עבר זמנה- כיצד הפכה מדונה לקורבן השיטה של עצמה

בסופ"ש האחרון, נחשפנו לקליפ החדש של מדונה ויחד איתו ללוק, ובהתאם לכך גם לסגנון המוזיקלי אותו היא בחרה לאמץ. הפופ הקליל של ניקי מינאז', הצלילים המתוקים של קייטי פרי או הראפ העדין והמלודי של מאיה מצאו את ביטויים בסינגל שכבש את עמודי בפייסבוק, הטוויטר ובהמשך, ישתלט גם על רשימות הפלייליסט בתחנות הרדיו. בגזרת הגרדרובה- ראינו את הטרנץ' של ברברי והרבה מסגנון הג'אנג'-הטראש של אלכסנדר וואנג.

מדונה מעולם לא המציאה שום דבר, למעשה, ניתן לומר כי מדונה הייתה חוזת הטרנדים הראשונה בהיסטוריה; כלבת הצייד בעלת חוש הריח הטוב ביותר ל"דבר החם הבא", הרדר האנלוגי המשוכלל ביותר בעל יכולת פנומנאלית לאתר את הגימיק שכולם ירצו לאמץ, מהנדסת המגמות המוכשרת ביותר בעולם המוזיקה וכו'. היא מולם לא התברכה ביכולות השירה הטובות ביותר, לא הייתה הרקדנית הכי טובה, היא לא נראתה כמו מלכת יופי ובעצם, שום דבר אצלה לא היה מושם. אולם איכשהו, כל דבר שיצרה, היה תמיד מאוד נחשק. מדונה ידעה לספק את הדבר הנכון, בזמן המדויק לאותה התקופה. ממש כפי שאנו חשים כלפי מראה טרנדי; פעמים רבות עוד לפני שאנו מזהים או מגדירים משהו כ"טרנד", אנחנו מרגישים כי הוא פשוט "נכון"/"מתאים"/"בא במקום". גם מדונה, כמו חוזי הטרנדים, או מעצבי אופנה רבים, לא המציאה שום דבר "יש מאיין". בראיון שערכתי עם אסף זיו, "הסטייליסט השראלי הראשון", הראשון שהביא את רעיון "חנויות הקונספט" לארה"ב (כשפתח עם אלי טהרי את "ZAO") והפך בהמשך מנהל שיווק ותדמית לכמה ממותגי האופנה המצליחים ביותר בעולם, אמר לי בשיחה הנוגעת לנושא איתור הטרנדים:"כשמסתובבים בעולם מקבים המון אינפורמציה לגבי מה שקורה סביבנו. רואים המון דברים חדשים כמו עיצובים, חומרים או צבעים שחוזרים על עצמם באותו הזמן ובצורה דומה אך בקונטקסט או מקום שונה. אלה, מתגבשים כמו קריסטל לכדי רעיון או תפיסה של מה שמסתובב באוויר ונכון לתקופה. טרנדים קורים בפוליטיקה, בכלכלה, הם נמצאים בכל מקום באטמוספרה, זה משהו שקשה להגדיר אבל זה נותן המון רעיונות לדברים חדשים" הסביר לי זיו.

קוקו שאנל הואשמה בגנבת השמלה השחורה הקטנה מלידי ויונאט, וואטסון את קירק, זוכי פרס נובל על גילוי מבנהו המולקולרי של הדנ"א, הואשמו בכך שגנבו את תגליתם מהמדענית היהודיה רוזלינד פרנקלין וכריסטיאן לבוטון גנב את הסוליה האדונה מלואי ה14, לכן אין שום בעיה בכך שחברת YSL בחרה לאמץ ממנו את הרעיון. גם מדונה הסתמכה לאורך הקריירה שלה על "ניצני טרנדים", בין אם מוזיקלים או אופנתיים, על מנת לקדם את הקריירה שלה. המחוחים וסגנון הדיסקו של ABBA בקאמבק לפני כ5 שנים, אח"כ ההדפסים של גויארד והשרשרים של ג'יבנשי ועכשיו, וואנג, המעצב "החם" התורן. מדונה פשוט חידדה את אשר היה כבר באוויר. אותם רעיונות שריחפו בקלילות ובלי שנרגיש סביבנו- נוצקו על ידיה לתבנית משומנת הייטב וגרסתם המשופרת הוצגה לפנינו על מגש אטרקטיבי בליווי של זמרות "IN" והרפרנסים הנכונים להופעות שלה בעבר (בVMA לפני 10 שנים). היופי בתמהיל החדש שאותו יוצרת מדונה מדי כמה שנים, הוא בשוני שלו מ"החבילה" שהוצגה לפנינו באפיזודה הקודמת. ממש כמו טרנד, היכולת הזו להשתנת היא שהפיחה במדונה את הניחוח המרומם שליווה את "המראה הנכון" שהותאם באופן מחושב לרוח התקופה.

