משחקי מגדרים בתצוגות חורף 2013/14 לגברים

מדענים איטלקיים כבר קבעו בתחילת שנות האלפיים כי עד סוף המאה יטשטשו הגבולות בין שני המינים וההגדרות המגדריות המבדילות בין "זכר" או "נקבה" באופן דיכוטומי, כפי שאנו מכירים אותם כיום, לא יהיו עוד רלוונטיות. אין הכוונה לכך שצבע ורוד ומשחקים בבובות יהיו מקובלים לבנים וכחול ומשחקים במכוניות יהיו לבנות, אלא שהמושג "בנים-בנות" ימחק מעל פני האדמה כאילו לא היה. כבר היום, מושגים כמו "עקר בית" או "נהגת מונית" הופכים לשגורים בשיח היומיומי, אבל בעתיד, נחיה כנראה כולנו ללא הבדלי מין, באופן מילולי ופיגורטיבי כאחד. באופן לא מפתיע, האופנה, כמדיום בלתי נפרד מהתרבות באטמוספרה בה אנו חיים, משקפת גם היא את המגמה החברתית, ביטול ההבדלים והשוני בין המינים. אולם בעוד שקוקו שאנל הלבישה נשים במכנסיים כבר בשנות העשרים של המאה ה20 ואיב סאן לורן שדרג את הטוקסידו רווי הטסטוסטרון לאלטרנטיבה מקובלת לשמלת הנשף כמה עשורים מאוחר יותר, גברים היו שמרניים יותר כשזה מגיע להשאלת פריטים מהארון של בנות המין הנגדי.

גם על המדרכות- אחד עם מלץ' של פייר הארדי, השני עם התיק של גרייס קלי (הרמס כמובן). 

"אותה מכפלת רק על גברת" (טום בראון, צילום טומי טון)

ואכן, בשנים האחרונות, מגלה הגבר פתיחות לגבי מה שנכנס (או יוצא) מהמלתחה שלו. כך, הMeggings (Male Leggings- גרביונים לגברים) החלו להופיע על המסלולים של תצוגות האופנה עוד ב2008, זאת למרות שרבים יטענו ש"טייץ הוא אינו מכנס", אפילו לנשים. אחריהם הגיע הMulch (Male + Clucth) והפרוות הפכו ללגיטימיות עבור גברים, גם עבור אלו שאינם סרסורים. הקרדיגן, פריט אייקוני מהמלתחה הנשית של שנות החמישים, עשה את צעדיו הראשונים למחלקת בגדי הגברים ברשתות האופנה המהירה כבר באמצע העשור הקודם, אולם הפך לשגור ומקובל על הגבר הממוצע רק בשנים האחרונות (כך, אפילו בארץ- היבואנים הישראליים של המותג האיטלקי בעל הסגנון "המצואיסטי", "אנטוניו מוראטי", נותר פעור פה לאחר ש100 קרדיגנים סרוגים שהסכימו לייבא בלב מלא ספקות, נחטפו ממדפי חנות הדגל הראשונה של המותג באילת תוך שבוע מבלי להותיר זכר!). 

משמאל- החזון של דונטלה ורסצ'ה למודל הגבריות בקולקציית חורף 2013 של ורסצ'ה, מימין- "החזון" של ג'יאני עטוף בחולצת תחרה בתמונה משנות ה90. 

(משמאל- זארה, מימין דיסקוורד וולנטינו)

