עור נחש איטלקי

פרנקה סוזני, מכהנת כעורכת האופנה של הווג האיטלקי כבר 22 שנה. היא ואחותה קרלה, הצליחו להשתלט על התחום ולהטביע את חותמן על האופנה האולמית: האחת כקברניטת הווג המשפיע והנחשב ביותר בעולמם והשנייה כבעלת הכלבו "10 קורסו קומו", מעיין בוטיק שהפך לאוטוריטה של טעם טוב, חדשנות ואיכות. שתיהן נתפסות כפטרונות של מעצבים צעירים, אופנה עילית ועיצוב משובח. הן גם מאוד דומות זו לזו והחזות החיצונית שלהן קורנת טוב לב ומזג נעים. אבל באופנה, כמו באופנה, הרבה מהמציאות הוא סוג של אחיזת עיניים, או לייתר דיוק "ריטושי פוטושופ" מקצועי.

(כנראה שהיא נראית כמו כל דבר שהיא עומדת לידו, סוג של זיקית... מימין- קרלה ופרנקה, משמאל- אנה וינטור ופרנקה סזני)

ויקטור בלאיש סיפר לי בראיון שערכתי עימו בעבר על חוויותיו באיטליה, כמעצב העומד בראש המותג הנושא את שמו. בתצוגה הראשונה שלו השתתפה דוגמנית העל מריהקרלה והחברה איתה היה חתום היא זו שעומדת מאחורי אנטוניו בררדי. למרות הרעש שהצליח לעשות המותג שלו במשך 3 השנים בהן היה קיים- בלאיש מעולם לא סוקר בווג האיטלקי. כל מגזין אופנה איטלקי אחר הכתיר אותו למעצב המבטיח בתקופתו: באחד הדרוגים הוא עקף את אלבר אלבז שעיצב אז לקריציה, בדרוג אחר, הוא מוקם אחרי פנדי ופראדה או לצד ארמני ורוברטו קואלי- שם עשה את הפריצה הגדולה שלו (עבור עצמו אבל גם עבור קואלי). מדוע התעלמה סוזני מבלאיש? לטענתו הסיבה נעוצה בכך שההתיחסות לבלאיש עשויה הייתה לא לצתוא חן בעיני רוברטו קואלי שזעם על כך שבלאיש עזב את המותג שגידל אותו. היותר וקואלי הוא בכל זאת אחד המפרסמים בווג, החלטתה של העורכת הוכרעה בזכות השיקולים המסחריים שהביסו את כל שאר המשתנים המתערבים. ההתעלמות ההפגנתית הזו של סוזאני בלטה עוד יותר כאשר נודע לו כי היא הייתה זו שהמליצה עליו כמעצב הראשי בבית ג'יאנפרנקו פרה (שם החזיק 3 חודשים, עוד בתקופה בה פרה היה חי). הצביעות המרתיחה הזו של סוזני, מספר בלאיש, הייתה בין הסיבות שגרמו לו לקחת את הפקלח שלו ולחזור למולדת.

(תמונות להמחשה: Victor Bellaish spring RTW 2001)

מהדורת הווג האיטלקי לחודש מרץ, שעליו שמתי את ידי רק בחודש שעבר הגיע כחבילה כבדה שכללה שלושה גיליונות: הווג הרגיל, ווג אקססוריז ו- ווג קוטור. וכידוע לכולם: אנחנו כאן בשביל הקוטור. בעודי מדפדף בגיליון הקוטור- שסוקר את הקוטור הפריזאי המסורתי אבל גם את התפירה העילית מהתוצרת האיטלקית (זו המוצגת ברומא כחלק משבוע האופנה של אלטהרומה)- הפתיעה אותי העדרו של מעצב בולט בתחום: ז'אן פול גוטייה. התעלמות ממעצב בגדי Ready-to-wear, הייתה יכולה לעבור מתחת לרדר בלי בעיה. אבל כשמדובר בקוטור, המס' המצומצם של המעצבים שממשיכים לייצר ולהציג אותו הופך את ההתעלמות מ-1/9 מהם למשמעותית ביותר. ושוב נשאלת השאלה למה? אני לא חושב שראיתי פרסומת שלו בעיתון. ואם זו אכן הסיבה, עולה השאלה בנוגע ליושר, מידת הנאמנות לקוראים והמקצועיות של עורכת הווג הנחשב שיותר בעולם...

(חווית עריכה מתקנת: Jean Paul Gaultier Couture Spring/Summer 2011)

וכאשר מגיעים לדיון במקצועיות של עורכי האופנה, לסזני דווקא יש מה לומר! "הם חושבים שישיבה בשורה הראשונה והתבוננות בעין בוחנת כאילו בידך ההחלטה על גורלו של מעצב כזה או אחר- היא מהות תפקידו של העורך" צוטטה פרנקה בנוגע למינויה של אמנועל אלט לעורכת הווג הפריזאי. "האטיטוד הזה שגוי לחלוטין. מה שנחשב זה מה שאתה עושה עבור המגזין. כל אחד יכול להוציא מגזין, ממש כמו שכל בגד יכול להופיע על המסלול. אבל חייב להיות קונספט. וזה נכון שאנחנו הולכים אחר האימג' (חזות), אבל לא תיתכן חזות ללא חזון. ברצינות, אני לא חושבת שלסטייליסטית יש את החזון המספק כדי לנהל מגזין כמו ווג". אז חזון יש לה, אבל כנראה שבזה זה נגמר.

