יום שבת, 27 בפברואר 2010

עיתוי מושלם!


Meadham Kirchhoff כאילו מתוך כוונה ותכנון מראש, הראה לנו מה קורה כאשר ילדה בת 12 עושה פשיטה על תיבת התחפושות. התוצאה: מראה אקלקטי, שובב עם הבלחות של צבעים עזים ונגיעות של תכשיטים מחומרים שונים. מלכת אסתר תהיה אולי זו עם הינומת הטול הורוד והכתר, ואילו ושתי, זו עם התחרה השחורה הנושקת לשטיח הפרסי שעל הרצפה עם הצמידים הצבעוניים.
למרות שצמד המעצבים הציגו בסמיכות לפורים, ההשראה מאחורי הקולקציה הייתה למעשה סרט דוקומנטרי על התרבות הצוענית שאותה קשרו גם לספרד. בקולקציה שילבו השניים כתרי קריסמס ומעילי עור של אופנוענים אותם הם צבעו כדי להעניק להם מראה אקלקטי, לא רשמי ומשעשע.
חג פורים שמח.

יום שישי, 26 בפברואר 2010

הפסקת כוס תה מרעננת

כשנמאס לכם לראות את אותם הטרנדים נלעסים שוב ושוב- תסמכו על לונדון כהפסקה מרעננת. שני מעצבים שהציגו קולקציות מספיק מסקרנות כדי לעורר אצלי את הדחף לכתוב עליהם בתקופה עמוסה זו....

Richard Nicollהציג קולקציה שנראתה בתחילה כרטרוספקטיבה לYSL בעבר ובהווה. מכנסיים גבריים גבוהים ומחויטים וחליפת חצאית עם משבצות שחור לבן גדולות או חולצות צווארון מכופתרות ודגמים אחרים שנראו כאילו היו פרי ידיו של פילאטיס או סאן לורן בעצמם. אבל אז, הגיע "בשר" הקולקציה. גוונים דהויים, של אפור חיוור או כחול מעורפל, בדים קלילים, שקיפויות וגזרות מחויטות לצד חופשיות יותר עם הרגשה אוורירית צעדו על המסלול. דוגמניות שעל ראשיהן "שקית" טול הכרוכה סביב הצוואר והדפס שחור לבן על T שרט בז של בחורה המכסה את עינה בידה התחילו לתת קונוטציה של נושאים מורבידיים ועמוקים יותר. חליפות אוף וייט משיפון עם קשירה גסה ורכיסות ג'קטים שהזכירו חליפות קשירה בבתי משוגעים לבושות ברישול וחושפות חזייה שקופה למחצה גרמו לי לעצור ולהרהר. ז'קט קטיפה בצבע כתום עמוק או טרקוטה שולב עם מכנסים רפויים ומתפרת מפשעה נמוכה, שיצרו הרגשה מוזרה של חוסר התאמה וארגון. שמלות קוקטייל בעלות חלק מחוחי עליון וחלק תחתון בדיגום חופשי לוו באותה שקית טול שקופה שהייתה תואמת בצבע הכחול והקודר לבגד ותאמה את ארשת פניה הדיכאונית של הדוגמנית.

ז'קטים עם תיפורים על הכתף, בהשראת הסגירה בשקיות זבל שולבו עם חציאיות ארוכות בהשראת שמיכות טיסה. הוסיפו נופח יום יומי לקולקציה. שמלה כחולה ועליה בד קטיפה התפוס על הכתף בקליפ ענק ושוב חגורה גסה. הקליפ שולב בעגילים, צווארונים וכיסים. הניגודים במשקל הבדים קלילות הטול האוורירי וכבדות הקטיפה הדרמטית, לבושים רישול מסוים, השלימו את אווירת חוסר היציבות הנפשית שניסה המעצב להעביר לדעתי.

מעניין מה הייתה המוזיקה. הייתי מצפה למשהו דרמטי ועמוק עם עליות קרישנדו ודקרשנדו לכל אורכה או אולי נעימות כינור.
שבטים על מאדים
אם באמת יתגלו שבטים שחיים על המאדים, הם בטח ילבשו את הבגדים של Peter Pilotto. בקולקציה החדשה של פילוטו ושותפו, הצליחו השניים למזג את "אמא אדמה עם העולם שיצר האדם בקולקציה ארכיטקטונית. צרופים של טלאי בדים מעור, צמר סרוג, ג'רסי ווניל וגוני כתום, חום אפור, בז ותוספות של חתיכות עור מטאלי או כסוף. את הקולקציה ליוו חתיכות פרוות רכון עשיר. קולקציה אקלקטית ומורכבת. עתידנית ומודרנית בזכות הגזרות והחיתוכים ושבטית בזכות הצבעוניות ופלטת הצבעים. שילוב של חיתוכי לייזר ודיגום חופשי הוסיפו תחכום לקולקציה.
טייץ צמוד מזמש בגווני חמרה או שחור שסועים לרצועות דקות עם פס אטום בחזית הרגל נלבשו מתחת לשמלות והחצאיות ודמו לחובקי הקרסול בנעלים שלבשו הדוגמניות. הדפסים דיגיטליים אמורפים שנראו כמו שבילי חלל צבעוניים או כהתפרצות געש הוסיפו מימד קליל וויאבילי לקולקציה.