בשבועות התצוגות שהתקיימו לאורך חודש ינואר בבירות האופנה באירופה, בלט המיקס הנשי בקולקציות המיועדות לגברים של חורף 2013/14. ברברי פורסום, מותג בריטי קלאסי ומסורתי, הצעיד את דוגמניו במעילי עור בצבע בורדו (טרנד מוביל מחורף 2012/13 לנשים), חולצות בדוגמת לבבות ותיקים בהדפסי חיות (מעילים מנומרים הזכירו מאוד את אלה שהציגה סטלה מקרטני לפני חצי שנה לקיץ 2013). זכרי האלפא השריריים של ורסצ'ה צעדו בחליפות עם דוגמאות כרכובי בארוק מוזהבים ובגדי גוף עשויים מתחרה כשמעל אבריהם המוצנעים מודפס סמל המדוזה. הבחורים של גוצ'י ילבשו בחורף הבא חליפות פיפיטה שתלויות כבר על הקולבים במחלקת הנשים של זארה ואת חליפות וחולצות הטרטן בדוגמת ה Black Watchמהמדפים ליד, תוכלו לרכוש בחורף הבא גם בגרסה "הגברית" מהקולקציה של ולנטינו ודיסקוורד. החצאיות (אך לא המחוכים) שעיצב ז'אן פול גוטייה לגברים כבר בשנות השמונים, המשיכו לתפוס תאוצה גם העונה והופיעו בין היתר בקולקציות של מונקלר או יוז' יממוטו, שהלביש בהן דוגמנים עם שפמים רב גוניים. הכוכב הבריטי העולה, J.W Anderson, הלביש את הגברים שלו בסינרים, שמלות מיני, חצאיות רפלס וכפפות (כמו גם מגפיים תואמים), שדמו לאלה המשמשות להגנה על עור הידיים העדין בעת ביצוע מלאכת הקודש של שטיפת הכלים. באופן מפתיע אותם הדגמים בדיוק (!) הופיעו גם על דוגמניות ביום שלאחר התצוגה בקולקציית ה"קדם חורף" שלו לנשים. ולטר פון בירנדונק הצעיד על המסלול מעילים וחליפות מעוטרות פאייטים. אצל מוגלר, לבשו הדוגמנים חליפות פוקסיה עם סריגים כתומים ובקום דה גרסון נצבעו החליפות בצבעים פסטליים רכים.

"שמתי לו ליפסטיק צבעתי ריסים..."- מאחורי הקלעים בתצוגה של מוגלר.

מימין סאן לורן, משמאל בירנדונק (לחצו על התמונות להגדלה)

השימוש באלמנטים המזוהים כ"נשיים" בבגדי גברים, אינו מסרס את הגברים הלובשים אותם, אלא  מוסיף עניין וגיוון למונוטוניות המשמימה של המלתחה הגברית הקלאסית. חלוקי משי אדומים מעוטרי פרחים מעל לחליפות טוקסידו מעונבות אצל לואי ויטון, מעילים עם הדפסי פרחים בסגנון איורי השמש מתקופת הרנסנס, היו תוספת מבורכת של רוך מעודן ונשי למראה הדוגמנים החטובים שלבשו אותם. מעצבי על רבים בחרו ללהק לתצוגות האופנה שלהם דוגמנים מסוקסים ושריריים, בעודם מעדיפים להתרחק מהמראה האנדרוגני והשדוף (שהשיק הדי סלימן כמעצב של דיור הום בעבר וסאן לורן בהווה- והמשיך לככב על מסלולי מותגים אלה גם העונה). בחירה שרק הבליטה על דרך הניגוד את המיקס האלכימאי בין הפרומונים הנשיים לאנדרוגנים הגבריים וזאת מבלי להראות כ"סטייה", לעורר תחושת אי נוחות, התנגדות או רתיעה בעיני הצופים. 

בורדו, סגול ופרווה מאחרוי הקלעים של מרג'יאלה

פרוות אצל פנדי וקנאלי ופרחים אצל לואי ויטון ודולצ'ה וגבאנה

עוד בלטו שימוש נרחב בעור, קטיפה, בדים משובצים, פרוות, גוונים של סגול, פוקסיה, פסטליים למיניהם נוסף לבורדו ותכלת-  שהיו טרנדים מובילים שבלטו בעבר בקולקציות הנשים- ונחתו העונה (באיחור קל) בתצוגות הגברים. כל אלה מספיקים להעביר את הנקודה- כי בשונה מהסיפור התנכי, בגדי הגברים נוצרים "מצלעות" של קולקציות הנשים ושהאמרה "ברוך שלא עשני אישה", יצאה גם היא מהאופנה.

נדוש אבל חיוני - שיר לפני פיזור:

 

*נכתב על בסיס טור שהכנתי עבור המגזין Belle Mode. 

