חג החירות

פסח, והמחשבה על סיפור ההגדה, תמיד מחזירים אותי לקולקציית ההוט קוטור אביב/קיץ 2004, שעיצב ג'ון גליאנו לבית כריסטיאן דיור. לדעתי, הייתה זו הקולקציה הטובה ביותר מבין אלה שהציג המעצב בעשור האחרון, למרות הפרשנות המילולית של תקופת הפרעונים ומצרים העתיקה, נושא שהיווה את ההשראה עבור התצוגה. הדרך לתרגם כל פריט בקולקציה, שיש שיסווגו אותה בקטגוריית עיצוב תלבושות ולא כאופנה, לבגד "מוכן ללבישה"- היא ארוכה, אולם המורכבות המרהיבה והיופי הגלום בכל פריט הם עוצרי נשימה. ואכן, יתכן כי מטרתה היחידה הייתה לשמש כמפגן כוח ולהציג לראווה את יכולותיו של בית האופנה ומעצבו הראשי (מטרה שהופכת לגיטימית ומקובלת ברגע שמדובר על עולם התפירה העילית), ואם כך, אז ניתן להכתירה כהצלחה כבירה. הגדולות והנצורות שעשה ג'ון גליאנו בבית כריסטיאן דיור (ובקולקציה זו בפרט), בתקופה שבה המינימליזם, הפרקטיות והנתונים הפיננסיים הפכו לדבר היחיד המניע את גלגליהם של בתי האופנה, ראויים לדעתי להיות מסופרים מדי שנה, כמצוות "והיגדת לבניך" של ערב פסח.

Christian Dior Haute Couture Spring/Summer 2004

אלמלא התקרית המביכה שעלתה לו בכס המעצב הראשי במותג, היה יכול גליאנו להמשיך לכתוב את קורות עליית הסיפור הנ"ל מדי עונת תצוגות. אבל בימים אלה, הוא עסוק מידי במלחמה כנגד דחפיו ההרסניים והתמכרותו לאלכוהול לא פחות מאשר המאבק המשפטי וטיהור שמו כגזען. אין לי ספק כי לאחר שהדי הפרשיה ישכחו, יוכל גליאנו לחזור ולהמשיך לעצב בגאונות כאילו דבר לא קרה, אם לא עבור בית דיור, אז עבור בית אופנה אחר ואולי עבור קו עצמאי חדש ששיא את שמו (לא "ג'ון גליאנו", אלא משהו אחר, כי שם המותג הזה כבר שייך לLVMH). אני בכל אופן כבר סלחתי לו, ואני גם מניח, שכל לקוחותיו היהודיות העשירות של המותג (שעלבונן עשוי היה להיות הגורם שהוביל את מנהלי המותג לפטר את גליאנו מלכתחילה), שנאלצות ללבוש את הזוועות בניצוחו האומנותי של ביל גייטן, מוכנות לסלוח ולקבל את גליאנו בזרועות פתוחות מבלי להתלבט יותר מידי.

(תמונות נדירות מתוך האטליה של כריסטיאן דיור המציגות את תהליך העבודה על הקלקצייה לצד תמונות מהמסלול.

היה די מרגש למצוא אותן...)

ג'ון גליאנו הוא לא המעצב היחיד שעסוק בימים אלה במאבקים משפטיים תובעניים. כריסטיאן לבוטון, מנהל במשך כשנה טביעת ענק כנגד בית איב סאן לורן, על שפגעו בזכויות היוצרים הבלעדיות שלו על ה"סוליה האדומה", אותה רשם כ"סמל מסחרי" בשנת 2007. מאז, מתנצחים עורכי דינם של הצדדים בנוגע לזכותו של המעצב להכריז בעלות על גוון צבע. למרות פסיקת בית המשפט לטובת הנתבע, לבוטון מתכוון להמשיך במאבק. קרב נוסף שהחל לאחרונה באותה הגזרה, מחלקת הנעליים, היא התביעה שהגיש בית האופנה Gucci כנגד המותג Guess, על שהעתיקו מהם דגם נעל ספורט עשויה מבד קנבס מעוטר במונוגרמת המותג וסרט פסים אדום-ירוק לצידה. משפחת מרציאנו, מייסדי המותג, מסרו בתגובה לתביעה שהתפרסמה בפומבי רק בשבוע האחרון, כי הם שואבים השראה ממותגי אופנה רבים, לא רק מבית גוצ'י. לי עדיין לא ברור מי בכלל רוצה ללבוש נעליים עם מונוגרמות של מותג כלשהו? צמד ליצנים נוסף שהחליט לבחון מקרוב את ספסלים בתי המשפט הם דולצ'ה וגבאנה, שתבעו חנות תכשיטים מדרום אפריקה על שהחליטה להשתמש בשמם לאחר עיוות קל וכינתה את עצמה "דולצ'ה אנד בננה" ב12 השנים האחרונות.

