עבר זמנה- כיצד הפכה מדונה לקורבן השיטה של עצמה

בסופ"ש האחרון, נחשפנו לקליפ החדש של מדונה ויחד איתו ללוק, ובהתאם לכך גם לסגנון המוזיקלי אותו היא בחרה לאמץ. הפופ הקליל של ניקי מינאז', הצלילים המתוקים של קייטי פרי או הראפ העדין והמלודי של מאיה מצאו את ביטויים בסינגל שכבש את עמודי בפייסבוק, הטוויטר ובהמשך, ישתלט גם על רשימות הפלייליסט בתחנות הרדיו. בגזרת הגרדרובה- ראינו את הטרנץ' של ברברי והרבה מסגנון הג'אנג'-הטראש של אלכסנדר וואנג.

מדונה מעולם לא המציאה שום דבר, למעשה, ניתן לומר כי מדונה הייתה חוזת הטרנדים הראשונה בהיסטוריה; כלבת הצייד בעלת חוש הריח הטוב ביותר ל"דבר החם הבא", הרדר האנלוגי המשוכלל ביותר בעל יכולת פנומנאלית לאתר את הגימיק שכולם ירצו לאמץ, מהנדסת המגמות המוכשרת ביותר בעולם המוזיקה וכו'. היא מולם לא התברכה ביכולות השירה הטובות ביותר, לא הייתה הרקדנית הכי טובה, היא לא נראתה כמו מלכת יופי ובעצם, שום דבר אצלה לא היה מושם. אולם איכשהו, כל דבר שיצרה, היה תמיד מאוד נחשק. מדונה ידעה לספק את הדבר הנכון, בזמן המדויק לאותה התקופה. ממש כפי שאנו חשים כלפי מראה טרנדי; פעמים רבות עוד לפני שאנו מזהים או מגדירים משהו כ"טרנד", אנחנו מרגישים כי הוא פשוט "נכון"/"מתאים"/"בא במקום". גם מדונה, כמו חוזי הטרנדים, או מעצבי אופנה רבים, לא המציאה שום דבר "יש מאיין". בראיון שערכתי עם אסף זיו, "הסטייליסט השראלי הראשון", הראשון שהביא את רעיון "חנויות הקונספט" לארה"ב (כשפתח עם אלי טהרי את "ZAO") והפך בהמשך מנהל שיווק ותדמית לכמה ממותגי האופנה המצליחים ביותר בעולם, אמר לי בשיחה הנוגעת לנושא איתור הטרנדים:"כשמסתובבים בעולם מקבים המון אינפורמציה לגבי מה שקורה סביבנו. רואים המון דברים חדשים כמו עיצובים, חומרים או צבעים שחוזרים על עצמם באותו הזמן ובצורה דומה אך בקונטקסט או מקום שונה. אלה, מתגבשים כמו קריסטל לכדי רעיון או תפיסה של מה שמסתובב באוויר ונכון לתקופה. טרנדים קורים בפוליטיקה, בכלכלה, הם נמצאים בכל מקום באטמוספרה, זה משהו שקשה להגדיר אבל זה נותן המון רעיונות לדברים חדשים" הסביר לי זיו.

קוקו שאנל הואשמה בגנבת השמלה השחורה הקטנה מלידי ויונאט, וואטסון את קירק, זוכי פרס נובל על גילוי מבנהו המולקולרי של הדנ"א, הואשמו בכך שגנבו את תגליתם מהמדענית היהודיה רוזלינד פרנקלין וכריסטיאן לבוטון גנב את הסוליה האדונה מלואי ה14, לכן אין שום בעיה בכך שחברת YSL בחרה לאמץ ממנו את הרעיון. גם מדונה הסתמכה לאורך הקריירה שלה על "ניצני טרנדים", בין אם מוזיקלים או אופנתיים, על מנת לקדם את הקריירה שלה. המחוחים וסגנון הדיסקו של ABBA בקאמבק לפני כ5 שנים, אח"כ ההדפסים של גויארד והשרשרים של ג'יבנשי ועכשיו, וואנג, המעצב "החם" התורן. מדונה פשוט חידדה את אשר היה כבר באוויר. אותם רעיונות שריחפו בקלילות ובלי שנרגיש סביבנו- נוצקו על ידיה לתבנית משומנת הייטב וגרסתם המשופרת הוצגה לפנינו על מגש אטרקטיבי בליווי של זמרות "IN" והרפרנסים הנכונים להופעות שלה בעבר (בVMA לפני 10 שנים). היופי בתמהיל החדש שאותו יוצרת מדונה מדי כמה שנים, הוא בשוני שלו מ"החבילה" שהוצגה לפנינו באפיזודה הקודמת. ממש כמו טרנד, היכולת הזו להשתנת היא שהפיחה במדונה את הניחוח המרומם שליווה את "המראה הנכון" שהותאם באופן מחושב לרוח התקופה.