קצת קלולס, קצת גרנג' קצת היפ הופ- הקולקציה של אלכסנדר וואנג לחורף 2010 עשויה הייתה להיות ההשראה מאחורי הלוק שבחרה מדונה לקלים החדש.

בקליפ הנוכחי, קשה שלא לשים לב לכבדות בה מתנענעת הגברת "אסתר" או לסגנון העמוס והמצועצע של הקליפ. "מגושם" היא המילה המדויקת ביותר שאוכל להשתמש בה על מנת לתאר את האופן בו אני רואה את הקליפ, השיר, סגנון הלבוש ועומס הכוכבות שמדונה בחרה לאמץ ולהציג לנו השבוע. הבלונד היה מלאכותי מידיי, השיער היה עשוי ויבש מידיי, הבגדים צמודים ו-"WANG-יים" מידי, התנועות איטיות, מסורבלות וכבדות מידי, השיר נשמע מוכר וקליל מידי ואניא אפילו לא רוצה להתחיל לדבר על רעיון השלכת התינוק לעבר ה"טאץ-דאון", שנראה כפרובוקציה מחושבת ומתוכננת מידי עם רפרנס קרוב מידי לכוכבי פופ אחרים, כדוגמת מיקל ג'קסן או בריטני ספירס (כן, גברת M מצטיינת גם בייצור "הפרובוקציות הנכונות"). אבל הפעם, שום דבר כבר לא היה נראה "נכון".

האם זה בגלל שמדונה מזדקנת? האם זה בגלל שאינה מצליחה לתחבר לדור הצעיר "והמשפיע" כפי שעשתה לאורך כל דרכה? האם זה מה שגורם לה להיות לא מכוילת וממסך את היכולת שלה לראות את הנוסחה בדרך לדבר "הנכון"? האם עבר זמנה? או שאולי הבעיה היא דווקא בנו, ואנחנו לא מצליחים להתחבר יותר למה שיש לה להציע? אולי עצם הכרת עברה וחייה הפרטיים (כ"יהודיה" קבליסטית -המופיעה בקליפ עם צלב, אם לשני ילדים היוצאת עם בחור צעיר ממנה ב30 שנה וגדול מביתה בפחות מעשור, מכורה לכושר, תזונה בריאה, בדיקות דם תקופתיות וניתוחים פלאסטיים) הם שמפריעים לנו לראות אותה ככוכבת פופ הראויה להערצה? האפשרות השניעה נראית לי הולמת יותר נוכח העובדה שאייני מעוניין לחטאות באייג'איזם וכיוון שאני תמיד מעדיף שלא לזרוק את האשמה על אנשים האחרים. האמת היא שהייתי מעדיף לזכר את מדונה כפי שהייתה ולא כמו יצור המתיימר לרצות אחרים ולהחיות את עצמו בצורה מעוררת רחמים כל פעם מחדש. אפשר לומר כי מדונה היא המקבילה המוזיקלית של אנה דלו רוסו, עורכת ווג יפן, המנסה בכל כוחה להישאר עדכנית, אופנתית, ייחודית ומקורית. אאבל זה פשוט לא עובד לה, כי אין דבר יותר מעצבן ומעייף מהאמירה האינפנטילית - "אני מיוחדת" או מניסיונות מאולצים להיות "הכי הכי". מצד שני, "רתיעה" היא תחושה לגיטימית המאפיינת את האופן בוא אנו חשים כלפי כל דבר שאינו מוכר לנו, עד שאנו לומדים להתרגל אליו. קחו לדוגמה את הקולקציות החדשות והמאתגרות שמציגה פראדה מדי עונה ותמיד נראות לנו מוזרות וחריגות. אולם מרתיעות ככל שיהיו, לבסוף כולנו לומדים לאהוב אותן ומוכנים לאמץ אותן אל חיקינו, בין השאר בעזרת סניפי רשתות "האופנה המהירה" הקרובים לביתנו אשר מזדרזים להעתיק גם הם את הדגמים מתוך הקרת "ההיסטוריה הטבעית" הזו. מדונה לא הציגה בפנינו דבר שלא ראינו אצל אחרים, אבל ניתן לומר כי הוא כן חדש עבורה. ייתכן כי הקליפ החדש של מדונה הוא קולקציה חדשה של פראדה, אחת שאני עדיין לא למדתי להעריך. לכן אסייג את דברי ואומר כי הפוסט נכתב מיד לאחר הצפייה הראשונה שלי בקליפ של הכוכבת, כך שבמובן מסוים, מדונה עדיין לא איבדה את יכולתה להוות מקור השראה...

