יום ראשון, 26 באוגוסט 2012

Anna: Out ; Carine: In

בשבוע שעבר, טפח על פנינו מגזין הפורבס והפריח את התפיסה השגויה בה אנו חיים, לפיה האישה המשפיעה ביותר בעולם האופנה היא אנה וינטור. על פי דירוג הנשים המשפיעות ביותר לשנת 2012 שערך המגזין, מדורגת וינטור רק במקום ה51 והלא מכובד, אחרי דיאן פון פירסטנברג, מקום 33, ואנג'לה אהרנדס, מנכ"לית ברברי, במקום 45. הדרוג נעשה על פי שכלול העושר הכלכלי שבראשו עומדת המדורגת, הונה האישי, נוכחותה והופעותיה בתקשורת, כאשר מספר העוקבים שלה בטוויטר, מעריצי עמוד הפייסבוק או מספר החולצות שעליהן מודפסת דמותה-בעלי משקל נמוך יותר. באותו השבוע בו התפרסם הדרוג, נחשף עמוד הפינטרסט של וינטר, שכלל תמונות רגלי צפרדעים מקורקפות מעור ועכבר קירח עם פני קרנף. ללא ספק, לאישה יש טעם נרכש שאינו ערב לחיכם של כל אחד. לאחר שנגזל ממנה הטייטל שדבק בה בעשור האחרון ואת כיסא ה"עורך המשפיע" ריק, לא יכולתי שלא לתהות מי תשב לריק הזה שהותירה אחריה וינטור. התשובה עשויה להיות קארין רוייטפלד, שלא הופיעה ברשימה של פורבס ולא פתחה חשבון פינרסט, אבל עמוד הטמבלר החדש שהשיקה שבוע לפני כן הופץ באמצעות נערים ונערות, טמבלריסטים פופולאריים, שהוזמנו על מנת לטקס עצה לכוהנת הסטייל.

(קארין רוייטפלד ואנה וינטור באירוע גאלה כלשהו...)

בעבר כבר הועלו ההשערות כי רויטפלד היא זו שתירש את וינטור לאחר פרישתה (למרות שכפי שהעניינים מתנהלים כיום, וינטור לא מתכוונת להעביר את השליטה על המגזין בקרוב וכנראה שתמשיך לנהל אותו מהקבר). בזמן שערכה את הווג הצרפתי, התמידה רויטפלד להכחיש כל רצון לעמוד בראש המגזין המסחרי והבנאלי ביותר של הוצאת קון-דה-נאסט. אולם מאז, הנסיבות השתנו ורוייטפלד מצאה את עצמה בניו יורק, לא רחוק מחוזותיה של וינטור. בספטמבר היא תשיק את המגזין החדש שלה, (CR FASHION BOOK), שהוא סוג של מגזין דו שנתי קשיח כריכה, שלטענתה, טרם נראה מגזין כמותו. צוות המגזין, מורכב מאסופה של צלמים, כותבים וסטייליסטים מוכשרים שהיא עצמה צדה והעניקה להם את ההזדמנות הראשונה בביזנס, ממש כפי שעשתה בווג הפריזאי, מאז שהחלה לערוך אותו ב2001. היא עצמה, אגב, פתחה את הדלת בפני עמנואל אלט, שעלתה על יוצריה והייתה המלפפון שהכה את העורכת הראשית לאחר שירשה את כסאה. על המגזין היא החלה לעבוד מוקדם יותר השנה, במקביל לשיתופי הפעולה שלה עם מגזינים מתחרים, כדוגמת V ו-VMAN, עבורם היא סגננה את הפקות השער לחודש הקרוב.

(Carine Roitfeld after she had her "personality drink", Photo by Jeremy Kost)

