Ctrl + Z

באופנה, כידוע, יום אחד אתה "IN" ויום אחד אתה "OUT". כנראה שבכל דיון באשר הוא בנושא אופנה, קשה להתעלם בצורה מוחלטת מטרנדים ומגמות. גם הנפשות הפועלות במרחב האופנתי באינטרנט, כמו גם הקולות שהם בוחרים להשמיע, מתחלפים ומשתנים ללא הרף; וכך, את מקומם של הבלוגרים החתרניים שמזהירים ומתמוגגים באושר תוך כדי כתיבת פוסטים על מותו של הפרינט, תפסו לאחרונה עיתונאים בורגניים, המבשרים באינטרנט על מחיקתם של הראשונים מעל לפני הרשת. בכתבה "אלט + קונטרול + דיליט: לאן נעלמו הבלוגים הישראליים באופנה?", שפורסמה בשבוע שעבר בXnet, עוסק איתי יעקוב בהכחדתם האיטית והכואבת של הבלוגים הישראלים שעסקו באופנה. אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה שמחתי כאשר ראיתי את שמי (מאוית כראוי יש לציין) ואת כתובת הבלוג שלי מופיעה בסקירה. סוג של "OUT", ויחד עם זאת, עדיין "IN".

הכתבה, הייתה מעמיקה, מקיפה, מקצועית ועניינית, כמצופה מכל כתבה פרי עטו של איתי יעקוב. את המאמר של סוזי מנקס, אותו מצטט יעקוב בתחילת הכתבה, קראתי, הסכמתי עם כל מילה בו, אך בעוונותי, לא כתבתי עליו. גם עם רוב הציטוטים של "הקולגות" שלי לתחום, הסכמתי, אולם כיוון שמדובר בבלוג זה על  ה"אמירה האישית שלי", דבר החסר כל כך בבלוגספרה המודרנית על פי הכתבה, הרגשתי צורך ואולי אף מחויבות להציג את תגובתי לכתבה בפני קוראי, שלמרות מיעוט הפרסומים, בחרו לשמור לי אמונים. 

במשך 5 השנים (וחודש) האחרונות מאז פתחתי את הבלוג, השתנה לא רק עולם האינטרנט, אלא גם עולמי הפנימי. בנוסף לבלוג, הספקתי להגשים חלומות, לכתוב כתבות (אינטרנט ודפוס), לראיין אושיות, לטוס לתצוגות, להלביש בהפקות אופנה ואפילו להגיש פינה בטלוויזיה. אבל כיצור אורגני הכותב את הבלוג מתוך עניין, תשוקה ואהבה לתחום אותו בחרתי לסקר ללא כל תמורה, עברתי עם השנים תהליך טבעי שנקרא "אבולוציה" (בגילי, יש הטוענים כי השנים בהן כתבתי, הן החשובות בגיבוש הזהות הבוגרת של האדם). הנושאים שגירו אותי, רמת הדיון האינטלקטואלי, או העניין שמצאתי בנושאים פופולארים ואפילו הטעם שלי באופנה עברו תמורות ושינויים במהלך תקופת הכתיבה של הבלוג. חלקם, באופן טבעי, הפסיקו לעלות בקנה אחד עם טעמם או תחומי העניין של קוראיי, ועל אחת כמה וכמה לא עם אלה של עורכי האופנה במגזינים השונים בהם כתבתי, רובם עדיין לא הספיקו ללמוד את מה שאני כבר הספקתי לשכוח. הכתבות והפוסטים המעמיקים, שופעי האינפורמציה על בתי אופנה או ההיסטוריה של הלבוש, איבדו מהרלוונטיות שלהם במידה רבה, לא רק בגלל שהספקתי לכסות את הרוב הארי של הנושאים/בתי האופנה, אלא גם בגלל שרוב צרכני האופנה החלו להתעניין פחות בבגדים ויותר במי שלובש אותם או באופן בו ניתן להיראות כמוהם במאית המחיר. בעולם בו האינטרסים והשיקולים המנחים לבחירת הנושאים בהם ידון גיליון אופנה שואפים אל "הבינוני", מתוך שאיפה ללכוד את המכנה המשותף הרחב ביותר ולרצות כמה שיותר קוראים, אין זה מפתיע שקולות כשלי נכחדים. בזירה המכוונת, הנשלטת היום על ידי תמונות הטמבלרים, הפינטרסט והאינסטגרם, איבדו צרכני המדיה הוירטואלית בתחום האופנה את הסבלנות, כמו גם את העניין בכתבות ארוכות וטקסטים מסורבלים, שהרי התבוננות בתמונה, תחסוך להם לקרוא 1000 מילים. גם סגנון הגלישה הפך למהיר ויעיל יותר על חשבון העומק והפיוטיות של הטקסטים הכתובים, בהתאם.  

