק" מכנסיים עם חגורת גומי (בגזרת טרנינג), שמלות וחליפות עשויות סאטנים מבריקים. פרוהנזה סקולר, יצרו בגדים עשויי ז'מש בצללית ארוכה שהתנענעו באופן אצילי על גופן של הדוגמניות שצעדו על המסלול. ריד קרקוף, עיצב קולקציה נהדרת, עשירה בחצאיות, חליפות ועליוניות (ללא צווארונים מכופתרים) משכבות בדי סאטן, שיפון וסריגים דקים בגווני קרם, לבן ואוף-וויט, מעוררי כמיהה כמו גלידת וניל וקרירים כמו מגע הכף הנושאת אותה. שמלות סאטן בגזרת מעיל טרנץ' נטול שרוולים מהקולקציה של המעצב בלטו בין המבחר וככלל, מדובר בקולקציה שתהפוך את האלגנטיות לתכונה קלה ללבישה, פשוטה ליישום ובעיקר, נוחה במיוחד, עבור כל מי שתבחר ללבוש אותם.

(ALTUZARRA, PRABAL GURUNG, MARC BY MARC JACOBS SPRING/SUMMER 2014 COLLECTIONS)

חצאיות העיפרון עם השסע הגבוה + אופציית שריכה/קשירה הפיחו נונשלאנטיות של יום חולין בקולקציה של ג'וזף אלטזורה, בין אם הוצגו על המסלול בשילוב עם חולצות צווארון מכופתרות או עם סריגים חתוכים בצידיהם. הטוטאל לוק בהשראת קרין רויטפלד, שהמשיך גם מהעונה הקודמת, היה "מנחם" כמו חמאה וסוכר על פחזניות מזוגגות קרמל וממולאות קרם פטיסייר. אלכסנדר וואנג, שבחר העונה לשלב את הלוגו שלו על פריטים רבים מהקולקציה, (ואני חייב להודות שאכן לא קשה למצוא נחמה רק בזכות במחשבה/ידיעה שאתה לובש משהו מבית המעצב הצעיר והמוכשר), הציג סט של חצאית קצרה וחולצה מכופתרת בצבעי פסטל עם דוגמאות פסים שנראו קלילים כמו פוך ומזמינים במיוחד כמו פיג'מה. פרבל גורונג הציג קולקציית "פופ-ארט" עשירה בשמלות וחצאיות ארוכות שנגמרו באמצע השוק עשויות סאטנים בצבעים עזים ובלקוסט יצרו מקטורנים עשויי שיפון חצי שקוף.  

(LACOST, ALEXANDER WANG, PROENZA SCHOULER, REED KRAKOFF SPRING/SUMMER 2014 COLLECTIONS)

אלה השקועים עמוק ב"הולידיי בלוז", יוכלו להתעודד בעובדה הפשוטה שכל תקופה מגיעה לקיצה. וכשזה יקרה, רק במקרה, יתחיל גם שבוע האופנה בפריז וכולנו נוכל להמשיך לאכול תצוגות ולצפות בקרואסונים. 


*הערה: נכתב ביום כיפור...

יום ראשון, 11 באוגוסט 2013

ביקום מקביל נמרים לובשים בגדים עם הדפסים של מעצבי קסטרו - תצוגת האופנה של המותג לחורף 2013/14

לפני קצת פחות משנה, הוקרן במוזיאון העיצוב בחולון הסרט התיעודי על עורכת האופנה המיתולוגית, דיאנה ורילנד. אני זוכר כיצד התרגשתי כאשר דיאנה ורילנד אמרה "עולם ללא מנומר הוא עולם שלא הייתי רוצה לגור בו". למה התרגשתי? ראשית בגלל שאני מסכים עם כל מילה במשפט הזה, אבל יותר מכך, כיוון שאני עצמי ישבתי על כיסא אדום במרקם קטיפה, לבוש חולצה בהדפס מנומר בגווני אפור שרכשתי בTOPMAN כמה ימים קודם לכן. אני זוכר גם היטב את הרושם העז שהותיר בי הסרט ותחושת ההשראה המשכרת שריחפתי עימה במשך שבוע שלם. במקרה, עבדתי אז בעצמי על הפקת אופנה עבור מגזין אופנה ישראלי (שהיום כבר נחשב להיסטוריה), כך שהתזמון היה מושלם.

"A world without leopards, well, who would want to live in it?" - Diana Vreeland
Models wearing Azzedine Alaïa in American Vogue, 1991, shot by Jean-Baptiste Mondino

גם צוות המעצבים של קסטרו ישב אז באולם והתרשם כנראה לא פחות ממני מרוחה, סגנונה והגיגיה של ורילנד. זה יכול להסביר אולי גם את שפע ההדפסים המנומרים שהופיעו בקולקציית חורף 2013/14 שהציג הבוקר המותג, כחלק מתצוגת האופנה העונתית שלו בביתן 1 שבגני התערוכה, תל אביב. חברבורות גדולות, קטנות, בגווני חום, חרדל, אפור, כחול, אדום, שחור, על שמלות, חצאיות, עליוניות, מעילים לנשים או חולצות מכופתרות לגברים. הדוגמניות והדוגמנים שצעדו על המסלול נראו כאילו נבלעו על ידי נמרי ספארי בקניה ונשארו בחיים רק על מנת לספר לנו על כך בתצוגה. למעשה, שגיב גלעם, המעצב הראשי של בגדי הגברים בחברה, לבש חולצה זהה (באופן מדויק עד לקיפול שבקצה השרוול) לזו שאני לבשתי באותה הקרנה מיוחדת. 

