פרידה ממגזין האופנה של המדינה

בשבוע שעבר נשלח אלי מייל מאת מפיקת המערכת של המגזין BELLEMODE, שבישר על סגירתו של המגזין. התחלתי לכתוב במגזין BELLE כבר מהגיליון השני, לאחר שנסגר לתקופה קצרה לאור תביעה של מגזין ELLE וחזר שמו הנוכחי לאחר דיונים בבית המשפט העליון. מאז, הכתיבה עבור המגזין הייתה משמעותית עבורי לא פחות מאשר אני הייתי משמעותי עבורו. כתבתי כתבות אורך ורוחב, על מעצבים, על מותגים, על מגמות, על תצוגות, על נסיכות, על חתונות, על תרבויות, על סרטים, על נסיעות ועוד. נפגשתי וראיינתי מעצבים מובילים ושאר בכירים בתעשיית האופנה, קיבלתי אינספור תגובות, תודות וכתבות התוכן שלי זכו ללא מעט מחמאות (לעיתים אף הצלחתי ללמד אנשי יח"צ מספר דברים על המותג אותו הם יצגו). הגשמתי חלומות והמגזין אפילו פתח בפניי כמה דלתות. זה נכון שלאורך התקופה בה כתבתי בו, לא הייתי אולי שבע רצון מיתר התכנים, מהעריכה, מהעיצוב הגרפי או מהסגנון הכללי בו, אבל הייתי שלם עם הדברים אותם כתבתי ועמדתי מאחוריהם באופן מלא. 

BELLE- הגיליון הראשון

בל מוד, הוקם כמגזין חלוצי אמצע שנת 2010, בתקופה שבה היו רק עיתוני נשים, כשאופנה הייתה רק עוד מדור שנבלע בין שפע מדורים על בישולים, יחסים, ילדים, קריירה, רכילויות ושאר ירקות ב"את" או "לאישה". הערכתי את מייסדו, ג'קי בן זקן (למרות היותו דמות מפוקפקת בחברה הישראלית), על כך שראה באופנה "מיזם", סוג של השקעה. העובדה כי הגיע מעולם הקשור לאופנה רק דרך הדוגמניות היוצאות עם שחקני הכדורגל מעולמו שלו, הפכו את בחירתו לשים את כספו בעולם זה לראויה להערכה בעיניי. הרגשתי שהוא, כמוני, מצליח לראות את הפוטנציאל הטמון בתחום זה, האפשריות האינסופיות והצורך לבסס ולמנף את האופנה בישראל מתוך שאיפה להדביק את השגשוג של התחום במדינות שמעבר לים. הוצאות מתחרות אחרות, השכילו גם הן לראות את הפוטנציאל שבמגזיני אופנה, וכך, לאחר הקמתו של בל מוד, לבלבו להם שפע מגזינים מתחרים; מגזין ""GO הפך לGOstyle"", והייצוג היחסי של עמודי האופנה ב"את" ו"לאשה" גדל גם הוא בצורה משמעותית.

כמה החלטות שגויות לאחר מכן, כדוגמת מינוי ראשון של עורכת ראשית (#1) שלא הייתה כל כך מקצועית, בזבזנית ויש לומר גם חסרת טעם (בלשון המעטה), שתוך זמן קצר גם הסתכסכה עם כל התעשייה- הובילו את המגזין להפסדים נוראיים ותדמית נוראית עוד יותר. עורכת המשנה שמונתה במקומה (#2), נותרה בלי הרבה חזון או ידע מקצועי והרבה מידי "באלגן לוהט". הניהול הכושל הוביל את המגזין להתגלגל לידיו של טייקון המגזינים, "מוטו תקשורת", שבסופו של דבר, כמו כל ארגון קפיטליסטי שמגלגל כספים כמו אוליגרך רוסי ודופק כמו שעון שוויצרי, שם לעצמו את "המכירות" כמטרה נעלה, תוך שהוא רומס את ערכיו ויחודו של המגזין או כל ערך אופנתי מוסף שהיה לו. עורכת עבר בקוסמופוליטן ישראל, מוקמה בכיסא הEIC (Editor In Chief) (#3) ושלושת ה"סמכים" – סקס, סלבס וסיילס- הפכו למילות המפתח שעמדו לנגד עיניה בבואה להוציא את המגזין.

לא כל אחד יכול להיות אנה וינטור

יחד עם הרצון להגדיל את המכירות, בא גם הצורך להנמיך את התכנים במגזין, להפשיט אותם ממקצועיותם ומאופיים האופנתי ולקרב אותם להמונים. שכן, על מנת להגיע לאזור הרחב ביותר בעקומת גאוס, צריך להתקדם אחורה, לכיוון האפס. כל הניסיונות לסטות מקו זה, סוכלו על ידי מנהלי המגזין, וכך, עורכת מחליפה שמונתה לעורכת הראשית (#4) למשך חודשיים בלבד (בזמן שהקודמת הייתה בחופשת לידה) פוטרה בטענה כי היא "מכוונת גבוה מידי". לי, כמוהה, לא נותר הרבה מקום במגזין. הצרכים בכתבות פופולאריות ורדודות לא הותיר עבורי כל עניין להיות חלק ממנו. נאמר לי שהכתבות העמוקות והמקצועיות שעסקו בליבת האם של האופנה, אינן רלוונטיות לחזון החדש של המגזין. ואני, סירבתי לרדת לזנות ולכתוב עבור תשלום על נושאים רדודים ושטחיים שלא כיבדו לא את המגזין ובטח שלא אותי. למעשה, הידיעה על סגירתו, עוררה בליבי תחושה של הקלה משמעותית, היא ביטלה את תחושות האשם שלי על כך שאינני חלק ממנו עוד ונראתה לי טבעית וצודקת, חלק מתהליך אבולוציוני בנאלי, שבו "החזק שורד". 

מתוך הפקת אופנה שעשיתי עבור המגזין

Publisheb in Belle Mode, January 2013

Photography: Gilad Bar Shalev 

Models: Shiran & Irena for Déjàvu 

Hair & Makeup: Ben Revivo 

Fashion: Zohar Furman

לא מדובר בשיר קינה על גורלה המר של העיתונות המודפסת ודעיכתו/מותו של "הפרינט", אלא מקרה פרטי, סיפור הוגן על נפילתו של מגזין עם תוכנית אם מבריקה, שהלך לאיבוד בתרגום לאחר שטעה מספר פעמים בדרכו להגשים אותה. אני חושב שבעולם התחרותי של היום, בו כבר חשבו על הכל, המציאו את הכל ודאגו שיהיה שפע רב ממנו- אין מקום לכל דבר העומד בגדר "עודף" ו-"מיותר". מה שאנחנו בטוח לא צריכים הוא "עוד אחד" מההרבה שכבר יש לנו, אלא מעט ממה שאין. אם אין לך שום ערך מוסף להציע, מוטב שתנתב את האנרגיה לתחום אחר. אני סבור ובטוח כי מקומה של העיתונות המודפסת עדיין שריר וקיים, הוא מעוגן "בקוד הגנטי שלנו", מתוקף בצורך שלנו לחוש את הנייר הכתוב ולחוות את הטקסט במספר חושים, בהרגלים שסיגלנו לעצמינו והתקבעו עמוק בתוכנו. יחד עם זאת, שומה עליהם להצדיק את קיומם היטב, נוכח תנאי המציאות החדשה בעולם הדיגיטאלי, המודרני והשופע.      

פוסט מסוג זה לא יהיה שלם ללא תודה, לכל האנשים שהיו חלק מהמערכת של המגזין- לדורותיו, ללא יוצא מהכלל- אלה שהסכמתי איתם יותר וגם אלה שהסכמתי איתם פחות, כי מכל מלמדי השכלתי. תודה על ההזדמנות, הניסיון, ההנאה והשיעורים החשובים מפז שהענקתם לי. כי הכתיבה, ההתמודדות מולכם והחוויות שצברתי רק הוסיפו למאגר שיקרא יום אחד "ניסיון החיים" שלי, חלק מההיסטוריה האישית שלי.

ומי יודע, אולי נתראה בגלגול הבא של המגזין, בתקווה שיהיה מוצלח יותר... 