יום חמישי, 25 בפברואר 2010

כל אחד צריך אג'נדה, אבל לא כשהיא מאפילה על העיקר

Mark Fast, הוא מעצב אופנה בריטי צעיר ומבטיח, שסיים את לימודיו בCentral Saint Martins לפני כשנתיים. הוא זכה לפרסים וביקורות אוהדות, במיוחד בזכות התמחותו בסריגה. נאמר עליו שהוא יוכל לעשות כל דבר בעזרת חוט וזוג מסרגות, והוא אכן מוכיח את עצמו כל עונת תצוגות. השמלות הסרוגות שחובקות את הגוף, בעלי הסיומות הקלועות לצמה, וגזירות או מרווחים שחושפים את העור בקומפוזיציות שונות מעוריים עניין ומעידים על תחכום. שמלה משולבת השכמייה בצבע בז, שמלות עם פסי תיחום והדגשה קלועים ועליונית סרוגה בצורת טיפות נראו כעבודת מחשבת של ממש.
אבל הבאז סביב הקולקציה שלו והדיון שבו עולה פסט על סדר היום בשתי העונות האחרונות, לא נוגעת בעיצוביו. פסט, משלב בקולקציה שלו דוגמניות בעלות מימדים נדיבים יותר מאלה השבלוניים שאנו רגילים ליראות. לצד דוגמניות שדופות וכחושות במיוחד, צעדו על המסלול של פסט נשים מלאות יותר. כאלה שאנו רגילים לראות ברחוב, "נשים אמיתיות". התפלגות המשקל ומראה גופן של הדוגמניות על המסלול היה נראה כמו עקומה גאוסית. ככלל, ניתן לומר כי אני מברך על האמירה הזו. הן היו מכל הלאומים (אסיאתיות, אפריקאיות וכו') ונראו כאילו לא אופרו או סורקו במיוחד. טבעי, היה שם המשחק. אג'נדה זו, והעיסוק במוסכמות לגבי מבנה הגוף המקובל בניסיון לשנותו הסיטו את הזרקור מהעיקר, הבגדים ומלאכתו של המעצב המוכשר. כולם עוסקים בדוגמניות המציגות את הבגדים במקום לדבר על כישוריו של המעצב או על יצירותיו.
בעולם הציני שבו אנו חיים, אני לא יכול שלא להעלות את האפשרות כי יתכן ומדובר בלא יותר מאשר גימיק יחצני ולמשוך תשומת לב התקשורת בצורה עקיפה. אם כך הדבר, אני סבור כי מעצב מוכשר כפאסט אינו זקוק לפעלולים צידיים כדי להשאיר את חותמו, ואם כן, אז חבל.

יום חמישי, 18 בפברואר 2010

לחגוג את האהבה לאופנה.

מגוכך, וולגרי, גרוטסקי אבל מ-ד-ה-י-ם, הן המילים העולות במוחי אחרי צפיה בתמונות התצוגה של Jeremy Scottלחורף הבא, שנערכה אתמול בניו יורק. סקוט, יצר קולקציה שהכילה אזכורים לרבים ממעצבי האופנה בעלי השמות הגדולים. אפשר לומר, שממש לכבוד חג האהבה, שנחגג בתחילת השבוע, המעצב תפר קולקציה מיוחדת לאוהבי אופנה.
בקולקציה: מעילי הפרווה עם בשילוב עור וסרט קשירה או שמלה עם פפיון ענק מאחור וכמובן הסמוקינג, דגמים איקונים המזוהים עםYSL, קריסטלים ציבעוניים הודבקו בגסות למגפיים שתיפסו אל מעל הברך ודוגמאות צלב צבעוני היו המוטיבים שיצרו את הקונוטציה לאלה שעיצב קרל לגרפלד לשאנל בשנות השמונים- תחילת התשעים. חזיית החרוטים של ג'אן פול גוטיה גם היא זכתה לכבוד הראוי לה כמו גם דוגמאות של ויטראזים, דסקיות זהב שהודבקו על בגדים, צלבים על בד קטיפה ופריטי עור רבים היו האלמנטים שבהשראת גיאני ורסצ'ה המנוח.גם דוגמאות של צלליות נשים שנראו כאילו נחתכו ממגזין, עשויות קרטון בקנה מידה אמיתי של דוגמנית שולבו בחגורות הדוגמניות.
למרות כל השמות הגדולים, ש"רוחם" עלתה בין שורות הקולקציה, היה בה גם יצירתיות, חדשניות, הומור ורוח טובה המאפינים את יצירותיו של המעצב הוירטואוז הזה. אהבה אמיתית לאופנה, היתה עמוד התווך של הקולקציה. ואם האמירה היתה לא מספיק ברורה, המילים "Fashion" או " "Style" היתה שרוגה על שמלות העטלף בקולקציה ונגלתה כאשר הדוגמנית פרשה את ידיה. (ורסצה, קרל לגרפלד, שאנל, גוטיה ועוד זכו למחווה יצירתית)

הדפס של כרטיסי אשראי מוזהבים על שמלות וג'קטים מסאטן היו האמירה הכלכלית, בהמשך לתיק שעיצב סקוט ל" Longchamp" בצורת כרטיס אשראי עם דיוקנו של המעצב במרכז. דוגמת ברקוד גם היא הודפסה בענק על אחד הסוודרים הגבריים. איור בצורת מטרה עיתר שמלת מיני מסאטן. אולי רצה סקוט לומר בכך שהמותג או הבגד הפך למטרה- מוקד לסגידה או הערצה, תגית המעידה על עושר וטעם בזכות המותג עצמו ולא האדם הלובש את הבגד.