Say "Givenchy"... Madg @ the Super Bowl

מן הראוי שאציין כי פוסט זה נכתיב לפני הופעתה של מדונה בסופרבול, הופעה שהצליחה לרומם את מצב רוחי הבוקר ולהודות על ה"RESPECT" המגיע לה, גם מבלי לבטל את כל האמור לעיל.

על פרוות, תיקים ומגדרים.

בתצוגות אופנת הגברים לחורף 2011/12 שהתקיימו בחודש שעבר, בלטו שני פריטים שלמרות קסמם, לא הצליחו להפוך לחלק אינטגראלי ממלתחת הגברים. את הפוטנציאל הגלום בשניהם זיהה מר סינפלד בשלהי שנות ה90.

האחד, הוא מעיל הפרווה החום והנימוח, שהזכיר לי את זה שעיצב אלבר אלבז לH&M בקולקציית הנשים, אולם כאן מדובר בגרסתו "גברית והמסוקסת" (עד כמה שניתן להתייחס לפרווה כ"גברית ומסוקסת"). ברברי הציגו מעיל חום מפרוות עגל צעיר וגליאנו שלח למסלול את "הפנסי בוי" האולטימטיבי, מצויד בבוקה ורדים. בג'וצי הציעו את האלטרנטיבה לגבר הדנדי שימצא את מעיל הפרווה "כבד מידיי", ושילבו בקולקציה ז'קט מאותה הכסות החיתית. דולצה וגבאנה, שאוהבים לראות את הגבר שלהם אלגנטי, התייחסו למעיל הפרווה כחלק העליון של החליפה, סט שיתאים לסרסור סיציליאני. גם בקולקציות של ולנטינו, לואי ויטון ועוד ניתן היה למצוא עליוניות שונות עשויות פרוות. אם חושבים על זה, מעיל פרווה הוא למעשה פריט היוצר הקבלה בין האדם הקדמון והניאנדרטלי לבין הגבר הרגיש והשברירי= המטרוסקסואלי.

(פרווה לחורף 2011/12, מימין: גוצ'י, דולצ'ה וגבאנה, ג'ון גליאנו, ברברי).

כעת, בדומה להברקה של קרמר, שהבין כבר לפני עשור- שעל מנת להשלים את ההופעה- רצוי לצרף למעיל את הבשורה האחרונה באביזרי אופנת הגברים (טוב, ניצניה נראו כבר ב2009, אבל לא נהיה קטנוניים)- ה-"Male Cluch", להלן "The Malch". "תיק הנשיאה האירופאי", כפי שאדון סינפלד מתעקש לכנותו, הופיע באמתחתו של כמעט כל דוגמן שצעד על המסלול במילאנו או פריז, כמו גם בידיהם של הגברים המתגודדים בפתח דלתות הכניסה לתצוגות אופנה אלה. לסיום: אם תהיו ילדים מספיק טובים, אולי תוכלו גם אתם לראות כמה גברים מזרח אירופאים מבוגרים נושאים בדיוק את אותם התיקים.

