כיום, בישראל, שיעור המעשנים בישראל הוא כ23%. באירופה מדובר על כ20% והארה"ב 13%. על הנזקים של הסגריות כולנו שמענו בחצי אוזן בדרך זו או אחרת. יש רק 2 הנחות לגבי לתועלת שבעישון סיגריות: סיגריות נמצאו מקלות על מחלת מעי דלקתית (בשם אולצרייטיב קוליטיס, אך יש גם טענות סותרות) והן גם משפרות את הריכוז.
(משמאל למעלה: כמה מהדוגמניות המשפיעות ביותר בהפסקת סיגריה, מדונה בגליון מאי של "אינטרביו" השנה, "מדונה מעשנת" ציור של האווי גרין מ2004, דוגמנית מתצוגת חורף 2009 של דיסקוורד, דריה ורבוי בעמוד טיפוח ווג הצרפתי האחרון, רקל צימרמן בווג יפן אוקטובר האחרון) לאחרונה כמה מהמגזינים המובילים בעולם, בינהם ווג הצרפתי ואינטרביו פרסמו דוגמניות מעשנות. בעבר, אימג'ים כאלה הופיעו על שערי ווג האיטלקי והצרפתי. אפילו המעצב הישראלי יוסף, העלה באותה הרוח את מלני פרס על המסלול לבושה לנג'רי שחורים וסיגריה בידה בתצוגת חגיגות העשור שלו בשבוע שעבר. הצלמת מירי דוידוביץ, התלוננה שמחקו סיגריה שעישנה דוגמנית בפריים שצילמה להפקת אופנה. עישון נחשב בעבר ל"קול", סינונים לסקס אפיל ועוצמה. הנשים, אימצו את הסיגריה בשנות 30-40 בדרך להדבק את הפער ולהוכיח את שוויון "הזכויות" שלהן עם הגברים. אבל אז, החלו להופיע המחקרים והעדויות על התחלואה בסרטן ריאות, והבסטה החלה להיסגר. עד היום, מתקשות הנשים להדביק את הפער מבחינת התחלואה והתמותה מעישון וסרטן ריאות. אולי הדרך של העם החזק לצמצם פערים הוא לגייס דוגמניות כדי "נשוף ממקלות הניר הבוערים", דווקא כשהחברה מצליחה להוקיע את המנהג המגונה הזה ממנה.
(כריסטיאן דיור, חורף 2002, ג'ון גליאנו כנראה היה ממש מסטול...)
ואם כבר אנו דנים בחומרים נשאפים, השבוע נוכחתי לדעת שגליאנו, שמסתבר גם כבחור ביישן למרות הנטייה להפוך כל פינאלה לתיאטרון, הוא בין הצרכנים הכבדים ביותר של אלכוהול, סמים. הוא וחברו סטיבן רובינסון, "אנגלי שמן ומלוכלך", שרוב האינטראקציה היצירתית ב"דיור הוט קוטור" מתנהלת סביבם יושבים כל היום ומעשנים נרגילות, צורכים סמים ואלכוהול. רובינסון מת, כנראה ממנת יתר, לפני כשלוש שנים. מי שחשב שהתצוגות של גליאנו "פסיכודאליות", הגדיר למעשה בדיוק את ה"מחקר" או "ההשראה" שעמדה מאחוריהן.
(אופנת קיץ פסיכודאלית, מימין:מרי קרנטצו, בסו וברוק, פרוהנזה שולר, ורסצ'ה)
זה לא סוד שמריחואנה ידועה כמגרה את החושים ומעוררת השראה יצירתית. נראה ש"המחסור החמור" בה בימים אלה, משפיע על עבודותיהם של כמה אומנים ומעצבים נודעים בת"א כיום. אלברט הופמן, ממציא את הLSD, השתמש בו בדיוק לאותה מטרה. כשגילה את השפעותיו ב43, לאחר התנסות מיקרית, הוא תאר אותה במילים הבאות: מגרה ביותר את הדמיון. במצב דמוי חלום, ובעניים עצומות (כיוון שאור היום נהיה בוהק באופן בלתי נעים) חוויתי זרם בלתי נדלה של תמונות נפלאות, צורות בלתי רגילות ומשחק קולידוסקופי של צבעים עזים". מאוחר יותר, הוא חילק אותו לחבריו הרופאים שהעבירו אותו ל"בוהמינים" כדוגמת סופרים. בשנות ה60, החומר נחשב לחוקי, וההלוצינציות או האילוזיות הקלידוסקופיות שהוא הישרה עומדים בבסיסם של כמה מאבני התווך בעולם בתרבות או האומנות.
מעניין, שחומרים הנחשבים למשחיתי הדור או עוכרי בריאות, הפכו לחלק בלתי נפרד מהתרבות, המנסים להיאחז ולדבוק בה שוב. ואני לגמרי מתעלם מכוחות השוק ותעשיית הטבק העולמית שכל פריים ב"ווג" שיש בו רק אזכור לעשן מפה של דוגמנית, עושה להם את השנה הקרובה מלאה בדולרים ירוקים וריחניים שהמעשנים רבים לא יזכו להינות ממנו.
הדגמים השונים, רק כדי לסבר את העין, שלא הופיעו בכתבה. 
אתם מוזמנים להגיב, ואם מתחשק לכם, לשלוח את ההצעות המקוריות שלכם לנעלים, אני מבטיח לפרסם הכל!
(כובעים ברחובות ניו יורק)