ועם זאת, בניגוד לקולקציות מעונות קודמות שהתאפיינו במקבצים שלמים של דגמים שניתן היה לייחס למותג על אחר, העונה, הדימיון לקולקציות של מותגי העל שמעבר לים בלט פחות. הפעם, נראה היה שיצירת סגנון או "סטייל" ייחודי היה הקו שהנחה את המעצבים בשעה שהרכיבו את הקולקציה. חלקה הראשון של התצוגה התאפיין במה שניתן לכנות "רוק-סטריט-גלאם", סוג של גראנג' מיליטריסטי עם נגיעות נרחבות של פאייטים ובדי לורקס שהשתלבו נהדר עם המנומר. לא משהו שלא ראינו קודם ברשתות האופנה הבינלאומיות המתחרות הקרובות לביתנו, אבל הפעם בצורה מדויקת יותר מאשר בעונות קודמות של קסטרו. בהמשך עלה מקבץ דגמים קלאסיים שכלל חצאיות גבוהות (מאוד), לרוב מנומרות, וסריגים צמריים בגוונים טבעיים שיצרו צללית שאפיינה את סוף שנות החמישים בואך שנות השישים, והפכו למזוהות עם כוכבות הסרטים של היצ'קוק. קולקציות החורף של אלכסנדר מקווין משנת 2005 או של מייקל קורס מ2008, עלו כאסוציאציות. גם הגזרות הקלאסיות והאולטרה נשיות של דיאן פון פירסטנברג (כולל ההדפס המנומר) היו כנראה השראה לקולקציה הנוכחית. בקולקציית גברים, הבגדים שלבשו הדוגמנים על המסלול העלו אסוציאציות לסגנון הפרפ המודרני של טום בראון או לוולגריות המתוחכמת של דולצ'ה וגבאנה.   
תצוגת האופנה של קסטרו לחורף 2013/14

עבור קוראיי שאינם משתייכים לתעשיית האופנה (או לרשימת המוזמנים של האירוע), אציין, כי תצוגת האופנה של קסטרו היא הדבר הקרוב ביותר שיש לנו, בישראל הקטנה, לשבוע האופנה בפאריז או ניו יורק. וזאת, אף על פי ולמרות שכבר ייסדנו שבוע אופנה משל עצמינו. התצוגות של קסטרו עדיין נחשבות לקרם דה לה קרם של האירועים בתעשיית אופנה הישראלית. ובהתאם לכך, רבות מהנפשות המרכיבות את תעשייה זו, מקבלות ומתייחסות/מתלבשות בהתאם – כאשר כלל הברזל היחיד הוא "לא לובשים קסטרו", (כפי שניתן לראות בסיקור "המתלבשים"שכתבתי ואצרתי עבור "פאשן פורוורד"). מה כן לובשים? כל אחד והאאוטפיט היפה ביותר שלו, זה שהוא רק שומר להזדמנות מיוחדת. לי עצמי לקח שבוע להחליט מה ללבוש, וזה כולל צילום והתייעצות בנוגע ללפחות שישה אאוטפיטים שונים שהרכבתי. לא בגלל שזה באמת משנה מה אתה לובש, אלא בגלל שמעטות הן ההזדמנויות שאדם יכול להרשות לעצמו להתלבש ללא כל עכבות. והזדמנויות כאלה יש לנצל בחוכמה.

עדיין, קיים הבדל עצום בין התדמית הגבוהה של התצוגה והסטנדרטים הגבוהים שמפגינים בה צוותי העיצוב של קסטרו, לבין המציאות שהיא ה"אמת" של המותג מחוץ לגני התערוכה. על מדפי החנויות לא תמצאו את השמלות האולטרה-נשיות, המעילים המפוסלים לנשים או מכנסי הווניל בצבע זית לגברים, אלא דגמים בגזרות בסיס ובצבעים "החמים" של העונה או חולצות טי מבדים זולים (כי על מעצבי המותג להתחרות ברשתות האופנה המהירות שפלשו וכבשו את הקניונים כבר לפני כשלוש שנים ומציעות מחירים אטרקטיביים יותר). הבגדים שלובשות הדוגמניות על המסלול ישמשו בהמשך להפקות אופנה וצילומי סטייל שונים- הם נועדו ליצר מפגן יכולת, כוח, הצהרת כוונות והם מהווים מניפסט ליכולות/חזון של המותג. אך בין הכוח לפועל, קיים מרחק של מספר שנות אור. המבחר שיציעו עשרות הסניפים של המותג על הקולבים יכלול מגוון עיצובים בינוניים, שנועדו לקלוע לטעמם של ההמונים. כי חוק ברזל הוא שעל מנת למכור ליותר אנשים צריך לשאוף אל המכנה המשותף הרחב ביותר שבניהם, או במילים אחרות, יש לשאוף אל הבינוני. את רעיון זה ניתן להמחיש באמצעות עקומת הגאוס, שבה השטח הגדול ביותר נמצא במרכז העקומה, באמצע. הרצון להפיק רווחים, ההתמסחרות והמוכנות להקריב עבור מטרה זו כל ערך אחר (חלק ממגמה כלל עולמית) היא גם הסיבה שבגללה האופנה כיום הפכה למשהו הרבה פחות מרגש ממה שהייתה או ממה שהייתה יכולה להיות. 