("המאלץ'", משמאל למעלה: גוצ'י, לואי ויטון בז', לואי ויטון אדום. משמאל למטה: בוטגה ונטה, שני קלאצ'ים על סרטוריאלס מילינזים)

ועכשיו לדקה של רצינות: מתחת לאף שלנו קורה דבר מאוד מעניין, הגבולות בין המגדר הגברי לנשי- מטשטשים. אנדרי פג'יק, דוגמן ממוצא סרבי בן 19, צעד בתצוגת הגברים של גוטייה בחליפת טוקסידו וסגר אותה בווסט פרוותי ועקבי זהב. "ויראה גוטייה כי טוב", והינה פג'יק גם סוגר את תצוגת ההוט קוטור של המעצב ועולה בפינאלה לבוש בשמלת הכלה המסורתית כשהינומה לראשו. בניגוד לטרנסג'נדרים שהכרנו עד כה (כדוגמת .Lea T של ג'יבנשי), אותם גברים הבוחרים לחיות את חייהם תוך אימוץ המגדר המנוגד, כאן- אין פשרות ואין וויתורים; שני המגדרים מקיימים בו זמנית בזהות אחת. מסתבר של המסלול; אפשר ללבוש מעיל פרווה בלי לוותר על העניבה או לשאת תיק קלאץ' ולשלם על הגברת בסוף הבראנץ'.

כבר היום אפשר לראות (באירופה או ניו יורק...) גברים שהולכים על עקבים (בעיצובם של ריק אוונס או גרת' פיו). למה לגבר ללבוש עקבים? אולי סתם ככה, כי זה נחמד (וכמובן שגם מוסיף כמה סנטימטרים לגובה). יתכן וזו דרכו של המין הגברי למחות כנגד תפקידי המגדר שקבענו לעצמינו- כפי שעשו הנשים עם חליפות המכנסיים כבר לפני עשרות שנים. כחול זה כבר לא לבנים וורוד כבר לא לבנות. מדענים איטלקיים כבר הזהירו מזמן כי ההפרדה הדיכוטומית הזו שבין שני המינים תעלם בעוד כ100 שנה. עם הקדמה הרפואית של היום, מי יודע, אולי ברי המזל שבינינו עוד יזכו לראות את זה קורה מחוץ למסלולים של גוטייה ובאופן כוללני יותר. אם אהיה בניהם, אוכל לומר: "כתבתי על זה פוסט כבר ב2011".

מעילים עם רוכסנים- אופנה מודולרית

חורף לא היה לנו השנה. בתור מי שנמנה בין חברי "Team Winter" (הפעם בלי קשר לWintour), אין דבר שמצער אותי יותר מכך. לפני כמה שבועות, בבוקר שטוף שמש בתחילתו של ינואר, הבנתי שהכל כבר אבוד. את הכסף שהקצבתי השנה לקניית מעיל, כדאי שאתחיל לתעל לכיוון פריט שימושי יותר באקלים הים תיכוני בו אנו חיים: סנדלים. אפילו מצאתי זוג סנדלי פייר הרדי מושלמים ומלהיבות לא פחות ממעיל טוב. אבל לא עברו שעתיים מאז "ההארה" והרחובות כבר התמלאו בשלוליות, השמיים התכסו בעננים קודרים ותוכניות חזרו למגירה, אבל רק עד שהשמש תשוב מההפסקה.

בעידן של התחממות גלובלית, כאשר אפילו הזוית בה חג כדור הארץ סביב השמש אינה מובנת מאיליה צריך לחשוב על פתרונות יצירתיים. היות ועונות השנה כבר מזמן הלכו להן לאיבוד במשחק כיסאות חסר הגיון, יש מי שחושב שאופנה מודולרית היא הפיתרון. אחרי שהבנו ש"לגוף אין חלקי חילוף", למה לא לפצות על כך בבגדים על טהרת "הפרוק וההרכבה"? רוכסן על קו המותן במעיל ארוך ובקו תפר השרוול בז'קט רשמי- יעזרו לספק פתחי אוורור נאותים או להיפתר מסרחי הבד העודפים כשהשמש והעננים יחליטו לשחק במחבואים.