קצת קלולס, קצת גרנג' קצת היפ הופ- הקולקציה של אלכסנדר וואנג לחורף 2010 עשויה הייתה להיות ההשראה מאחורי הלוק שבחרה מדונה לקלים החדש.

בקליפ הנוכחי, קשה שלא לשים לב לכבדות בה מתנענעת הגברת "אסתר" או לסגנון העמוס והמצועצע של הקליפ. "מגושם" היא המילה המדויקת ביותר שאוכל להשתמש בה על מנת לתאר את האופן בו אני רואה את הקליפ, השיר, סגנון הלבוש ועומס הכוכבות שמדונה בחרה לאמץ ולהציג לנו השבוע. הבלונד היה מלאכותי מידיי, השיער היה עשוי ויבש מידיי, הבגדים צמודים ו-"WANG-יים" מידי, התנועות איטיות, מסורבלות וכבדות מידי, השיר נשמע מוכר וקליל מידי ואניא אפילו לא רוצה להתחיל לדבר על רעיון השלכת התינוק לעבר ה"טאץ-דאון", שנראה כפרובוקציה מחושבת ומתוכננת מידי עם רפרנס קרוב מידי לכוכבי פופ אחרים, כדוגמת מיקל ג'קסן או בריטני ספירס (כן, גברת M מצטיינת גם בייצור "הפרובוקציות הנכונות"). אבל הפעם, שום דבר כבר לא היה נראה "נכון".

האם זה בגלל שמדונה מזדקנת? האם זה בגלל שאינה מצליחה לתחבר לדור הצעיר "והמשפיע" כפי שעשתה לאורך כל דרכה? האם זה מה שגורם לה להיות לא מכוילת וממסך את היכולת שלה לראות את הנוסחה בדרך לדבר "הנכון"? האם עבר זמנה? או שאולי הבעיה היא דווקא בנו, ואנחנו לא מצליחים להתחבר יותר למה שיש לה להציע? אולי עצם הכרת עברה וחייה הפרטיים (כ"יהודיה" קבליסטית -המופיעה בקליפ עם צלב, אם לשני ילדים היוצאת עם בחור צעיר ממנה ב30 שנה וגדול מביתה בפחות מעשור, מכורה לכושר, תזונה בריאה, בדיקות דם תקופתיות וניתוחים פלאסטיים) הם שמפריעים לנו לראות אותה ככוכבת פופ הראויה להערצה? האפשרות השניעה נראית לי הולמת יותר נוכח העובדה שאייני מעוניין לחטאות באייג'איזם וכיוון שאני תמיד מעדיף שלא לזרוק את האשמה על אנשים האחרים. האמת היא שהייתי מעדיף לזכר את מדונה כפי שהייתה ולא כמו יצור המתיימר לרצות אחרים ולהחיות את עצמו בצורה מעוררת רחמים כל פעם מחדש. אפשר לומר כי מדונה היא המקבילה המוזיקלית של אנה דלו רוסו, עורכת ווג יפן, המנסה בכל כוחה להישאר עדכנית, אופנתית, ייחודית ומקורית. אאבל זה פשוט לא עובד לה, כי אין דבר יותר מעצבן ומעייף מהאמירה האינפנטילית - "אני מיוחדת" או מניסיונות מאולצים להיות "הכי הכי". מצד שני, "רתיעה" היא תחושה לגיטימית המאפיינת את האופן בוא אנו חשים כלפי כל דבר שאינו מוכר לנו, עד שאנו לומדים להתרגל אליו. קחו לדוגמה את הקולקציות החדשות והמאתגרות שמציגה פראדה מדי עונה ותמיד נראות לנו מוזרות וחריגות. אולם מרתיעות ככל שיהיו, לבסוף כולנו לומדים לאהוב אותן ומוכנים לאמץ אותן אל חיקינו, בין השאר בעזרת סניפי רשתות "האופנה המהירה" הקרובים לביתנו אשר מזדרזים להעתיק גם הם את הדגמים מתוך הקרת "ההיסטוריה הטבעית" הזו. מדונה לא הציגה בפנינו דבר שלא ראינו אצל אחרים, אבל ניתן לומר כי הוא כן חדש עבורה. ייתכן כי הקליפ החדש של מדונה הוא קולקציה חדשה של פראדה, אחת שאני עדיין לא למדתי להעריך. לכן אסייג את דברי ואומר כי הפוסט נכתב מיד לאחר הצפייה הראשונה שלי בקליפ של הכוכבת, כך שבמובן מסוים, מדונה עדיין לא איבדה את יכולתה להוות מקור השראה...