(כריסטיאן לסוטון אוהב את הנעליים שלו יותר מידי, סטפאנו דולצה ודומניקו גבאנה לא אוהבים בננות)

חופש אומנותי הוא עיקרון שכל מעצב צריך לשמור עליו בקנאות. מצד שני, זכויות על קניין ומקריות הם עקרונות חשובים לא פחות. קוקו שאנל, לדוגמה, ראתה את ההעתקים שיצרו מעצבים אחרים לדגמיה כמחמאה. "ברגע שמעתיקים אותך, אתה יודע שאתה עושה משהו טוב", הייתה נוהגת לומר המדמואזל, שהייתה ידועה בעצמה כגנבת רעיונות לא קטנה (יש הטוענים כי את הקונספט של "השמלה השחורה הקטנה" העתיקה ממאדם ויונה ועבור עיצוב התכשיטים המזוהים איתה לא פחות מהLBD, שאבה ההשראה מתופרת שהעסיקה והייתה קרובה למשפחת הצאר הרוסי אך נמלטה לפריז לאחר רציחתו). היות ובכל זאת מדובר בפוסט המוקדש לפסח, אאחל לכם, קוראיי, שתזכו לחירות מכל סוג שהוא בכל תחום מחייכם.

חג שמח!

אפוקליפסה עכשיו

תמונות בעלי חיים חסרי אונים משוחים בנפט או שמני מכונות הנפלטים מאוניות מסע או ניגרים אתרי קידוח בים היו ההשראה להפקת אופנה שהתפרסה על פני 24 עמודים בגיליון אוגוסט של ווג איטליה וצולמה על ידי סטיבן מיזל. השמן, הדולף מחביות דלק הנפלטות אל הים בעקבות תקלות בספינות המסע, פיצוצים באתרי קידוח או תקלות בצינורות הובלה תת קרקעיים המתנקזים אל הים, הפכו לאחד מהאסונות הסביבתיים המאיימים להשמיד מרקמים אקולוגים לאורך חופי העולם. הפטרול השומני מתפשט לעומק האוקיינוס וזוחל לכיוון החוף בעודו משמיד באופן מיידי כל דבר חי הנקרה בדרכו. השקנאים, הצבים, דגים או יונקי המיים שיתעטפו בחומר שומני זה, יראו את סופם לאחר סבל וגסיסה ממושכים.
אחד האסונות המפורסמים שמראים את אותותיהם עד היום הוא דליפת הנפט באתרי הקידוח באלסקה שהתרחשה לפני 20 שנה וממשיכה להשפיע על חיי הבר שם עד היום. באפריל האחרון, פורסם כי דליפת הפטרוליום מאסדת קידוח הנפט שבמפרץ מקסיקו גדולה יותר פי חמש מההערכות הקודמות ונובעת מליקויי בטיחות עקב חוסר נכונותה של חברת הקידוח הבריטית להשקיע את המשאבים ולעמוד בכל התקנים. רוב הגורמים המעורבים בתעשיית הנפט, ממהרים להתנער מהאחריות ומסרבים לשאת באחריות ולהשתתף במאמצים לשיקום האקולוגי, זאת למרות שפועלם מניב מיליארדי דולרים בשנה.
עולם האופנה מעולם לא ראה עצמו כמחויב לערכי מוסר או חוקי טבע. כללי אתיקה וזכיות בעלי החיים, עניינו רק קומץ קטן מהמושכים בחוטים בעסק המנציח עצמו על גבי דפי הכרומו או מסלולי התצוגות. זכויות בעלי החיים, כבודם של עובדים במפעלי טקסטיל בעולם השלישי או זכויותיהן של הדוגמניות "לבריאות"- הוקרבו על מזבח צו האופנה. לעיתים, עם שינוי המגמות והתחזיות, חזרו אותן פיגורות בולטות לנורמות ישרות יותר, אולם לא לזמן רב. התנערות מאחריות גם היא אחד המאפיינים הבולטים של הביזנס. לאומת זאת, הפרובוקציה, או ההתרסה לשמה, היו תמיד אמות הסיפים בעולם האופנה.

