יום שבת, 7 במאי 2011

עור נחש איטלקי

פרנקה סוזני, מכהנת כעורכת האופנה של הווג האיטלקי כבר 22 שנה. היא ואחותה קרלה, הצליחו להשתלט על התחום ולהטביע את חותמן על האופנה האולמית: האחת כקברניטת הווג המשפיע והנחשב ביותר בעולמם והשנייה כבעלת הכלבו "10 קורסו קומו", מעיין בוטיק שהפך לאוטוריטה של טעם טוב, חדשנות ואיכות. שתיהן נתפסות כפטרונות של מעצבים צעירים, אופנה עילית ועיצוב משובח. הן גם מאוד דומות זו לזו והחזות החיצונית שלהן קורנת טוב לב ומזג נעים. אבל באופנה, כמו באופנה, הרבה מהמציאות הוא סוג של אחיזת עיניים, או לייתר דיוק "ריטושי פוטושופ" מקצועי.

(כנראה שהיא נראית כמו כל דבר שהיא עומדת לידו, סוג של זיקית... מימין- קרלה ופרנקה, משמאל- אנה וינטור ופרנקה סזני)

ויקטור בלאיש סיפר לי בראיון שערכתי עימו בעבר על חוויותיו באיטליה, כמעצב העומד בראש המותג הנושא את שמו. בתצוגה הראשונה שלו השתתפה דוגמנית העל מריהקרלה והחברה איתה היה חתום היא זו שעומדת מאחורי אנטוניו בררדי. למרות הרעש שהצליח לעשות המותג שלו במשך 3 השנים בהן היה קיים- בלאיש מעולם לא סוקר בווג האיטלקי. כל מגזין אופנה איטלקי אחר הכתיר אותו למעצב המבטיח בתקופתו: באחד הדרוגים הוא עקף את אלבר אלבז שעיצב אז לקריציה, בדרוג אחר, הוא מוקם אחרי פנדי ופראדה או לצד ארמני ורוברטו קואלי- שם עשה את הפריצה הגדולה שלו (עבור עצמו אבל גם עבור קואלי). מדוע התעלמה סוזני מבלאיש? לטענתו הסיבה נעוצה בכך שההתיחסות לבלאיש עשויה הייתה לא לצתוא חן בעיני רוברטו קואלי שזעם על כך שבלאיש עזב את המותג שגידל אותו. היותר וקואלי הוא בכל זאת אחד המפרסמים בווג, החלטתה של העורכת הוכרעה בזכות השיקולים המסחריים שהביסו את כל שאר המשתנים המתערבים. ההתעלמות ההפגנתית הזו של סוזאני בלטה עוד יותר כאשר נודע לו כי היא הייתה זו שהמליצה עליו כמעצב הראשי בבית ג'יאנפרנקו פרה (שם החזיק 3 חודשים, עוד בתקופה בה פרה היה חי). הצביעות המרתיחה הזו של סוזני, מספר בלאיש, הייתה בין הסיבות שגרמו לו לקחת את הפקלח שלו ולחזור למולדת.

(תמונות להמחשה: Victor Bellaish spring RTW 2001)

מהדורת הווג האיטלקי לחודש מרץ, שעליו שמתי את ידי רק בחודש שעבר הגיע כחבילה כבדה שכללה שלושה גיליונות: הווג הרגיל, ווג אקססוריז ו- ווג קוטור. וכידוע לכולם: אנחנו כאן בשביל הקוטור. בעודי מדפדף בגיליון הקוטור- שסוקר את הקוטור הפריזאי המסורתי אבל גם את התפירה העילית מהתוצרת האיטלקית (זו המוצגת ברומא כחלק משבוע האופנה של אלטהרומה)- הפתיעה אותי העדרו של מעצב בולט בתחום: ז'אן פול גוטייה. התעלמות ממעצב בגדי Ready-to-wear, הייתה יכולה לעבור מתחת לרדר בלי בעיה. אבל כשמדובר בקוטור, המס' המצומצם של המעצבים שממשיכים לייצר ולהציג אותו הופך את ההתעלמות מ-1/9 מהם למשמעותית ביותר. ושוב נשאלת השאלה למה? אני לא חושב שראיתי פרסומת שלו בעיתון. ואם זו אכן הסיבה, עולה השאלה בנוגע ליושר, מידת הנאמנות לקוראים והמקצועיות של עורכת הווג הנחשב שיותר בעולם...