חוץ מההשתלטות המטאורית של רויטפלד על דוכני המגזינים, ב 6 לספטמבר, תורגש נוכחותה גם בסניפי M.A.C ברחבי העולם עם השקת הקולקציה שהיא עיצבה עבור המותג. הסטייליסטית בעלת המראה האייקוני, שהפכה למודל על פיו יצק טום פורד ויצר את דמותה של האישה של גוצ'י והפך גם ללוק שבלט כמעט על כל מסלול בחורף 2001 (כפי שזיהתה וכתבה רות לה פרלה ב"ניו יורק טיימס", כשסיקרה את אותה עונת תצוגות) לא התברכה בכישורי איפור וירטואוזיים במיוחד. שערה החלק כקרש מחסה את פניה וחושף רק לעיתים את הכהות הבולטת בעפעפיה, שמעניקה לעיניה מראה של עיני רקון. אלה, יחד עם הרזון הקיצוני של המדמואזל, מעניקים לה מראה די חריג ואקסצנטרי, שאינו מתיישב עם מודל היופי הזוהר והמקובל. לטענתה, אגב, "איפור העיניים נראה הכי טוב בבוקר שאחרי...", כפי שאמרה בראיון לקראת השקת קולקציית האיפור שלה, מה שאומר שמסירי איפור, לא יהיו חלק מהמוצרים שיגיעו לחנויות במסגרת זו.

(מימין- רויטפלד בתמונה שצילמתי בעצמי בפאריז, במהלך שבוע אופנת ההוט קוטור, ינואר 2010, משמאל- רויטפלד ב1999, בתמונה של מריו טסטינו, מתוך הספר של טום פורד)

הסגנון הייחודי של רויטפלד ניחן באופן בו היא עצמה בוחרת להתלבש, אך גם באופן בו היא מלבישה את הדוגמניות בהפקות האופנה עליהן היא חתומה. מראה המשלב ניחוח רוסי (בהשראת מוצאו של אביה), חושניות פריזאית (שירשה כנראה מאימה- היא נהגה למרוח לה את האיילינר בתור ילדה), נונשלאנטיות (שכפתה עליה כנראה האנורקסיה), מיניות (שלמרות שהיא מתעקשת שאינה נימפומנית, ממשיכה לבעור במיטתה שלה ושל בן זוגה ואבי ילדיה, כריסטיאן ריסטיין, אולי משום שמעולם לא נישאה לו), חוצפה וחוסר מעצורים (משהו שכנראה תפסה על הדרך). אולם יותר מההערצה שלי לסטייל והשיק האישי של הגברת, כמו גם עבודתה בווג פאריז ובבית גוצ'י, מרשימות אותי היכולות שלה להרים את עצמה מהעפר לאחר השמועות, הלכלוכים והסקנדלים שליוו את פרישתה הצורמת מווג והדרך בה היא פרשה כנפיים, כמו הספינקס האגדי, והמשיכה לרחף ולעוט במרומי עולם האופנה גם בגולה, על אדמותיה של ניו יורק (שם מתגוררים ילדיה). סיפורי נפילה והשתקמות כאלה, הם שעוררו בי השראה ומילאו אותי בהערצה אמיתית כלפי האישיות שמאחורי פני הדביבון והסגנון שמתבסס על גרביוני ביריות וחצאיות עיפרון. זה נכון שבעידן ה"כפר הגלובלי" של היום, גם האופנה היא גלובלית, והיו לה קשרים גם לפני זה וכו', אבל מי שחששה שלא יזמינו אותה יותר לתצוגות אופנה (ובאמת נעלמה מהשורה הראשונה בהן למשך עונה אחת או שתיים), הצליחה לטהר את שמה ולהפוך מהאדם מושמץ למוערץ. וזהו שינוי תדמיתי שמצדיק כבוד לא בכדי.

(כתבת פרופיל שערך הCNN על קארין רויטפלד בשלושה חלקים)

עבור מי שהתקשה לעקוב- להלן תקציר "מהפרקים הקודמים":

רויטפלד החלה את דרכה כדוגמנית ובטרם מונתה לעורכת המגזין, היא פעלה כסטייליסטית. שיתוף הפעולה שלה עם טום פורד והצלם מריו טסינו עבור המותג גוצ'י, לפני כ20 שנה, הוליד מחדש את המותג המנומנם גוצ'י והפך אותו לצעיר, נחשק ויוקרתי יותר מאשר היה אי פעם. רויטפלד, שימשה כמוזה עבור טום פורד (שהיה אז המעצב הראשי במותג) והייתה אחראית גם על עבודות הסטיילינג (במודעות הפרסומת של המותג, היה פורד מחקה בעיצוביו את סגנון הלבוש שלה והדוגמניות העתיקו את שפת גופה). מינויה של רויטפלד לעורכת המגזין לפני מעל לעשור, גרם ללא מעט אנשים להרים גבה, אולם תוך שנים ספורות, בעזרתם של מספר צלמים, סטייליסטים וכותבים מוכשרים היא הצליחה להוכיח את כישוריה ולהפוך את ווג פריז ללהיט. בתקופתה עלה מחזור המכירות של המגזין ב40%.