אה לה פרובינציאל!

ניסיונות של תעשיית האופנה הישראלית להרגיש קצת "חו"ל בארץ", הובילו לשורה של אירועים שכל אחד מהם התברר כמביך יותר מקודמו. התצוגה של רוברטו קוואלי משבוע האופנה בשנה שעברה או התצוגה של מוסקינו בשבוע האופנה האחרון של אופיר לב, סוקרו בתקשורת כמחדלים/כישלונות ארגוניים/בושות והיו אמורים להספיק על מנת שכל בר דעת יבין כי "אופנה ישראלית" צריכה לצאת מישראל (!) ולא להיות מיובאת אליה מחו"ל. שבוע האופנה של מוטי רייף, שהתבסס על מעצבים ישראלים (ואמריקן איגל אחד ממניעים פיננסיים), הצליחו לחזק את הטענה ש"אם אין אני לי- מי לי" וכי בישראל יש אופנה מספיק טובה על מנת להחזיק שבוע אופנה. 

ישבן - חלק מדגם "השיריון" של טיירי מוגלר, שנות ה90 המוקדמות

אבל יש מי שמסרב ללמוד מטעויות, להכיר בכישלונותיו שלו או ללמוד מטעויות של אחרים. אמש, התקיים אירוע השקת הבושם החדש של ניקול ריידמן. הבחירה של אשת האוליגרך הידועה בפטריוטיותה, לפתוח את האירוע בתצוגת האופנה של המעצב הצרפתי טיירי מוגלר, הייתה חוכמת חלם, לא פחות מאשר לפתוח את "שבוע האופנה הישראלי " בתצוגות אופנה של מעצבים איטלקיים. כמו אלה של האיטלקיים, גם התצוגה של מוגלר, לא כללה דגמים שטרם הוצגו, אלא כאלה שעוצבו על ידי המעצב הוירטואוז בתקופת תור הזהב של בית האופנה שלו, שנות התשעים המוקדמות, כמו גם על ידי יורשיו השונים (רוזמרי רודריגז וניקולה פורמיקטי). אבל העיצובים הגיאומטריים, הפרופורציות החוצניות והאולטרה- נשיות שמאפיינים את דגמיו של המעצב המהווים רק פן אחד מזהותו של בית האופנה. הבשמים של מוגלר, שנאלץ לעזוב את בית האופנה הנושא את שמו לאחר שפוטר מתפקידו כבר בשנת 2003 (על ידי חברת קלרינס, בעלת השליטה במותג), היו אלה שהחזיקו את בית האופנה במשך שנים, גם בתקופת שיא הצלחתו ובמיוחד לאחר מכן. אנג'ל, לדוגמה, הבושם הראשון מבית מוגלר שזכה להצלחה מסחררת, גובר מדי פעם על "שאנל 5" ומתברג למקום הראשון ברשימת הבשמים הנמכרים ביותר בצרפת (ביתר המדינות, הוא ממוקם במקום השני). אבל אל תתנו לעובדות להפריע לניקול ריידמן, כשהיא צריכה להשיק בושם עצמאי. ריידמן אולי למדה "שבבון- זה קוף", אבל את השיעור בו לימדו כי "רק חמור חוזר על טעויות של אחרים" היא כנראה הפסידה בזמן שהקיאה בלינצ'סים עם קוויאר וגבינת שמנת בשירותים מרוצפי שיש קררהומנורות קריסטל של בקרה.  

איפה הכבוד העצמי?! טיירי מוגלר על האופרה גארנייר אמצע שנות ה90, פריז 

אבל הטעם הרע לא נגמר רק בבחירה להשתמש בדגמים מיושנים המוצגים מדי שנה, כמו קרקס נודד במזרח אירופה ובסין (מוקדי פעילות המותג) או בעצם הרעיון לשלב בית אופנה המזוהה בעיקר בזכות בשמיו שלו באירוע להשקת בושם מתחרה. על רצפת הפואיה בביתן 10 אשר בגני התערוכה, בו התקיים האירוע, נפרש שטיח דשא מלאכותי, ספות לבנות קושטו בכריות מבדים מטאליים בצבעי פסטל, נגניות נבל ורקדניות ממוצא סובייטי הסתובבו לבושות שמלות פאייטים חושפניות, כשלראשן כלובי זהב כמו בסרט דל תקציב של ציצ'ולינה בשנות ה90 ניצבו בין קשתות פרחים שנראו כמו תפאורה לגן ויקטוריאני בהצגת ילדים בריטית. החלל בו נערכה התצוגה עצמה עוצב בצבעים כהים ותאורה חשוכה והמוזמנים ישבו סביב שולחנות ערוכים באווירת אולם שמחות רוסי, דבר שהיה כנראה הכנה לפיס דלה רזיסטאנס; הופעתו של זמר הפופ הרוסי פיליפ קירקורוב. בהמשך גילו המוזמנים לאירוע, כי אין ארוחות חינם וכי גם בעולמו של האוליגרך הנדיב, לכל דבר יש מחיר; הופעה של כלת השמחה בעצמה. כי אם היא יכולה להוציא שמונה מליון שקלים מכיסה עבור האורחים, המעט שהם יכולים לעשות עבורה בתמורה הוא לשבת בשקט, להקשיב לפלייבק של קולה ולמחוא כפיים, גם אם ירגישו צורך לחתוך לעצמם את האוזניים ולתלוש את העיניים. ההופעות המביכות, התלבושות הגרוטסקיות, והדרגיסטים (על הבמה וגם אלה שהיו בין קהל המוזמנים), חלקם לבושים בבגדים של מוגלר, הבטיחו שגם ההוט קוטור הצרפתי הגבוה ביותר, יראה כמו אולם שמחות לבונטיני ויחתום את האירוע כמביך מאין כמותו.

 

ככה עושים "אובר דה טופ" כמו שצריך- "Cirque D'hiver" תצוגת ההוט קוטור של טיירי מוגלר לחורף 1995/6 וחגיגות ה20 שנים למותג שלו.

 אני לא נכחתי באירוע, ולמרות שאני מאמין שלא ניתן לפסול דבר לפני שמנסים ובוחנים אותו לעומק, היה ברור לי שכאן, מדובר במקרה יוצא מהכלל. אחרי הכל, בעולם של היום, לא צריך להימצא במקום פיזית על מנת לספוג את האווירה - מספיק להציץ בחשבון האינסטגרם של קולגה שמתעקשת להצהיר "הייתי שם", בפייסבוק של חבר חסר תובנה אחר שמתעקש כי מדובר "באירוע הלוהט של השנה" או בתמונות של אמן דראג שבחר להתלבש כמו ריידמן עצמה. יכולתי לדמיין כיצד תחושת האופוריה התיאורטית שצפויה להתקבל מצפייה בתצוגת מעצב העל שהגדיר את שנות התשעים ופרץ דרך למעצבים רבים שבאו אחריו (כדוגמת ג'ון גליאנו, אלכסנדר מקווין או ג'אן פול גוטייה), מתרסקת במבחן המציאות לאחר ההבנה שמדובר בלא יותר מפיאסקו כושל, מלא בפאתוס, פומפוזיות, טעם רע וקיטש מהסוג הלא נכון, כזה שרק יוצאי בריה"מ, נרקסיסטיים ועשירים ככל שיהיו, מסוגלים להעריך. עוד הפריעו לי הבורות שאפפה את כל האירוע, העובדה כי המעצב לא היה חלק מהחברה במשך עשור וחצי וכי רבים מהיושבים בקהל, מדושני עונג ובטוחים כי הם עדים לאירוע היסטורי, בכלל לא הכירו את עבודותיו או את קורותיו של בית האופנה או המעצב. ואכן, שום הון שבעולם לא יכול היה להציל את כבודו של אירוע זה, אלמלא נודע השבוע כי מוגלר עצמו חזר לשמש כמנהל האומנותי של בית האופנה (לאחר פרישתו של פורמיקטי לאחרונה). מאז פרישתו, אגב, בחר המעצב להקדיש את עצמו למטמורפוזה של גופו שלו והתמסר ל"בודי בילדינג" (תמונה חושפניות בלינק). סירבתי להיות חלק מאירוע המהווה תעודת עניות לתעשיית האופנה הישראלית כולה (שרבים ממנה יותר משמחו להשתתף בו), כזה המעיד על לא יותר מאשר הפרובינציאליות שלנו ומשקף במדויק כיצד התעשייה המקומית מצליחה להכשיל את עצמה חדשות לבקרים.