עוד לפני שהשכלתי להבין את כל הנ"ל, התחלתי להרגיש כאילו אף אחד לא קורא יותר בלוגים, או לכל הפחות, לא את הבלוג שלי. פעמים אחרות, מצאתי את עצמי מחוסר השראה, נטול רעיונות לכתיבה. תהיתי האם להמשיך "נוע תנוע", בהתעלמות מוחלטת מכל הסימנים מסביב? התסכול מהתעשייה, מהאופנה הישראלית, מקהל הקוראים הישראלי ומהקולגות הלא מקצועיות (בעיקר מגל המצטרפים החדשים לבלוגספרה האופנתית, אך גם מכתבי העיתונות והסטייליסטים השונים), הוביל אותי לטפח מסלולים מקבילים ולהסתמך על עולם האופנה כעדיפות שנייה, כאשר זה מגיע לקריירה ולזמני הפנוי. אם יש משהו שהיה שווה ללמוד מאופן הלחימה של הגרמנים במלה"ע השנייה הוא שאת הכוחות יש להקצות לשטחים בהם המאמץ מניב תוצאות. 

עבור כל מי שדאג, רק אבהיר ואומר שלא, לא פרשתי משום מקום ושום עיסוק, לא מכתיבת הבלוג ולא מכתיבת כתבות. בחרתי להתחיל לדאוג לאינטרסים של עצמי ולספק את הצרכים שלי על פני אלה של אנשים אחרים (בלי לפגוע כמובן באף אחד מהקוראים). במידה מסויימת, בחרתי לוותר על הצורך לרצות ולמלא אחר הציפיות שרבים היו תולים בי או בבלוג שלי. תקראו לזה "פסק זמן", "מסע חיפוש" או כל שם יומרני אחר, מבחינתי אני עושה מה שטוב לי וברגע שיש לי משהו בעל תוכן ומשמעות לומר, אני לא מהסס לומר או לכתוב אותו. בדיוק כמו שנהגתי לעשות בזמן שפתחתי את בלוג זה. 

כאן, אני מרגיש צורך אמיתי וכן להודות ל Xnet שוב, על שאייתו נכון את שמי (!) ויותר מכך, על שדרבנו אותי לכתוב את הפוסט ה13 לשנה זו! 

קריסטל רן; אם לה אסור לאכול לחם, אנחנו נאכל לוקשים.

קריסטל רן הצליחה להכות גלים לא רק בעולם האופנה אלא בכל תחום הנוגע בחברה ובתרבות בה אנחנו חיים. הדוגמנית עבת המידות, צעדה על מסלול התצוגות של ז'אן פול גוטייה ארוזה בשמלת ערב צהובה כבר ב2006, רק כדי לחזור בסילואטה של אבטיח בתצוגה של מרק פסט בעודה מותירה פיות פעורים שלא ידעו פחמימה מאז גן חובה. רן, הפכה לנציגה של קת שלמה, דוברת מועדון "השמנה והיפה". היא כיכבה בכל גליון אפריל של הווג האמריקאי (גיליון שנתי אותו מקדישה וינטור מדי שנה לגזרות שונות, "שייפ אישיו"), כתבה את הספר"Hungry: A Young Model’s Story of Appetite, Ambition and the Ultimate Embrace of Curves" ובסוף 2010, עם פריחת הקרירה שלה עיטרה הצלוליט שלירכיה מבול שלם של גיליונות המוקדשים לקבלת הגוף, או יותר נכון עודף הבשר שעליו. אחת ההפקות הבולטות מהז'אנר הייתה זו בה מצולמת רן, בולסת וטוחנת ספגתי, תוקעת ודוחפת לגרונה תמנון, זוללת ורומסת צלי עוף, מקנחת באומצה דשנה.הסערה שהתחוללה סביב רן הובילה לפתיחת תת-מחלקה שלמה המוקדשת למידות גדולות בסוכנות הדוגמניות "פורד". את משנתה שטחה באינסוף כתבות ותוכניות טלויזיה העוסקות במאבקה של אישה אמיתית בעולם המקדש יופי ומראה חיצוני, הלחצים התזונתיים העומדים בפני דוגמנית ועל החיים כאקורדיון אנושי, בתור אחת שיורדת ועולה כמו חצאית הטול של הבלרינה בלונפרק.