(רויטפלד, כבר לא רואה את ווג ממטר. התמונה צולמה במהלך "Fashion Night Out" בפאריז לפני כמה שנים)

עזיבתה של רויטפלד התרחשה בסמיכות לצאת גיליון דצמבר 2011, הידוע לשמצה, אותו ערך טום פורד. התמונות הפרובוקטיביות המציגות זוג זקנים מתעלסים וסימני ליפסטיק מרוחים על ישבנו המקומט של הגבר, עירום רב, ילדות מאופרות בתנוחות מפתות או הפקה נוספת שעסקה בניתוחים פלסטיים בצורה וולגרית וגסה, הצליחו לעורר סערה תקשורתית למרות שלא היו חריגים לקו האסתטי או הקונספטואלי של המגזין. המפרסמים במגזין החלו להעלות את הטענה כי המגזין אינו מספיק מסחרי. תלונותיהם הופנו לכיוון אופיו ואל העובדה כי לא כלל מספיק סחורות מתוצרתם. איומיו של ברנרד ארנו, מנכ"ל חברת LVMH, להפסיק לפרסם במגזין אלא אם יתפוס כיוון מפוקח יותר- היו בין השמועות שבהן נתלתה עזיבתה של רויטפלד (היא עצמה הפנימה את הלקח גם כן והצהירה כי במגזין נתנה את דעתה גם לאינטרסים של המפרסמים). עוד סיפרו כי דרישות השכר המופרזות של רויטפלד (שביקשה תשלום על ימים שבהן לא נכחה במשרד) והסכסוך שלה עם בית האופנה בלנסיאגה היו לה גם הם למכשול. רויטפלד הואשמה בניצול תפקידה כעורכת, כאשר שלחה את פריטי קדם הקולקציה של בלנסיאגה (אותם ביקשה להשאיל עבור הפקות אופנה של המגזין) לאחד מלקוחותיה הפרטיים (המותג מקס מרה שגם הופיע על דפי הווג הצרפתי הרבה מעבר לאימפקט האופנתי או הכלכלי שלו). כל אחד מהפריטים הופיע במבחר של מקס מרה ורויטפלד, יחד עם כל צוות המגזין- הוחרמו ולא הוזמנו יותר לתצוגות של בית בלנסיאגה (אל דאגה, הצדדים הספיקו ליישב את ההדורים מאז).

(למטה- מימין- בפרווה של ריק אונס, משמאל- בטרנץ' של מרג'יאלה)

אם חשבתם שאני היחיד שהיה מוכן להיכנס לסנדלי הגלדיאטורים השחורים של אליה, החביבים במיוחד על רויטפלד, למעילי הפרווה של ריק אוונס או לטרנצ'ים של מרג'יאלה אותם היא לובשת מדי עונת תצוגות, אתם טועים. את הבלוג I want to be a Roitfeld, המגולל כל התפתחות בחייהם של רויטפלד וילדיה (ג'וליה, שהפכה לאם לא מזמן והעניקה לרויטפלד את התואר הבלתי נחשק "סבתא", וולדימיר, אמן, שיוצא עם ג'יובנה בוטגביליה, דוגמנית עבר, קולגה של אימו וסטייליסטית שעבדה בין השאר גם בווג האיטלקי- ואין לי מושג איך היא מתמודדת עם הדימוי של בנה ושל בוטגביליה במיטה...). לאחרונה נתקלתי גם בפורום מ-ע-ו-ל-ה, שכולל כמעט כל הפקת אופנה שפורסמה בווג הצרפתי בתקופת שניצוחה של רויטפלד על המגזין, לצד כתבות וציטוטים מרתקים ומעשירים מאותה העת. אני עצמי, אספן צנוע של המגזינים עליהם היא חתומה, עברתי על כל 53 העמודים של פורום זה בשקיקה והנאה רבה. אפשר ללמוד ממנו המון על הסגנון, הטעם והמאפיינים המיוחדים של הלוק הרויטפלדי, כמו גם השקפת הסטיילינג של העורכת שהפכה בעצמה לאייקון אופנה בלתי מעורער.