Say "Givenchy"... Madg @ the Super Bowl

מן הראוי שאציין כי פוסט זה נכתיב לפני הופעתה של מדונה בסופרבול, הופעה שהצליחה לרומם את מצב רוחי הבוקר ולהודות על ה"RESPECT" המגיע לה, גם מבלי לבטל את כל האמור לעיל.

תרבות פסיכודלית

כיום, בישראל, שיעור המעשנים בישראל הוא כ23%. באירופה מדובר על כ20% והארה"ב 13%. על הנזקים של הסגריות כולנו שמענו בחצי אוזן בדרך זו או אחרת. יש רק 2 הנחות לגבי לתועלת שבעישון סיגריות: סיגריות נמצאו מקלות על מחלת מעי דלקתית (בשם אולצרייטיב קוליטיס, אך יש גם טענות סותרות) והן גם משפרות את הריכוז.

(משמאל למעלה: כמה מהדוגמניות המשפיעות ביותר בהפסקת סיגריה, מדונה בגליון מאי של "אינטרביו" השנה, "מדונה מעשנת" ציור של האווי גרין מ2004, דוגמנית מתצוגת חורף 2009 של דיסקוורד, דריה ורבוי בעמוד טיפוח ווג הצרפתי האחרון, רקל צימרמן בווג יפן אוקטובר האחרון)

לאחרונה כמה מהמגזינים המובילים בעולם, בינהם ווג הצרפתי ואינטרביו פרסמו דוגמניות מעשנות. בעבר, אימג'ים כאלה הופיעו על שערי ווג האיטלקי והצרפתי. אפילו המעצב הישראלי יוסף, העלה באותה הרוח את מלני פרס על המסלול לבושה לנג'רי שחורים וסיגריה בידה בתצוגת חגיגות העשור שלו בשבוע שעבר. הצלמת מירי דוידוביץ, התלוננה שמחקו סיגריה שעישנה דוגמנית בפריים שצילמה להפקת אופנה. עישון נחשב בעבר ל"קול", סינונים לסקס אפיל ועוצמה. הנשים, אימצו את הסיגריה בשנות 30-40 בדרך להדבק את הפער ולהוכיח את שוויון "הזכויות" שלהן עם הגברים. אבל אז, החלו להופיע המחקרים והעדויות על התחלואה בסרטן ריאות, והבסטה החלה להיסגר. עד היום, מתקשות הנשים להדביק את הפער מבחינת התחלואה והתמותה מעישון וסרטן ריאות. אולי הדרך של העם החזק לצמצם פערים הוא לגייס דוגמניות כדי "נשוף ממקלות הניר הבוערים", דווקא כשהחברה מצליחה להוקיע את המנהג המגונה הזה ממנה.

(כריסטיאן דיור, חורף 2002, ג'ון גליאנו כנראה היה ממש מסטול...)