שמיכות, סמים וחרדים- מגמות באופנת הגברים לחורף 2011

על אופיום לנשים כבר דיברנו. כעת, כשם שאיב סאן לורן החליט בזמנו להוציא את גרסת ה-por homme לבושם האופיום האגדי, גם בחורף 2011 יש מי שמתעקש שגם לגברים מגיע צבע מרענן במלתחה (וזה עוד אפילו לא שהתחלנו לדבר על החרדל שהשתלט על המסלולים כמו על לנקניקיה אמריקאית עם מעט מאוד מיונז).

באיחור של כמעט שנה, נצבעו בגדי הגברים שהוצגו בשבוע האופנה הנוכחי בצבעי הפרג האדמדם והעמוק.

(מימין לשמאל: אן דמולמיסטר, דיור הום, פול סמית', רף סימונס, לואי ויטון)

העולם החרדי קסם לגילו ג'אן פול גוטייה וג'ון גליאנו כבר בתחילת שנות ה90. קולקציות נושנות של שני המעצבים הנ"ל עוצבו כבר בעבר על טהרת הקפוטה והשטריימל. האחד אף עלה כך בפינאלה של תצוגת החורף לשנת 2004/5 והשני גייס משפוחה ליטאית לקמפיין החורף 1993 שלו. אבל כאשר הצמד טרי ריצרדסון את אוליביה זהם הגיעו מחופשים לחרדים כתומי זקן למסיבת תחפושות בהלווין האחרון, היה ברור שמשהו הולך לקרות.

(גליאנו 2004, טרי, אוליביה והחברים מהישיבה 2010, ג'אן פול גוטייה 1992)

אז אומנם עברו כבר מספר חודשים מאז ליל כל הקדושים, אבל בחורף הבא, יוכלו הבחורים הלומדים בישיבות אי שם באירופה להתלבש כהלכה.

(מימין לשמאל: ז'אן פול גוטיה, ג'ון גליאנו דיור הום, דיסקוורד)

למי מביננו שמתקשה לצאת בבקר מהמיטה ונהנה להתכרבל מתחת לפוך, בחורף 2011 יש לו אישור ממזון מרטין מרג'יאלה וגם מטום בראון- לצאת מהבית יחד עם השמיכה.

עכשיו, כל מה שנותר לנו לעשות הוא לקוות שבשנה יהיה לנו חורף מספיק אמיתי כדי ליישם ולהנות מכל המגמות.

NOTE:
הרגשתי חייב, אז הוספתי גם את "הטרנד דה-ז'ור" לחורף הבא: חרדל.

(מימין לשמאל: לנווין, אלכסנדר מקווין, פול סמית', בוטגה ונטה)

תרבות פסיכודלית

כיום, בישראל, שיעור המעשנים בישראל הוא כ23%. באירופה מדובר על כ20% והארה"ב 13%. על הנזקים של הסגריות כולנו שמענו בחצי אוזן בדרך זו או אחרת. יש רק 2 הנחות לגבי לתועלת שבעישון סיגריות: סיגריות נמצאו מקלות על מחלת מעי דלקתית (בשם אולצרייטיב קוליטיס, אך יש גם טענות סותרות) והן גם משפרות את הריכוז.

(משמאל למעלה: כמה מהדוגמניות המשפיעות ביותר בהפסקת סיגריה, מדונה בגליון מאי של "אינטרביו" השנה, "מדונה מעשנת" ציור של האווי גרין מ2004, דוגמנית מתצוגת חורף 2009 של דיסקוורד, דריה ורבוי בעמוד טיפוח ווג הצרפתי האחרון, רקל צימרמן בווג יפן אוקטובר האחרון)