( Crystal Renn By Terry Richardson For Vogue Paris October 2010)

אין ספק שהאג'נדה הפופולארית שאימצה לעצמה רן, זו שהפכה להיות מזוהה עימה, הכניסה לה עוד ועוד מזומנים. אבל עם האוכל, בא גם התיאבון, ובדוגמנות כמו בדוגמנות; "אתה טוב בדיוק כמו עצמות הלחיים הגבוהות והבולטות שלך". בין אם בחרה תפריט דל פחמימות, ובין אם בדל שומן, רן החלה להשיל עוד ועוד ממשקלה, ממש כמו אחרונות השווארמות במזללה- עם כל סיבוב על הדי התהילה, כך יורדה לה עוד שכבה. לאחרונה הצטלמה רן להפקה של המגזין Tush: ארוזה ברשת, כשעצמות האגן שלה משורבבות קדימה כמו להבים מבעד לבגד גוף מעור שחור ועצמות הקולר שלה מסותתות כאילו היו מסגרת למודעת פרסומת. זו של קייט מוס עבור קלוין קליין אי שם בשנות ה90.

(לחצו להגדלה, זה לא יעלה לכם בסימני מתיחה. מימין למעלה: רן אצל Mark Fast חורף 2010, בפינאלה של גוטייה 2006, V Magazine 2009, בבגדים של מקווין, מימין למטה: באחד מהShape Issue, ווג אמריקה, טובעת במים- כי אין בהם קלוריות, גם בשמלת קוטור- היא רעבה)

השמנה והיפה הפכה לשדופה וחטובה. כך, יחד עם הקילוגרמים העודפים, התעופפו להם כל האדיולוגיות וההצהרות. מרגישים מרומים? את מכתבי התלונה שילחו בבקשה אל עצמכם. אנחנו שהכתרנו את רן לסמל של אידיאל "השלמות עם הגוף המלא", ממש כפי שהפכנו את דנה אינטרנשנל לנציגת הקהילה הגאה, את פרס לשגריר השלום ואת שרה נתניהו לסוכנת של השטן. אף אחת מהדמויות הנ"ל לא בחרה לעמוד מאחורי הרעיון שמייצגת הפרסונה התקשורתית שלה. כולן נשאבו לתוכה בלת ברירה ונאלצות לשאת את הצלב שהלבשנו והצמדנו לבשרן עם מסמרי מתכת בתוספת כתר קוצים ודרדרים.

רן איננה לבד, כשתשואות המעריצים מגיעות, הדיאטות חוגגות: מיה דגן ונינט הן הדוגמאות המקומיות, ג'ניפר הדסון, בת מידלר וסופי דהל, דוגמנית עבת מידות (שגילתה איזבלה בלואו) עשו גם הם את המעבר מהחלב המלא לחלב הדל עם הצלחת הקרירה שלהם. אופרה וינפרי, קריסטי אלי ומריה קלס הן נשים שהמאבק שלהן במוזנים הכתיר אותן לחביבות הקהל תוך שהן מרצדות בין לבישת שכבות שומן לחשיפת עצמות- רק כדי שאנחנו נוכל לעקוב אחריהן במיקרוסקופ ולשמוח לעד על כל קילוגרם שיורק ואחת כמה וכמה- על כל אחד שעולה.

(פעם אני עולה, פעם אני יורדת.Crystal Renn for Tush Summer 2011 by Ellen von Unwerth)

ואם לכולנו נראה שלהיות 180 ס"מ/50 ק"ג זה יפה, למה שרן תהיה שונה? הפיכתה לדמות נעלה מיתר הבריות, כזו הרואה מעבר לשאר הבריות ומונעת מתוך אידיאלים נשגבים יותר משל שאר החברה, הייתה זו שהקפיצה את הקריירה של רן אך הייתה לה גם למכשול. הרי אין זה הגיוני לבקש מבן אנוש שלא ללכת אחרי האינסטינקטים הטבועים בו כחלק מקולקטיב בעל ערכים דומים.

שמיכות, סמים וחרדים- מגמות באופנת הגברים לחורף 2011

על אופיום לנשים כבר דיברנו. כעת, כשם שאיב סאן לורן החליט בזמנו להוציא את גרסת ה-por homme לבושם האופיום האגדי, גם בחורף 2011 יש מי שמתעקש שגם לגברים מגיע צבע מרענן במלתחה (וזה עוד אפילו לא שהתחלנו לדבר על החרדל שהשתלט על המסלולים כמו על לנקניקיה אמריקאית עם מעט מאוד מיונז).

באיחור של כמעט שנה, נצבעו בגדי הגברים שהוצגו בשבוע האופנה הנוכחי בצבעי הפרג האדמדם והעמוק.