יום ראשון, 9 ביוני 2013

פרידה ממגזין האופנה של המדינה


בשבוע שעבר נשלח אלי מייל מאת מפיקת המערכת של המגזין BELLEMODE, שבישר על סגירתו של המגזין. התחלתי לכתוב במגזין BELLE כבר מהגיליון השני, לאחר שנסגר לתקופה קצרה לאור תביעה של מגזין ELLE וחזר שמו הנוכחי לאחר דיונים בבית המשפט העליון. מאז, הכתיבה עבור המגזין הייתה משמעותית עבורי לא פחות מאשר אני הייתי משמעותי עבורו. כתבתי כתבות אורך ורוחב, על מעצבים, על מותגים, על מגמות, על תצוגות, על נסיכות, על חתונות, על תרבויות, על סרטים, על נסיעות ועוד. נפגשתי וראיינתי מעצבים מובילים ושאר בכירים בתעשיית האופנה, קיבלתי אינספור תגובות, תודות וכתבות התוכן שלי זכו ללא מעט מחמאות (לעיתים אף הצלחתי ללמד אנשי יח"צ מספר דברים על המותג אותו הם יצגו). הגשמתי חלומות והמגזין אפילו פתח בפניי כמה דלתות. זה נכון שלאורך התקופה בה כתבתי בו, לא הייתי אולי שבע רצון מיתר התכנים, מהעריכה, מהעיצוב הגרפי או מהסגנון הכללי בו, אבל הייתי שלם עם הדברים אותם כתבתי ועמדתי מאחוריהם באופן מלא. 
BELLE- הגיליון הראשון

בל מוד, הוקם כמגזין חלוצי אמצע שנת 2010, בתקופה שבה היו רק עיתוני נשים, כשאופנה הייתה רק עוד מדור שנבלע בין שפע מדורים על בישולים, יחסים, ילדים, קריירה, רכילויות ושאר ירקות ב"את" או "לאישה". הערכתי את מייסדו, ג'קי בן זקן (למרות היותו דמות מפוקפקת בחברה הישראלית), על כך שראה באופנה "מיזם", סוג של השקעה. העובדה כי הגיע מעולם הקשור לאופנה רק דרך הדוגמניות היוצאות עם שחקני הכדורגל מעולמו שלו, הפכו את בחירתו לשים את כספו בעולם זה לראויה להערכה בעיניי. הרגשתי שהוא, כמוני, מצליח לראות את הפוטנציאל הטמון בתחום זה, האפשריות האינסופיות והצורך לבסס ולמנף את האופנה בישראל מתוך שאיפה להדביק את השגשוג של התחום במדינות שמעבר לים. הוצאות מתחרות אחרות, השכילו גם הן לראות את הפוטנציאל שבמגזיני אופנה, וכך, לאחר הקמתו של בל מוד, לבלבו להם שפע מגזינים מתחרים; מגזין ""GO הפך לGOstyle"", והייצוג היחסי של עמודי האופנה ב"את" ו"לאשה" גדל גם הוא בצורה משמעותית.

כמה החלטות שגויות לאחר מכן, כדוגמת מינוי ראשון של עורכת ראשית (#1) שלא הייתה כל כך מקצועית, בזבזנית ויש לומר גם חסרת טעם (בלשון המעטה), שתוך זמן קצר גם הסתכסכה עם כל התעשייה- הובילו את המגזין להפסדים נוראיים ותדמית נוראית עוד יותר. עורכת המשנה שמונתה במקומה (#2), נותרה בלי הרבה חזון או ידע מקצועי והרבה מידי "באלגן לוהט". הניהול הכושל הוביל את המגזין להתגלגל לידיו של טייקון המגזינים, "מוטו תקשורת", שבסופו של דבר, כמו כל ארגון קפיטליסטי שמגלגל כספים כמו אוליגרך רוסי ודופק כמו שעון שוויצרי, שם לעצמו את "המכירות" כמטרה נעלה, תוך שהוא רומס את ערכיו ויחודו של המגזין או כל ערך אופנתי מוסף שהיה לו. עורכת עבר בקוסמופוליטן ישראל, מוקמה בכיסא הEIC (Editor In Chief) (#3) ושלושת ה"סמכים" – סקס, סלבס וסיילס- הפכו למילות המפתח שעמדו לנגד עיניה בבואה להוציא את המגזין.
לא כל אחד יכול להיות אנה וינטור

יחד עם הרצון להגדיל את המכירות, בא גם הצורך להנמיך את התכנים במגזין, להפשיט אותם ממקצועיותם ומאופיים האופנתי ולקרב אותם להמונים. שכן, על מנת להגיע לאזור הרחב ביותר בעקומת גאוס, צריך להתקדם אחורה, לכיוון האפס. כל הניסיונות לסטות מקו זה, סוכלו על ידי מנהלי המגזין, וכך, עורכת מחליפה שמונתה לעורכת הראשית (#4) למשך חודשיים בלבד (בזמן שהקודמת הייתה בחופשת לידה) פוטרה בטענה כי היא "מכוונת גבוה מידי". לי, כמוהה, לא נותר הרבה מקום במגזין. הצרכים בכתבות פופולאריות ורדודות לא הותיר עבורי כל עניין להיות חלק ממנו. נאמר לי שהכתבות העמוקות והמקצועיות שעסקו בליבת האם של האופנה, אינן רלוונטיות לחזון החדש של המגזין. ואני, סירבתי לרדת לזנות ולכתוב עבור תשלום על נושאים רדודים ושטחיים שלא כיבדו לא את המגזין ובטח שלא אותי. למעשה, הידיעה על סגירתו, עוררה בליבי תחושה של הקלה משמעותית, היא ביטלה את תחושות האשם שלי על כך שאינני חלק ממנו עוד ונראתה לי טבעית וצודקת, חלק מתהליך אבולוציוני בנאלי, שבו "החזק שורד". 