(מימין לשמאל: גרת' פיו, אן דמולמיסטר, ריק אוונס, בוטגה ונטה)

פני האופנה כיום מישירים מבט לכיוון מורבידי, אפל וחשוך יותר. יצירותיו של גרת' פיו וריק אוונס מדברות בעד עצמן. השימוש בעורות כהים, גזרות רדיקליות, וההגמוניה של הצבע השחור מצביעים גם הם על התופעה. ניטים קוצניים, נוצות עורב, תכשיטים עשויים שלשלאות גסות- שמככבים על מסלולי התצוגות כבר עונות, תומכים גם הם באותו הכיוון. אפוקליפסה, חורבן וכאוס הן המילים שגודשות היום את לוחות ההשראה גם בתי האופנה המוכרים בזכות אופיים הקלאסי המעודן כדוגמת פראדה,לנוון, בוטדה ונטה וכריסטיאן לבוטון.

מימין לשמאל: לנווין, YSL, ג'יבנשי, דיסקוורד)

ניסיונות לזעזע את המתבונן, לבחון את המוסכמות ולדחוק את הטעם הקולקטיבי עד הקצה הם סממנים בריאים המאפיינים יצירה טובה. אולם האסטטיקה חשובה לא פחות. אופנה יכולה להיות מפלט מנחם או אמתעי להביעה מחאה, אך תמיד מהווה מראה לתהליכים המתרחשים בחברה. המצב כלכלי מאיים וערכי מוסר לקויים המאפיינים את התקופה שבה אנו חיים מוציאם את דרכם גם הפעם אל הקולבים ומתועדים על ידי עדשת המצלמה. עושר סגנונות הלבוש שמאפיין את האופנה בימינו היא אולי העדות הטובה ביותר לבלבול הקאוטי שבו אנו חיים, אולם יתכן והעתיד נראה אופטימי ומנחם יותר. תקופות שהתאפיינו בחוסר יציבות או אי ודאות, הובילו לעשורים הזוהרים והאלגנטיים ביותר, כך שייתכן ומשתלם להתאזר בסבלנות.

התחבר לחברבורות שבך

חוזי הטרנדים אי שם באירופה הרחוקה כנראה שמעו כי חפצה נפשי בפריטים מנומרים, שלחו קומוניקט וסידרו שלל אופציות לחובבי חיות (הכוונה לאלה שחובבים ללבוש אותן). טרוסרדי לדוגמה, יצאו בשלל אופציות מעוטרות חברבורות למין שקופח שנים: מעיל דמוי פרוות הנמר, שמזכיר לי את שמלת ההוט קוטור שעיצב מיסייה דיור בשנות בחמישים (מפרווה אמיתי כמובן), נעליים מנומרות חגורות ואפילו תיק.

(מימין, 3 דגמים לבית טרוסרדי, קולקציית קיץ 2011. משמאל: לואי ויטון קיץ 2011)