(מימין לשמאל: אן דמולמיסטר, דיור הום, פול סמית', רף סימונס, לואי ויטון)

העולם החרדי קסם לגילו ג'אן פול גוטייה וג'ון גליאנו כבר בתחילת שנות ה90. קולקציות נושנות של שני המעצבים הנ"ל עוצבו כבר בעבר על טהרת הקפוטה והשטריימל. האחד אף עלה כך בפינאלה של תצוגת החורף לשנת 2004/5 והשני גייס משפוחה ליטאית לקמפיין החורף 1993 שלו. אבל כאשר הצמד טרי ריצרדסון את אוליביה זהם הגיעו מחופשים לחרדים כתומי זקן למסיבת תחפושות בהלווין האחרון, היה ברור שמשהו הולך לקרות.

(גליאנו 2004, טרי, אוליביה והחברים מהישיבה 2010, ג'אן פול גוטייה 1992)

אז אומנם עברו כבר מספר חודשים מאז ליל כל הקדושים, אבל בחורף הבא, יוכלו הבחורים הלומדים בישיבות אי שם באירופה להתלבש כהלכה.

(מימין לשמאל: ז'אן פול גוטיה, ג'ון גליאנו דיור הום, דיסקוורד)

למי מביננו שמתקשה לצאת בבקר מהמיטה ונהנה להתכרבל מתחת לפוך, בחורף 2011 יש לו אישור ממזון מרטין מרג'יאלה וגם מטום בראון- לצאת מהבית יחד עם השמיכה.

עכשיו, כל מה שנותר לנו לעשות הוא לקוות שבשנה יהיה לנו חורף מספיק אמיתי כדי ליישם ולהנות מכל המגמות.

NOTE:
הרגשתי חייב, אז הוספתי גם את "הטרנד דה-ז'ור" לחורף הבא: חרדל.

(מימין לשמאל: לנווין, אלכסנדר מקווין, פול סמית', בוטגה ונטה)

The color purple

כאשר הופיע Tinky Winky, טלטאבי סגול בסדרת הילדים המצליחה The Tellytubbies" " (בהפקת סימון קאול), הרבה אנשי חינוך, הורים ופסיכולוגים הרימו גבה. הוא סימל עבורם זהות מינית "שונה", מגדרו המיני לא נפל לשום שבלונה ברורה, "שזיף מבולבל". היו שטענו שהצבע והדמות (שנהגה ללכת עם תיק נשי אדום) מייצגת הומוסקסואליות גברית או את הספקטרום של זהות מינית מגדרית שבין גבר לאישה וכו'. אבל אופנה לחוד וסדרות ילדים לחוד.
הצבע הסגול הוא צבע שגברי העולם החלו לשלב במלתחתם כבר לפני כשלוש שנים. זה אומנם נעשה תחילה במשורה, ממש כמו כל רעיון חדש שמוצע לגזע הגברי שאינו אוהב שינויים חדים ודורש זמן רב להסתגלות. שריגים סגלגלים- בצבע לילך או כהים יותר כשזיף, ניתן למצוא כבר נזמן ברשתות כמו זארה וh&m בעולם או קסטרו בארץ. אבל העונה נשלחו למסלול חצילים בשלים של ממש. "טוטאל לוק" שכולו סגול, ממש כמו הטלטאבי, ללא בושה, עם כל האביזרים הדרושים.
מעור או מצמר, מעילים ארוכים, מכנסים, מקטורני קטיפה ואפילו חצאית אחת של ז'אן פול גוטייה. הצהרה אופנתית, אמירה חברתית או סתם טרנד חולף ימים יגידו. מעניין אם נזכה לראות אנשים מונוכרומטים כאלה ברחוב.

החזיה זוכה לעדנה מחודשת

(מג'ינס- של ז'אן פול גוטייה והאוס אוף הולנד, חרוטים- של לואיס גולדין).

הבשורה שהביא עימו חודש האופנה האחרון היא ללא ספק ההלבשה התחתונה שהופכת להיות חלק בלתי נפרד משמלת הקוקטייל. הפעם, מדובר על החזיה ליתר דיוק, שזכתה לתחייה מחודשת וככבה בקולקציות רבות. כמי שצפה בתמונות, שבעתי ורוויתי לבני נשים יותר מכל בעלת סלון ללבנים בפאריס.
חזיות מחודדות כמו אלה שעיצב ז'אן פול גוטיה למדונה הוצאו מהבוידם, חזיות מתחרה, עור או סאטן- היה ניתן למצוא כל סגנון, גזרה או פסון.

(סאטן- ז'אן פול גוטייה ומרק ג'ייקובס).

