יום ראשון, 27 באוקטובר 2013

Ctrl + Z

באופנה, כידוע, יום אחד אתה "IN" ויום אחד אתה "OUT". כנראה שבכל דיון באשר הוא בנושא אופנה, קשה להתעלם בצורה מוחלטת מטרנדים ומגמות. גם הנפשות הפועלות במרחב האופנתי באינטרנט, כמו גם הקולות שהם בוחרים להשמיע, מתחלפים ומשתנים ללא הרף; וכך, את מקומם של הבלוגרים החתרניים שמזהירים ומתמוגגים באושר תוך כדי כתיבת פוסטים על מותו של הפרינט, תפסו לאחרונה עיתונאים בורגניים, המבשרים באינטרנט על מחיקתם של הראשונים מעל לפני הרשת. בכתבה "אלט + קונטרול + דיליט: לאן נעלמו הבלוגים הישראליים באופנה?", שפורסמה בשבוע שעבר בXnet, עוסק איתי יעקוב בהכחדתם האיטית והכואבת של הבלוגים הישראלים שעסקו באופנה. אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה שמחתי כאשר ראיתי את שמי (מאוית כראוי יש לציין) ואת כתובת הבלוג שלי מופיעה בסקירה. סוג של "OUT", ויחד עם זאת, עדיין "IN".

הכתבה, הייתה מעמיקה, מקיפה, מקצועית ועניינית, כמצופה מכל כתבה פרי עטו של איתי יעקוב. את המאמר של סוזי מנקס, אותו מצטט יעקוב בתחילת הכתבה, קראתי, הסכמתי עם כל מילה בו, אך בעוונותי, לא כתבתי עליו. גם עם רוב הציטוטים של "הקולגות" שלי לתחום, הסכמתי, אולם כיוון שמדובר בבלוג זה על  ה"אמירה האישית שלי", דבר החסר כל כך בבלוגספרה המודרנית על פי הכתבה, הרגשתי צורך ואולי אף מחויבות להציג את תגובתי לכתבה בפני קוראי, שלמרות מיעוט הפרסומים, בחרו לשמור לי אמונים. 

במשך 5 השנים (וחודש) האחרונות מאז פתחתי את הבלוג, השתנה לא רק עולם האינטרנט, אלא גם עולמי הפנימי. בנוסף לבלוג, הספקתי להגשים חלומות, לכתוב כתבות (אינטרנט ודפוס), לראיין אושיות, לטוס לתצוגות, להלביש בהפקות אופנה ואפילו להגיש פינה בטלוויזיה. אבל כיצור אורגני הכותב את הבלוג מתוך עניין, תשוקה ואהבה לתחום אותו בחרתי לסקר ללא כל תמורה, עברתי עם השנים תהליך טבעי שנקרא "אבולוציה" (בגילי, יש הטוענים כי השנים בהן כתבתי, הן החשובות בגיבוש הזהות הבוגרת של האדם). הנושאים שגירו אותי, רמת הדיון האינטלקטואלי, או העניין שמצאתי בנושאים פופולארים ואפילו הטעם שלי באופנה עברו תמורות ושינויים במהלך תקופת הכתיבה של הבלוג. חלקם, באופן טבעי, הפסיקו לעלות בקנה אחד עם טעמם או תחומי העניין של קוראיי, ועל אחת כמה וכמה לא עם אלה של עורכי האופנה במגזינים השונים בהם כתבתי, רובם עדיין לא הספיקו ללמוד את מה שאני כבר הספקתי לשכוח. הכתבות והפוסטים המעמיקים, שופעי האינפורמציה על בתי אופנה או ההיסטוריה של הלבוש, איבדו מהרלוונטיות שלהם במידה רבה, לא רק בגלל שהספקתי לכסות את הרוב הארי של הנושאים/בתי האופנה, אלא גם בגלל שרוב צרכני האופנה החלו להתעניין פחות בבגדים ויותר במי שלובש אותם או באופן בו ניתן להיראות כמוהם במאית המחיר. בעולם בו האינטרסים והשיקולים המנחים לבחירת הנושאים בהם ידון גיליון אופנה שואפים אל "הבינוני", מתוך שאיפה ללכוד את המכנה המשותף הרחב ביותר ולרצות כמה שיותר קוראים, אין זה מפתיע שקולות כשלי נכחדים. בזירה המכוונת, הנשלטת היום על ידי תמונות הטמבלרים, הפינטרסט והאינסטגרם, איבדו צרכני המדיה הוירטואלית בתחום האופנה את הסבלנות, כמו גם את העניין בכתבות ארוכות וטקסטים מסורבלים, שהרי התבוננות בתמונה, תחסוך להם לקרוא 1000 מילים. גם סגנון הגלישה הפך למהיר ויעיל יותר על חשבון העומק והפיוטיות של הטקסטים הכתובים, בהתאם.  
עוד לפני שהשכלתי להבין את כל הנ"ל, התחלתי להרגיש כאילו אף אחד לא קורא יותר בלוגים, או לכל הפחות, לא את הבלוג שלי. פעמים אחרות, מצאתי את עצמי מחוסר השראה, נטול רעיונות לכתיבה. תהיתי האם להמשיך "נוע תנוע", בהתעלמות מוחלטת מכל הסימנים מסביב? התסכול מהתעשייה, מהאופנה הישראלית, מקהל הקוראים הישראלי ומהקולגות הלא מקצועיות (בעיקר מגל המצטרפים החדשים לבלוגספרה האופנתית, אך גם מכתבי העיתונות והסטייליסטים השונים), הוביל אותי לטפח מסלולים מקבילים ולהסתמך על עולם האופנה כעדיפות שנייה, כאשר זה מגיע לקריירה ולזמני הפנוי. אם יש משהו שהיה שווה ללמוד מאופן הלחימה של הגרמנים במלה"ע השנייה הוא שאת הכוחות יש להקצות לשטחים בהם המאמץ מניב תוצאות. 