מה נשתנה?

פעם, עוד לפני שפתחתי את הבלוג שלי, מדי עונת תצוגות הייתי נהנה לעבור על התמונות של האורחים/העורכים שישבו בשורה הראשונה. למעשה, אלה היו התמונות אותן הייתי מתחיל לראות עוד לפני שנגשתי בכלל אל הבגדים. פעם, זו הייתה אחת הדרכים הבלעדיות לקבל הצצה אל עולמם, טרם העידן בו קיבלו קרין רויטפלד עמנואל אלט סטטוס של "כוכבי רוק", ולפני שידענו מי זו אנה דלו רוסו. אז, אפילו אנה וינטור עוד נחשבה ל"דמות אניגמטית" שכל שביב מידע שמתגלה עליה, מעורר סנסציה והתרגשות. לאחר שמאסנו בתמונות פפרצי של הסלבריטאים המגיעים לתצוגות, אימצנו את עורכי האופנה היושבים בהן. וכך, ב2007, אסר מרק ג'יקובס, שהיה מזוהה עד אז בצורה הבוטה ביותר עם צעירי וצעירות הוליווד על כניסתם לתצוגותיו. במקביל, התחלפו צלמי הפפרצ'י בבלוגרים וצלמי אופנת רחוב. התמונות שמפיצים לנו עשרות הצלמים הניצבים בפתח הכניסה לתצוגות, מציפות את הרשת מדי יום וחושפות כל פריט לבוש או מחווה של אנשי האופנה עוד לפני שנכנסו לאולם התצוגות. כך, שלאחר שהתיישבו על הספסל, עייפים מהמרדף אחרי אותם צלמים, ולפני שכבים האורות ויוצאות הדוגמניות, לא נותר לאף אחד עניין להצטלם, גם לא להסתכל על התמונות הללו.    

VS.

(למעלה- פי דידי, קלי אוסבורן ושרה ברנהרט בשורה הראשונה של התצוגה של מרק ג'יקובס, ספטמבר 2002, מרי רייט ואשלי אליסן, באותו המקום שנתיים לאחר מכן, למטה- שורה ראשונה בשבוע האופנה לחורף 2001 בפריז)

צילום אופנת הרחוב או החשיפה של האנשים המגיעים לתצוגות, הם לא הדבר היחיד שהשתנה בשנים האחרונות. גם בחוקי השיווק וההפצה חלו תמורות מרחיקות לכת. אם בעבר, נאלצנו לחכות 6 חודשים עד שהבגדים שצעדו על המסלול הספיקו להגיע לחנויות, הרי שכיום, ניתן להזמין אותם כמה ימים לאחר מכן ולקבל אותם 6 שבועות מאוחר יותר, או 22 שבועות מוקדם יותר! (זה כבר תלוי מאיזו זווית אתם בוחרים להסתכל). זאת, תודות לאתרים עסקיים כדוגמת מודה אופרנדי, או למותגים עצמם, שחשו את השינוי בתודעתו של הצרכן האופנתי והזדרזו לספק את המענה (ע"ע המותג ברברי). הרבה לפני כן, יש לציין, בסמוך לרגע שהם עולים בכלל לצפייה בstyle.com, ניתן לראות את אותם הדגמים הבולטים בקולקציות המובילות, נלבשים על ידי אותם האנשים שצופים בתצוגות. אני אפילו לא מתחיל לדבר על רשתות האופנה המהירה, כדוגמת H&M או זארה, שיתרגמו את הבגדים הללו לייצור המוני עוד לפני שנספיק לומר "כריסטובל בלנסיאגה". 

(אופנת רחוב בת זמננו- מימין למעלה- אנה דלו רוסו במעיל פרווה של פראדה כשבוע לאחר שהופיע בתצוגה, תמונת אופנת רחוב של טומי טון, תיק מהקולקציה האחרונה של פנדי בתצלומי אופנת רחוב כמה ימים לאחר התצוגה, ג'יובנה בוטגליה במעיל של רושס שבוע לאחר התצוגה, קרין רויטפלד במעיל של מקס מרה כמה ימים לאחר שצעד על המסלול ומשמאל- קרין רויטפלד מגיעה לתצוגה של ג'יבנשי לחורף 2014 באחד האאוטפיטים עוד לפני שהוצג על המסלול)

 

בחודשים האחרונים עלה לכותרות הדיון על הקצב המסחרר בו גדלים התכנים שמייצרים בוגרים וצלמים חובבנים ברשת. סוזי מנקס הייתה זו שהציתה את הנושא בכתבה שפירסמה במגזין T של הניו יורק טיימס, ואחריה באו התגובות, מתגוננות- מצד הבלוגרים (כמו ליאנדה מדין, המן ריפלרית) או התומכות- מצד הקולגות (כמו טיפ בלנק מstyle.com בסרטון שלמטה). טים בלנק מתאר את המבוכה שחש עבור אותם "גרופים של אופנה", שמגיעים לרחבת הכניסה לאולמות התצוגות לבושים בבגדים אקסצנטרים על מנת למשוך את תשומת ליבם של הצלמים. הרגשה שמוכרת לכל אחד מאיתנו שהספיק להיות נוכח באירוע אופנתי כזה או אחר (אפילו בארץ). תחושת המבוכה מלווה לעיתים קרובות גם בתהייה "האם האדם בחר בכך באופן טבעי, מתוך סגנונו, טעמו והאמונה במה שהוא לובש או שמא מדובר בהצגה?", "תחפושת או הצהרה?". את אותה המבוכה, אני חש הרבה פעמים גם לאחר שראיתי את הדגמים שמציגים מעצבים מסוימים על המסלול. השאלות המלוות נותרות זהות. כך לדוגמה תהיתי לא פעם האם "מישהו מנסה לעבוד עלינו?" כשכתבתי על התצוגות של פראדה, קום דה גרסון, ולאחרונה על הקולקציות של הדי סלימן לסאן לורן (לגבי האחרון, אגב קיים קונצנזוס בקרב העיתונאים אך לא בקרב הקניינים). באותם הפוסטים, הייתי מקפיד לציין שלא משנה עד כמה גרוטסקיים ומשונים נראים הדגמים שהצעידה מוצ'יה על המסלול, תוך חצי שנה, כולנו נתרגל לאהוב אותם ונעורר כמיהה עבורם כאילו היו כליל השלמות.

 

TAKE MY PICTURE from GARAGE Magazine on Vimeo.

הפרספקטיבה הזו, היא בעצם הדבר החשוב ביותר באופנה, שיותר מכל מגמה חברתית אחרת, משתנה באופן תדיר, כל חצי שנה, וכיום, עם קולקציות "קרוז/ריסורט" ו"קדם חורף", "קפסולה" ושיתופי הפעולה אחרים למיניהם, זה קורה אפילו לעיתים קרובות יותר. אבל אנחנו, כבני אדם, נותרנו זהים, וכשם שהמזון, מהיר ככל שיהיה, לא מתעכל מהר יותר רק בגלל שזמן הבישול התקצר, כך גם התקופה שלוקח לנו להתרגל לאסתטיקה חדשה ולאמץ סגנון מקורי, נותר ללא שינוי. דגמים רבים שנתלשו מהדוגמניות שצעדו על המסלול ונלבשים על ידי אותם מצולמי רחוב מבלי שהייתה לנו ההזדמנות לספוג ולנסות להבין אותו, עשויים להיראות לנו לא יותר טוב מאשר תוצר העיכול של מזון בלתי מבושל.