ז'אן פול גוטיה עשה לעצמו רטרוספקטיבה עם חזיות הסאטן הורודות הנ"ל שנלבשו עם גרביונים בעלי דוגמת ביריות להשלמת מראה הלונז'רי ואחרות הפכו לחלק מאוברול ג'ינס מודרני. חזיות חרוטים היו במרכזה של הקולקציה שעיצבה לואיס גולדין, וב- House of Holland השתמשו בפאנלים של ג'ינס להדגשת החזה ואלמנטים נוספים המכוסים על ידי לבנים שנתפרו על פני שמלות תחרה צמודות בצבעים שונים. (רכות- רושה, נינה ריצי, פנדי)

בפנדי ובנינה ריצי, החזיות, חלקן מתחרה או משי נלבשו מתחת לחולצת רשת נשית ועדינה ויצרו מראה רך יותר בניגוד לאופן הגרוטסקי והגס בו נלבשו החזיות אצל מקר ג'יקובס: מעל הבגדים. ברושה היו חזיות פרחוניות ודולצה וגבנה, שעשו קרירה מהקונספט ש"underwear is outwear", השתמשו בעידון וצניעות שאינם מבין תכונות האופי הבולטות שלהם והראו רק שמץ מהחזיה; כתפיות או שמץ מהחלק העליון של הקפ המציץ ממחוך או משמלות ערב עם כתפיות דקות. (מראה מעודן, מציץ-דולצ'ה וגבנה, בוטגה ונטה)

אך ללא ספק, המעצב שהשב את תשומת ליבו לחזה בצורה הבולט, היצירתית והמאתגרת ביותר הוא חוסיו שליין, שייצר שמלות ובהן ידי אדם אופפות או תופסות את שדיה של הדוגמנית הלובשת אותם. מעיין תמיכה אולטימטיבית, מה שניתן לכנות: "build in cupping support". בדגמים הקונבנציונלים יותר, נלבשו נלבשו חזיות מחודדות בסגנון שנות ה30-40. דיור

את ההתבייתות של ג'ון גליאנו על עולם ההלבשה התחתונה ניתן היה לראות כבר בקולקציית הקוטור שעיצב ל"דיור". שם, נראו הדוגמניות בבגדיהן הלבנים, כאילו יצאו הרגע מתא המדידה של מסיה קריסטיאן דיור בעצמו, הפעם ללא השמלה העליונה. גם בקולקציית ה"רדי-טו-וור" כיכבו החזיות וכותנות הלילה או שמלות תחתונות מעל רשת כמו גם מחוחים וביריות. (תחתונים: אלכסנדר וונג וז'אן פול גוטייה. יוצא מהכלל- חוסיין שליין).

גם התחתונים בעלי מותן גבוה, המחוכים והמחטבים למיניהם יצאו מהמגירה העמוקה ביותר בארון וכבשו את המסלולים. תחתוני הסבתא, זכו לוורסיה סקסית ומעניינת יותר אצל אלקסנדר וונג, שהוסיף לגזרה הקלאסית גם פאנלים שקופים. ז'אן פול גוטיה הציג כריות להדגשת העכוז, פריט שהיה חלק מהלבנים בתקופה הויקטוריאנית להדגשת נכס זה של האישה, שהיה אז מרכז הפיקסציה של בעולם האופנה. אולי זו האווירה הכלכלית או ההרגשה שאנו מרוששים "עד התחתונים", וכעט עלינו לשקם עצמינו בדיוק מאותה הנקודה. הלבנים הפכו לחלק מהלבוש החיצוני, לבסיס, עליו לעיתים נוספו שכבות בד עם דרגות שקיפות שונות. אולי זה קשור להתחממות העולמית והמסת הקרחונים, ולהכרה שכדור הארץ הופך לחממה מחניקה, אירופה בוערת בקיץ כפי שלא בערה מעולם ואנשים גודשים את המדשאות ומשתכשכים במזרקות. אולי עם הבגדים בסגנון הנ"ל יהיה קל יותר להעביר את הקיץ בשנים הבאות.

רשומה זו התפרסמה גם בבמודה.

הצירי לך שפם?