יום שישי, 12 בפברואר 2010

פרידה מ- Alexander McQueen

שבוע לאחר שמתה אימו, יומיים לפני הלוויתה, שבוע לפני יום הולדתו ה41 ושלושה שבועות לפני תצוגת האופנה שלו בפאריז. כן, הנסיבות הן כנראה שהובילו להתאבדותו של המעצב המוכשר, אלכסנדר מקווין בצורה נוראית, אלימה ואכזרית כל כך-תליה.

(תמונה מה5.6.01)
אני לא מסוגל לתאר איזה עצב עמוק ומלנכולי הרגיש בודאי, עד שמצא כי הפתרון היחיד למצוקתו הוא לסיים את חיו במו ידיו. סביר להניח, שאם היה פונה לעזרה או משוחח עם משפחתו, חבריו או רופא, היה זה מספיק כדי למנוע ממנו לבצע את המעשה הזה. בתקופה אחרת הוא בודאי היה מסתכל ורואה את המציאות כשונה. חבל שלא חיכה לעוד כמה ימים או חודשים, אז היה זוכה ליראות כי בסוף, הכל מסתדר...

(מימין: מקווין, בסוף תצוגת הגברים שלו בפאריז, השנה בינואר. עוד שני דגמים מבין עיצוביו שאהבתי משנת 2004 ו2006)

ב-2007, העלה מקווין תצוגת אופנה לזכרה של איזבלה בלואו, הסטיליסטית האקסצנטרית שהייתה ידועה בחיבתה לכובעים מיוחדים, ובעיקר לאלה של פיליפ טריסי (הוא היה זה שעיצב את הכובעים לתצוגה). היא גם היתה זו שהזניקה את הקרירה של מקווין כאשר קנתה את כל קולקציית הגמר שלו בהיותו סטודנט בסנטרל סנט מרטינס. בלואו, חלתה בסרטן לבלב, והחליטה לקחת את חייה בעצמה ע"י בליעת כדורים. אבל לה לא היה עתיד ורוד. סרטן הלבלב הוא בין הממאירויות הקטלניות ביותר, אם לא הקטלני ביותר, עם תמותה ודאית של 95% בשנה הראשונה מהגילוי. אני בטוח שמותה הותיר בו חותם עמוק, כמו שהאובדן שלו עצמו מותיר בימים אלה על העולם.

(עם בלואו 7.9.05 ועם שרה ג'סיקה פרקר, בעיצוב שאהבתי מ2.5.06. מקווין, בן לאב, נהג מונית ואם, מורה למדעים, היה גאה במוצא הסקוט שלו ובשורשיו. הוא הרבה לדבר על כך וסקוטלנד היוותה השראה עבורו בקולקציות רבות.)

אותי זה מאוד מעציב. עוד גאון, גיבור תרבות, שאיבד את דרכו...


Editors Note:
גם לי זה נראה נדוש לכתוב על התאבדותו של אלקסנדר מקווין, אבל כשווירטואוז כמוהו הולך לעולמו ועוד בנסיבות כאלה, אי אפשר להתעלם מכך.
ומה עם העתיד? מעצבים כמו YSL, ג'ין לנוין, ומוסקינו הצליחו להשאיר מאחוריהם מותגי אופנה שהלכו, פרחו ושגשגו גם לאחר מותם. ג'יאני ורסצ'ה, אוזי קלרק הם דוגמאות פחות מוצלחות. בורסצ'ה, עדיין לא הצליחו להתאושש מהאובדן והשפעתו על המותג, עד היום העסקים אינם כרגיל...בימים אלה ממשיך המותג להתמודד עם הקשיים הכלכליים (כעשר שנים) וכך פרסם כי עתיד לפטר כרבע ממספר עובדיו. נקווה שמקווין יזכה לחיים אחרי המוות בזכות המותג שבנה במו ידיו, מעין אנדרטה שכזו ויכנס לפנטיאון המעצבים הגדולים של זמנינו.

Paris Journal, Day 1, Part B.

