חג החירות

פסח, והמחשבה על סיפור ההגדה, תמיד מחזירים אותי לקולקציית ההוט קוטור אביב/קיץ 2004, שעיצב ג'ון גליאנו לבית כריסטיאן דיור. לדעתי, הייתה זו הקולקציה הטובה ביותר מבין אלה שהציג המעצב בעשור האחרון, למרות הפרשנות המילולית של תקופת הפרעונים ומצרים העתיקה, נושא שהיווה את ההשראה עבור התצוגה. הדרך לתרגם כל פריט בקולקציה, שיש שיסווגו אותה בקטגוריית עיצוב תלבושות ולא כאופנה, לבגד "מוכן ללבישה"- היא ארוכה, אולם המורכבות המרהיבה והיופי הגלום בכל פריט הם עוצרי נשימה. ואכן, יתכן כי מטרתה היחידה הייתה לשמש כמפגן כוח ולהציג לראווה את יכולותיו של בית האופנה ומעצבו הראשי (מטרה שהופכת לגיטימית ומקובלת ברגע שמדובר על עולם התפירה העילית), ואם כך, אז ניתן להכתירה כהצלחה כבירה. הגדולות והנצורות שעשה ג'ון גליאנו בבית כריסטיאן דיור (ובקולקציה זו בפרט), בתקופה שבה המינימליזם, הפרקטיות והנתונים הפיננסיים הפכו לדבר היחיד המניע את גלגליהם של בתי האופנה, ראויים לדעתי להיות מסופרים מדי שנה, כמצוות "והיגדת לבניך" של ערב פסח.

Christian Dior Haute Couture Spring/Summer 2004

אלמלא התקרית המביכה שעלתה לו בכס המעצב הראשי במותג, היה יכול גליאנו להמשיך לכתוב את קורות עליית הסיפור הנ"ל מדי עונת תצוגות. אבל בימים אלה, הוא עסוק מידי במלחמה כנגד דחפיו ההרסניים והתמכרותו לאלכוהול לא פחות מאשר המאבק המשפטי וטיהור שמו כגזען. אין לי ספק כי לאחר שהדי הפרשיה ישכחו, יוכל גליאנו לחזור ולהמשיך לעצב בגאונות כאילו דבר לא קרה, אם לא עבור בית דיור, אז עבור בית אופנה אחר ואולי עבור קו עצמאי חדש ששיא את שמו (לא "ג'ון גליאנו", אלא משהו אחר, כי שם המותג הזה כבר שייך לLVMH). אני בכל אופן כבר סלחתי לו, ואני גם מניח, שכל לקוחותיו היהודיות העשירות של המותג (שעלבונן עשוי היה להיות הגורם שהוביל את מנהלי המותג לפטר את גליאנו מלכתחילה), שנאלצות ללבוש את הזוועות בניצוחו האומנותי של ביל גייטן, מוכנות לסלוח ולקבל את גליאנו בזרועות פתוחות מבלי להתלבט יותר מידי.

(תמונות נדירות מתוך האטליה של כריסטיאן דיור המציגות את תהליך העבודה על הקלקצייה לצד תמונות מהמסלול.

היה די מרגש למצוא אותן...)

ג'ון גליאנו הוא לא המעצב היחיד שעסוק בימים אלה במאבקים משפטיים תובעניים. כריסטיאן לבוטון, מנהל במשך כשנה טביעת ענק כנגד בית איב סאן לורן, על שפגעו בזכויות היוצרים הבלעדיות שלו על ה"סוליה האדומה", אותה רשם כ"סמל מסחרי" בשנת 2007. מאז, מתנצחים עורכי דינם של הצדדים בנוגע לזכותו של המעצב להכריז בעלות על גוון צבע. למרות פסיקת בית המשפט לטובת הנתבע, לבוטון מתכוון להמשיך במאבק. קרב נוסף שהחל לאחרונה באותה הגזרה, מחלקת הנעליים, היא התביעה שהגיש בית האופנה Gucci כנגד המותג Guess, על שהעתיקו מהם דגם נעל ספורט עשויה מבד קנבס מעוטר במונוגרמת המותג וסרט פסים אדום-ירוק לצידה. משפחת מרציאנו, מייסדי המותג, מסרו בתגובה לתביעה שהתפרסמה בפומבי רק בשבוע האחרון, כי הם שואבים השראה ממותגי אופנה רבים, לא רק מבית גוצ'י. לי עדיין לא ברור מי בכלל רוצה ללבוש נעליים עם מונוגרמות של מותג כלשהו? צמד ליצנים נוסף שהחליט לבחון מקרוב את ספסלים בתי המשפט הם דולצ'ה וגבאנה, שתבעו חנות תכשיטים מדרום אפריקה על שהחליטה להשתמש בשמם לאחר עיוות קל וכינתה את עצמה "דולצ'ה אנד בננה" ב12 השנים האחרונות.