אפוקליפסה עכשיו

תמונות בעלי חיים חסרי אונים משוחים בנפט או שמני מכונות הנפלטים מאוניות מסע או ניגרים אתרי קידוח בים היו ההשראה להפקת אופנה שהתפרסה על פני 24 עמודים בגיליון אוגוסט של ווג איטליה וצולמה על ידי סטיבן מיזל. השמן, הדולף מחביות דלק הנפלטות אל הים בעקבות תקלות בספינות המסע, פיצוצים באתרי קידוח או תקלות בצינורות הובלה תת קרקעיים המתנקזים אל הים, הפכו לאחד מהאסונות הסביבתיים המאיימים להשמיד מרקמים אקולוגים לאורך חופי העולם. הפטרול השומני מתפשט לעומק האוקיינוס וזוחל לכיוון החוף בעודו משמיד באופן מיידי כל דבר חי הנקרה בדרכו. השקנאים, הצבים, דגים או יונקי המיים שיתעטפו בחומר שומני זה, יראו את סופם לאחר סבל וגסיסה ממושכים.
אחד האסונות המפורסמים שמראים את אותותיהם עד היום הוא דליפת הנפט באתרי הקידוח באלסקה שהתרחשה לפני 20 שנה וממשיכה להשפיע על חיי הבר שם עד היום. באפריל האחרון, פורסם כי דליפת הפטרוליום מאסדת קידוח הנפט שבמפרץ מקסיקו גדולה יותר פי חמש מההערכות הקודמות ונובעת מליקויי בטיחות עקב חוסר נכונותה של חברת הקידוח הבריטית להשקיע את המשאבים ולעמוד בכל התקנים. רוב הגורמים המעורבים בתעשיית הנפט, ממהרים להתנער מהאחריות ומסרבים לשאת באחריות ולהשתתף במאמצים לשיקום האקולוגי, זאת למרות שפועלם מניב מיליארדי דולרים בשנה.
עולם האופנה מעולם לא ראה עצמו כמחויב לערכי מוסר או חוקי טבע. כללי אתיקה וזכיות בעלי החיים, עניינו רק קומץ קטן מהמושכים בחוטים בעסק המנציח עצמו על גבי דפי הכרומו או מסלולי התצוגות. זכויות בעלי החיים, כבודם של עובדים במפעלי טקסטיל בעולם השלישי או זכויותיהן של הדוגמניות "לבריאות"- הוקרבו על מזבח צו האופנה. לעיתים, עם שינוי המגמות והתחזיות, חזרו אותן פיגורות בולטות לנורמות ישרות יותר, אולם לא לזמן רב. התנערות מאחריות גם היא אחד המאפיינים הבולטים של הביזנס. לאומת זאת, הפרובוקציה, או ההתרסה לשמה, היו תמיד אמות הסיפים בעולם האופנה.

(מימין לשמאל: גרת' פיו, אן דמולמיסטר, ריק אוונס, בוטגה ונטה)

פני האופנה כיום מישירים מבט לכיוון מורבידי, אפל וחשוך יותר. יצירותיו של גרת' פיו וריק אוונס מדברות בעד עצמן. השימוש בעורות כהים, גזרות רדיקליות, וההגמוניה של הצבע השחור מצביעים גם הם על התופעה. ניטים קוצניים, נוצות עורב, תכשיטים עשויים שלשלאות גסות- שמככבים על מסלולי התצוגות כבר עונות, תומכים גם הם באותו הכיוון. אפוקליפסה, חורבן וכאוס הן המילים שגודשות היום את לוחות ההשראה גם בתי האופנה המוכרים בזכות אופיים הקלאסי המעודן כדוגמת פראדה,לנוון, בוטדה ונטה וכריסטיאן לבוטון.

מימין לשמאל: לנווין, YSL, ג'יבנשי, דיסקוורד)

ניסיונות לזעזע את המתבונן, לבחון את המוסכמות ולדחוק את הטעם הקולקטיבי עד הקצה הם סממנים בריאים המאפיינים יצירה טובה. אולם האסטטיקה חשובה לא פחות. אופנה יכולה להיות מפלט מנחם או אמתעי להביעה מחאה, אך תמיד מהווה מראה לתהליכים המתרחשים בחברה. המצב כלכלי מאיים וערכי מוסר לקויים המאפיינים את התקופה שבה אנו חיים מוציאם את דרכם גם הפעם אל הקולבים ומתועדים על ידי עדשת המצלמה. עושר סגנונות הלבוש שמאפיין את האופנה בימינו היא אולי העדות הטובה ביותר לבלבול הקאוטי שבו אנו חיים, אולם יתכן והעתיד נראה אופטימי ומנחם יותר. תקופות שהתאפיינו בחוסר יציבות או אי ודאות, הובילו לעשורים הזוהרים והאלגנטיים ביותר, כך שייתכן ומשתלם להתאזר בסבלנות.