עבור כל מי שדאג, רק אבהיר ואומר שלא, לא פרשתי משום מקום ושום עיסוק, לא מכתיבת הבלוג ולא מכתיבת כתבות. בחרתי להתחיל לדאוג לאינטרסים של עצמי ולספק את הצרכים שלי על פני אלה של אנשים אחרים (בלי לפגוע כמובן באף אחד מהקוראים). במידה מסויימת, בחרתי לוותר על הצורך לרצות ולמלא אחר הציפיות שרבים היו תולים בי או בבלוג שלי. תקראו לזה "פסק זמן", "מסע חיפוש" או כל שם יומרני אחר, מבחינתי אני עושה מה שטוב לי וברגע שיש לי משהו בעל תוכן ומשמעות לומר, אני לא מהסס לומר או לכתוב אותו. בדיוק כמו שנהגתי לעשות בזמן שפתחתי את בלוג זה. 
כאן, אני מרגיש צורך אמיתי וכן להודות ל Xnet שוב, על שאייתו נכון את שמי (!) ויותר מכך, על שדרבנו אותי לכתוב את הפוסט ה13 לשנה זו! 

2 comments:

Standing Ovation אמר/ה...

מסכימה עם מה שכתבת. גם הבלוג שלי נפתח אי שם ב 2008 אבל מעבר לסיבות שאיתי ציין בכתבה שאולי רלוונטיות לכמה בלוגרים, לפעמים הן הרבה יותר פשוטות כמו: תחושה של מיצוי או חוסר זמן. מעניין שרוב הבלוגים שנפתחו בזמנו לא נסגרו אלא כותבים פחות, כלומר בסופו של דבר אף אחד לא רוצה לנטוש את הבייבי שלו ;)

Jenny Agasandian אמר/ה...

זוהר אתה כל כך צודק, מתה על הסרקזם שלך. תמשיך במה שנכון לך- ואנשים רציניים שמעריכים את המקצועיות ואת העומק ימשיכו לקרוא, גם אם זה מדי פעם!
אני התחלתי את הבלוג ב2009 ואז אפילו בלוגים בסגנון "תראו מה קניתי" היו אטרקציה, אבל בסופו של דבר כאלה יש מיליונים - בפרופורציה הנכונה לכמות הקהל שלהם. כל אחד והנישה שלו :)