(כריסטיאן לסוטון אוהב את הנעליים שלו יותר מידי, סטפאנו דולצה ודומניקו גבאנה לא אוהבים בננות)

חופש אומנותי הוא עיקרון שכל מעצב צריך לשמור עליו בקנאות. מצד שני, זכויות על קניין ומקריות הם עקרונות חשובים לא פחות. קוקו שאנל, לדוגמה, ראתה את ההעתקים שיצרו מעצבים אחרים לדגמיה כמחמאה. "ברגע שמעתיקים אותך, אתה יודע שאתה עושה משהו טוב", הייתה נוהגת לומר המדמואזל, שהייתה ידועה בעצמה כגנבת רעיונות לא קטנה (יש הטוענים כי את הקונספט של "השמלה השחורה הקטנה" העתיקה ממאדם ויונה ועבור עיצוב התכשיטים המזוהים איתה לא פחות מהLBD, שאבה ההשראה מתופרת שהעסיקה והייתה קרובה למשפחת הצאר הרוסי אך נמלטה לפריז לאחר רציחתו). היות ובכל זאת מדובר בפוסט המוקדש לפסח, אאחל לכם, קוראיי, שתזכו לחירות מכל סוג שהוא בכל תחום מחייכם.

חג שמח!

תיקון שבועות

אחרי הקולקציה המזעזעת שהציג קרל לגרפלד עבור שאנל, ג'ון גליאנו לא מתמהמה יותר מידיי ומציג את הקולקציית הריסורט שלו בשנגחאי. אם זאת היה זה בפיגור נוסף אחרי לגרפלד שהציג בדצמבר, את קולקצית PREFALL של שאנל ל2010 באותה העיר הסינית, יתכן ואפילו בקרבת המפעל ממנו יצאו החיקויים של אותה הקולקציה ממש.
פלטת צבעים פסטלים מתקתקה של ירוק מנטה, צהוב לימון ורוד ביבי וסגול לילך עיטרו שמלות באורך מיני בגזרות רומנטיות ונעריות. זו היית "מיס דיור" החוגגת את ה"sweet 16" כמיטב המסורת האמריקאית, עם שלל סרטים ופפיונים שהידקו את המותן ועיטרו את השרוול. וולנים או כפלים בשפע וערמות של שיפון שנתפרו לשובלי שמלות יצרו מראה תמים ופחות אגרסיבי מדיור שאנחנו מכירים, פשוט וקל יותר לעיכול. שמלות מקסי במותן גבוהה ואצילית עשויה מקומות רבות של טול- תאמו לאווירת הנשף המודרנית ויטיבו להוסיף קלילות ורוח צעירה שיכבשו כל נערה המוזמנת לאירוע ערב כבד.
קשה היה להתעלם מהניסיונות של המותג לפנות אל הלקוחה האופנתית והמחוזרת של ימינו, שבדרך הטבע הפכה להיות יורשת מיליונים צעירה, בת להורים שיעשו הכל כדי לרצותה. "בלומרין", המותג האיטלקי שמאחוריו עומדת אנה מולינרי, הדהד ברקע עם כל דגם שהוצג על המסלול והיה נראה כי מולינרי עשתה את זה טוב יותר ומוקדם יותר.
השער, עשוי בתסרוקת המשלבת את ניחוח שנות השישים עם הנונשלנטיות הנערית והשער הלא מסורק, אה לה בריג'ית בורדו, היו ניסיון בוטה להביא ניחוח מודרני בסגנון הקלאסי והנדוש.
הגזרות, אומנם מוכרות לנו מעונות קודמות של דיור, טובלו באלמנטים חדשים ורעננים כמו מכנסי פיפיטה צרים המגיעים עד הקרסול, חצאיות ומקטורני עור, כובעי פדורה לבנים או קסדות מעוצבת. התיקים, בעלי הרצועה הארוכה על פי זו האופנה, היו סתמיים ונשענו גם הם על דגמי עבר מוצלחים יותר של דיור.
("בת החולב" בנוסח כריסטיאן דיור)

אם היום, היו צריכות נערות ישראל לבחור בשמלה כדי לרקוד איתה בכרמים, כנראה שהיו בוחרות בשמלת הסטרפלס משפון בגזרת פרח צבעוני הפוך עם אפקט האומברה של אפרסק ההופך ללבן חלבי או בשמלת הקומות בעלת ההדפס הפרחוני שנרכסה ע"י סרט ורוד ליצירת מותן גבוה. ועבור הבנות שבחרו להישאר ברפת כדי לחלוב את הפרות, יש גם אופציה למטפחת ראש למנה בנוסח "החלבנית המסורה" או "בעלת המשק המודרנית".
חג שבועות שמח!