האם יתכן כי בקיץ הבא יעזו גברי העולם שאינם לוקים בתסביך מיגדרי- לצאת כך מהבית? אם נשפוט לפי כמות החצאיות ובפרט, אלה המנומרות של ג'יבנשי שנלבשו מעל גרביונים תואמים, ייתכן והעונה נוצר גבר מזן חדש.
בית האופנה ג'יבנשי התמקד באלמנטים השבטיים ובאסוציאציה האפריקית שמעורר הדפס הנמר. אי אפשר היה להבליט זאת בצורה טובה יותר מאשר להציג את "הקונספט" על דוגמן אפרו אמריקאי מגולח ראש בעל גוף שרירי ומנופח העונד שרשרת שחורה מחודדת. אופציה נוספות- ההולמת את ה"בחור העירוני": שרוולים מנומרים המציצים מתחת לחולצה לבנה מכופתרת ששולבה עם מכנסיים שחורים למראה "עורך הדין הביישן" או "פקיד השומה היהודי" בתוספת שרשרת מטאלית דוקרנית. מקטורן וחולצת צווארון מכופתרת מנומרים שנייהם או צרוף של מכנסיים קצרים מעל לגרביונים באותה הדוגמה, יכלו להוות תחפושת מושלמת לפורים שלפני שנה, אך היום- מוצגים בקולקציה לבישה של בית אופנה נחשק.

( ריקרדו טיסי- לג'יבנשי, יצא לטיול בספארי של אפריקה- וחזר עם אופציות לבוש אוטנטיות אך הציע גם תרגום לוריאציות לבישות עם אג'נדה מגדרית מבלבלת)

כריסטיאן לבוטון, גורו הנעליים, נתן את האינטרפרטציה העוקצנית לנעלי "סליפר" מנומרות עם ניטים מזהב. יתכן וכוונת המשוררר הייתה לתת גימור מחוספס לנעליים רכות, חסרות עמוד שדרה בדוגמה נשית, אך בפועל נוצר מראה מוגזם הגורע מהיופי שבעניין.
קן, בן זוגה של ברבי, הוא אולי לא אוטריטה לסגנון לבוש גברי (או כל דבר גברי אחר) אבל הבוב הכי "גיי פרנדלי" שיש הולבש על ידי יוצרי הסרט "צעצוע של סיפור 3" בבגד מנומר גם כן. מדובר בחולצה בצבע כחול עליה מוטבעות חברבורות נמר שחורות לצד נגיעות של זהב. חולצה מכופתרת זהה, קנה אחד מחברי בטופ שופ במהלך ביקורו לונדון לפני כשנה. במודעות הפרסומת של סטודיו 54, מככב צעיף הדומה באופן מפליא לזה של קן.

(קצת אקססוריז לקראת סיום: תיק של ג'אן פרנקו פרה, נעלי הניטים של לבוטון לצד המעצב וקן- הרכש החדש ב"צעצוע של סיפור 3")

הדוגמה האפרפרה, המזכירה את פרוותו של התן, הייתה הצעת ההגשה מטעם לואי ויטון והופיעה גם בקולקצייה של טרוסרדי. מראה מעניין, שזכה לאנטרפרטציה של חברות עממיות כמו M&H וקסטרו בעבר, אך לא הצליחו להותיר רושם מיוחד.

בקיצור, מבחינתי- תארזו לי הכל! היפוטתית הייתי יוצא לבוש בפריטים אלה מהחנות מרוב השמחה. בהחלט חלק אינטגרלי מרשימת הקניות בטיול הבא שלי לפריז.
ובקשר לשאלה האם באמת הייתי לובש אותם?

אולי כשיהיה לי אומץ.