יום רביעי, 1 באוגוסט 2012

מה עדיין לא נאמר על קוקו שאנל?

את גבריאל (קוקו) שאנל לא צריך להציג בפני אף אחד, שמה של המעצבת הצרפתייה שנולדה החודש בדיוק לפני 129 שנים, בעיר קטנה על גדות נהר הלואה, ממשיך ללכת לפניה גם 41 שנים לאחר מותה. חובבי האופנה ממשיכים להעריץ אתה, ללבוש את "חליפות השאנל" (עשויות בד טוויד), לשאת את "תיקי השאנל" (תיקי קווילט עם רצועות העשויות חוליות מתכת), לנעול את "נעלי השאנל" (נעלי סירה בהירות עם חוטם מושחר) ולהתבשם בבושם האגדי של המעצבת, N CHANEL, שהתפרסם בהיותו הדבר היחיד שמרלין מונרו הייתה מכסה בו את גופה בשעת שינה. כיום, כחמישה דורות אחריה, ממשיכים מעצבי העל ורשותות האופנה בנות זמנינו לסגוד לאישה ששינתה את מהות האופנה שהכירו לפניה, קבעה סטנדרטים חדשים בתחומי שיווק האופנה והצליחה להפוך את עיצוביה, לא פחות מאשר את עצמה, לאייקונים אל זמניים שיזכו כנראה לחיי נצח.


קוקו שאנל נולדה לזוג הורים עניים ואיבדה את אימה שחלתה בדלקת ריאות בגיל 12. אביה, שהיה רוכל פשוט, פיזר אותה ואת ששת אחיה בבתי היתומים ברחבי צרפת. היא מתוארת כבעלת טמפרמנט חריף, מלאת מרץ, שנהגה להקיף את עצמה בשקרים: הסתירה את שורשיה והכחישה מכל תוקף את עברה האמיתי (בתעודת הלידה, נרשם שם משפחתה כ"שאזנל", דבר שהקשה על היסטוריוני האופנה להתחקות אחר מקורותיה וזהותה), הסתירה את שורשיה, העובדה שגדלה בבית יתומים או את עברה העני ונהגה לומר שגילה צעיר ב10 שנים מגילה האמיתי. לטענתה, "קוקו" היה שם החיבה שהעניק לה אביה, למרות שהיסטוריוני האופנה סוברים כי מדובר בשמו של כלב בשיר שנהגה שאנל לשיר בתקופת נעוריה, כשהייתה זמרת קאן קאן. אחרים סוברים כי מדובר בקיצור המילה "
Coquette", שמשמעה "Kept Woman".

(שאנל בפעולה - שנות השבעים)

רבים זוכרים את קוקו שאנל כפמיניסטית, הראשונה שהציעה באופן מהפכני את המכנסיים כפריט הרלוונטי גם למלתחה הנשית ושחררה את האישה מהמחוך כאשר החלה לעצב שמלות בעלות גזרות ישרות, רחוקות מהגוף, משוחררות וחופשיות יותר בתחילת שנות העשרים לאחר שהטיפה ללקוחותיה להיפטר מהמחטבים המיושנים. הצללית שיצרה נתנה ביטוי למימדיה הטבעיים של האישה מבלי לכלוא אותה בחצאיות ארוכות ובמחוכים. קרדיגן הצמר הארוג, חולצות הפסים ושריגי הגולף הפשוטים שיצרה, היו הפריטים הבסיסיים שלטענתה הכרחיים בכל מלתחה. היא גם הייתה בין ראשוני המעצבים שהחלו להשתמש בבד הג'רזי, (סוג טקסטיל גמיש, נמתח וזול שעד לאותה העת היה נפוץ בעיקר בתעשיית ההלבשה התחתונה לגברים), ועיצבה ממנו מקטורנים עבור נשים בהשראת המקטורנים של אחד ממאהביה. אולם למרות שעיצוביה גילמו בחובם את עקרונות האנדרוגיניות החלוציים, תפיסת החיים האישית של שאנל הייתה פרימיטיבית ושמרנית. את קריירת העיצוב המצליחה שלה, ביססה שאנל על מרצם והונם של מאהביה לאורח השנים. קשריו של האחד שילבו אותה בחוגים האלטיסטים בפאריס וכספו של האחר קנו לה את האטלייה הראשון שלה ב בRue Cambon 31, פריז (כמעצבת כובעים). המאהבים הבאים, המשיכו לתדלק בכספם וקשריהם את מפעל החיים של הגברת שלא בכדי נקראה "אישה שמורה". לבסוף, היא הפסידה את כל מפעל חייה ונותרה עם נתח זעום של 10% בודדים מבית האופנה הנושא את שמה.