המשך הסיפור על היום הראשון בטיול בפאריז, העת שבוע ההוט קוטור ואיך פגשתי את סוזי מנקס והילרי אלקסנדר:
...משם המשכתי לגאן פול גוטייה.... המון של מעריצים, החל מנערים ונערות בגיל בי"ס תיכון ועד בגיל העמידה, גדשו את הכניסה ברחוב סנט מרטין ברובע הלטיני. גדרות ביטחון אבטחו את הכניסה, הרחובות נחסמו ע"י המשטרה מדי פעם ושוטרים כיונו את התנועה כדי לאפשר למוזמנים המפורסמים גישה נוחה. אנה וינטור חלפה ממש על פני, גם קארין רוינטפלד, שהיתה חביבה ונחמדה לצלמים שדיברו איתה.פרנקה סוזניף עורכת ווג האיטלקי ואליונה דולטסקיה, עורכת ווג הרוסי, בליווי סימון רובינס, בין העורכות החשובות שהגיעו לאירוע. מאוד הופתעתי כשאליונה זכתה לברק הפלשים ולהתנפלות הצלמים, שכן ווג הרוסי צובר תאוצה והשפעה הבעולם בזכות הפיכתה של רוסיה למעצמה מבחינת צרכנות מוצרי היוקרה והמותרות. תצוגות ממש לא מתחילות בילעדיה ובלי עורכת אל הרוסי.
(אליונה וסימון, רונטפלד ווינטור)

נשים מבוססות ולקוחות אישיות של המעצב, לבושות פרוות ובגדים מקולקציות קודמות; כמו ז'קט הקרוקודיל המבריק הזה בהשראת מעיל הטרנץ' עם צווארון פרוות שועל, תיקים ובגדים מהקו שמעצב גוטייה להרמס, שמלות ועוד. אימנואל אלט, עורכת משנה בווג הצרפתי בחרה אוטפיט נאה ומרשים. כתבת קנדית, בקי משהו (שתוכניותיה משודרות בערוץ החיים הטובים) סיקרה אותו, והסוד: יש לה פרקינסון, הלסת שלה רועדת כאילו אין מחר, בתנועות בלתי רצוניות וקטנות כאלה. מסכנה).
חלק מהמוזמנות חשבו שיאחרו איחור אופנתי, אך הגיעו הרבה לאחר תחילת התצוגה, אחת המוזמנות הגיעה חמש דקות לפני סוף התצוגה! ממש לא אופנתי ובטח שלא מכובד.

( מימין למעלה: הנסיכה סיריברי, Farida Khelfa שנראתה מדהים! אפריקאית, נשית חייתית, אישה אמיתית, היא ישבה ליד וינטור בתצוגה! עימנואל אלט, סוזי מנקס ושרה מיטשל, אשה עם מעיל קרוקודיל וצוארון פרווה מדהים!)


כשהחלו המוזמנים לעזוב את האולם, היתה זו ההזדמנות שלי לתפוס את מנקס. לאחר שצילמתי אותה, התלבטתי שניות אחדות, והחלטתי ללכת על זה. לבקש להצטלם איתה, התחלתי להידחף בין ההמון תוך שאני משתלב בקהל שביקש לעזוב את פתח האולם. אבל היה מאוחר מידי, היא נעלמה באופק. במקום זה, כמו מתוך צרוף מיקרים מפתיע או תחליף, הבחנתי בהילרי אלכסנדר, עורכת האופנה של הדילי טלגרף שגם את כתבותיה אני קורא ומעריך. ביקשתי להצטלם, היא הסכימה בחיוך. תוך כדי, היא שאלה אם קר לי, ואם נהנתי בתצוגה. עניתי שלא הייתי, והיא מיד החלה לחלוק איתי את הרשמים והחוויות שלה: שההשראה היתה מקסיקנית, והקולקציה צבעונית ושבסוף אריאל דומבסל עלתה לשיר. שאלתי אם היא נהנתה כמו תמיד מהתצוגות של גוטייה, היא ענתה בחיוב, והוסיפה שהוא תמיד גורם לנו לצחוק. הודתי לה על שדיברה איתי ויצאתי לדרכי, מרחף באויר. ישבתי בסטארבקס, ולמרות שעמדתי לכל אורך התצוגה בחוץ, כשעתים, בקור של 0 מעלות, והיתי בטוח שאוותר ואלך סוף סוף לאיזה מוזיאון (!) החוויה הנעימה והאישה המקסימה הלבבית והנחמדה הזו, גרמו לי להמשיך הלאה ולא להשבר. הבטחתי לעצמי לדבר עם מנקס, ואני לא חוזר הביתה בלי להשלים משימה זו. התחממתי מ"לאטה גרנדה אקסטרה הוט" עם אפקת קינמון וסוכרזית והמשכתי הלאה.
בדרך לולנטינו ברובע הלטיני, בחנתי משקים של "איטליה אינדיפנדנט", שקניתי יומיים אח"כ עם הנחה של 40% והחזר מס לתירים, קניתי לאימי צמיד, אכלתי קרפ צרפתי מסורתי ונכנסתי לחנויות שונות. הגעתי לתצוגה, שם פגשתי שוב את הנלי, שצילמה את מאחורי הקלעים עבור ווג .קום, וצפיתי במוזמנים. הפעם, האיפור והשער נעשו באולם ממול לזה בו הוצגו הדגמים, והדוגמניות עברו על פנינו, כך שזכינו להצצה ראשונה, לפני כולם. דיברתי עם צלמת של ווג איטליה, שזיהתה שאני ישראלי, בגלל המפתה, (יש לה קרובים בקיסריה ות"א). אנה וינטור ועורכת וג האיטלקי עברו שוב על פני, ואני נשאלתי ע"י בחור שנראה תלוש ולא שייך לנוף מי זו? כאשר וינטור חלפה.