מתוך הפקת אופנה שעשיתי עבור המגזין
Publisheb in Belle Mode, January 2013
Photography: Gilad Bar Shalev 
Models: Shiran & Irena for Déjàvu 
Hair & Makeup: Ben Revivo 
Fashion: Zohar Furman

לא מדובר בשיר קינה על גורלה המר של העיתונות המודפסת ודעיכתו/מותו של "הפרינט", אלא מקרה פרטי, סיפור הוגן על נפילתו של מגזין עם תוכנית אם מבריקה, שהלך לאיבוד בתרגום לאחר שטעה מספר פעמים בדרכו להגשים אותה. אני חושב שבעולם התחרותי של היום, בו כבר חשבו על הכל, המציאו את הכל ודאגו שיהיה שפע רב ממנו- אין מקום לכל דבר העומד בגדר "עודף" ו-"מיותר". מה שאנחנו בטוח לא צריכים הוא "עוד אחד" מההרבה שכבר יש לנו, אלא מעט ממה שאין. אם אין לך שום ערך מוסף להציע, מוטב שתנתב את האנרגיה לתחום אחר. אני סבור ובטוח כי מקומה של העיתונות המודפסת עדיין שריר וקיים, הוא מעוגן "בקוד הגנטי שלנו", מתוקף בצורך שלנו לחוש את הנייר הכתוב ולחוות את הטקסט במספר חושים, בהרגלים שסיגלנו לעצמינו והתקבעו עמוק בתוכנו. יחד עם זאת, שומה עליהם להצדיק את קיומם היטב, נוכח תנאי המציאות החדשה בעולם הדיגיטאלי, המודרני והשופע.      

פוסט מסוג זה לא יהיה שלם ללא תודה, לכל האנשים שהיו חלק מהמערכת של המגזין- לדורותיו, ללא יוצא מהכלל- אלה שהסכמתי איתם יותר וגם אלה שהסכמתי איתם פחות, כי מכל מלמדי השכלתי. תודה על ההזדמנות, הניסיון, ההנאה והשיעורים החשובים מפז שהענקתם לי. כי הכתיבה, ההתמודדות מולכם והחוויות שצברתי רק הוסיפו למאגר שיקרא יום אחד "ניסיון החיים" שלי, חלק מההיסטוריה האישית שלי.

ומי יודע, אולי נתראה בגלגול הבא של המגזין, בתקווה שיהיה מוצלח יותר... 

יום רביעי, 24 באפריל 2013

אה לה פרובינציאל!

ניסיונות של תעשיית האופנה הישראלית להרגיש קצת "חו"ל בארץ", הובילו לשורה של אירועים שכל אחד מהם התברר כמביך יותר מקודמו. התצוגה של רוברטו קוואלי משבוע האופנה בשנה שעברה או התצוגה של מוסקינו בשבוע האופנה האחרון של אופיר לב, סוקרו בתקשורת כמחדלים/כישלונות ארגוניים/בושות והיו אמורים להספיק על מנת שכל בר דעת יבין כי "אופנה ישראלית" צריכה לצאת מישראל (!) ולא להיות מיובאת אליה מחו"ל. שבוע האופנה של מוטי רייף, שהתבסס על מעצבים ישראלים (ואמריקן איגל אחד ממניעים פיננסיים), הצליחו לחזק את הטענה ש"אם אין אני לי- מי לי" וכי בישראל יש אופנה מספיק טובה על מנת להחזיק שבוע אופנה. 

ישבן - חלק מדגם "השיריון" של טיירי מוגלר, שנות ה90 המוקדמות

אבל יש מי שמסרב ללמוד מטעויות, להכיר בכישלונותיו שלו או ללמוד מטעויות של אחרים. אמש, התקיים אירוע השקת הבושם החדש של ניקול ריידמן. הבחירה של אשת האוליגרך הידועה בפטריוטיותה, לפתוח את האירוע בתצוגת האופנה של המעצב הצרפתי טיירי מוגלר, הייתה חוכמת חלם, לא פחות מאשר לפתוח את "שבוע האופנה הישראלי " בתצוגות אופנה של מעצבים איטלקיים. כמו אלה של האיטלקיים, גם התצוגה של מוגלר, לא כללה דגמים שטרם הוצגו, אלא כאלה שעוצבו על ידי המעצב הוירטואוז בתקופת תור הזהב של בית האופנה שלו, שנות התשעים המוקדמות, כמו גם על ידי יורשיו השונים (רוזמרי רודריגז וניקולה פורמיקטי). אבל העיצובים הגיאומטריים, הפרופורציות החוצניות והאולטרה- נשיות שמאפיינים את דגמיו של המעצב המהווים רק פן אחד מזהותו של בית האופנה. הבשמים של מוגלר, שנאלץ לעזוב את בית האופנה הנושא את שמו לאחר שפוטר מתפקידו כבר בשנת 2003 (על ידי חברת קלרינס, בעלת השליטה במותג), היו אלה שהחזיקו את בית האופנה במשך שנים, גם בתקופת שיא הצלחתו ובמיוחד לאחר מכן. אנג'ל, לדוגמה, הבושם הראשון מבית מוגלר שזכה להצלחה מסחררת, גובר מדי פעם על "שאנל 5" ומתברג למקום הראשון ברשימת הבשמים הנמכרים ביותר בצרפת (ביתר המדינות, הוא ממוקם במקום השני). אבל אל תתנו לעובדות להפריע לניקול ריידמן, כשהיא צריכה להשיק בושם עצמאי. ריידמן אולי למדה "שבבון- זה קוף", אבל את השיעור בו לימדו כי "רק חמור חוזר על טעויות של אחרים" היא כנראה הפסידה בזמן שהקיאה בלינצ'סים עם קוויאר וגבינת שמנת בשירותים מרוצפי שיש קררהומנורות קריסטל של בקרה.  