מכת חושך

לפתיחת התערוכה לזכרה של לאה גוטליב במוזיאון העיצוב בחולון, לבשתי גולף לבן ומכנסי כותנה עם פנסים בגזרה גבוהה, שגיהצתי למשעי לכבוד האירוע. רציתי ללבוש משהו לבן, נקי ומינימליסטי, משהו שיזכיר לי את הים ויתחבר לקווים המלוטשים ולפשטות המסוימת שאפיינה את דגמיה של גוטליב (ואולי גם את אופייה) ויוצגו בתערוכת הרטרוספקטיבה לכבודה. כפי שאתם וודאי יודעים, אינני נוהג לדון בבלוג זה במה לבשתי ולמה עשיתי זאת, אולם הפעם, החלטתי לספר על מה שעבר במוחי שלי לפני שהגעתי לתערוכה, מתוך המחשבה שאולי זה יוכל לעזור לי להבין מה עבר במוחם של שאר המבקרים שנכחו בה (סוג של מחשבה מאגית שכזו). 

מקור: Clochic

זו לא הפעם הראשונה שמוזיאון העיצוב מעלה תערוכה שמוקדשת לאופנה, וכמתבקש, מציג לראווה גם בגדים אמיתיים. מה שמאפיין את האופן בו המוצגים מסודרים בחללי המוזיאון, הוא אולי הקרבה הרבה שהוא מאפשר בינם לבין המבקר- בניגוד למוזיאוני תלבושות באירופה או ארה"ב, שם הדגמים מוצגים מאחורי זכוכית, בחולון ראווה או מאחורי מעקה. בחולון, מקבלים המבקרים את ההזדמנות להלך בין המוצגים ולבחון אותם מקרוב ומכל זווית אפשרית, דבר שעשוי להיות מבורך, אם יודעים כיצד לקבל זאת. ואכן, זאת גם אינה הפעם הראשונה שאני יוצא מזועזע מהחופש והחוצפה שבה אנשים מרשים לעצמם לגעת במיצגים. רבים מהם, מעולם לא היו מרשים לעצמם לנהוג כך מחוץ לגבולות ישראל, וגם אם כן, היו ננזפים במהרה רבה כל כך עוד לפני שהיו מספיקים לתרגם ולעבד את הקלט החושי שבמגע. ההתנהגות החשוכה הזו של רבים מהמבקרים, הדגישה את הפרובינציאליות הישראלית, שהתכתבה עם בגדי הפולקלור הכפריים בצד אחד של האולם ועם סיפור ההגדה ו"מכת חושך" שהזכירה לי קולקציית מצריים מהצד השני.   

(קולקציית "עדיי הנילוס" (1995) וקולקציית "נפרטיטי" (1999))

בתערוכה הנוכחית, הדבר צרם והפריע לי עוד יותר, ראשית כיוון שמדובר בארכיון בגדים שנוצרו לפני כ20-30 שנה, הם עדינים, מתקלים ואין שני להם. בתקופתה השנייה בגוטקס (לאחר שהחברה נקנתה והיא עזבה ושוב חזרה), הקפידה הגברת גוטליב לאסוף דגם אחד מכל עיצוב אותו יצרה לאחר ניסיון מר, כאשר הבעלים החדשים החליטו בטיפשותם לזרוק את כל הארכיון רב השנים שלה. כתמי האצבעות השמנוניות ואת האזורים הדהויים שהותירה החומציות והלחות שלהן, שאינה מורגשת כעת, יותירו חותם רק בעוד זמן רב על הדגמים הללו ויחתימו דגמים יקרי ערך בעלי חשיבות תרבותית והיסטורית בסיפור התפתחות האופנה הישראלית. ההתנהגות החטטנית (שיכולה להתפרש בנסיבות אחרות גם כסקרנות בריאה) ומשולחת הרסן הזו, אפיינה רבים מהמבקרים, ללא הבדלי דת, גזע, מין, גיל או מעמד סוציו אקונומי. 

(קולקציית "ירושלים של זהב")

אבל הבורות של המבקרים, הייתה רק רמז לבורות של האנשים שבידם הופקדה המורשת של גב' גוטליב, אוצר רב ערך תרבותי וחברתי. מנהלת הארכיב מטעם גוטליב עצמה, שלחה את כל הדגמים לניקוי יבש, כפי שסיפרה לי טלי קושניר (בעלת חנות היד השניה "המחתרת" ומומחית בבגדי וינטג' ולבוש תקופתי בחסד ולא בזכות- שגם התנדבה לסייע בהעמדת התערוכה הנוכחית). את הנזק הבלתי אמצעי בהווה (הרס הקאפים, פרימת תפרים ופגיעה ברקמות ובחרוזים שעל הדגמים), נאלצה קושניר לשקם בעצמה במשך שעות. קושניר גם התעקשה שכל הנוגעים בדבר העמדת התערוכה ובאים במגע פיזי עם הבגדים ילבשו כפפות, דרישה שלמרות שנראית לגיטימית ומקצועית, התקבלה בחוסר הבנה על ידי הצוות שאיתו עבדה. 

("אם אין אנסטגרם- לא היית שם"- מימין- פראו, משמאל- איור של מולי גראד)

האופן בו הייתה מוצגת התערוכה מצא חן בעיני מאוד; בגלריה העליונה הוצגו בובות טורסו שחורות חסרות פנים שהולבשו בעיצובים הצבעוניים והרבגוניים של לאה גוטליב וחולקו לקבוצות נושא לפי שנים והשראות. הן הזכירו לי את בובות הפלסטיק הדו ממדיות שניצבות היום בחלונות ראווה של חנויות הפזורות בדרום תל אביב (רחוב יפו/אילת/עליה) ונחשבו לברירת המחדל לפני 30 שנה, בתקופה שבה "ויזואל מרצ'נדייסינג" עדיין לא נחשב למקצוע. מדף עצום השתרע לאורכו של קיר הסמוך לכניסה לגלריה והציג את אוסף ספרי האומנות, העיצוב והאופנה הפרטי והעצום של הגב' גוטליב, מה שלא הותיר ספק לגבי מקורות ההשראה של הדגמים שניצבו מנגד. דגה, ואן גוך, גוגן, מונה, מצאו את דרכם להדפסים על בגדי ים ויריעות בד שעוצבו לפראו. בין הספרים הוצגו גם תמונות ממוסגרות מאלבומה האישי של המעצבת ותיבלו את האומנות בטעימות מסיפור חייה. משהו בצורת ההעמדה של הדגמים היה מאוד קורקטי ופשוט, אבל לא פשטני, משהו דידקטי ומסודר, נטול ראוותנות מיותרת וגימיקים מאוסים, שהיו חסרים לרבים מהמבקרים שהתרגלו לתערוכות הגרנדיוזיות במטרופולין. היעדרם תאם את המקום כמו גם את הנושא לתערוכה. 

(עוד אנסטגרם- מימין- מדף הספרים, משמאל- תצוגה מהעבר)

העובדה כי גוטליב שאבה השראה מעולם האומנות, מפולקלור של תרבויות מקומיות או אחרות (קולקציית "צ'רדש" בהשראת הונגריה, "נפרטיטי" בהשראת מצריים או "ירושלים של זהב"), כמו גם בבגדים עצמם, שיקפו את התמימות המסוימת, הצניעות והפשטות של "ארץ ישראל הטובה" הרחוקה מהקפיטליזם ותעשיית הטרנדים הנדושים. יתכן כי היותה שונה, ייחודית ומגובשת כל כך מבחינת סגנונה, הצליחה גוטליב לפרוץ את גבולות ישראל ולהפוך לשם דבר בעולם כולו. כיום, הרצון של מעצבי ארצנו לישר קו עם העולם מבטל את הצורך למקוריות וייחוד, דבר שעשוי להיות המכשול העיקרי שגם מונע מהם באופן פרדוקסאלי לזכות בהצלחה הבינלאומית הנכספת. המירוץ של מעצבים ישראל להצלחה מעבר לים וההתחקות  אחר דרכם של מעצבי על כדוגמת גליאנו או מקווין, גוזל מהם את חדוות היצירתיות והמקוריות ומונע מעניהם לראות את האור שבדרכם של מעצבים מקומיים שהצליחו בעבר ומהווה אולי מכשול בדרכם.  מעצבים שישכילו לקבל את המסר הזה מהמורשת שהנחילה לנו גוטליב, עשוי להשתכר בתהילה שקרובה לזו שאפיינה אותה בעצמה.  