לצאת מהבאנליות של הנעל ולעוף עם הדמיון

זה כבר מזמן לא סוד שהנעליים תפסו רשמית את מקומם של התיקים בתור האקססורי ששווה להיות אובססיבי לגביו. רבים תולים את האשמה ב"קרי ברדשו" והפיקסציה שלה לנעליים, אחרים מאשימים את תעשיית הזיופים שגרמה לבתי האופנה לפזול לכיוון של אביזרי מותרות ויוקרה שקשים יותר להעתקה ויש הטוענים שזהו פשוט גל טבעי כזה, שכן, עולם האופנה חייב להתחדש ולזרום קדימה. בזכות המגמה הזו, כוכבם של מעצבי הנעליים דרך והם זוכים לתהילה כפי שלא זכו לה מאז שנות ה60, כאשר כוכבות הוליוודיות כמו מרלין מונרו וגריס קלי מרחיקות עד לאירופה כדי להזמין זוג נעליים לפי מידה אצל סלבטורה פרג'מו. שמות כמו בריין אטווד, ניקולס קירקווד, ג'וזפה זנוטי וכריסטיאן לבוטון מתגלגלים בחופשיות על לשונה של כל עקרת בית או בת עשרה בעיר פריפרית. מעצבים שהיו אנונימיים עד לפני מס' שנים ומוכרים רק לחוג מצומצם של אנשים מגלגלים היום מיליונים.
אך היום אלגנטיות, שיק, עידון, קלאסיות ואיכות גבוה אינם מספיקים. בעידן הזה של המצאות וחידושים שבו הכל הולך מהר מידיי כדי שנוכל לעקלו, עולם האופנה וצרכנית הנעליים דורשים גם תחכום, חדשנות, אוונגרדיות וייחוד. כל אחת רוצה "נעל שעוד לא ראו", "שאין לאף אחד", "שתתאים רק לה".
וכאשר יש ביקוש ודרישה, העצה לא מאחרת לבוא.
שלל נעלים מענינות ומסקרנות גודשות את הבוטיקים היוקרתיים אך גם את הרשתות הגדולות כמו זארה וH&M שלא מסכימות להישאר מאחור. ןיש אפילו בלוגים המוקדשים לנעליים.
קחו לדוגמה את האמירה הבוטה של האומנית Iris Schieferstein שייצרה את "נעלי הבהמה הללו. לA.F. Vondevorst יש דגם דומה. כיום ניתן למצוא שלל הנעלים בלתי אפשריות, שמביאות אמירה שהיא מעבר לאמירה אופנתית, אלא כזו השדרות מסר חברתי סוציאלי ותרבותי שבחלקו דנתי בפוסט על ברבי.
אולי ה"B" הוא Bלברבי? נעלים חסרי עקב עם פרסה בסוליה, נעלים שנראות כאילו עשויות מעור אדם, נעלים דמויות רגלים וכאלה שכפות רגלים רק מצוירות עליהן של Comme des Garçons.
נעלים עם סולית דשא למראה והרגשה אקולוגית של חיבור לטבע ואפילו נעלים בדמות המכונית מדגם "אופל אגליה" למי שרוצה להתאים, לשם שינוי, את נעליה לרכב ולא לתיק או לחגורה. מרטין מרגיאלה שיחזר את נעלי הזכוכית של סינדרלה ובכך אולי הצליח לפצח את סוד קסמן של הנעלים. החיבה לנעלי עקב והאסוציאציה שלהן לנפלאות, אגדות, חלומות, תקווה ואהבה נעשו בגיל כל כך צעיר בסיפורי האגדות שדורות רבים גדלו עליהם.

למעלה:Roger Viviere Couture 2009.

ברבי, נעלי עקב, פמיניזם ומה שבנהם.

(בובות ברבי בעיצוב קריסטיאן דיור וורסצה)

לאחרונה פורסמה הידיעה כי בובת הברבי סופגת ביקורת חדשה מפי כריסטיאן לובוטין שהתבקש לעצב שלוש ברביות חדשות טוען שקרסוליה של הבובה "שמנים מידי". אין לי מקורות מהימנים, אבל אני דיי בטוח שהחברה עצמה היא זו שפרסמה את הידיעה הזו. שכן כולנו יודעים שהיא תעורר את גל התגובות של ארגוני הבריאות, התנועות הפמיניסטיות, ארגוני זכויות הילדים, ארגונים אנטי אנורקסים ועוד רבים אחרים.
אינני מבין מה הפליאה וההתרעמות מהערתו של מר. לבוטון. דעתו אינה יוצאת דופן, ולמעשה הוא משקף את ה"קול הקולקטיבי" של החברה שלנו שסוגדת ליופי, נעורים ורזון. אם אנו הצרכנים במקום לדבר, היינו נמנעים מקנית הבובות ומקבלים את אידיאל הגוף הבריא יותר, חברת מטאל הייתה מישרת קו ומוציאה בובות שנראות בהתאם. אך אין זה מספיק להסתפק באמירות צדקניות וצקצוקי לשון.
החברה שלנו ממשיכה לראות באישה אוביקט מיני, ולראיה הן נעלי העקב של לבוטון, שצוטט אומר כי הנעליים שלו לא נועדו להליכה או לנוחות, הן נועדו לשם פיתוי. הוא הוסיף כי מי שמעוניינת בנוחות, שתקנה נעלי ספורט.
לפי הידוע לי, הנעליים שלו נמכרות עדיין בטרוף, ובואו נודה בזה, כולנו הינו מוכרים את נשמתנו לשטן כדי לקבל זוג כזה עם סוליה אדומה.