לפתע, ממש לפני תחילת התצוגה, הגיעה מנקס, בליווי הצלם המבולבל שלה. זה היה הרגע לפעול. ניגשתי וביקשתי ממסיס מנקס להצטלם איתה, היא הסכימה, אבל ביקשה שזה יעשה במהירות, היא כבר מיהרה להכנס. חיפשתי מישהו שיצלם, אך כולם סביביינו היו עסוקים בלנסות להיכנס לאולם. לבסוף היא ביקשה מהצלם שלה לקחת את התמונה (הוא, החזיק את המצלמה הפוך, וצילם אותי חתוך בתמונה, אבל ניחא).
זהו. סיימתי את המרדף המתיש והמשפיל שלי אחר כוכבי האופנה שלי. כעט הייתי מוכן להתחיל מחדש ולחוות את העיר ולקחת ממנה את כל מה שיש לה לתת לי. הרגשתי כל כך מסופק שבלכתי הביתה, בדרך ישבתי בבית קפה, עברתי בעוד כמה חנויות ומאוחר יותר סיפרתי לכם על כך בפיסבוק.
זה היה רק היום הראשון בטיול! הביקור בפאריז היה מלא חויות, רגעים קסומים, טעימים, יפים, מרגשים, מעניינים, מביכים, מצחיקים, מעייפים ומה לא. אפשר לכתוב עליו בלוג שלם. אבל לא אעשה זאת, אמשיך לספר לכם על קטעים מהטיול, והייתי רוצה גם להעלות תמונות לפיסבוק בעתיד. לעכשיו זה מספיק. יש לי כבר סחרחורת.


***כל התמונות צולמו על ידיי (!) והן שיכות רק לי. הזכויות שמורות CCC***

ולכל האנונימים שהשורה בכוכבית לא מוצאת חן בעניהם: זה סתם כדי להשוויץ שיצאו לי תמונות דיי טובות ושאני צילמתי אותן ולא לקחתי מבלוג אחר...סתם שתדעו...

יום שלישי, 9 בפברואר 2010

לצלם "סגנון רחוב"- ולא להסתנוור...

לפני שאני מפרסם את החלק השני על פאריז, אני רוצה לחלוק איתכם חוויה שיכולה להיות המשך ישיר של הטיול שם.
בתקופה אחרונה, סגנון הלבוש של אנשים "הרגילים" ברחוב הפך לנושא שיותר ויותר מושך את תשומת ליבם של חובבי האופנה ועורכי המגזינים- בעיקר המהדורות המכוונות. המון בלוגים מפורסמים כמו ג'ק וג'יל, הסרטוריאליסט, וILOOK או ההולך ברחובות הישראליים, מתעדים את טעמו המיוחד של האנונימי שעובר במדרכה ליד או זו שגורמת לך לסובב את הראש כאשר היא חולפת על פניכם במעבר החצייה.
בביקור שלי בפאריז, נתקלתי בדיוק בזה. המון צלמים, בלוגרים וסתם חובבי אופנה באו לצלם את העורכים, העיתונאים והלקוחות המוזמנים אל תצוגות הקוטור של מעצבי העל שהציגו את קולקציות שלהם- כמו שהם מתלבשים בחיים הרגילים, לא בקמפיין או תצוגה אלא סתם לעבודה.
ואני אכן, ניצלתי את כל ההמולה סביב שבוע הקוטור כמו גם את הזרות שלי, וממש כמו טומי טון או סקוט שומן, נסחפתי וצילמתי את כל המי ומי הממתינים לתצוגות. כשחזרתי לארץ, בלי תאום מראש או הכנה מיוחדת, הציעו לי להשתתף בפרויקט של חברת משקפי השמש "אירוקה". כמה מכותבי הבלוגים העוסקים באופנה בארץ, הוזמנו לסנטר, בו נפתחה חנות הדגל של המותג. שם עלינו להזמין 10 אנשים שיבחרו משקפי שמש, אותם יקבלו חינם (בשווי של מעל 400 ₪) ולצלם אותם מרכיבים את אותן המשקפיים.

(AA-team, they like freebis...)

החוויה הייתה מסעירה ומרתקת: זו הייתה הזדמנות לגשת לאנשים שנראים ומתלבשים בצורה מעניינת או כאלה שהופעתם מגרה ויזואלית ולפתוח איתם בשיחה. לראות מי האדם שמאחורי הבגד ולגלות אנשים מעניינים. אני רואה את הבגד או הלבוש כערוץ תקשורת או ראי המשקף אמירה של הלובש אותו או את פנימיותו. ואכן, כיוון שהיה לי מה להציע, יכולתי לפנות לכל אחד ולספק את הסקרנות שלי במובן מסוים, לגבי האדם שמאחורי הבגדים.
היה ברור לי מראש שאצלם צוות העובדים ב"אמריקן אפרל". תמיד לבושים בקפידה, לפי צו האופנה עם טאץ' אישי והמון סגנון, יצירתיות ושיק לא יכולתי לוותר. הם גם היו מאובזרים כראוי: בנעלי מרג'יאלה, סטלה מקרטני לאדידס וצעיף שנכרך במרושל על הצוואר תוך שהם מקפידים גם על הפרטים הקטנים.
בין המתלבשים המעניינים שפגשתי היה יניב, במאי קולנוע וזמר מתחיל (שכנראה שעוד נשמע עליו). ניגשתי אליו בגלל המראה הגברי והמחוספס שלו, "נון שלאנטי" שכזה. לבוש שכבות, מעיל צמר אפור שירש מסבו שלבש אותו עוד בארגנטינה לפני 60 שנה, צעיף תכלת וקרדיגן. הוא עצמו לא הבין "למה דווקא הוא?" גם הגר, שנראתה כמו דוגמנית/רקדנית, לבושה בטייץ וחולצה ורודה צמודה עם שרוולים נפוחים, עובדת בעצם בבנק והייתה כל כך נבוכה מהפניה שאפילו לא ידעה איך להצטלם. (ולמרות שהיא דומה לדורין אטייאס התברר שהיא בישנית וצנועה...).