לאחרונה כמה מהמגזינים המובילים בעולם, בינהם ווג הצרפתי ואינטרביו פרסמו דוגמניות מעשנות. בעבר, אימג'ים כאלה הופיעו על שערי ווג האיטלקי והצרפתי. אפילו המעצב הישראלי יוסף, העלה באותה הרוח את מלני פרס על המסלול לבושה לנג'רי שחורים וסיגריה בידה בתצוגת חגיגות העשור שלו בשבוע שעבר. הצלמת מירי דוידוביץ, התלוננה שמחקו סיגריה שעישנה דוגמנית בפריים שצילמה להפקת אופנה. עישון נחשב בעבר ל"קול", סינונים לסקס אפיל ועוצמה. הנשים, אימצו את הסיגריה בשנות 30-40 בדרך להדבק את הפער ולהוכיח את שוויון "הזכויות" שלהן עם הגברים. אבל אז, החלו להופיע המחקרים והעדויות על התחלואה בסרטן ריאות, והבסטה החלה להיסגר. עד היום, מתקשות הנשים להדביק את הפער מבחינת התחלואה והתמותה מעישון וסרטן ריאות. אולי הדרך של העם החזק לצמצם פערים הוא לגייס דוגמניות כדי "נשוף ממקלות הניר הבוערים", דווקא כשהחברה מצליחה להוקיע את המנהג המגונה הזה ממנה.

(כריסטיאן דיור, חורף 2002, ג'ון גליאנו כנראה היה ממש מסטול...)

ואם כבר אנו דנים בחומרים נשאפים, השבוע נוכחתי לדעת שגליאנו, שמסתבר גם כבחור ביישן למרות הנטייה להפוך כל פינאלה לתיאטרון, הוא בין הצרכנים הכבדים ביותר של אלכוהול, סמים. הוא וחברו סטיבן רובינסון, "אנגלי שמן ומלוכלך", שרוב האינטראקציה היצירתית ב"דיור הוט קוטור" מתנהלת סביבם יושבים כל היום ומעשנים נרגילות, צורכים סמים ואלכוהול. רובינסון מת, כנראה ממנת יתר, לפני כשלוש שנים. מי שחשב שהתצוגות של גליאנו "פסיכודאליות", הגדיר למעשה בדיוק את ה"מחקר" או "ההשראה" שעמדה מאחוריהן.

(אופנת קיץ פסיכודאלית, מימין:מרי קרנטצו, בסו וברוק, פרוהנזה שולר, ורסצ'ה)

זה לא סוד שמריחואנה ידועה כמגרה את החושים ומעוררת השראה יצירתית. נראה ש"המחסור החמור" בה בימים אלה, משפיע על עבודותיהם של כמה אומנים ומעצבים נודעים בת"א כיום. אלברט הופמן, ממציא את הLSD, השתמש בו בדיוק לאותה מטרה. כשגילה את השפעותיו ב43, לאחר התנסות מיקרית, הוא תאר אותה במילים הבאות: מגרה ביותר את הדמיון. במצב דמוי חלום, ובעניים עצומות (כיוון שאור היום נהיה בוהק באופן בלתי נעים) חוויתי זרם בלתי נדלה של תמונות נפלאות, צורות בלתי רגילות ומשחק קולידוסקופי של צבעים עזים". מאוחר יותר, הוא חילק אותו לחבריו הרופאים שהעבירו אותו ל"בוהמינים" כדוגמת סופרים. בשנות ה60, החומר נחשב לחוקי, וההלוצינציות או האילוזיות הקלידוסקופיות שהוא הישרה עומדים בבסיסם של כמה מאבני התווך בעולם בתרבות או האומנות.
מעניין, שחומרים הנחשבים למשחיתי הדור או עוכרי בריאות, הפכו לחלק בלתי נפרד מהתרבות, המנסים להיאחז ולדבוק בה שוב. ואני לגמרי מתעלם מכוחות השוק ותעשיית הטבק העולמית שכל פריים ב"ווג" שיש בו רק אזכור לעשן מפה של דוגמנית, עושה להם את השנה הקרובה מלאה בדולרים ירוקים וריחניים שהמעשנים רבים לא יזכו להינות ממנו.

נוצה?! על שום מה?

כיצד הפכו נוצות לפריט החובה בכל מלתחה בעונה הבאה?
נוצות, אותו רכיב בפלומת הציפורים, היה נחשב בילדותינו לדבר שאסור לגעת בו. "איכס, זה מעביר מחלות", היה אומר קולו של המבוגר האחראי ברגע שהיינו ניגשים לגעת בנוצות יונה או תרנגול. אבל אולי החיפוש אחר חומרים מעניינים ומרגשים לעצב עימם או המרדף אחר חומרים טבעיים, הם שהביאו את הנוצות לכל כך הרבה שמלות בקולקציות החורף הבאות. יתכן וזו האובססיה לפרווה, גם היא חוזרת ובגדול- שמעניקה לגיטימציה לשימוש בחומרים מהחי, במיוחד כאלה שאינם דורשים המתה מכוונת של בעלי חיים לשם השימוש בהם.