(המדמואזל)

בדי הג'רזי, הטוויד ומשי הסאטן הם בין הבדים שהפכו למזוהים איתה ונקשרים בשמה עד היום. החצאיות והשמלות בעיצובה הסתיימו מאחורי הברך, כיוון שתעבה את בירכיה של האישה. את היוקרה והתחכום בחרה שאנל להעביר באמצעות התפרים הפנימיים ובגזרות המתוחכמות: הכתפיים והשרוולים היו החלקים שקיבלו את תשומת הלב הרבה ביותר והמותניים במעילי הטוויד זכו לדרגת גימור מושלמת ושרשרת מתכת הושחלה במקטורנים על מנת להקנות להם משקל והתאמה מרבית לקימורי הגוף. השמלה הקטנה והשחורה שעיצבה, זכתה אף לראשי תיבות משל עצמה, LBD, והפכה לסנסציה. הסברה הרווחת היא שמדובר באחת מהמצאותיה הבלעדיות של המדמואזל שאנל, אולם על פי דעתם של היסטוריוני אופנה אחדים, שאנל גנבה את הרעיון הגאוני מליידי מדלן ויונט (קוטוריירית שפעלה באותה התקופה במקביל לקוקו).

(שאנל מקשקשת קצת על אופנה... לא צריך להבין צרפתית כדי לספוג קצת מהטמפרמנט והאדיטוד)

שאנל נהגה לומר כי נשים נראות תמיד "אובר דרסד" אך לעולם אינן אלגנטיות מספיק. היא צודדה ועודדה את לקוחותיה לענוד תכשיטים מזויפים, עשויי פנינים מלאכותיות וקריסטלים זולים (אותם לבשה בעצמה) והנחתה אותן להסיר פריט לבוש אחד כאשר הן מביטות על עצמן במראה לפני שיוצאות מביתן. לטענתו של אלכסנדר ווסילייב, היסטוריון ומרצה אופנה, את עיצובי התכשיטים שלה, העתיקה שאנל מהסיכות שענדו לראשן כמה מהעובדות הרוסיות שלה שהשתייכו למשפחות אריסטוקרטיות ונמלטו לפריז לאחר רצח הצאר.

אולם למרות כל הלכלוכים והסיפורים על אישיות גבולית בעייתית, שנהגה להתחצף ללקוחותיה ולרדות בדוגמניות שצעדו עבורה או בתופרות שעבדו עימה, מדובר בגאונה אמיתית, פרסונה אצילית מלאת תושייה שהצליחה לבנות את עצמה מכלום ולהמציא את עצמה כאחת הדמויות המוערצות בהיסטוריה יותר מפעם אחת בחייה. בתקופת מלה"ע השנייה, נאלצה שאנל לסגור את סלון העיצוב שלה ברו קמבון והסתגרה בסוויטה שלה במלון הריץ' הצרפתי. לטענתה, לא היה זה הזמן להתעסק באופנה (בתקופה זו, הספיקה להסתבך בפרשיה מדינית, נאסרה ואף הואשמה בריגול לטובת הנאצים). לאחר המלחמה, בשנות החמישים, חזרה לסצנת האופנה הפריזאית (שנשלטה על ידי קוטוריירים כמו כריסטיאן דיור וכריס טובל בלנסיאגה) אך הצליחה להתרחק מהסגנון האולטרה-נשי ששלט בתקופה ולהגדיר צללית חדשה וישרה יותר בעזרת חליפות הטוויד שעיצבה.