(נגד כיוון השעון: אנאבל, והנעליים, יניב סוכן הביטוח, חנה, הגר ויניב הבמאי).
את אנאבל אף אחד לא היה מפספס, עם פרווה אפורה וביטנה ורודה בגזרת מעוין "אה לה בלנסיאגה", צעיף אדום מנומר, שרשראות זהב, מחשוף נדיב ונעלי עקב שהזכירו לי את אלה של "נינה ריצי", היה אפשר להישבע שהיא קרובת משפחה של קרואלה דביל. אבל רחוק מזה, היא הייתה כל כך עדינה, נחמדה ורק דאגה שהתמונות יהיו "בסדר" ושאני אהיה מרוצה. התמונות יצאו "פיצוץ", היא נראית בהן מדהים. תשפטו בעצמכם. יניב סוכן הביטוח הפתיע אותי בפוטוגניות ובלוק האופנתי, למרות שלא הייתה לו זיקה מיוחדת לנושא. חנה, הבלונדינית, היא בעצם קנינית התכשיטים של קסטרו שהיתה בדיוק באמצע העבודה בסניף הדגל של החברה כאשר ניגשתי אליה.
הפרויקט ממשיך עד סוף השבוע, ו"בדיזינגוף סנטר " ימשיכו להסתובב בלוגרים שיחפשו אנשים מעניינים כדי להעניק להם משקפי שמש ולצלם אותם עליהם. כך שעדיין לא פספסתם את ההזדמנות למשקפים+תמונה+בוסט לאגו על הופעתכם החיצונית ואולי גם עניינת.

יום חמישי, 4 בפברואר 2010

Paris Journal, Day 1, Part A.

הכל התחיל לפני כשנה בערך, כאשר גיליתי שיהיה לי שבוע חופש מהלימודים בחורף. החלטתי שזו הזדמנות מצוינת לנסוע לחול בתקופה שאירופה אינה מוצפת בתיירים (שכן בכל שאר ההזדמנויות שהיו לי, נסעתי בפסח או בקיץ) וגם לחוות חורף אירופאי אמיתי. בהתחלה תכננתי לטוס למילאנו, שם טרם ביקרתי, אך כאשר גיליתי ששבוע אופנת "ההוט קוטור" יערך בדיוק בשבוע זה, הבנתי שאין לי ברירה, אני לא יכול להרשות לעצמי לנסוע לשום מקום אחר, רק פאריז, לא אוכל לשבת בנחת בשום פינה אחרת בעולם בזמן כל עולם האופנה, נשות שועי עולם, בעלי ממון, עורכי אופנה ועיתונאים, צלמים וסטייליסטים יתנקזו לפאריז, לחזות במיטב הקוטוריירים מציגים את מלאכת המחשבת שלהם. כל העולם נושא את עינו לפריז בתקופה זו, והפעם, החלטתי שגם אני אהיה שם. תחילה חשבתי שאצליח להשתחל לאחת התצוגות, שכן, לגבי תצוגות ה"רדי טו וור" (RTW)זה אינו מבצע מסובך מידיי, ואנשים כן מצליחים להיכנס. אבל לאחר שהגעתי, הבנתי מייד שהסיכוי שלי נמוך, שכן כל הזמנה נשלחת אישית לאורח (אפילו לא הזמנות זוגיות) והביטחון קפדני ביותר, גם המשטרה נרתמת למאמץ מבחינת הסדרי תנועה ואבטחה.
הקור העז, מקפיא העצמות ששורר כעט באירופה (בין -6 ל6- מעלות כל הזמן) לא הרתיע אותי. ויתרתי על צפייה בבגדים שנתפרו שעות על גבי שעות, ע"י צוות תופרות מיומן, בעבודה דקדקנית ויתפרו בדיוק למידותיה של הלקוחה שהזמינה אותם.אך לא ויתרתי על ההזדמנות לצפות ב"תעשית האופנה העולמית", שרבים מהדמויות בה מוערצות עלי, מסוקרות ומתוארות בין שורות בלוג זה. הבטחתי לעצמי שאצטלם לפחות עם סוזי מנקס, שביקורותיה ב"אינטרנשנל הרולד טריביון" היו ההשראה לכתיבה שלי, נר לרגלי מאז וומתמיד.