ענייני נומנקלטורה-

בערב פתיחת התערוכה, שתנעל אגב ב4 למאי, קושטה רחבת המוזיאון בפרחים מלאכותיים גדולי מימדים בדמות חרציות שהתכתבו עם שם התערוכה, "הגברת עם החרציות". השם, נלקח מסיפור חייה של גוטליב, שבתקופת השואה, הייתה נוהגת לבקר את בעלה, ארמין, נצר למשפחת יצרני מעילים שנשלח למחנה עבודה, כשהיא נושאת זר חרציות ענק אליו תחבה את ראשה על מנת שלא יזהו אותה. כשעלו השניים לארץ, נאלצו להתאים את השניים את משלח ידם לתנאי המציאות והאקלים הישראלי, וכך שונה "הספציאליטה" ממעילי גשם לבגדי ים. המשך הסיפור (ההצלחה העולמית וכו') כבר ידוע לכולנו. 

 (המפעל)

שם התערוכה הוא גם, "מיסנומר" של הרומאן הרוסי, "הגברת עם הקמיליות" שכתב דיומא, מה שלא אפשר לי לברוח מהאסוציאציה למעצבת אופנה אחרת, הפעם בינלאומית, שהפכה את פרחי הקמיליה לסימן ההיכר שלה וקורותיה, בניגוד לאלה של גוטליב, ידועים לכולנו היטב, בין אם בזכות סרטי האופנה האינסופיים או הפוסטים הרבים שהקדשתי לה. כפי שבוודאי ניחשתם, מדובר בקוקו שאנל. וזו לא ההקבלה היחידה, מעבר למורשת האופנתית שהצליחו להותיר אחריהן (כל אחת במימדים אחרים ובתרבות שלה), לשתיהן נמצאו "ממשיכי דרך"; אולם בעוד שקרל לגרפלד ממשיך לפזר פרחי קמיליות על כל פריט עיצובי שעוזב את שערי הסטודיו של בית שאנל, מולי גראד (המעצבת הראשית לבית גוטקס) מנסה להרחיק ולבדל את בגדי הים אותם היא מעצבת כמה שיותר מכל הקשור לגוטליב או לפרחי החרציות שלה. גם בתערוכה הופרדו גוטקס בתקופתה של גוטליב וגוטקס כיום לשתי גלריות נפרדות, באחת מוצג מפעל חייה של גוטליה, ובשניה, איוריה של מולי גראד. 

(הגברת גוטליב)

ואם כבר הזכרנו את סיפור ההגדה, אז...

חג שמח!

כוכבים נופלים בשמי פריז- שבוע האופנה לחורף 2013/14

ישנם לא מעט דברים שמוטב היה אילו היו נשארים בתקופה בה הם קרו וממשיכים להיות נחלת העבר בלי לחזור שוב לעולם. הסגנון האופנתי שאפיין את שנות השמונים, הוא ללא ספק דוגמה טובה לכך. זה נכון שבתקופה האחרונה אנו עדים לחזרתן של חלק מהגזרות והפריטים שאפינו את התקופה (כמו הג'מפרים, הטרנינגים והכתפיים המודגשות), אבל כמו בכל תחום בחיים- דברים טובים באים במנות קטנות. אוליבייר רוסטנג, מעצב הבית של בלמן, הוכיח בדיוק את טענה הזו באמצעות קולקציית חורף 2013/14 שהציג בפריז השבוע. התרגום המילולי והנאמנות למאפייני הלבוש באותו עשור נורא, בו גם נולד המעצב הצעיר בן ה27, יצר מלתחה שלמה שנראה כאילו נלקחה מהסדרה "דלאס" או "שושלת"- המקוריות, לא גרסת ההמשך. כריות כתפיים (שיצרו צללית רחבה, רחבה מאוד...רחבה כמו גורילה), מכנסי הרמון, פנסים במכנסיים או חצאיות מותן גבוהה, בדים עם דוגמאות מעויינים וריבועים בצבעי פוקסיה מטאלית (מתוקה עד כדי בחילה), ירוק זרחני רעיל, כסף וזהב, היו "פלאש בק"- רע וחסר טעם- אל העבר.

 

 "שושלת" זה אולי רפרנס רחב מידי, אפשר לצמצם את ההשראה ששאב רוסטנג למלתחה של אלקסיס (ג'ון קולינס) בלבד...

"מחזור 1984"- מאחורי הקלכים בתצוגת האופנה של בלמן לחורף 2013/14 (צילום: סוני ונדולדה)

עגילים עמוסי קריסטלים מאורכים, הזכירו את הנטיפים שעל מנורות השנדליר העצומות שהיו תלויות על תקרות מעוטרות עלי הזהב באולם והיו מצועצעות אפילו יותר מהשנדליר שנרקמה על אחת השמלות מהתצוגה של רף סימונס לכריסטיאן דיור (קולקציה שהייתה מוזרה לטעמי וכללה תיקים מעוטרי איורי רקמה בדמות נעליים או ציורים מטופשים על שמלות שלא ברור מי יסכים לקנות). גם העגילים של שושנה דמרי או עופרה חזה בשנות תהילתן עלו בהקשר זה. רוסטנג, הסביר שהמחשבה על פאריז וצרפת, כמו גם מורשת העשירה והמפוארת של בית האופנה עבורו הוא מעצב, הובילו אותו לגלוש את העבר ולשאוב השראה ממעצבים כמו פוארה וקריסטיאן לקרואה בתקופה שעיצב עבור בית ההוט קוטור פאטו. במהלך גלישה זו, עלה כנראה רוסטנג על גל גדול מידי, כזה שהוביל אותו לעצב קולקציה מיושנת, מנותקת מכל הלך הרוח המינימליסטי או התחכום שקריטי כל כך לעיצובים בהווה והותיר את בלמן בפיגור. פיגור של כ30 שנה אחרי הציביליזציה.

(זה הזמן לציין כי אילו באמת התיימר רוסטנג לעצב קולקציה המגלמת בחובה אופי "פריזאי-צרפתי אמיתי", הייתי מצפה שתראה יותר כמו זו שעיצב פיטר קופינגלנינה ריצ'י או זו של אלבר אלבז ללנווין, שהיו מוצלחות במיוחד). 

Balmain Fall/Winter 2013/14

  Cher! 

(מימין בבלמן, משמאל אצל גרת' פיו)

אלמנט נוסף, או נכון יותר, אולי אפילו "קונספט שלם", שמוטב היה לו להישכח בעבר, אך הופיע בתצוגה של בלמן, הייתה שר, הזמרת. למרות שהקשר שלה לאופנה מתחיל ונגמר ברשימת המתלבשים הגרועים והמעצב היחיד שאת שמו היא מכירה הוא בוב מקי, שגם יצר עבורה תלבושות בטעם רע מספיק כדי למקם אותה ברשימות אלה. שר נראתה לא מעט במהלך בתצוגות שבוע האופנה: פרט לתצוגה של בלמן שם חבשה כובע פרוות טלה צעיר (עם הכיתוב "רוק") ומכנסי מעויינים (מהקולציית הקיץ של המותג)- במראה הפיראט, ניתן היה לראות אותה חובשת כובע פרוות רקון בשורה הראשונה גם אצל ריק אוונס. הנוכחות החריגה של הזמרת בתצוגות האופנה הפריזאיות, גרמה לי לתהות האם מדובר במסע לקידום עצמי והתרברבות בקורס הניתוחים הפלסטיים האחרון שעברה או יוזמה של הפדרציה הצרפתית לאופנה- לקידום המעצבים המציגים בשבוע האופנה הלאומי? למרות נוכחותה הפיזית החריגה והתמוהה, קולה הערב נשמע תואם והלם את תצוגת האופנה של לנווין, כאשר השיר "It's In His Kiss", בביצועה הזמרת, החל להתנגן ברקע (הפעם ללא נוכחותה בקהל).