האם הטרנד הבא שהולך לכבוש את עולם הטיפוח הגברי הוא השפם?
אחרי שצלחנו את שנות המילניום השני, והתרגלנו לתהפוכות ולתמורות שחלו בדימויו החיצוני של הגבר, נראה שבעתיד צפויה נסיגה למקום שלכולנו יותר נוח בו.
המונח "מטרוסקסואלי", שהפך להיות שגור בפי כל מוכר אבטיחים או כדורגלן, תיאר למעשה את הגבר "המחובר לצידו הנשי": המטופח, המבושם, שעבר טיפולי פילציה, פילינג, מניקור ופדיקור. התדמית הזו, שתוארה לעיתים ע"י צמד המילים "הגבר החדש", ערערה את התפיסה של החברה שלנו לגבי המגדר הגברי. זה התחיל עם גברים שהחלו לשים דאודורנט (והביאו לאנחת רווחה בקרב נשים רבות), שימוש בקרמים ללחות עור הפנים והמשיך בלקים לגברים, קו מוצרי איפור לגבר שהוציא זאן פול גוטיה ואפילו מגיש אחד שמעורר מחלוקת באשר לשאלה האם הוא משתמש באיילינר להדגשת עיניו התכולות ומגיש\ספר\מאפר אחר שמיגדרו המיני בכלל אינו ברור.
אחרי שהספקנו להסיר שיער גוף ולגדלו חזרה, הגיע כנראה הזמן להחזיר את שער הפנים. למרות, שזקן או שפם נראים לרבים מאיתנו סממנים של עוני והזנחת ההיגיינה האישית, הרי שלא כך הדבר; לאורך ההיסטוריה גברים רבים טיפחו זקנים ושפמים לתפארת- גזמו, שיפצו, קיצצו ונזהרו שלא להשאיר עליהם חתיכות אוכל ופרורים. מדובר באומנות של ממש, המלכת מחשבת של ממש. לא סתם החשב הזקן למילה נרדפת למעמד וייחוס. ובעצם, למה שלא נסכים לקבל את הג'נטלמן הבריטי לקרבינו?
בראד פיט, שידוע כמוביל אופנה, גידל בעבר שפםזקן שגרם לו להיראות כמו ייטי, אך בשנה האחרונה, הוא מתהדר בשפם משופצר ומסותת לתפארת שהולם ותואם בדיוק את דמות האב השרמנטי והסמכותי אותה מגלם בחיים האמיתיים לצידה של אנג'לינה (למרות שבמקור היה זה לצורך התפקיד בסרט "ממזרים חסרי כבוד").
גם אושיות אופנה- כמו כתב האופנה טים בלנק ועורך האופנה של ווג הבריטי, המיש בולס (שברשותו אוסף שמלות הוינטג' בין המרשימים ביותר שקימים- החל משאנל של שנות ה20' ועד לפוארו של המאה ה19), הצמיחו שנהם שער ממש מעל לשפה העליונה.
אך ברגע שקומיקאית יהודיה מחליטה להופיע עם שפם לטקס הוליוודי, אתם כבר יכולים להיות בטוחים שמדובר בטרנד בפוטנציה, להיט חדש בזירת הטיפוח הגברי.

לחמניה על הראש/ THE BUN

ויקטוריה בקהם, אושיה וסוגיה אופנתית בפני עצמה, סעדה במסעדת Cecconi’s הלונדונית המפורסמת עם לא אחר מאשר Marc Jacobs . ויקטוריה, שכיכבה בעבר בקמפין של ג'יקובס, לא התבלבלה באשר לבחירת התסרוקת ההולמת לאירוע, והחליטה ללכת עם הרעיון הראשון שעלה בראשה: קוקו מגולגל וגבוה: "The Bun". יתכן והייתה זו החלטה מחושבת ומושכלת בהתחשב בעובדה שתסרוקת זו עיטרה את ראש הדוגמניות בתצוגת חורף 2009-20010 של ג'יקובס ללואי ויטון, אבל גם בתצוגות אופנה רבות ואחרות. עד כמה שאני יודע, היא מכונה בעברית בשם הלא סקסי בעליל- קוקו עגבניה (שמעתי את זה לפני 15 שנה כשאחותי היתה בגן, תקנו אותי אם אני טועה).
הגרסה שבחרה בקהם היתה דומה יותר לזו של YSL: משוחה בג'ל ועטופה ברצועת עור. ג'יקובס צוטט מאחורי הקלעים של התצוגה שלו ללואי ויטון מודה בכך שYSL המנוח היווה את ההשראה לקולקציה- כך שהתאום לא יכל להיות מושלם יותר.
אודרי הפבורן מהווה מוזה אופנתית מוצהרת של בקהם- בהשראתה בוחרת את מלבושיה ובהשפעתה עיצבה את שמלות השיפט עבור המותג הנושא את שמה, כעת השלימה בקהם את המטמורפוזה עם התסרוקת המתאימה.
היתכן ועלינו על הטרנד הבא בעיצוב השער?
ועוד הארה קטנה: כשחושבים על השם האנגלי לתסרוקת : "The Bun- אפשר להניח שזה הכי קרוב שגב' בקהם מגיעה לפחממות.