איפה הכבוד העצמי?! טיירי מוגלר על האופרה גארנייר אמצע שנות ה90, פריז 

אבל הטעם הרע לא נגמר רק בבחירה להשתמש בדגמים מיושנים המוצגים מדי שנה, כמו קרקס נודד במזרח אירופה ובסין (מוקדי פעילות המותג) או בעצם הרעיון לשלב בית אופנה המזוהה בעיקר בזכות בשמיו שלו באירוע להשקת בושם מתחרה. על רצפת הפואיה בביתן 10 אשר בגני התערוכה, בו התקיים האירוע, נפרש שטיח דשא מלאכותי, ספות לבנות קושטו בכריות מבדים מטאליים בצבעי פסטל, נגניות נבל ורקדניות ממוצא סובייטי הסתובבו לבושות שמלות פאייטים חושפניות, כשלראשן כלובי זהב כמו בסרט דל תקציב של ציצ'ולינה בשנות ה90 ניצבו בין קשתות פרחים שנראו כמו תפאורה לגן ויקטוריאני בהצגת ילדים בריטית. החלל בו נערכה התצוגה עצמה עוצב בצבעים כהים ותאורה חשוכה והמוזמנים ישבו סביב שולחנות ערוכים באווירת אולם שמחות רוסי, דבר שהיה כנראה הכנה לפיס דלה רזיסטאנס; הופעתו של זמר הפופ הרוסי פיליפ קירקורוב. בהמשך גילו המוזמנים לאירוע, כי אין ארוחות חינם וכי גם בעולמו של האוליגרך הנדיב, לכל דבר יש מחיר; הופעה של כלת השמחה בעצמה. כי אם היא יכולה להוציא שמונה מליון שקלים מכיסה עבור האורחים, המעט שהם יכולים לעשות עבורה בתמורה הוא לשבת בשקט, להקשיב לפלייבק של קולה ולמחוא כפיים, גם אם ירגישו צורך לחתוך לעצמם את האוזניים ולתלוש את העיניים. ההופעות המביכות, התלבושות הגרוטסקיות, והדרגיסטים (על הבמה וגם אלה שהיו בין קהל המוזמנים), חלקם לבושים בבגדים של מוגלר, הבטיחו שגם ההוט קוטור הצרפתי הגבוה ביותר, יראה כמו אולם שמחות לבונטיני ויחתום את האירוע כמביך מאין כמותו.
 
ככה עושים "אובר דה טופ" כמו שצריך- "Cirque D'hiver" תצוגת ההוט קוטור של טיירי מוגלר לחורף 1995/6 וחגיגות ה20 שנים למותג שלו.

 אני לא נכחתי באירוע, ולמרות שאני מאמין שלא ניתן לפסול דבר לפני שמנסים ובוחנים אותו לעומק, היה ברור לי שכאן, מדובר במקרה יוצא מהכלל. אחרי הכל, בעולם של היום, לא צריך להימצא במקום פיזית על מנת לספוג את האווירה - מספיק להציץ בחשבון האינסטגרם של קולגה שמתעקשת להצהיר "הייתי שם", בפייסבוק של חבר חסר תובנה אחר שמתעקש כי מדובר "באירוע הלוהט של השנה" או בתמונות של אמן דראג שבחר להתלבש כמו ריידמן עצמה. יכולתי לדמיין כיצד תחושת האופוריה התיאורטית שצפויה להתקבל מצפייה בתצוגת מעצב העל שהגדיר את שנות התשעים ופרץ דרך למעצבים רבים שבאו אחריו (כדוגמת ג'ון גליאנו, אלכסנדר מקווין או ג'אן פול גוטייה), מתרסקת במבחן המציאות לאחר ההבנה שמדובר בלא יותר מפיאסקו כושל, מלא בפאתוס, פומפוזיות, טעם רע וקיטש מהסוג הלא נכון, כזה שרק יוצאי בריה"מ, נרקסיסטיים ועשירים ככל שיהיו, מסוגלים להעריך. עוד הפריעו לי הבורות שאפפה את כל האירוע, העובדה כי המעצב לא היה חלק מהחברה במשך עשור וחצי וכי רבים מהיושבים בקהל, מדושני עונג ובטוחים כי הם עדים לאירוע היסטורי, בכלל לא הכירו את עבודותיו או את קורותיו של בית האופנה או המעצב. ואכן, שום הון שבעולם לא יכול היה להציל את כבודו של אירוע זה, אלמלא נודע השבוע כי מוגלר עצמו חזר לשמש כמנהל האומנותי של בית האופנה (לאחר פרישתו של פורמיקטי לאחרונה). מאז פרישתו, אגב, בחר המעצב להקדיש את עצמו למטמורפוזה של גופו שלו והתמסר ל"בודי בילדינג" (תמונה חושפניות בלינק). סירבתי להיות חלק מאירוע המהווה תעודת עניות לתעשיית האופנה הישראלית כולה (שרבים ממנה יותר משמחו להשתתף בו), כזה המעיד על לא יותר מאשר הפרובינציאליות שלנו ומשקף במדויק כיצד התעשייה המקומית מצליחה להכשיל את עצמה חדשות לבקרים.

יום שבת, 13 באפריל 2013

מה נשתנה?


פעם, עוד לפני שפתחתי את הבלוג שלי, מדי עונת תצוגות הייתי נהנה לעבור על התמונות של האורחים/העורכים שישבו בשורה הראשונה. למעשה, אלה היו התמונות אותן הייתי מתחיל לראות עוד לפני שנגשתי בכלל אל הבגדים. פעם, זו הייתה אחת הדרכים הבלעדיות לקבל הצצה אל עולמם, טרם העידן בו קיבלו קרין רויטפלד עמנואל אלט סטטוס של "כוכבי רוק", ולפני שידענו מי זו אנה דלו רוסו. אז, אפילו אנה וינטור עוד נחשבה ל"דמות אניגמטית" שכל שביב מידע שמתגלה עליה, מעורר סנסציה והתרגשות. לאחר שמאסנו בתמונות פפרצי של הסלבריטאים המגיעים לתצוגות, אימצנו את עורכי האופנה היושבים בהן. וכך, ב2007, אסר מרק ג'יקובס, שהיה מזוהה עד אז בצורה הבוטה ביותר עם צעירי וצעירות הוליווד על כניסתם לתצוגותיו. במקביל, התחלפו צלמי הפפרצ'י בבלוגרים וצלמי אופנת רחוב. התמונות שמפיצים לנו עשרות הצלמים הניצבים בפתח הכניסה לתצוגות, מציפות את הרשת מדי יום וחושפות כל פריט לבוש או מחווה של אנשי האופנה עוד לפני שנכנסו לאולם התצוגות. כך, שלאחר שהתיישבו על הספסל, עייפים מהמרדף אחרי אותם צלמים, ולפני שכבים האורות ויוצאות הדוגמניות, לא נותר לאף אחד עניין להצטלם, גם לא להסתכל על התמונות הללו.    