   

Gareth Pugh Fall/Winter 2013/14

 שר, שישבה גם בשורה הראשונה של גרת' פיו (למרות שהעידה כי מעולם לא שמעה את שמו של המעצב או צפתה בבגדים בעיצובו), לא הייתה הדבר היחיד שהפריע לי בתצוגה של המעצב. בתצוגה בלטו הגזרות הנשיות, בינהן עליוניות מעטפת ושמלות בעלות חצאיות רחבות ומלאות, כאלה שכוכבות בעלות תדמית אפלה כדוגמת אנג'לינה ג'ולי, רוני מארה או כריסטינה ריצ'י היו יותר משמחות ללבוש על השטיח האדום באוסקר של חורף 2013/14. הדגמים יצרו את הרושם כי המעצב שנחשב ל"אוונגרד", מאס העונה בדרכו החלוצית וניסה (באופן שנראה מאולץ) להתקרב אל המיינסטרים. לאחר התצוגה, חלקה שר עם העיתונאים את התפעלותה הכנה מהדגמים והביעה נכונות ללבוש אותם, "מעולם לא ראיתי עיצובים כאלה" הוסיפה- מה שהיה נכון פיגורטיבית אך גם מילולית. עוד פרסונה (הפעם נון גרטה), שהייתה שמחה ללבוש את העיצובים של פיו הוא ג'ון גליאנו, ששמלות שנראו כאילו היו עשויות מגזרים של שקיות זבל ואביזרי ראש דמויי קפוטה, קרוב לוודאי קלעו במדוייק לטעמו, כמו גם קולות הכינור שהתנגנו ברקע והזכירו מוזיקה חסידית.

לכתוב או לא לכתוב? הסיכום שלי לשבוע האופנה בניו יורק, חורף 2013/14

שבוע האופנה בניו יורק שנחתם בשישי האחרון וההתמדה במרוץ המחמיר להישאר מעודכן בכל טרנד או צללית חדשה שהציג מעצב קיקיוני יותר או פחות במהלכו, גרמו לי לתהות מי בכלל צריך את זה? למען האמת, זו לא הפעם הראשונה שמחשבה זו חלפה במוחי, אולם הפעם, בשונה מכל שבוע אופנה אחר במהלך השנים האחרונות, התבקשתי –שלא- לסקר אותו עבור מגזין האופנה בו אני כותב. לאחרונה, החליט הבעלים החדשים של המגזין לקצץ באופן משמעותי בתקציב וכנראה שמשימת הסיקור תופקד בידי חבר מערכת (שכנראה לא יקבל תגמול כספי) והתוצר יהיה דל ותמציתי.  

זהירות! חפירות לפניך! - סתם - לא באמת... תמונה של צלמם אופנת הרחוב Phil Oh.  

במידה מסוימת, שמחתי שאינני מחויב לכתוב סיקור יבש ואובייקטיבי עבור גורם חיצוני, זאת כיוון שכך יתאפשר לי להשקיע את מלוא האנרגיה ותשומת הלב שלי לסיקור אישי וסובייקטיבי עבור קוראי הבלוג שלי. מצבו העגום של "הפרינט" (להלן העיתונות המודפסת)  הוא אינו נושא חדש. בעולם של צמצומים, לא בטוח שיש כל ערך לסקר עבור הציבור הישראלי את המגמות האחרונות והצבעים השולטים בקולקציות שמעבר לים - מנגו, זארה ואפילו קסטרו משלמים ממיטב כספם לאנשים שלמדו לעשות את זה לא פחות טוב מכל כתב אחר ובמילא עמך ישראל יתקל בכל זה לכל המאוחר בביקורו הקרוב בקניון או מוקדם יותר, בפייסבוק.

תאור פרטני וקונקרטי של בגדים או של האווירה שיוצר מעצב בתצוגתו, כמו גם סיקור של עבודות אומנות או עיצובים בכלל, דומה יותר לשחייה בהתכתבות. בעבר, היו אלה שתיאוריהם המילוליים של העיתונאים מהשורה הראשונה שהפיחו את דמיונם של הציבור. הם אלה שנתנו מענה לצמא האופנתי ולסקרנות התהומית של נשות העולם לגבי מה שהתרחש בסלון התצוגות של מיסייה דיור באבניו מונטנייה או בבוטיק של קוקו שאנל ברו קמבון. אולם אם ננסה להיות קשובים להווה ולתנאי המציאות החדשים, אותם תנאים שהובילו לדעיכת הפרינט, הרי שהיום, ניתן למצוא ברשת עושר ויזואלי של תמונות וסרטונים הרבה לפני שמבקרי האופנה מספיקים לתרגם את הקלט הויזואלישלהם ולהמירו לפלט של מילים. בעולם טכנולוגי המתנהל בקצב מסחרר, בו כל תמונה ממסלול התצוגות (מלפנים ומאחור), מתור הכניסה אליה, מהשורה הראשונה ואפילו מאחורי הקלעים, נמצאות בקצות אצבעותיו של כל חובב האופנה היושב בקצה השני של העולם, יתכן מאוד כי אין טעם לגבב בתיאורים מילוליים. ערכו של הסיקור האופנתי בימינו אם כן הוא בפרשנויות, הצבעה על מגמות רחבות יותר והסקת מסקנות עמוקות יותר מאשר צבע השנה (ירוק אמרלד, אגב) או האביזר הלוהט של העונה (נעלי עקב כמובן).

את שאנל ודיור, לא בחרתי להזכיר במקרה, מדובר במעצבי אופנה שהגדירו את סגנון הלבוש של הנשים לאורך תקופה שלמה. הניו לוק של דיור (שחגג בשלישי האחרון 60 שנה מאז הוצג לראשונה לעיניהן ההמומות של העיתונאים ב1947), הפך לצללית שכולנו מזהים כ"סגנון שנות החמישים", לא רק בפאריז, אלא גם בארה"ב. נשים מכל קצוות תבל, ממשיכות להתרגש מלבישת "החליפה של שאנל", בין אם מדובר בדבר האמיתי ובין אם בתרגום המודרני שלו- גם למעלה מ40 שנה לאחר מותה (כנ"ל לגבי השמלה השחורה הקטנה). כל אחד מהעיצובים הללו נולדו כתוצאה מהחיבור הנכון והמדויק בין העיצוב לבין תנאי התקופה,המציאות הפוליטית והחברתית או הלך הרוח ששרר בימים בהם הומצאו גזרות אלה. ההתאמה המושלמת שלהם לזמנם היא זו שהפכה אותם לקאלט בימים ההם, אך גם בזמן הזה. את הגזרה "הנכונה" או המראה "האופנתי" בשבוע האופנה האחרון בניו יורק, הייתי מתאר כ"חלקלק וחד כחוד סייף. גיאומטריומינימליסטי כמו מבנה נירוסטה אריכטקטוני.הייטקי, תעשייתי וטכנולוגי, עמוס טקסטורות ודל עיטורים כמו גן יפאני, ישר וזוויתי כמו סרגל משולש...וכו'" או במילים אחרות "CELINE LIKE". כבר כמה עונות שאני מסתובב עם ההרגשה ש"סלין זה השאנל החדש", מדובר במותג הנחשק, העדכני והמודרני ביותר על מפת המותגים. ה"2.55" של שאנל פינה את מקומו ל"LUGGAGE" או ל"BI-CABAS"של סלין ואת הסגנון שפובי פילו הפכה למזוהה כל כך עם סלין, ממשיכים לפתח ולשכלל מעצבים יריבים מהודו ועד סין (משמאל ומימין...).