(חווית עריכה מתקנת: Jean Paul Gaultier Couture Spring/Summer 2011)

וכאשר מגיעים לדיון במקצועיות של עורכי האופנה, לסזני דווקא יש מה לומר! "הם חושבים שישיבה בשורה הראשונה והתבוננות בעין בוחנת כאילו בידך ההחלטה על גורלו של מעצב כזה או אחר- היא מהות תפקידו של העורך" צוטטה פרנקה בנוגע למינויה של אמנועל אלט לעורכת הווג הפריזאי. "האטיטוד הזה שגוי לחלוטין. מה שנחשב זה מה שאתה עושה עבור המגזין. כל אחד יכול להוציא מגזין, ממש כמו שכל בגד יכול להופיע על המסלול. אבל חייב להיות קונספט. וזה נכון שאנחנו הולכים אחר האימג' (חזות), אבל לא תיתכן חזות ללא חזון. ברצינות, אני לא חושבת שלסטייליסטית יש את החזון המספק כדי לנהל מגזין כמו ווג". אז חזון יש לה, אבל כנראה שבזה זה נגמר.

3 תגובות:

מיכל שטרן אמר/ה...

אתה לגמרי צריך שורת כפתורים מהירים ללייק/שייר בפייסבוק וטוויטר. רציתי לחלוק עם חברים שלי את מה שכתבת, ואני לא יכולה בלי לעשות את זה מסובך מדי :(

sefi אמר/ה...

כבר כמה פעמים שמתי לב שאפילו במגזינים קטנים יחסית כמו ניילון, תמיד יש סיקור של מוצרים שיש להם פרסומות בין דפי העיתון.
אני קצת מופתעת שזה מפתיע אותך, כי מטרתו של המגזין היא למכור פרסומות ולייצר כסף. זה שהנושא של המגזין הוא אופנה והוא מסקר את ההוט-קוטור, זה לגמרי מקרי וזה שבשביל פרסום צריך לשלם, זה ידוע וכך זה בכל מקום.
אין כאן צביעות, רק המציאות והיא לא תמיד יפה בלי פוטושופ.

the eye אמר/ה...

מיכל, תודה :) אני אשתדל להוסיף את האפליקציה עד הפעם הבאה...

ספי, קודם כל: איזה כיף לשמוע ממך!!! כולם מתגעגעים אליך פה מאוד...
עכשיו לענייננו- את צודקת. לפעמים קל יותר לראות את העולם כמו שהינו רוצים לראות אותו- וככה הסתכלתי עליו כשכתבתי את הפוסט הזה. אבל ממש היום, יום אחד בלבד אחרי שפרסמתי אותו, המציאות טפחה לי בפנים. כך, גם מגזין חדש שמתיימר להיות אוונגרד, מגניב ולא שגרתי נכנע לתכתיביו של משרד יחסי ציבור שאחד מלקוחותיו מפרסם במגזין. השורה התחתונה: כתבה שגם אני וגם העורך אהבנו עוברת שינויים וליטושים כך שתשביע את רצונו של המפרסם מבחינה תדמיתית. זה די מגעיל ולא צודק לשים שיקולים חיצוניים על חשבון המקצועיות והנאמנות לקוראים, אני אמשיך לנסות להסביר כמה זה פסול ולא צודק. הלקח: הבלוג הוא המקום האידאלי לא רק להביע דעה אלא גם להפגין מקצועיות שאינה תלויה בדבר: כי כשלא משלמים לך, אתה לא חייב לאף אחד שום דבר ואף אחד לא יעז להגיד לך מה לעשות.
לסיום: תמשיכי להנות בניו יורק!