נעלי ברבי, והנעליים שעיצב קרוסטיאן לבוטון לכבוד חגיגות ה50 לברבי בצבע "ברבי" של פנטון".

ועוד עניין:
לאחרונה יצא סיפרו של חוקר העיצוב הבריטי סטיוון ביילי העוסק באישה כמוצר עיצובי, אצו רצו להם ארגוני הפמניסטיות וגינו את הספר ואת מחברו. בכתבה ל יובל סער ל,גלריה של "הארץ" (קישור ) טען העורך בין השאר כי הציג רק עובדות ושאלה היוצאים נגדו לא טרחו לקרוא את הספר. הקטנוניות שבטענותיהן וחוסר הפתיחות לקבל רעיונות מופשטים יותר מאירה אותן באור פרימיטיבית. הומור הוא דרך מצוינת להתמודד עם דברים קשים באמת, יותר מפאסיביות אגרסיבית שנחשבת לפרימיטיבית ונחותה. המסקנות שמסיק כל אדם המתבונן באומנות נובעות מעולמו הפנימי והרוחני ומשקפים אותו. התבוננות בהתעללות והפיכת גוף האישה לחפץ שניתן לפיסול, עיצוב ושליטה ע"י מחוחים, נעלי עקב חזיות או גלולות- שרובם הומצאו ונוצרו ע"י גברים, היא הקרה בעיוות שבכך, ולא הצדקתו.
ולסיום, עיניין קטן על נעלי עקב: הרבה תיאוריות נכתבו על מקום נעלי העקב והתפקיד שהן ממלאות אצל האישה. המעניינות שבהן הן שנעלי העקב מייצגות את "קינאת הפין" של האישה בגבר, בעזרתן האשה מנסה להיות גבוה וזקופה יותר כמוהו (בטח נכתבה על ידי מי אם לא, גבר). תיאוריה נוספת מתבססת על כך שאצל הפרימטים, הישבן הוא איבר מיני. הליכה על נעלי עקב דורשת הקשתה של הגב ולכן הבלטה של הישבן וכך עירור המיניות, משיכה וחשק אצל הגבר הניאנדרטלי הצופה בה. העקבים גם דורשים שיווי משקל והנעת האגן, והאגדה מספרת כי מרלין מונרו הייתה מזמינה את נעלי העקב שנועלת כאשר בין עקביה יש הבדל של סנטימטר כדי שתדדה וכך תנועות עכוזה יודגשו.
אז כאשר נשים חושקות ומביעות את הדחף שלהן לנעול את נעלי העקב הן בעצם משתתפות בכל הסיפור השוביניסטי והופכות לכנועות. העניין כל כך עמוק, שנשים בטוחות ואף יצהירו בגלוי שזהו רצונן החופשי לנעול נעלי עקב ולסבול. באמת?!

געגועים לטום פורד ויציאותיו המבריקות

(מימין למעלה: Missoni, Tod's, Christian Louboutin, JPG, Fendi, Derek Lam)

(תיקים מהקולקציה של Gucci 2004)