ואם כבר אנו דנים בחומרים נשאפים, השבוע נוכחתי לדעת שגליאנו, שמסתבר גם כבחור ביישן למרות הנטייה להפוך כל פינאלה לתיאטרון, הוא בין הצרכנים הכבדים ביותר של אלכוהול, סמים. הוא וחברו סטיבן רובינסון, "אנגלי שמן ומלוכלך", שרוב האינטראקציה היצירתית ב"דיור הוט קוטור" מתנהלת סביבם יושבים כל היום ומעשנים נרגילות, צורכים סמים ואלכוהול. רובינסון מת, כנראה ממנת יתר, לפני כשלוש שנים. מי שחשב שהתצוגות של גליאנו "פסיכודאליות", הגדיר למעשה בדיוק את ה"מחקר" או "ההשראה" שעמדה מאחוריהן.

(אופנת קיץ פסיכודאלית, מימין:מרי קרנטצו, בסו וברוק, פרוהנזה שולר, ורסצ'ה)

זה לא סוד שמריחואנה ידועה כמגרה את החושים ומעוררת השראה יצירתית. נראה ש"המחסור החמור" בה בימים אלה, משפיע על עבודותיהם של כמה אומנים ומעצבים נודעים בת"א כיום. אלברט הופמן, ממציא את הLSD, השתמש בו בדיוק לאותה מטרה. כשגילה את השפעותיו ב43, לאחר התנסות מיקרית, הוא תאר אותה במילים הבאות: מגרה ביותר את הדמיון. במצב דמוי חלום, ובעניים עצומות (כיוון שאור היום נהיה בוהק באופן בלתי נעים) חוויתי זרם בלתי נדלה של תמונות נפלאות, צורות בלתי רגילות ומשחק קולידוסקופי של צבעים עזים". מאוחר יותר, הוא חילק אותו לחבריו הרופאים שהעבירו אותו ל"בוהמינים" כדוגמת סופרים. בשנות ה60, החומר נחשב לחוקי, וההלוצינציות או האילוזיות הקלידוסקופיות שהוא הישרה עומדים בבסיסם של כמה מאבני התווך בעולם בתרבות או האומנות.
מעניין, שחומרים הנחשבים למשחיתי הדור או עוכרי בריאות, הפכו לחלק בלתי נפרד מהתרבות, המנסים להיאחז ולדבוק בה שוב. ואני לגמרי מתעלם מכוחות השוק ותעשיית הטבק העולמית שכל פריים ב"ווג" שיש בו רק אזכור לעשן מפה של דוגמנית, עושה להם את השנה הקרובה מלאה בדולרים ירוקים וריחניים שהמעשנים רבים לא יזכו להינות ממנו.

הפטרונות החדשות של האופנה העילית

לאחר צפייה בקליפ החדש של ריאנה, אפשר לחשוב שמרגיאלה עושה לה סטיילינג. הוא אומנם פרש מעיצוב האופנה למותג שלו, כך אישרו דוברי המותג בשבוע שעבר, אבל נראה שתמיד יהיה שוק לבגדים שלו, לפחות אם תשאלו את ריאנה, לידי גאגא או בייונסה- שמסתמן שכולן בקטע.
אחד הטיעונים שאני משתמש בו כדי להצדיק קיום בגדים אוונגרדים ו"הוט קוטור" היתה בין השאר, שימוש בקליפי מוזיקה וסרטים. ואכן, לאחרונה טענה זו מוכחת יותר מכל. הנסיונות של כוכבות וזמרות להביא משהוא חדש, פורץ גבולות, נועז ומזעזע משתלבים מצוין עם אותו דחף יצירתי ומשובח של מעצבים מוכשרים. כך, בגדים שהקהל הרחב היה אומר עליהם: "מי המפגר/המשוגע שילבש את זה ברחוב?", זוכים לכבוד ולחשיפה המגיעים להם. בתמורה, הם מעניקים לזמרת תדמית אופנתית, מעודכנת, שונה וייחודית הקורצת לקהל רחב וצעיר יותר.
הרבה מומחים וכתבי אופנה נחשבים מיהרו להספיד את הקוטור, כבר לפני יותר מ30 שנה. הנסיכויות הנעלמות, התרבות והערכים המשתנים, אורך החיים המודרני- כולם היו ראשי הפרקים לטענות המועלות בנוגע ל"סוף עידן ההוט קוטור". סגירה של בתי אופנה, צמצום קוי הקוטור וקיצור שבוע האופנה המוקדש לו, היו ההוכחות התומכות לטענות הנ"ל. אבל דווקא הנסיקה של זמרות וכוכבות צעירות, בנוסף לנהיה שלהן אחר זהות ייחודית וסגנון לבוש חדשני, יכולה להיות האור שבקצה המנהרה.