VS.
(למעלה- פי דידי, קלי אוסבורן ושרה ברנהרט בשורה הראשונה של התצוגה של מרק ג'יקובס, ספטמבר 2002, מרי רייט ואשלי אליסן, באותו המקום שנתיים לאחר מכן, למטה- שורה ראשונה בשבוע האופנה לחורף 2001 בפריז)

צילום אופנת הרחוב או החשיפה של האנשים המגיעים לתצוגות, הם לא הדבר היחיד שהשתנה בשנים האחרונות. גם בחוקי השיווק וההפצה חלו תמורות מרחיקות לכת. אם בעבר, נאלצנו לחכות 6 חודשים עד שהבגדים שצעדו על המסלול הספיקו להגיע לחנויות, הרי שכיום, ניתן להזמין אותם כמה ימים לאחר מכן ולקבל אותם 6 שבועות מאוחר יותר, או 22 שבועות מוקדם יותר! (זה כבר תלוי מאיזו זווית אתם בוחרים להסתכל). זאת, תודות לאתרים עסקיים כדוגמת מודה אופרנדי, או למותגים עצמם, שחשו את השינוי בתודעתו של הצרכן האופנתי והזדרזו לספק את המענה (ע"ע המותג ברברי). הרבה לפני כן, יש לציין, בסמוך לרגע שהם עולים בכלל לצפייה בstyle.com, ניתן לראות את אותם הדגמים הבולטים בקולקציות המובילות, נלבשים על ידי אותם האנשים שצופים בתצוגות. אני אפילו לא מתחיל לדבר על רשתות האופנה המהירה, כדוגמת H&M או זארה, שיתרגמו את הבגדים הללו לייצור המוני עוד לפני שנספיק לומר "כריסטובל בלנסיאגה". 

(אופנת רחוב בת זמננו- מימין למעלה- אנה דלו רוסו במעיל פרווה של פראדה כשבוע לאחר שהופיע בתצוגה, תמונת אופנת רחוב של טומי טון, תיק מהקולקציה האחרונה של פנדי בתצלומי אופנת רחוב כמה ימים לאחר התצוגה, ג'יובנה בוטגליה במעיל של רושס שבוע לאחר התצוגה, קרין רויטפלד במעיל של מקס מרה כמה ימים לאחר שצעד על המסלול ומשמאל- קרין רויטפלד מגיעה לתצוגה של ג'יבנשי לחורף 2014 באחד האאוטפיטים עוד לפני שהוצג על המסלול)
 
בחודשים האחרונים עלה לכותרות הדיון על הקצב המסחרר בו גדלים התכנים שמייצרים בוגרים וצלמים חובבנים ברשת. סוזי מנקס הייתה זו שהציתה את הנושא בכתבה שפירסמה במגזין T של הניו יורק טיימס, ואחריה באו התגובות, מתגוננות- מצד הבלוגרים (כמו ליאנדה מדין, המן ריפלרית) או התומכות- מצד הקולגות (כמו טיפ בלנק מstyle.com בסרטון שלמטה). טים בלנק מתאר את המבוכה שחש עבור אותם "גרופים של אופנה", שמגיעים לרחבת הכניסה לאולמות התצוגות לבושים בבגדים אקסצנטרים על מנת למשוך את תשומת ליבם של הצלמים. הרגשה שמוכרת לכל אחד מאיתנו שהספיק להיות נוכח באירוע אופנתי כזה או אחר (אפילו בארץ). תחושת המבוכה מלווה לעיתים קרובות גם בתהייה "האם האדם בחר בכך באופן טבעי, מתוך סגנונו, טעמו והאמונה במה שהוא לובש או שמא מדובר בהצגה?", "תחפושת או הצהרה?". את אותה המבוכה, אני חש הרבה פעמים גם לאחר שראיתי את הדגמים שמציגים מעצבים מסוימים על המסלול. השאלות המלוות נותרות זהות. כך לדוגמה תהיתי לא פעם האם "מישהו מנסה לעבוד עלינו?" כשכתבתי על התצוגות של פראדה, קום דה גרסון, ולאחרונה על הקולקציות של הדי סלימן לסאן לורן (לגבי האחרון, אגב קיים קונצנזוס בקרב העיתונאים אך לא בקרב הקניינים). באותם הפוסטים, הייתי מקפיד לציין שלא משנה עד כמה גרוטסקיים ומשונים נראים הדגמים שהצעידה מוצ'יה על המסלול, תוך חצי שנה, כולנו נתרגל לאהוב אותם ונעורר כמיהה עבורם כאילו היו כליל השלמות.
 

הפרספקטיבה הזו, היא בעצם הדבר החשוב ביותר באופנה, שיותר מכל מגמה חברתית אחרת, משתנה באופן תדיר, כל חצי שנה, וכיום, עם קולקציות "קרוז/ריסורט" ו"קדם חורף", "קפסולה" ושיתופי הפעולה אחרים למיניהם, זה קורה אפילו לעיתים קרובות יותר. אבל אנחנו, כבני אדם, נותרנו זהים, וכשם שהמזון, מהיר ככל שיהיה, לא מתעכל מהר יותר רק בגלל שזמן הבישול התקצר, כך גם התקופה שלוקח לנו להתרגל לאסתטיקה חדשה ולאמץ סגנון מקורי, נותר ללא שינוי. דגמים רבים שנתלשו מהדוגמניות שצעדו על המסלול ונלבשים על ידי אותם מצולמי רחוב מבלי שהייתה לנו ההזדמנות לספוג ולנסות להבין אותו, עשויים להיראות לנו לא יותר טוב מאשר תוצר העיכול של מזון בלתי מבושל.