(לוח זמני התצוגות ביום 28-29.1.10)


עקב בעיות לוגיסטיות של טיסה ומקומות במלון (שלא היו!), הצלחתי להגיעה רק ליום האחרון של התצוגות. יום רביעי. יום חמישי היה מוקדש לתכשיטים, כחלק מהניסיון לשלב בשבוע זה גם תכשיטי עילית ולנסות לטשטש את החלל שהותירו מעצבים שאינם מציגים יותר קולקציות הוט קוטור כמו YSL וקריסטיאן לקרואה. את לוח הזמנים, ניתן למצוא באתר הפדרציה של ההוט קוטור בפאריז, עם פירוט תאריכים, שעות ומיקום כל תצוגה (לחלק מהתצוגות מצוין כי המידע למוזמנים בלבד, כך גם עבור התכשיטים).

( Palais Royal, דדיה לדוט ואחת המוזמנות בפרווה)


התצוגה הראשונה שהלכתי אליה הייתה זו של ON AURA TOUT VU. האזור הוא אחד הרחובות שמאחורי ה-Palais Royal, איזור יוקרתי ביותר (תוכלו למצוא שם חנויות של מרק ג'יקובס, פייר הרדי, בריאן אטווד, סטלה מקרטני, ריק אוונס ועוד גלריות וחנויות יוקרה איכותיות). הקור היה מקפיא, (הבנתי למה עדיף הרכיב משרפי פלסטיק ולא מתכת על בשר אוזני...) הגעתי מוקדם מהתצוגה והספקתי להסתובב באזור, לראות גלריה (פסאז') עתיקה ויפיפייה (גלרי ויויאן), את הסיפריה הלאומית המדהימה (שהפכה למוזיאון) ולשבת בבית קפה אותנטי, עם עיצוב פריזאי מתחילת המאה- ארט דקו אקלקטי שכזה. אנשים, גברים, נשים מכל הגילאים צעירים וזקנים, נכנסים בשעה 9 בבוקר כדי לשתות את האספרסו של הבוקר, בד"כ בעמידה, ליד הבר, אולי בליווי קרואסון פריך או כריך קל. לאחר שסיימו, ועיינו בעיתון היומי, עוזבים, היה מקסים לחזות בזה.

(חנויות באזור)
חזרתי לאתר התצוגה, וצפיתי במוזמנים המגיעים במרצדס או ג'יפים מושחרי שמשות, עם נהג פרטי שמוריד אותם, מעשו סיגריה ויוצא לסיבוב עד שיאסוף אותם בסוף התצוגה. המותג הוא מותג קטן ואקסקלוסיבי, התצוגה הייתה מצומצמת מוזמנים, כנראה הלקוחות, סטייליסטים וחברי המעצבים בנוסף להרבה אנשים- בעלים ועובדים מחנויות סמוכות. (חלון הויטרינה של חנות הוינטג' של לדוט)


בין המוזמנים היה גם דדיה לדוט, אספן בגדי וניטג' מעוצבים ויוקרתיים מאוד מפורסם וידוע, שאוסף גם הוט קוטור. בבעלותו חנות וגלריה בה מציג את הפריטים. הוא הגבר במעיל הפרווה השחור שבתמונה, ואלה תמונות החנות שלו, בוויטרינה בדיוק הוצגו דגמי וינטג' מקולקציות הקוטור הראשונות של לקרואה. כמה נחמד לי, שכן אני מעריץ שלו. (בהמשך, נכנסתי גם לחנות שלו, הוא, איך לומר, די נפנף אותי, הראה לי קולב וחצי של בגדי גברים ונתן לי להשתעמם למוות. אולי ראה שאני סתם איזה כלומניק מחוץ לתצוגה...שמצלם אנשים?).

(בוטיק ההוט קוטור של לדוט עם שמלות של לקרואה)


גם גברת בפרווה ועוד רבות אחרות, שלא היה טעם לצלם...מהודרות יותר או פחות מלאות שיק פריזאי וסגנון אופנתי ועדכני. כרגע מבסויים, לאחר שקפאתי עד לטחול, נכנסתי לבית קפה נוסף, ממש ממול, שהויטרינה שלו פונה לחזית הבניין בו נערכה תצוגה. מדי פעם נכנסו חלק מהמוזמנים שהמתינו לחבריהם לאותו בית קפה, בלבוש מרג'יאלה מכף רגל ועד ראש או בעקבי YSL ותיקי בלנסיאגה. פטפטו, לגמו קפה, התחממו וקפצו מהר לתצוגה. זה מה שאתם צריכים לדעת על קור: קר לך במיוחד כשאתה עומד במקום ולא זז, כשנעים, נכנסים ויוצאים לחנויות או מוזיאונים, הקור ממש נסבל.
עזבתי משם, והספקתי לבקר בעוד חנות וינטג' כמו זו של דידיה, גם עם תיקים מדהימים של הרמס, תכשיטי שאנל, הרמס ונעלים שונות. בדיוק כשנכנסתי נקנה תיק מקורי של הובר דה ג'יבנשי. במרגיאלה מדדתי מגפיים בסייל 50% הנחה אבל לא היתה מידה ואח"כ גם ראיתי דגם זהה בזארה, גועל נפש. היו גם גלריות אומנות, חנויות תיקים ותכשיטים ועוד. על התצוגה של FRANCK SORBIER וויתרתי לטובת הטיול בחנויות שצינתי.
ועוד דבר חשוב, בטיול הבנתי את המשמעות של הביטוי "שיק צרפתי". כי האירופאים, כולם, מתלבשים באלגנטיות, בהקפדה ומשלבים בין פרטי לבוש היום יומי גם מעצבים. כולם נראים טוב. אבל יש אנשים שבולטים מההמון. למה? אתה לא יכול לשים על זה את האצבע, משהו פנימי שקורן החוצה או סגנון לבוש לא מתאמץ או פתטי (כפי ששכיח לראות בארץ) אלא משהו טבעי ועדיין ייחודי, שנותן לאדם חן וערך מוסף.