בקליפ החדש שלה, ריאנה, שהפכה לחביבת המעצבים ולבעלת כסא של כבוד בשורות הראשונות, החליטה הפעם מעצב חדש בשם: Bryce D’Anicé Aime. בריס, שהספיק כבר להלביש את ה" The Pussycat Dolls", בוגר Central Saint Martins, הציג את קולצית החורף שלו ל2010 בשבוע האופנה האחרון בלונדון ופתח חנות חדשה ברובע Knightsbridge היוקרתי. היא מכנה את סגנון הלבוש שלה בקליפ: "couture-military". אמין, שמעטי מעט שמעו את שמו או על יצירותיו, התפרסם בין לילה. הוא זכה לכיסוי תקשורתי נרחב ושמו החל להתגלגל על לשונן של נערות ברחבי העולם. (וזו לא הדוגמה הראשונה, היו כבר תקדימים...).
לידי גאגה, היא אולי הדוגמה הבולטת ביותר בתחום. הדיון שהיא מעוררת בזכות התלבושות יוצאות הדופן שלה והסגנון המיוחד הלא עקבי עלה השבוע בין שורות "הניו יורק טיימס". גאגא כבר לבשה את כל המעצבים בזאנר המדובר: גרת פיו, מרג'יאלה, קסטלבלז'ק, מוגלר ועוד. כמוה גם ריאנה, שצולמה אין ספור פעמים במיטב מחלצותיו של בלמן, פיו וז'אן פול גוטיה. הסגנון המייחד אותה יותר אדגי, רוקיסטי פנקיסטי אפל שכזה, לעומת הגישה המתקתקה- חבובתית- דראג קווינית זוהרת של "הלידי". ביונסה חתמה עם אליל שנות השמונים, טרי מוגלר, לשיתוף פעולה בילעדי לפני סיבוב הופעותיה הקודם, אך התנסתה גם באחרים. הראשונה שעלתה על מחרה הזהב הזה הייתה מדונה, שאימצה את זאן פול גוטיה (ואולי זה היה להפך?). כך נולדה חזית החרוטים שתפסה מקום של כבוד בפנטאטון האופנה. (פספסתי מישהי?). אפילו האדריכל המגלומן, פרנק גרי, עיצב ללידי גאגא כובע אותו חבשה באחת מהופעותיה ונמכר במכירה פומבית אח"כ. הייתכן שאפילו האדריכלים הנודעים בסנוביותם ובגישתם המזלזלת לעולם האופנה (בטענה שזהו עולם נחות ורדוד) איתרו את הפוטנציאל שבסלבס המחפשים אופנה אוונגרדית ושונה? אם גרי פרנק, הידוע בעיצוביו העתידניים, הנועזים והשנויים במחלוקת החליט להשתמש בגאגא כדי לקדם את עצמו, כנראה שבכל זאת יש בזה משהו.
הייתכן שלזמרות הללו, שרבים מלגלגים על סגנון ויכולות השירה שלהן, יש יותר השפעה משחשבנו? האם הן באמת מסוגלות לחולל שינוי באופן שאנו מתלבשים ביום יום? האם הבחירות שלהן יעזרו להציל תעשייה שלמה שהולכת ודועכת תחת תכתיבי אורך החיים המודרני וכל מה שנגזר ממנו?
גם אם כן וגם אם לאו, הן מאתגרות את פקעיות הטעם האופנתי שלנו ודוחקות את גבולות המקובל והמוקצה בצורה מעניינת ולעיתים אפילו מסעירה.