(אן דמולמיסטר, דיסקוורד, לנוון- המראה הקודר)

הנוצות תמיד היו שם, בצורה מובלעת שכזו: בשולי המגבעת או בעיטורי סיכות דש. הרבה מעצבים השתמשו בהן בעבר, כולנו זוכרים את שמלת הנוצות שעיצב גוטייה ב1998 לדנה אינטרנשינל, אותה לבשה לאחר שזכתה באירוויזיון. גם מעצבים כמו קסטלבלז'ק או מניש ארורה נוהגים להשתמש בה מידי פעם, אבל הנוצה מעולם לא תפסה את מרכז הבמה, כטרנד מובהק לחורף הבא. על המגמה בישרו לנו בזארה בחורף האחרון, כאשר הופיעו בקולקציית הרשת המציעה בגדים "ברוח מעצבי העל" עליוניות וחצאיות מנוצות.

בעונות קודמות או לאלטרנטיבה הקלאסית, עיקר השימוש בנוצות היה נוצות יען המעניקות אווריריות אלגנטית ויוקרה בלתי נדלית לעיצובים שהן משולבות בהן. הן נהגו להופיע בצבעים ניטרליים של בג' ואופוויט או פסטליים כמו ורדרד או סגלגל. העונה הופיעו גם נוצות נוקשות, של ציפורים ובעלי כנף פחות אקזוטיים, בצבעים כהיים עם ברק מטאלי כסוף או ירקרק. המראה העונה מקבל צביון יותך מלנכולי ומחוספס, אפל שכזה.

(לנוון- נוצות עם ברק אפל מול קלילות נונשלאנטית)

צמד האחים, דין ודן, הציגו לדי סקוורד מחוכים מעוטרים נוצות אדומות במראה יוקרתי ונשי, ואילו אן דמולמיסטר אספה נוצות תרנגול, עם גוון ירוק מתכתי ובוהק ויצרה מעין אפודות ממוגנות ווסטים עמוסים בנוצות או צווארונים מינימליסטים יותר- כחלק מהמראה הקודר והאפל המאפיין את עיצוביה. גם בלנוון הנוצות שימשו ליצור אוירה קודרת שיצרה את מראה "אשת עורב": נוצות שחורות עם הבלחות של נצנוצי זהב התכשיטים יצרו מראה אקלקטי ומעט מורבידי. אלבז שילב נוצות מסוגים שונים בגוונים כהים על פאנלים של שמלות, שרשראות ותיקים.

(גוצי', אמיליו פוצי ומקווין- עושר של סגנונות)

חצאיות מנוצות יען, תמיד היו פק"ל בקולקציה של ג'יאמבטיסטה ואלי, ששילב אותן גם לחרף הקרוב, כפי שעשה בקודם. אצל מקווין הנוצות קיבלו מקום של כבוד וטיפול מלכותי- ונצבעו בצבע זהב, עבור מעיל צמוד בעל צווארון גבוה ושולבו גם בתסרוקות הדוגמניות. בגוצי, נוצות יען יצרו מראה נובורישי של נערת רוק שעיטרו את אזור הכתפיים והשרוול, בדומה לשמלות שעיצב פטר דונדס לאמיליו פוצי ויצרו את אותה תחושה של עושר ראוותני ופרחי מעט.

גימיק זול

יש אנשים שיעשו הכל כדי לזכות במעט תשומת לב. קחו לדוגמה אדם קימל, אדריכל שהפך למעצב בגדים, הציג את קולקציית הגברים שלו לחורף 2010 בפאריז. הבגדים: שעמום אטומי. לא היה דגם אחד ששוה להסתכל עליו פעמים, סטנדרטי, בנאלי, יום יומי, בקיצור סתם.
אז מה עושים? לוקחים מסכות של מפלצות, ועוטים על פני הדוגמן. במחשבה שנייה אפילו לא צריך דוגמן (ואכן, נראה שלמציג הבגדים יש מעין כרס בירה...). אולי. הרעיון של המעיל עם ההדפס של לוח ההימורים עליו יכול היה להיות נחמד, אבל על רקע האווירה הפורימית הזו הוא מאבד את קיסמו וגם זה הופך לגימיק זול.
אבל בשורה התחתונה, הצליח לו. בכל זאת רשמתי עליו ולא על מישהו אחר...
סיקור נרחב יותר של שבוע אופנת הגברים בפריז- בהמשך...