 Proenza Schouler Fall/Winter 2013/14 Fashion Show

Proenza Schouler Fall/Winter 2013/14

אז מיהם אותם המעצבים שבחרו בחוכמה "לחשוב סלין" מתוך ההנחה כי "אם יחשבו סלין, יצא להם סלין" (מושג שהחלטתי לטפח לאחרונה, כאשר התפקיד התחבירי של "סלין" בחלקו השני של המשפט הוא שם עצם למשהו נכון ונחשק).  צמד המעצבים למותג פרוהנזהסקולר, בין המעצבים שהציגו את הקולקציות המוצלחות בשבוע האחרון, שמרו על האסתטיקה ה"סלינית", החדות הגיאומטרית והמונוכרומטיות של שחור ולבן, לפחות בחלקה הראשון של הקולקציה שהציגו לחורף הבא. בחלק השני צעדו שמלות עור בעיבודים שונים על חיתוכי לייזר מתוחכמים, שאומנם היו רחוקים מהסגנון של פילו (שלא מעצבת כמעט שמלות) אך קרובים אליו קונספטואלית. על מיעוט הדי טיילים פיצו טקסטורות מעניינות- כך לדוגמה רצועות עור בגווני שחור אפור ולבן נקלעו זו בזו ליצירת אריג דמוי בוקלה (הטוויד "השאנלי"), מעילים נחתכו בגזרות ישרות ורחוקות מהגוף ונלבשו עם חולצות בעלות צווארוני גולף ונעליים מחודדות חוטם - תחכום צרוף. (ראוי לציין כי בדומה לעונות הקודמות, גם הפעם ניתן היה להבחין גם בשמץ מאסתטיקת העבר של ניקולהגסקייר לבלנסיאגה).רידקרקוף, שפרש כבר מזמן כנפיים והחל לעמוד בזכות עצמו ולא רק כמעצב הראשי של המותג COACH, הציג גם העונה מינימליזם "סליני" עוד יותר מזוקק ונקי מהשניים האחרונים. קרקוף שילב אפודות או חולצות T עשויות פרווה חלומיים עם חצאיות עור בגווני אפור וכחול, כמו גם ווסטים ומעילים מעוררי תאווה עשויים עור קרוקודיל חלקלק ומבריק. 

Reed Krakoff  Fall/Winter 2013/14

THEYSKENS' THEORY F/W 2013-2014 RUNWAY SHOW (WITH COMMENTARY BY OLIVIER THEYSKENS AND EMILY WEISS)

נסיבות כלכליות ושאר שיקולים פיננסיים, הובילו את אוליבייה טסקינז לאבד את מקומו בבתי האופנה רושאס ונינה ריצ'י, עבורם עיצב בעבר שמלות מעוטרות קריסטלים בגזרות הוט קוטור. ההשלמה עם תנאי המציאות החדשה הובילו את המעצב הבלגי המוכשר לעזוב את פריז האליטיסטית ולהשתקע בניו יורק העירונית כדי לעצב עבור מותג האופנה טיורי (שנחשב לנמוך, מסחרי, קליל וספורטיבי יותר מאלה עבורם עיצב בעבר). כך, לאחר שהפנים את השינוי במקום ובזמן, ממשיך טסקינז לייצר את "אותה הגברת בשינוי אדרת"- העיצובים של טסקינז מיועדים לצעירים, הם מינימליסטים, פשוטים אך לא פשטניים, נטולי היומרנות שהייתה נחלת העבר ונחשקים לא פחות מהם. כמו הבגדים של סלין, גם אלה של טסקינז, רוויים בנונשלאנטיות, שהיא כנראה המחמאה הגדולה ביותר שניתן לתת כיום למשהו/מישהו. נכון לעכשיו, להתאמץ יתר על המידה הולם רק לאנה דלו רוסו. הנונשלאנטיות הזו מתבטאת בשילוב של עורות בחצאיות מיני רחבות ומכנסיים קצרים, יחד עם סריגים בגזרת אוברסייז רחוקים מהגוף, ללוק מרושל שנחתם בשיער רטוב, בדור וסתור על פני הדוגמניות, כמו זה של המעצב עצמו.

מעבר לסלין-

 

Alexander Wang Fall/Winter 20013/14 Fashion Show

אלכסנדר וואנג, שמר בעיצוביו על מינימליזם תמציתי הרחוק מעט מ"הסליניות" הנ"ל, ולמרות זאת, הצליח להציג תוצר נחשק לא פחות. פרופורציות חדשות של כתפיים מודגשות בצורות משולשות בשמלות ומעילים בעלי מותן שמוטה, שאבו השראה מגזרות של שנות העשרים והיו שופעי פרוות ואריגים צמריים. ההשראה הייתה יכולה להיות הזוויתיות הארכיטקטוניות משמלות הארכיון של בלנסיאגה (אליו נחשף וואנג לאחרונה בתור המנהל האומנותי החדש של המותג ויציג את הקולקציה הראשונה פרי עיצובו בסוף החודש) או מהבאז סביב הסרט המדובר "גטסבי הגדול" שעתיד לצאת השנה לאקרנים. אולם במקום להעמיס על הדגמים את הפאייטים, החרוזים והרקמות המפורסמות שבשמלות משנות העשרים, בחר וואנג להותיר את הדגמים ערומים. במקומם, נחשפו סיבי האנגורה, האלפקה והקשמיר שהוסיפו להם נוקשות עירונית. כפפות מתאגרפים מפרווה, טקסטורות מחוספסות וזנבות הקוקו הג'ינג'יים של הדוגמניות, יצרו תחושה כאילו הדוגמניות צעדו בתעלות הביבים של המטרופולין הניו יורקי והובילו את הקולקציה למקום הרחוק ביותר מהרהבתנות ומהזוהר של שנות העשרים.

התחיל בסופה ונגמר בשקיעה נוגה-

 

Marc Jacobs fall/winter 2013/14 Fashion Show

 שבוע האופנה החל בדיבורים על סופת השלג "נמו", שפקדה את רחובות ניו יורק והובילה לדחייה הדרמטית של תצוגת האופנה של מרק ג'יקובס. לדברי הסטייליסטית קטי גראנד (שעובדת בצמוד לג'יקובס על תצוגות של המותג שלו, כמו גם אלה של לואי ויטון וגם עם ג'יל דיקונס, אגב, שיציג השבוע בלונדון) הסיבה לכך הייתה עיכוב במשלוחי הבדים. במועד בו פורסם על דחיית התצוגה, פחות מחצי מהקולקציה הייתה מוכנה. תצוגתו של ג'יקובס, הייתה גם זו שחתמה את שבוע האופנה כאשר דוגמניות צעדו במעגל, כשברקע שמש ענקית שקרנה אור אדום-צהובנוגה וחזק אשר באופן אירוני, הצליח להאפיל על הבגדים עצמם ולא אפשר לצופים להתרשם כלל מגווני הדגמים שהוצגו, אלא רק מצלליתם והטקסטורה שלהם. הפשרה הזו שבין המשמעות הפרקטית והמהות התכליתית של תצוגת אופנה (קרי, "להציג בגדים") לבין הצורך להעביר מסר הצהרתי כאמירה, הביעה קונפליקט מעניין שהומחש בתצוגה זו. על מנת למלא את תכליתה האמיתית של התצוגה, צעדו הדוגמניות על המסלול בשנית, הפעם בתאורה סטנדרטית יותר. ג'יקובס, שה"טאון האוס" שלו ב West Village הוצף ונהרס בסופה הקודמת, סנדי, הסביר כי מדובר בשמש שזורחת אחרי הסערה וכי את הרעיון להציג את עיצוביו פעמיים- פעם עם צבעים ופעם בלי, השאיל מהסרט "הקוסם מארץ עוץ", שמתחיל בשחור לבן ועובר לצבעוני כאשר דורתוי עוזבת את קנזס. במקור, ג'יקובס התכוון לסנדי שחלפה, אולם אם לשפוט לפי הראיונות המצולמים שלו, בהם הוא נראה כאילו לא עצם עין לאורך כל שבוע האופנה (ולא כדי להתעדכן בתצוגות של המתחרים), נראה כי ג'יקובסמברך לא פחות גם על שכיחתו של נמו.על אותו משקל, אגב, התנגן השיר "Somewhere over the rainbow", ברקע התצוגה של קו הדיפוזיה של ג'ייקובס,Marc by Marc Jacobs, מספר ימים קודם לכן.

מילה של קארין-

  

Altuzarra Fall/Winter 2013/14 Fashion Show

כל המעוניין להתחפש לקראין רויטפלד יוכל לעשות זאת הקלות עם כל פריט מקולקציית החורף האחרונה של אלטזורה. 