יום שבת, 23 במרץ 2013

מכת חושך

לפתיחת התערוכה לזכרה של לאה גוטליב במוזיאון העיצוב בחולון, לבשתי גולף לבן ומכנסי כותנה עם פנסים בגזרה גבוהה, שגיהצתי למשעי לכבוד האירוע. רציתי ללבוש משהו לבן, נקי ומינימליסטי, משהו שיזכיר לי את הים ויתחבר לקווים המלוטשים ולפשטות המסוימת שאפיינה את דגמיה של גוטליב (ואולי גם את אופייה) ויוצגו בתערוכת הרטרוספקטיבה לכבודה. כפי שאתם וודאי יודעים, אינני נוהג לדון בבלוג זה במה לבשתי ולמה עשיתי זאת, אולם הפעם, החלטתי לספר על מה שעבר במוחי שלי לפני שהגעתי לתערוכה, מתוך המחשבה שאולי זה יוכל לעזור לי להבין מה עבר במוחם של שאר המבקרים שנכחו בה (סוג של מחשבה מאגית שכזו). 
מקור: Clochic

זו לא הפעם הראשונה שמוזיאון העיצוב מעלה תערוכה שמוקדשת לאופנה, וכמתבקש, מציג לראווה גם בגדים אמיתיים. מה שמאפיין את האופן בו המוצגים מסודרים בחללי המוזיאון, הוא אולי הקרבה הרבה שהוא מאפשר בינם לבין המבקר- בניגוד למוזיאוני תלבושות באירופה או ארה"ב, שם הדגמים מוצגים מאחורי זכוכית, בחולון ראווה או מאחורי מעקה. בחולון, מקבלים המבקרים את ההזדמנות להלך בין המוצגים ולבחון אותם מקרוב ומכל זווית אפשרית, דבר שעשוי להיות מבורך, אם יודעים כיצד לקבל זאת. ואכן, זאת גם אינה הפעם הראשונה שאני יוצא מזועזע מהחופש והחוצפה שבה אנשים מרשים לעצמם לגעת במיצגים. רבים מהם, מעולם לא היו מרשים לעצמם לנהוג כך מחוץ לגבולות ישראל, וגם אם כן, היו ננזפים במהרה רבה כל כך עוד לפני שהיו מספיקים לתרגם ולעבד את הקלט החושי שבמגע. ההתנהגות החשוכה הזו של רבים מהמבקרים, הדגישה את הפרובינציאליות הישראלית, שהתכתבה עם בגדי הפולקלור הכפריים בצד אחד של האולם ועם סיפור ההגדה ו"מכת חושך" שהזכירה לי קולקציית מצריים מהצד השני.   
(קולקציית "עדיי הנילוס" (1995) וקולקציית "נפרטיטי" (1999))

בתערוכה הנוכחית, הדבר צרם והפריע לי עוד יותר, ראשית כיוון שמדובר בארכיון בגדים שנוצרו לפני כ20-30 שנה, הם עדינים, מתקלים ואין שני להם. בתקופתה השנייה בגוטקס (לאחר שהחברה נקנתה והיא עזבה ושוב חזרה), הקפידה הגברת גוטליב לאסוף דגם אחד מכל עיצוב אותו יצרה לאחר ניסיון מר, כאשר הבעלים החדשים החליטו בטיפשותם לזרוק את כל הארכיון רב השנים שלה. כתמי האצבעות השמנוניות ואת האזורים הדהויים שהותירה החומציות והלחות שלהן, שאינה מורגשת כעת, יותירו חותם רק בעוד זמן רב על הדגמים הללו ויחתימו דגמים יקרי ערך בעלי חשיבות תרבותית והיסטורית בסיפור התפתחות האופנה הישראלית. ההתנהגות החטטנית (שיכולה להתפרש בנסיבות אחרות גם כסקרנות בריאה) ומשולחת הרסן הזו, אפיינה רבים מהמבקרים, ללא הבדלי דת, גזע, מין, גיל או מעמד סוציו אקונומי. 
(קולקציית "ירושלים של זהב")

אבל הבורות של המבקרים, הייתה רק רמז לבורות של האנשים שבידם הופקדה המורשת של גב' גוטליב, אוצר רב ערך תרבותי וחברתי. מנהלת הארכיב מטעם גוטליב עצמה, שלחה את כל הדגמים לניקוי יבש, כפי שסיפרה לי טלי קושניר (בעלת חנות היד השניה "המחתרת" ומומחית בבגדי וינטג' ולבוש תקופתי בחסד ולא בזכות- שגם התנדבה לסייע בהעמדת התערוכה הנוכחית). את הנזק הבלתי אמצעי בהווה (הרס הקאפים, פרימת תפרים ופגיעה ברקמות ובחרוזים שעל הדגמים), נאלצה קושניר לשקם בעצמה במשך שעות. קושניר גם התעקשה שכל הנוגעים בדבר העמדת התערוכה ובאים במגע פיזי עם הבגדים ילבשו כפפות, דרישה שלמרות שנראית לגיטימית ומקצועית, התקבלה בחוסר הבנה על ידי הצוות שאיתו עבדה. 
("אם אין אנסטגרם- לא היית שם"- מימין- פראו, משמאל- איור של מולי גראד)