(מימין לשמאל: המעיל של ברברי בתמונה של טומי טון, מתוך התצוגה של ברברי לחורף 2010/11, קסטרו, ג'יבנשי קיץ 2011, פרואנזה ס-ק-ולר קדם חורף 2011/12).

ברברי היו הראשונים העונה שעשו את השימוש הפונקציונאלי הזה ברוכסן (עד אז הוא התמקם בנוחות בקטגוריית "האורנמנט הדקורטיבי" בקולקציות של קום דה גרסון לחורף או של וורסצ'ה לקיץ 2009). אילו הרעיון לא היה מוצלחים כל כך, הריצ'רצים כנראה לא היו מוצאים את עצמם בקולקציית החורף של קסטרו. אבל ליקום יש תוכניות משלו, ובטרם מישהו הספיק לרכוש/ללבוש את הדגם של המותג האחד או את האחר, שניהם פתחו בסייל (אגב, לחנות החדשה של ברברי שנפתחה החודש בכיכר המדינה, הגיעו מראש רק בגדי קולקציית האביב-מהסיבה הברורה...). אבל רעיונות טובים לא נכחדים כל כך מהר וריקרדו טיסי דאג שהפטנט השימושי שעוזר להפוך ז'קט רשמי לווסט אוורירי ימשיך איתנו גם לקיץ- בקולקציה של ג'יבנשי. פרואנזה סקולר ראו גם הם כי טוב ועיצבו צ'יק צ'ק בלייזר עם ריצ' רץ לקולקצית קדם החורף שלהם ל2011, כך עשו גם בוטגה ונטה בקולקצית הגברים לחורף הבא. עכשיו נותר לנו לחשוב מה לעזאזל עושים על השרוולים כשבחוץ חום אימים.

פנים רבות להוט קוטור

שבוע אופנת ההוט קוטור לקיץ 2011 ננעל היום בפאריז. מעט בתי האופנה שממשיכים לספק תפירה עילית הספיקו במשך 4 ימים להציג את מרכולתם בפני קומץ הלקוחות המצומצם שיכולים להרשות לעצמם פריט לבוש שמחירו יכול להאמיר למחירה של מכונית מפוארת. מדי עונה, נושא כל עולם האופנה את עיניו לעבר פאריז על מנת לשטוף אותן במעט ברק אבני קריסטל שנשזרו לשמלת שיפון, תוצר עמלן של הרוקמות בבית לאסז'. פרטי החייטות המופלאה של "הידיים הקטנות", כך מכונות התופרות השוקדות על המכפלת המושלמת והגזרות המתוחכמות הנתפרות למידותיה המדויקות של הלקוחה- מצליחות לרתק אותי כל פעם מחדש.

בתחילת השבוע, ראיינה סוזי מנקס את ג'יאמבטיסטה ואלי לכבוד פתיחת החנות הראשונה שלו לא רחוק מכיכר המדלן בפריז. ואלי, הוא אחד המעצבים המוכשרים לדעתי וכך גם לדעת האצולה ההוליוודית הצעירה או הנשים הפריזאיות המבוססות שמוכנות לשלם גם 6,000 יורו עבור שמלה בעיצובו כבר ביום הראשון לאחר שהיא מגיעה לגלרי לפאייט או לקולט. הוא אומנם לא זכה לאישור הפדרציה של שמבר סינדיקל למכור את בגדיו תחת התווית "הוט קוטור", אבל כפי שסוזי ציינה, אין ראוי ממנו לכך. לואלי יש גם תשובה מאוד אינטליגנטית לשאלת הבעייתיות של הקוטור בעת המודרנית: בתי האופנה שממשיכים להציע אותו משתמשים בהוט קוטור במטרה לתמוך בתדמית המותג כמו גם בשאר עסקיהם- הבשמים, קווי ה-Prêt a Porter והאביזרים. כלומר, הכל נעשה לשם "יראו ויראו" ופחות לשם "יראו, יקנו וילבשו". ג'אמבטיסטה מציין שבזמן שהוא עצמו מעצב, הוא רואה את מנגד עיניו רק את הלקוחה והחופש האומנותי שלו אינו נמהל בפילטרים של יועצים כלכליים, אינטרסים שיווקיים ו"בלה בלה בלה".