Notes:
-רציתי לציין שקימל הציג בעבר קולקציות מוצלחות ומענינות הרבה יותר.
-המוטיב של "מועדון הקרב" הופיע כבר בתצוגות של דיסקוורד וג'אן פול גוטיה. הדוגמנים צעדו מאופרים בנתזי דם וסריטות על גופם.

משלטי החוצות לשמלות בוהקות- הניאון מכה בנו כמו ברק!

לחורף הבא, החורף הראשון בעשור השני של האלף השני, במתכננים לנו חזאי האופנה ומעצבי העל את "הנאון" כצבע אחיד, כמוטיב מרכזי בפלטת הצבעים שתוצע בין מרכולתם. אומנם, טרנד הנאון כבר אינו "הילד החדש בכיתה", ופגשנו בו לפני כשנתיים, בקולקציות של מעצבים כמו דולצה וגבנה בשילוב עם שחור או בנגיעות עדינות בקולקציה של פרנקי מורלו, וקוואלי. אבלהפעם, מדובר בניאון "פר אקסלנס". ניאון צבעוני, אז, שאינו מסתתר מאחורי צבעוניות רגועה יותר או בביטנת המעיל. הפעם הוא פורץ במלוא "זרחניותו" לחזית הבגד, מכף רגל ועד ראש.
חוסיין שליין כבר צבע בזהירות כמה שדיים או פאנלים בשמלות שהציג בעונה הקודמת, שנחשבה והתפרסמה כמהפכנית, מסחרית ופורצת דרך. גם צבע הפוקסיה, אומנם לא באפקט הניאוני, אלא הוריאנט האטום יותר ליווה אותנו למשך כשתי עונות, וכמה חורפים בצורה בולטת כמעט בכל פינה. גם כחול הניאון שבא כמו הפוקסיה כצבע בודד כל פעם בנפרד.

הפעם מדובר בגל חדש ששוטף אותנו, נועז, חזק, בוהק, שלא מתנצל או מתחסד. הניאון מוצג לנו ערום ועריה כמוקד מרכזי במלתחה. הניאונים- צבעים זרחניים ובוהקים כולם, ללא יוצא מהכלל, מצאו את דרכם לקולקציות האחרונות.
וכך, מותגים שנחשבו לסולידיים, או כמכוונים לקהל יעד מבוסס, עמיד ובוגר יותר כמו בלנסיאגה, יצאו בקולקציות חסרות בושה שכללו את הניאון כצבע מרכזי. הניאון הירוק והצהוב שולבו במכנסי נילון, וניל או גומי. גם מיקל קורס, הציג קולקציה עם כתום ניאון לעונת החורף הנוכחית. אצל צמד האחים הקנדי, דין ודן, הלוא הם Dsquared², הניאון נוצל עד תום: על כל גוניו והוריאציות האפשריות. הוא הופיע במעילי טרנץ, שמלות הולטר, בסגנון מרלין מונרו ומכנסונים שובבים.

אצל Proenza Schouler, הנאון השתלב היטב עם השראה מנערי הגלישה בקליפורניה ומוטיב הדגים הזרחניים ממצולות הים שהיו ההשראה לקולקציה שלהם. נוצות צבועות צהוב ניאון וחולצת ליקרה ספורטיבית הפכו לאוטפיט הבולט והכובש ביותר בקולקציה שלהם. גם דונטלה ורסצה לא הסכימה לשבת על הגדר, וצללה למעמקי הניאון עם שלל גוונים- סגול, כתום, צהוב, ירוק. ג'יילס דיקון הפתיע בקולקציה צעירה ומחשמלת עם שלל פריטים בגוונים אלקטרים וניאונים. אולי זה היה החשמל שבאוויר ששכנע את דפני גינס, אשת החברה יורשת המיליונים ואספנית הקוטור לפתוח לו את התצוגה על המסלול.
יתכן ומגמה נובעת מהצורך בקדמה, מעין רצון לחדש ולאתגר את הצרכן האופנתי. אולי זה ניסיון להוסיף רעננות וברק למלתחה שבאונות האחרונות התאפיינה באפורים, שחורים וכחולים כהים. מה שבטוח, ה"אגודה למלחמה בתאונות הדרכים" תמות על הטרנד הזה.