האופן בו הייתה מוצגת התערוכה מצא חן בעיני מאוד; בגלריה העליונה הוצגו בובות טורסו שחורות חסרות פנים שהולבשו בעיצובים הצבעוניים והרבגוניים של לאה גוטליב וחולקו לקבוצות נושא לפי שנים והשראות. הן הזכירו לי את בובות הפלסטיק הדו ממדיות שניצבות היום בחלונות ראווה של חנויות הפזורות בדרום תל אביב (רחוב יפו/אילת/עליה) ונחשבו לברירת המחדל לפני 30 שנה, בתקופה שבה "ויזואל מרצ'נדייסינג" עדיין לא נחשב למקצוע. מדף עצום השתרע לאורכו של קיר הסמוך לכניסה לגלריה והציג את אוסף ספרי האומנות, העיצוב והאופנה הפרטי והעצום של הגב' גוטליב, מה שלא הותיר ספק לגבי מקורות ההשראה של הדגמים שניצבו מנגד. דגה, ואן גוך, גוגן, מונה, מצאו את דרכם להדפסים על בגדי ים ויריעות בד שעוצבו לפראו. בין הספרים הוצגו גם תמונות ממוסגרות מאלבומה האישי של המעצבת ותיבלו את האומנות בטעימות מסיפור חייה. משהו בצורת ההעמדה של הדגמים היה מאוד קורקטי ופשוט, אבל לא פשטני, משהו דידקטי ומסודר, נטול ראוותנות מיותרת וגימיקים מאוסים, שהיו חסרים לרבים מהמבקרים שהתרגלו לתערוכות הגרנדיוזיות במטרופולין. היעדרם תאם את המקום כמו גם את הנושא לתערוכה. 
(עוד אנסטגרם- מימין- מדף הספרים, משמאל- תצוגה מהעבר)

העובדה כי גוטליב שאבה השראה מעולם האומנות, מפולקלור של תרבויות מקומיות או אחרות (קולקציית "צ'רדש" בהשראת הונגריה, "נפרטיטי" בהשראת מצריים או "ירושלים של זהב"), כמו גם בבגדים עצמם, שיקפו את התמימות המסוימת, הצניעות והפשטות של "ארץ ישראל הטובה" הרחוקה מהקפיטליזם ותעשיית הטרנדים הנדושים. יתכן כי היותה שונה, ייחודית ומגובשת כל כך מבחינת סגנונה, הצליחה גוטליב לפרוץ את גבולות ישראל ולהפוך לשם דבר בעולם כולו. כיום, הרצון של מעצבי ארצנו לישר קו עם העולם מבטל את הצורך למקוריות וייחוד, דבר שעשוי להיות המכשול העיקרי שגם מונע מהם באופן פרדוקסאלי לזכות בהצלחה הבינלאומית הנכספת. המירוץ של מעצבים ישראל להצלחה מעבר לים וההתחקות  אחר דרכם של מעצבי על כדוגמת גליאנו או מקווין, גוזל מהם את חדוות היצירתיות והמקוריות ומונע מעניהם לראות את האור שבדרכם של מעצבים מקומיים שהצליחו בעבר ומהווה אולי מכשול בדרכם.  מעצבים שישכילו לקבל את המסר הזה מהמורשת שהנחילה לנו גוטליב, עשוי להשתכר בתהילה שקרובה לזו שאפיינה אותה בעצמה.  

ענייני נומנקלטורה-

בערב פתיחת התערוכה, שתנעל אגב ב4 למאי, קושטה רחבת המוזיאון בפרחים מלאכותיים גדולי מימדים בדמות חרציות שהתכתבו עם שם התערוכה, "הגברת עם החרציות". השם, נלקח מסיפור חייה של גוטליב, שבתקופת השואה, הייתה נוהגת לבקר את בעלה, ארמין, נצר למשפחת יצרני מעילים שנשלח למחנה עבודה, כשהיא נושאת זר חרציות ענק אליו תחבה את ראשה על מנת שלא יזהו אותה. כשעלו השניים לארץ, נאלצו להתאים את השניים את משלח ידם לתנאי המציאות והאקלים הישראלי, וכך שונה "הספציאליטה" ממעילי גשם לבגדי ים. המשך הסיפור (ההצלחה העולמית וכו') כבר ידוע לכולנו. 
 (המפעל)

שם התערוכה הוא גם, "מיסנומר" של הרומאן הרוסי, "הגברת עם הקמיליות" שכתב דיומא, מה שלא אפשר לי לברוח מהאסוציאציה למעצבת אופנה אחרת, הפעם בינלאומית, שהפכה את פרחי הקמיליה לסימן ההיכר שלה וקורותיה, בניגוד לאלה של גוטליב, ידועים לכולנו היטב, בין אם בזכות סרטי האופנה האינסופיים או הפוסטים הרבים שהקדשתי לה. כפי שבוודאי ניחשתם, מדובר בקוקו שאנל. וזו לא ההקבלה היחידה, מעבר למורשת האופנתית שהצליחו להותיר אחריהן (כל אחת במימדים אחרים ובתרבות שלה), לשתיהן נמצאו "ממשיכי דרך"; אולם בעוד שקרל לגרפלד ממשיך לפזר פרחי קמיליות על כל פריט עיצובי שעוזב את שערי הסטודיו של בית שאנל, מולי גראד (המעצבת הראשית לבית גוטקס) מנסה להרחיק ולבדל את בגדי הים אותם היא מעצבת כמה שיותר מכל הקשור לגוטליב או לפרחי החרציות שלה. גם בתערוכה הופרדו גוטקס בתקופתה של גוטליב וגוטקס כיום לשתי גלריות נפרדות, באחת מוצג מפעל חייה של גוטליה, ובשניה, איוריה של מולי גראד. 
(הגברת גוטליב)

ואם כבר הזכרנו את סיפור ההגדה, אז...
חג שמח!