(מימין: הפינאלה בשאנל קוטור, משמאל: דגמים שעיצב ג'יאמבטיסטה ואלי עבור מונקלר בחלון הראוווה של קולט. תמונה שצילמתי בפריז בשנה שעברה)

בראיון אחר, העלה קרל לגרפלד ספקות באשר לחשיבותו של שבוע אופנה המוקדש להוט קוטור. לטענתו, קומץ הנשים שיכולות להרשות לעצמן שמלת קוטור, אינן צריכות להגיע לפריז כדי לבצע את הרכישה, בית האופנה דואג לשלוח את הדגמים בצרוף חייט צמוד לביתה אשר בברזיל, מונקו או ארה"ב. אפשר לקרוא לזה "חוג הסילון": מבית האופנה בפריז אליך לסלון. אולי זו הסיבה שבשאנל ויתרו העונה על הפסטיבל בגרנד פאלה והסתפקו בתצוגה אינטימית יותר, שהזכירה את הימים בהם המדמואזל הייתה יורדת בעצמה מגרם המדרגות שבבוטיק המפורסם בRue Cambon לאחר שהדוגמניות סיימו לצעוד.

( Givenchy Haute Couture spring 2011)

בג'יבנשי בחרו זו העונה השניה, שלא להציג את דגמי ההוט קוטור על המסלול, ככל ה- prêt a porter. כמו בעונה הקודמת, הגדמים הוצגו במלון Hotel d'Evreux היוקרתי השוכן בכיכר ונדום, פריז. קומץ הלקוחות הנאמן, כמו גם עיתונאי אופנה וסטייליסטים מובחרים זכו לקבל הצצה חיה לקולקציה. בין אם מדובר במהלך הנובעים מחישובים כלכלים ובין אם נהגה בניסיון להחזיר לקוטור מעט מהאפיל האריסטוקרטי שהיה נחלתו בעבר, מדובר ברעיון שנראה מוצלח ומבטיח. מה שמצא חן בעיניי יותר מכל בצורת ההגשה הזו, מעבר לאינטימיות ותחושת היוקרה הנגזרת ממנה הוא ההכרה בבגד כיצירה רב מימדית. יותר מזה, אם לבגד רגיל יש 3 מימדים, לבגדי הוט קוטור יש 4, שלושת המימדים המובנים והנוסף- הקונסטרוקציה הפנימית של הבגד (זה מאוד מסקרן להסתכל גם בצד הפנימי- במיוחד כשיש מה לראות. לעיתים הפנים מלמד לא פחות מאשר החוץ, כמו בכל תחום בחיים). כמובן שמימד המגע, שהוא למעשה יותר חוש- מישור, לא נכלל ב4 הנ"ל. הדגמים נראים מושכים, מעוררי עניין ומורכבים מאחור/מהגב כמו גם מהפרונט. אהבתי גם את העובדה כי העונה, בחר ריקרדו טישי להציג גם את הכובעים עליהם היה אמון פיליפ טרייסי (שעיצב גם את הכובעים ב-Armani Prive ומשתף פעולה עם בית ולנטינו מדי עונה. את הכובעים בדיור, אגב, עיצב כהרגלו סטפאן ג'ונס). כובעים נחשבו מאז ומעולם לחלק בלתי נפרד מההוט קוטור: הם משלימים את האמירה העיצובית וחותמים את ההופעה המרשימה שיוצר הבגד האליטיסטי. שילובם בקולקציית תפירת העילית של ג'יבנשי (מזמן לא נראו כובעים בג'יבנשי קוטור) מרמז אולי גם הוא על תמורות בגישתו של בית האופנה בנוגע לתפירה העילית.