זוכרים את טרנד תיקי הפרוות? איפשהו ב2003, בית האופנה גוצ'י, בניהולו האומנותי של טום פורד (A.K.A אין דברים כאלה) הציג תיק קטן עשוי פרוות מסוגים צינצילה אפורה וידית חוליות מתכת המעוטר במעין אורנומנט של שני דרקונים האוחזים פנינת בר טבעית בפיהם. עד מהרה, הפכה הקולקציה והתיק עצמו, לאיקון ומקור ההשראה לטרנד היסטרי של אותה עונה. התיק היה חלק מקולקציית חורף 2004 של המותג שהייתה גם האחרונה של פורד, כמעצב הראשי במותג. על המסלול של אותה תצוגת אופנה היו פרוסים מרבדים של פרוות משובחות ונפוחות, עליהן צעדו הדוגמניות. בחנות של ג'וצי ישראל, הדגם זכה לכינוי: תיק "החתולה", כיוון שהיה מחובר אליו מעין זנב מפרווה. מחירו היה 40 אלף שקל.
התקופה דאז הייתה תקופה של שגשוג ופריחה כלכלית. בתי האופנה הפיקו רווחים עצומים ושיעורי הצמיחה של תעשיית המותרות שברו שיאים. לטום פורד היה החופש האומנותי להשתמש לעיצוביו בפרוות וחומרי גלם מנקרי עניים. פורד זכה לתמיכה של עורכות ווג הצרפתי והאמריקאי, קרין רוינפלד (ששימשה לו כמוזה) ואנה וינטור. שתיהן גם הקפידו ללבוש את עיצוביו כמעט בכל הזדמנות. אנה וינטור, הידועה כחובבת פרוות מושבעת וכאחראית לחזרתן לאופנה בשנים האחרונות, נחשבה אז לאוטוריטה שאין עליה עוררין (מאז, נראה שקרנה ירד).
מה שהחזיר אותי לאותו עידן הוא שלל תיקי הפרווה שעיצבו כמה מבתי האופנה הנחשבים לחורף 2009-2010. המחירים כמובן בהתאם. נראה דיי תמוה שדווקא עכשיו, בעיתות של משבר כלכלי, בחרו מעצבים רבים להשתמש בחומר גלם כל כך יקר, ראוותני ויוקרתי, אך גם כל כך שנוי במחלוקת. מה פוטנציאל הקניה של מוצר כזה? האם אנשים ירשו לעצמם לשלם כל כך הרבה כסף עבור מוצר לא שגרתי ושנוי במחלוקת בעידן של מודעות אקולוגית וכלכלית גבוה כמו זה כלנו?
אני לא יודע מה דעתכם בנושא פרוות, אקולוגיה או כלכלה. גם אני לא הגעתי לגיבוש מוחלט של דעה כזו (פוסט בנושא), אבל מה שבטוח, התיקים הללו גורמים לי לרצות להדליק מזגן ולהיכנס לתיק כזה, לפחות עד שהמיתון יעבור...

(מתוך התצוגה המדוברת, וכמובן התיק הבלתי נשכך. כשהדוגמנית מנופפת בו, הוא באמת נראה כמו חתולה...)

התאם התיק לנעל

לפי תורת ה"How to wear it, the old fashion way", ממש כמו שאימא שלי לימדה אותי: תיקים מתאימים לנעליים. (הגברים מתאימים את נעליהם לחגורה ולגרביים). היום, עם אופנה יותר חופשית, יום יומית, מרדנית ואוונגרדית. הסטייליסטים והמעצבים מצפצפים במכוון על כל כללי הלבוש ויוצרים שילובים צורמים לעין- כדי למשוך תשומת לב ולהתבלט בשפע ובהיצע הגדול של בגדים ואביזרים. התאמות זה פסה, לא מודרני וארכאי.
אבל, כאשר יש מעצבי נעלים כל כך מוכשר, כמו קריסטיאן לבוטון, אפשר בקלות לוותר ולשכוח מזה. כישרונו והוירטואוזיות שלו מתבטאים לא פחות טוב גם בעיצוב תיקים תואמים.
ממש כמו הנעלים שמעצב, גם התיקים עשויים מחומרי הגלם המובחרים והמשובחים ביותר ומיוצרים בפריס בעבודת יד. ממש לפי הסטנדרטים של פעם (גם ביצור, וגם בקונספט ה"התאמות").
שימו לב לאבזם של התיק, בצורת נעלי העקב החתוליות האיקוניות של המעצב. מעורר הערצה והשראה.

נ.ב
קוריוז קטן על המעצב, שאולי לא כולם יודעים: בשעות הפנאי הוא נהנה מלהתנדנד ולבצע פעלולי אקרובאטיקה על טרפז! כן, המעצב המוערץ הוא גם לוליין חובב. יש לו אפילו נדנדה בסטודיו.
תודו שיש בזה משהו ארוטי, ממש כמו בעיצובי הנעליים שלו.