(בהמתנה לתצוגת הקוטור של אלי סאב)


הגעתי לתצוגה של אלי סאב בזמן, אך לא מוקדם מספיק כדי לראות את העיתונאים, ועורכי האופנה עם צלמיהם שנכנסים ראשונים. בזו אחר זו, צעדו על השטיח האדום שנפרס על מדרגות תיאטרון ה Théâtre National de Chaillot בכיכר place du Trocadéro מול מגדל האיפל, לקוחותיו הערביות העשירות של המעצב הלבנוני. המון פרווה, תיקי "בירקין" ונעלי לבוטון, ועוד פרווה ופרוה אה וגם זהב. זוג נעלים של מרגיאלה בלטו בחריגותן על רקע נוף המותגים שבהמינסטרים, הוותיקים והיוקרתיים כמו שאנל וYSL.


כיוון שזו אחת מתצוגות ה"היי פרופיל" בשבוע זה עם אורחים סלבריטאים, הכניסה הייתה הומה בצלמי פפרצ'י, עיתונות ובלוגרים כמו טומי טון שצילם עבור סטייל.קום והנלי הנורווגית ועוד בלוגרים איטלקיים אחרים. כולם שעתו על כל בחורה מטופחת שהגיע במכוניתו השחורה, עם נהג פרטי שחנה וחסם את הכיכר הענקית באיזור. ההיסטריה הייתה כ"כ גדולה סביב חלק מהנשים שלאחר שכולם צילמו, נזכרו לשאול אחד את השני: "מי זאת?". לפתע יצאה אשת יחסי הציבור כנראה עם הסלולרי, הביטה ימינה ושמאלה, ואז הגיחה מכונית ממנה יצאה גברת מלווה בסוללת מאבטחים. הייתה זו דיטה ון טיס, רקדנית הבורלסק הידועה כמעריצה של עיצוביו של סאב. לבושה שמלה כחולה ושכמייה אפורה עם פרות דוב חומה, נעלי לבוטון ומראה שנות ה40 האיקוני שלה. שרה מההרולד טריביון גם היא הגיע, בלי סוזי מנקס, שתופסת את המעצב כשטחי, בנאלי ומשעמם. ערבי. המיש בול, מווג הבריטי, פילח את ההמון והתביית ישר על הכניסה. עד שהספקתי לצלם אותו, הוא החליט לסדר את קבוצת הסער המתנופפת שלו והסתיר את פניו.

(שימו לב ל"בבושקה/מטרושקה". וגם אותו מאבטח היה בכל התצוגות, עישן סיגריות ופלירטט עם נשים... מעניין...)


משם המשכתי לגאן פול גוטייה... המשך יבוא (זה ארוך מידיי לפוסט אחד!)

***כל התמונות צולמו על ידיי (!) והן שיכות רק לי. הזכויות שמורות CCC***

יום רביעי, 3 בפברואר 2010

The color purple

כאשר הופיע Tinky Winky, טלטאבי סגול בסדרת הילדים המצליחה The Tellytubbies" " (בהפקת סימון קאול), הרבה אנשי חינוך, הורים ופסיכולוגים הרימו גבה. הוא סימל עבורם זהות מינית "שונה", מגדרו המיני לא נפל לשום שבלונה ברורה, "שזיף מבולבל". היו שטענו שהצבע והדמות (שנהגה ללכת עם תיק נשי אדום) מייצגת הומוסקסואליות גברית או את הספקטרום של זהות מינית מגדרית שבין גבר לאישה וכו'. אבל אופנה לחוד וסדרות ילדים לחוד.
הצבע הסגול הוא צבע שגברי העולם החלו לשלב במלתחתם כבר לפני כשלוש שנים. זה אומנם נעשה תחילה במשורה, ממש כמו כל רעיון חדש שמוצע לגזע הגברי שאינו אוהב שינויים חדים ודורש זמן רב להסתגלות. שריגים סגלגלים- בצבע לילך או כהים יותר כשזיף, ניתן למצוא כבר נזמן ברשתות כמו זארה וh&m בעולם או קסטרו בארץ. אבל העונה נשלחו למסלול חצילים בשלים של ממש. "טוטאל לוק" שכולו סגול, ממש כמו הטלטאבי, ללא בושה, עם כל האביזרים הדרושים.
מעור או מצמר, מעילים ארוכים, מכנסים, מקטורני קטיפה ואפילו חצאית אחת של ז'אן פול גוטייה. הצהרה אופנתית, אמירה חברתית או סתם טרנד חולף ימים יגידו. מעניין אם נזכה לראות אנשים מונוכרומטים כאלה ברחוב.