תקופת הפרעונים מעולם לא נראתה כל כך זוהרת!

לקראת הסדר, שנייה לפני שכולנו מתכנסים לקרוא את האגדה המסורתית, עם הדודה והדוד ושאר הגפילטע... הינה משהו ששווה לחלום עליו בהקיץ בזמן שכולם מדקלמים ארמית או שוברים שיניים בקריאת ניקוד תקנית:

ג'ון גליאנו, יצר לקיץ 2004 קולקציית הוט קוטור מוצלחת ביותר, אני כמעט משוכנע שאם אבותינו היו רואים אותה לפני 5000 שנה, הם היו מסכימים להישאר במצריים. אני לפחחות הייתי נשאר, ולו רק כדי להתרשם מהיופי הזה. (ההתמהמהות שם גם הייתה מאפשרת לבצק המצות לתפוח, ואז בטוח כולם היו מרוצים יותר).
בדים זהובים, טפטה, משי ופרוות מנומרות או עור קרוקודיל מוזהב, הפכו לשמלות צינור של ספינקס או קלאופטרה. אבנים ובדים בצבע טורקיז, השתלבו בהרמוניה עם הגוון הצהבהב והעשיר ששלט בקולקציה בשילוב כתומים וכסופים. בגדים בגזרות מתוחכמות של אמפיר, צינור, בת ים או צורות ספריות שנבנו מלוחות גיאומטריים- יצרו הוט קוטור לשמו.

עגילי חיפושיות ענקיים מזהב משובץ כל טוב: יהלומים ואבנים טובות היו כנראה כל כך כבדים שחוברו לפאות וכובעים ענקיים ועוצרי הנשימה. האיפור של פט מקגרהט היה כבד, תיאטרלי ודרמטי, ממש כמו לפני הקבורה. פיסות בד שיפון וטול בצבעים בהירים לופפו סביב הגוף או התבדרו באוויר כתכריכים לבנים והיו אזכור למומיות הפרעונים. העקבים בלתי אפשריים להליכה, גבוהים כקביים כמעט ולא נראו מתחת לשמלות ארוכות הנושקות למסלול שנצבע בסגול מטאלי ע"י נורות פלורוסנט. הדוגמניות שצעדו בזהירות, עקב בצד אגודל, נעצרו מדי פעם כדי להפגין "תנוחת קוטור" המשלבת שרבוב אגן לפנים, ידיים על המותן וחזה לאחור.
אי אפשר היה שלא להיות מוקסם ממפגן היכולות הזה של גליאנו, שיצר באותן שנים תצוגות מרהיבות והצעיד על המסלול הוט קוטור מרגש ומדויק.
זוהי החרות של גליאנו, כמעצב ראשי בבית אופנה מבוסס, עמיד ועשיר כל כך, ליצור שמלות מרהיבות וראוותניות כל כך. החירות הזו, היא דבר שהרבה מעצבים כמהים לה ומוכנים לעבור תלאות ולהשקיע עבודה קשה במשך שנים רק כדי לזכות בחופש יצירה כשלו. ממש כמו סיפור יציאת מצריים. אז, לכל מי שעובד קשה עכשיו, בין אם באופנה ובין אם לאו, דעו לכם, שיש שכר וגמול לכל טרחה, אין עשייה לחינם.
חג שמח!

עיתוי מושלם!

Meadham Kirchhoff כאילו מתוך כוונה ותכנון מראש, הראה לנו מה קורה כאשר ילדה בת 12 עושה פשיטה על תיבת התחפושות. התוצאה: מראה אקלקטי, שובב עם הבלחות של צבעים עזים ונגיעות של תכשיטים מחומרים שונים. מלכת אסתר תהיה אולי זו עם הינומת הטול הורוד והכתר, ואילו ושתי, זו עם התחרה השחורה הנושקת לשטיח הפרסי שעל הרצפה עם הצמידים הצבעוניים.
למרות שצמד המעצבים הציגו בסמיכות לפורים, ההשראה מאחורי הקולקציה הייתה למעשה סרט דוקומנטרי על התרבות הצוענית שאותה קשרו גם לספרד. בקולקציה שילבו השניים כתרי קריסמס ומעילי עור של אופנוענים אותם הם צבעו כדי להעניק להם מראה אקלקטי, לא רשמי ומשעשע.
חג פורים שמח.

חג שמח!

מתקן שנראה שימושי לחנוכה וילווה אותנו גם לארבע כוסיות של פסח!

שני חגי ישראל במוצר נוכרי אחד (fred flare).
לא לאלכוהוליסטים בלבד.