(מודעת בושם שאייר אנדי וורהול)

קוקו הייתה גם הראשונה לזהות את הפוטנציאל שבתעשיית הבישום, כשרקחה ב1921 את הניחוח 5°N CHANEL, אשר ממשיך להיות הבושם הנמכר ביותר בעולם עד היום (הבושם החל כמתנת קריסמס עבור 100 הלקוחות הנבחרות של שאנל והיא עצמה נהגה להתיז אותו על כל דבר סביבה, החל ממטפחות הכיס ועד לאח, אותו הייתה מבעירה בעזרת הבושם). "אישה ללא בושם, לעולם לא תהיה נאהבת", היה אחד המשפטים המפורסמים ששימש את המדמואזל לשיווק הבושם וניגן על מיתרי הצורך של האישה להרגיש נזקקת. חיבתן של הכוכבות ההוליוודיות (כדוגמת מרלין מונרו) לניחוח לא הזיקה גם היא. כיום, בושם זה לא רק שמהווה חלק נכבד מנתחי הרווחים המחזיקים את המותג (שמעולם אינה חושפת את שווי מניותיה), אלא גם הצדקה קיומית לחווה חקלאית שלמה בצרפת, Le petit Campadieu (חווה קטנה של אלוהים), המספקת 25 טונות פרחי יסמין ו50 טונות ורדים עבור הבושם האגדי.

(דנה פרימן מדגמנת קוקו שאנל)

כיום, ממשיך המותג של שאנל לחיות ולבעוט גם לאחר מותה תחת ניהולו האומנותי של קארל לגרפלד (שהואיל לפרוש מבית האופנה "קלואי" ב1983על מנת לקבל לידיו את מושכות בית שאנל). לגרפלד, הצליח להבעיר מחדש את תשוקתם של חובבי האופנה ברחבי העולם כלפי המותג והפך את בית שאנל שנותר מנומנם קמעה לאחר מותה של מיסדתו ב1971, לנחשק בשנית. ההבנה העמוקה של לגרפלד לגבי תרבות ההווה ותעשיית מוצרי היוקרה הם אלה שהנחו אותו להשתמש באלמנטים קלאסיים המזוהים עם שאנל ולהפוך אותם לאובייקטים המשתלבים בעיצובים עכשוויים. כך, המס' 5, לוגו ה C הכפול, בדי הטוויד (שממשיכים להיטוות עד היום על ידי מדאם Puzieux, איכרית קשת יום המתגוררת בפרברי פריז והכירה בעצמה את שאנל בצעירותה), פרחי הקמיליות (הפרח האהוב על שאנל) ואפילו בקבוקי הבושם, מוצאים עצמם בעשרות וריאציות על בגדים, אביזרים ותכשיטים שהוא מעצב עבור המותג. וכל זאת תוך כדי שהוא מטביע את חותמו ומתרגם את מראהו שלו עצמו אל הקולקציות הצועדות על המסלול, ממש כפי שעשתה המדמואזל בעצמה.

הכתבה, בליווי הפקת האופנה מהפוסט הקודם, פורסמה בגיליון אוגוסט 2012 של המגזין "Belle Mode".

דנה פרימן - יותר שאנל מקוקו שאנל!

כשהחלטתי שאת הטור צריכה ללוות הפקת אופנה, היה לי ברור מי תהיה הדוגמנית- דנה פרימן!

איפור: מורן אלון
אופנה: זהר פורמן

ג'קט הטוויד, וחצאית באורך ברך, (שנות 60-70)-
הלוק הזה הוא אחד הלוקים המפורסמים ביותר של קוקו שאנל, שהייתה מעשנת כבדה ולא הסכימה לכבות את הסיגריה אפילו בתצוגות אופנה, ראיונות מול עיתונאים או צילומים. על צווארה קשור סרט סאטן רחב שאפיין את סגנון הלבוש שלה ואת עיצוביה ושרשרת עליה בקבוקון הבושם הנמכר ביותר בכל הזמנים, "שאנל 5" (המספר 5 היה מספר המזל שלה והבושם גם הוא משך לחייה לא מעט מזל וכסף). את תיק מדגם "אלמה" של לואי ויטון, הזמינה שאנל ב1925 ונשאה אותו על זרועה עד סוף ימיה. התיק ממשיך להיות מיוצר עד היום בשלל וריאציות מחדשות.

קרדיטים: 'קט טוויד, "מסימו דוטי", 895, חולצה שחורה, "טופמן", 400 ש"ח, חצאית לבנה, 399.99, וכובע קש, 50 ש"ח, "H&M", תיק מדגם האלמה של "לואי ויטון", 5,800, חגורת פנינים, "קרל לגרפלד" ל"תיאודורה", 500 ש"ח, עגילי פנינים וזהב, "ג'יבנשי" ל"תיאודורה", 400 ש"ח, שרשרת עם טליון בצורת בקבוקוןשל "שאנל 5", אוסף פרטי, שתי סיכות דש, "אבגד", 200 לסיכה.