חורף עם ניחוחות עזים של גרניום

הגרניום, או בשמו הבוטני: Geranium sanguineum, הוא אחד ממיני הפרחים הנפוץ ביותר במחוזותינו.
אין לו ריח נעים, יש לו עלים שעירים, הוא לא מאפיין שום עונה בשנה, הוא אינו צמח אקזוטי אלא די נפוץ. אבל יש לו צבע משג ע! ושלל גוונים. לא לחינם הכתירו אותו מעצבי האופנה כצבע הבולט בקולקציות לחורף הבא.
גווני הגרניום שולבו ברבים מפרטי הלבוש ולא פסחו גם על האקססוריז (שבינינו, הם באמת כוכבי המלתחה בשנים האחרונות).

( מימין לשמאל: Lanvin, דרה ון נוטר, אלקסנדר מקווין, ארדם, דונה קארן, דיור).

אצל פראדה, שלט והלט הגרניום יותר מכל צבע אחר. הזדמנות מצוינת להתבונן על כמה מהדגמים בקולקציה.

והאקססוריז:

נ.ב

אם מישהו מעוניין לדעת מי עיצב את אחד הפריטים, שישאיר תגובה, והאיזקורים יוספו בהקדם...

"גבר גבר" מודל חורף 2009

(מימין לשמאל: Kris Van Assche, Marni)

אחרי טרנד הפיז'מות (http://fashioneditorsnotes.blogspot.com/2008/10/blog-post_657.html) שכבש את מילאנו ופריס, היה זה רק טבעי שקולקצית חורף 2009-2010 תלך צעד אחד קדימה ותחתיר את ה"גטקס" בתור הכוכב התורן. הגטקס יוצאים מהארון ועוברים לחזית, כאלטרנטיבה למכנסיים... אפשר לומר שהסקיניס היו רק הרמה להנחתה.
הגטקס, אותם מכנסי כותנה עם שסע המפשעה, או כפתורים לרכיסה, המוכרים לחלקינו מימות החורף הקפואים בצבא, מהארון של סבא, מסרטים על קאובויים, או על מהגרים במאה הקודמת. כעט, הגטקס מאבדים את הפונקציונאליות שלהם כבגדים תחתונים (לחמם את רגלינו השדופות) והופכים לפריט במלתחה העליונה, כחלק מהסגנון הגראנג'י, הרוק-פאנק האפל שכל כך הולך עכשיו.
הגירסה המועדפת עלי, היתה של Marni, שהציגו גבר צנום הלובש גטקס שחורים המבליטים את רגליו הרזות ויוצרים תחושה נונשלנטית ולא מתאמצת או זרה וחריגה.
גם הגבר של גוצי, שלא מפחד להראות נשי, לובש את הגטקס שלו עם מעיל פרווה, וניל או קרדיגן מבד לורקס. במראה- רוק/פאנק של שנות השמונים.
Kris Van Assche הציג את הגרסה המלאה: אוברול. כן ממש כמו זה של תינוקות או הברנשים הקשוחים במערב הפרוע. עם פריט כזה יהיה לכם קר רק מהמבטים של ההולכים והשבים. גרת פיו הציג גטקס שמרנים יותר, שנראו סתם כמו טייץ.

(שלושה ימנים: Givanghy, שלשה שמאלית Gucci)

הגטקס של ג'יבנשי היה מעור עם דוגמה של רצועות. היו גם מעיין נעלים שאליהן כאילו מחוברות גרביים המשכיות מצופות באבנים כחולות ונוצצות שהגיעו לקו המכנסיים וחשפו קטע ירך חשוף. הייתה גם גרסה של חותלות מכותנה בצבע שחור שהגיע עד לקו המכנס הקצר.

(מימין לשמאל: Galliano, Westwood, McQueen, Gareth Pugh)

חלק מעצבים שהלכו רחוק עוד יותר, והציגו גברים בגרביונים. לחובבי הדראג או תשומת הלב. הגבר של גליאנו כנראה החליט להתנסות במלתחה של חברתו או סתם לנצל את מכירת החיסול בויקטוריה סיקרטס. מקווין התמודד עם חוסר הגבריות שבלבישת טייץ או גרביונים כל כך צמודים על ידי שילוב של "קוד פיס" (מגן אשכים) שהשלימו את מראה "ג'ק המרטש- ששכך את מכנסיו". Vivienne Westwood, שנוהגת להלביש את הגבר שלה בחצאיות, בגטקס קלאסים עם כפתורים באזור המפשעה ואפילו בגרביונים, הציגה העונה מעין אוברול מוזר וגרביונים מחוררים.