DSQUARED²: lets go camping in the Canadian woods

מטפסי הרים, שוכרי מחנאות קמפינג, אוהבי הטיולים הרגליים בטבע או הספורט האתגרי היו הפעם מקור ההשראה שלזוג התאומים הקנדים, שהציג השבוע במילנו את קולקצית הגברים שלהם לקיץ 2010. הקריאה לחזרה לטבע, כנראה מתבטאת מילולית, ולא רק בeco-friendliness . השניים חזרו לילדותם ולימים בהם נהגו לחכות בציפייה לטיולי מחנאות קיץ (camping) ביערות השופעים של קנדה.
על המסלול הדוגמנים לבשו מכנסי טיפוס הרים קצרים מג'ינס או בד בצבע חקי מקופלים עד מעל הברך וישבו נמוך על המותן בצורה מרושלת, קז'ואל (לעיתים בליווי חגורה פתוחה, לעיתים בליווי גטקס כותנה). וסט הצלה או מעילי דובון ומעילי גשם מניילון בצבעים של כחול, ירוק אדום או צהוב יגנו עליהם מפני הקור של היער, או זה המגיעה מכיוון ביקורות המבקרים.
גרבים עבות בצבעים של כתום או צהוב עז בצבצו ממגפי עבודה, גומי, נעלי טיפוס הרים או סנדלים שננעלו לרגליהם של הדוגמנים. כובעים רחבי שוליים, רתמות טיפוס, תרמילי גב למטיילים השלימו את ההופעה. השורה התחתונה: צעיר, קליל יומיומי, לביש אבל היו להם קולקציות מוצלחות יותר. מדי עונה, הקולקציות שמציגים השניים (הן לגברים והן לנשים), מהוות חלק מרשימת "חובה לראות", השנה הם די אכזבו. זו גם אולי הסיבה שהחלטתי לכתוב את הפוסט הזה כמעט באופן אינטואיטיבי. כאמירה כללית, שבוע האופנה במילאנו הפך בשנים האחרונות למסחרי וטרנדי, כזה שהולך יותר מידי על בטוח ופונה ישירות לכיס הצרכנים. הדבר יצר חיפוש אחר אלטרנטיבות: מעבר לבנאלית-פאריס, ובייחוד המעצבים מאנטורפן שמציגים בו, לונדון, טוקיו ועוד- מסתמנות כהבטחה. Dean & Dan Caten, הם שמותיהם שני התאומים שהצליחו להפוך את המותג שהקימו, והתמקד בתחילה רק בג'ינסים- למותג מצליח, מוערך ונחשק. הקלילות, הנונשלנטיות, שביבי חוצפה, סקס אפיל, רוח צעירה והמון "אדיטוד", הפכו את הקולקציות שלהם למוצלחות כל כך. השניים גדלו במשפחה חסרת אמצעים בקנדה, ובתור נערים, בתקופה שבה הג'ינס היה "שלאגר רציני", אביהם השמרן- אסר עליהם ללבוש אותו; כדי שלא יחשבו שהם עניים. השניים מיחסים לכך את הקיבעון והרדיפה שלהם אחרי בד זה, מעין מרד נעורים מתמשך.
המותג " Dsquared²", שחגג לא מזמן עשור, נקנה לאחרונה ע"י דנסו רוסו, מנכ"ל תאגיד דיזל (החולש גם על מיסון מרטין מרג'יאלה, ויקטור ורלף, מיס סיקסטי ועוד). הם גם עיצבו את התלבושות למופע האחרון של בריטני "Circus" ובקרוב תעלה תוכנית בהנחיתם בערוץ "Bravo".