כל אישה חייבת שמלה שחורה קטנה אחת בארון" הוא אחד מהציטוטים המפורסמים ביותר המיוחסים לקוקו שאנל.
הכובע בתמונה, קרן וולף, בעל גזרה אופיינית לתקופה בה החלה שאנל את דרכה כמעצבת כובעים.
תיק הקווילט השחור והקטן עם רצועת חוליות המתכת (קרולינה הררה)- עוד קלסיקה שאנלית שממשיכה לחיות הרבה אחריה. ג'קט הטוויד השחור- פריט שהפך לאייקוני ועומד במרכזו של ספר שהוציאו קרל לגרפלד עבור בית שאנל וראה אור לפני כמה חודשים (על הכריכה מצולמת קארין רויטפלד). פנינים הן אולי התכשיט המזוהה ביותר עם קוקו שאנל, כמו גם הכפפות הלבנות שלה.

קרדיטים: שמלת תחקה שחורה, "Bruce Field", שנקר 11, הרצליה פיתוח, 295 ש"ח, ז'קט טוויד שחור, "דיור" אוסף פרטי, סנדלי עקב של "פוצ'י" ל"מיכל ומורן", 2,340, ענק פנינים, "מיכל נגרין", 1199, שרשרת פנינים, "אלדו", 69 ש"ח, צמיד פנינים, אוסף פרטי, כובע, "קרן וולף", 1150, תיק חוליות מתכת, "קרולינה הררה", 1510, עגילי פנינים, "קרן וולף", 520, כפפות, "קרן וולף", 520, חגורת וניל שחורה, "איב סאן לורן", אוסף פרטי, סיכות דש, "אבגד", 200 לסיכה.
טוויד, פנינים וחוליות זהב- (שנות ה80-90).
לאחר מינויו ב1983, מצליח קרל לגרפלד להפיח רוח חדשה במותג שנותר מנומנם לאחר מתה של קוקו והופך אותו שוב לנחשק באמצעות שימוש בפריטים האייקונים שלה. טוויד, פנינים, שרשראות של חוליות מתכת, תיקי קווילט בשלל ווריאציות ונעלי סירה בעלות חותם בצבע מנוגד לשאר הנעל.

קרדיטים: מעיל טוויד, זארה, 749, חולצת שיפון, טופשופ, 299.99, מכנסי ג'ינס, טופשופ, 399.99, נעלי בובה, מסימו גוטי, 475 ש"ח, תיק קווילט, לוני וינטג', 200 ש"ח, עגילים, תיאודורה, 120 ש"ח, שרשרת ג'יבנשי לתיאודורה, 600 ש"ח, שרשראות פנינים וכדורי זהב, "אבגד"250 ש"ח לשרשרת, חגורת חוליות, "אבגד", 35 ש"ח, שתי טבעות זהב, "אבגד", 70 ש"ח לטבעת, טבעת פרח, אבגד, 200 ש"ח.
קרל לגרפלד (שנות האלפיים)
לאחר שביסס את מעמדו במותג, נוהג קרל לגרפלד בדומה לשאנל עצמה, לשאוב השראה מסגנון הלבוש הפרטי שלו בעודו מעצב את הקולקציה עבור המותג שאנל. לא פעם כללו הקולקציות של שאנל בעשור האחרון מוטיבים מארונו הפרטי של לגרפלד כדוגמת כפפות האופנוענים עם האצבעות החשופות (שמסייעות לו להסתיר את אצבעותיו הקצרות), חולצות צווארונים גבוהים (שנועדו להסתיר את עודפי העור שנותרו לאחר שהשיל כ40 ק"ג ממשקלו בתחילת העשור), משקפי שמש (שנועדו להסתיר את פזילתו), מכנסי עור בגזרה צרה ועוד.

קרדיטים: מכנסיים דמויי עור, 169.9 ש"ח, מעיל כסוף, 379 ש"ח, זארה, חולצה לבנה מכופתרת 299.99, מסימו דוטי, חגורת עור, וינטג' גוצ'י, כפפות עור וניטים, שרשרת כסף, סרט סאטן, משקפי שמש של לנווין עבור H&M, אוסף פרטי.