ולסקפטים שבינכם, שלא מאמינים שנראה את הטרנד הזה ברחוב, הינה תמונה של Jefferson Hack (עורך ידוע של מגזיני אופנה ועיצוב לגברים ואיקון אופנה בזכות עצמו) שצולם לבוש גרביונים

כחולים המבצבצים מתחת לג'ינס הקרעים שלו. ויש אפילו אתר שמוכר גרביונים לגברים. קישור:http://tights-for-men.com/

משהו קורה בגיזרת המיכנסיים הגברית.

עד שהתרגלנו למכנסי הסקיני הצמודים, נראה שאפשר כעט להתחיל להיפרד מהם (אני זוכר איך לפני שלוש שנים, כשהטרנד הזה עוד בקושי היה באופק, (לפחות בארץ) קניתי את מכנסי הסקיני ג'ינס הראשונים שלי. זה היה בזארה . נשים. כמובןJ).
פה ושם כבר ניתן להבחין בגזרת מכנסים חדשה שמגדירה צללית מראה חדש.

זה דיי התחיל לפני שנה, בקולקצית הגברים של Junya Watanabe לחורף 2008-2009. על המסלול צעדו גברים לבושי מכנסי חקי רחבים (יותר או פחות, בערך כמו מכנסי דוקרס), בגזרה גבוה (אך לא מידיי), מקופלים בקצה מעל לגובה הקרסול וחושפים גרביים ציבעוניות. היתה גם וורסיה מג'ינס. הנעלים שהשלימו את המראה היו נעלי אוקספורד קלאסיות. אותו רעיון הופיע גם ב"לנוון" באותה העונה, אך בוריאציה נטולת הגרביים, שחושפת את הקרסול. כאילו בהשראת המראה של המעצב הראשי של החברה, אלבר אלבז, והאופן בו לובש את מכנסיו המראה המתקבל רווי שיק וסיגנון.
ומאז, הלוק הזה, ומכנסים הללו בפרט, צצים תחת כל עץ רענן. השמועה על המראה החדש ירדה מהמסלול, והפכה להיות נחלת ההולכים והשבים גם מאחורי הקלעים בתצוגות האופנה, עורכים, קנינים ומעצבים, כולם מציתים ומיישמים את צו האופנה. וברגע שהם נתפסו בקטע, אתם יכולים להיות בטוחים, שגם אנכנו נלך כך. ועד שיש מראה מוצלח כל כך באופנת הגברים, גם הנשים, שסירבו להישאר בצד, העתיקו אותו לעצמן, ולא ניתן היה להתעלם מהאופן בו הן אימצו אותו בחום רב. לקיץ הקרוב וגם לחורף הבא, מעצבים רבים כבר הציגו דגמים שימכרו בחנויות לקהל הרחב מעבר לים. (כמובן שהמקורבים בתעשיה , המהויםמ את "הסנוניות" לעומד לבוא, זכו ללבוש אותם לפני כולם).
וכעט, לפינה הישראלית: בחנות "Maison Rouge" של אלה איזנברג ברחוב פרישמן, ניתן למצוא אופציה באותו הסיגנון. המחיר גם הוא עם ניחוח של חו"ל...

תחזית אופנה...

אופנת סתיו-חורף 2008\2009 אותה ניתן לתאר כ"עונה של מעבר", מאופיינת במראה אלגנטי ועשיר. הצבעים שישלטו העונה, למעט שחור, ששולט עדיין בפלטת הצבעים, הם: כחול עדין, כחול קריבי וכחול "דמדומים", לילך, ירוק מוצל "מלוכלך" ועוד. (מצורפת פלטת הצבעיםמתוך האתר של פנטון).

השנה, ניתן להרגיש במגמה של שילוב שחור וצבע, בבשונה ממה שמקובל בדרך כלל באופנה- ונחשב בעבר לכלל בל יעבור. כבר בשבועות האופנה האחרונים בפריס וניו-יורק בלטה המגמה של שילוב כחול שמזכיר את "כחול האיריס" לשחור או שחור עם מג'נטה. שילובים בין שמלה בצבע אחיד ומעיל שחור או בגדים שחורים ונעלים בצבע אחיד, היו דיי פופולרים בקרב הצופים בשבועות האופנה האחרונים. מומלץ לשלב עם השחור רק צבע אחד כדי לא להכביד ולהעמיס על המראה.

כלל חשוב מאוד, לפחות לפי מיקל קורס, הוא לא לשלב כתום עם שחור, כדי שלא תראו כאילו התחפשתם לכבוד "Halloween".

צידי טרנדים...

נעליים "מתוכשטות"-

טרנד "חם" מחודש האופנה לקיץ 2009

Lanvin

Valentino Dres Van Noter AlexanderMcqeen

Dolce&Gabana Versace ChristianLacroix