בסיקור תצוגות האופנהבניו יורק לקיץ 2013, הצגתי את הטענה לפיה ג'וזף אלטזורה עיצב את כל הקולקציה שלו בהשראת המלתחה של לא אחרת מאשר קרין רויטפלד (שבשלב זה ניתן לחשוף בסופרלטיבים כיוון שאין צורך להציג בפני אף אחד). אז מסתבר שיש דברים בגו: רויטפלד, שהשיקה את הגיליון השני של המגזין שלה, CR FASHION BOOK,במהלך שבוע האופנה בניו יורק, בחרה לתעד בין דפיו את עבודתו של אלטזורה על הקולקציה, שבדומה לעונה הקודמת, נראתה כאילו עוצבה עבור רויטפלד. שמלות עור נשיות ומפוסלות וצמודות לגוף, חצאיות עיפרון, גזרי טרנצ'ים ופרוות, שנלבשו בדיוק באותה צורה בה רויטפלד לובשת אותם (בין אם מדובר בפרוות של ריק אוונס מהחורף 2006 ובין אם באלה של פראדה ומיו מיו מתצוגות הקיץ האחרונות). התוצאה- פחות "סלינית", אך מהפנטת באותה המידה. אולי בגלל העובדה כי כל מה שרויטפלד נוגעת בו (בין אם במישרין ובין אם בעקיפין) הופך לזהב. זהב שחור.   

מה ששלו-שלה! - קויטפלד מתעדת את אלטזורה מתעד את הבגדים בהשראת המלתחה שלה מאחורי הקלעים של תצוגת האופנה שלו למגזין שלה... יותר מידי כינויי שייכות!

חגיגות! רויטפלד וטסקינז בערב השקת הגיליון השני של CR FASHION BOOK

ואם כבר הזכרנו את ההצלחות של רויטפלד, אז הגיליון השני של המגזין שלה, שייצא לדוכנים ב28 לחודש, יעסוק הפעם בריקוד. את ההשראה למגזין היא קיבלה מהאהבה שלה לבלט (כחלק מהאובססיה שלה לכל דבר הקשור לתרבות הרוסית), מה שהוביל אותה להתחיל לקחת שיעורי ריקוד בעצמה (פעילות שכזכור מהפוסט הקודם, הוסיפה 5 ס"מ להיקף המותן שלה ואילצה אותה למסור את כל חצאיות העיפרון האייקוניות שברשותה לתופרת).

עלילות גליאנו בעיר הגדולה (המשך)-

אם אלטזורה הוא חיית המחמד של רויטפלד, גליאנו, הוא ללא ספק זו של אנה וינטור. היא מטפחת ומרוממת אותו כבר במשך שנים, מאז איתרה אותו כסטודנט קשה יום בסנטרל סנט מרטינס ושכנעה ב1993 את סאו של מברגר (פטרונית אופנה ידועה) וסאיניוהאוס (הבעלים של קון דה נאסט, המו"ל העולמי של ווג), להשקיע בג'ון גליאנוולתמוך בו כלכלית לאחר שפשט את הרגל עם המותג שהקים. בהמשך, כידוע, היא גם זרקה מילה טובה לכיוון של ברנרד ארנו וסידרה לו את התפקיד הנחשק בבית כריסטיאן דיור. מאז הכל היסטוריה. בשנתיים האחרונות, אותה התעשייה שהכתירה את גליאנו ל"כישרון יוצא דופן, עילוי אופנתי, גאון עיצובי", הפנתה לו גב לאחר התנהגותו המביישת תחת השפעת סמים ואלכוהול, ובכללה גם גינויו הגזעניים בפומבי. גליאנו מצידו נעלם מהרדאר מאז, והתמסר לתוכנית הגמילה שתפרו לו על ידי מקורביו, בזמן שאלה הכשירו עבורו את הקרקע עד לחזרתו לעולם האופנה (קודינגטון לדוגמה, לא הפסיקה לספר בכל ראיון אפשרי עד כמה מגיעה לו הזדמנות שניה...). אבל מי שבאמת הצליחה להזיז את העניינים בשנית הייתהלא אחרת מאשר וינטור, שבנונשלאנטיות גמורה הציעה לאוסקר דה לה רנטה לקחת את המעצב תחת חסותו והוכיחה כי "לא צריך שכולם יאהבו אותך, מספיק שיאהב אותך אותו אחד שכולם צריכים".

 

Oscar De La Renta Fall/Winter 2013/14 Fashion Show

דה לה רנטה, שרעייתו, אנט, שנמנתה בין הלקוחות/אספניות הרציניות יותר של עיצוביו של גליאנו לאורך השנים, הסביר כי מדובר במהלך "חברי". אבל חברים, כמו שאומרים, "יש רק באגד", ועדיין לא נולד המעצב שיעיז לסרב לבקשתה של אנה וינטור, מה גם שמדובר בעסקה הכוללת הבטחה לקולקציה מוצלחת, סיקור תקשורתי נרחב וכנראה גם תקנה את ליבם של המבקרים- דבר שישכיח את ההמולה התקשורתית שאפפה סביב הקולקציה הקודמת של דה לה רנטה. מאירועי הפרקים הקודמים: צחצוחי הלשון בין המעצב לבין קטי הורין, עיתונאית הניו יורק טיימס שקטלה את הקולקציה של דה לה רמטה, ימשיכו להדהד הרבה זמן עד שהדגמים אותם קטלה ימכרו בסייל: היא קראה לו "נקניקיה" ולעיצוביו "מיושנים", והוא כינה אותה בחזרה "המבורגר בן 3 ימים" ולעבודתה "לא מקצועית", כל זה במודעת עמוד שלם שקנה במגזין בו היא כותבת. בהמשך ליידי גאגא והחבר של הורין (הבעלים של המותג אן קליין) נרתמו לעזרתו של כל אחד מהצדדים. בשורה התחתונה- הקולקציה הייתה היתוך בלתי קוהרנטי של גזרות המותן הצרה והחצאית הרחבה של גליאנו (שנחבקו בחגורות זנב קרוקודיל שכבר ראינו בדיור) פלוס הכובעים של פיליפ טרייסי מינוס הדגמים המצועצעים ושמלות הנשף שופעות הטול ומעוטרות הקריסטלים של דה לה רנטה. הורין, שכמובן ישבה בשורה הראשונה, אהבה את הקולקציה באופן מפתיע לא פחות.

(מימין- גליאנו בלבוש חסידי בפינאלה של תצוגת האופנה שלו לדיור חורף 2004/2005. משמאל- בניו יורק לפני כמה ימים)

אבל לגליאנו זה לא הספיק, כשחקן חיזוק של מעצב מזדקן, החליט גליאנו למקסם את סיכויו ולהכפיל את האייטמים עליו בתקשורת האופנה, כשיצא מביתו בלבוש חסידי והרגיז שוב את הקהילה היהודית למרות שלא מדובר בפעם הראשונה בה הוא מופיע כך. להטוט תקשורתי נוסף ששלף גליאנו מכובעהבוסלרו הדוסי שלו היה ההצהרה כי הוא מעוניין להשתלב בעולם האקדמי ולהתחיל להרצות בבתי הספר השונים לעיצוב. אבל כמו באופנה, גם בחיים האמיתיים, גליאנו לא ידע גבולות, ובפניה נרגשת, הציע את שירותיו כאב רוחני ודמות חינוכית למופת גם בפני קברניטי בית הספר הגבוה לאופנה אשר בציון, שנקר!. בין אם היה תאב לשקם את שמו ולכפר על מעשי ובין אם להתריס וללעוג לרש, מועצת החכמים של המוסד האקדמי הישראלי בחרה שלא להתחקות אחר מניעיו האמיתיים ודחתה את ההצעה על הסף. כן, מדובר בסיפור אמיתי שהתגלגל אלי באופן ב-ל-ע-ד-י מהמקורבים ל"ידידי שנקר" (שהם התורמים שמחזיקים את בית הספר בכל המובנים).

 הפינה של ג'רמי סקוט- (סימן שהגענו לסוף)- 

 

Jeremy Scott  Fall/Winter 2013/14 Fashion Show

שמח! מאחורי הקלעים אצל ג'רמי סקוט

הקוראים הנאמנים של בלוג זה וודאי כבר הבחינו כי אני נוהג לשמור פינה חמה לתצוגות של ג'רמי סקוט בסוף סיכומישבוע האופנה בניו יורק. ההומור, השנינות, התחכום והעושר הסגנוני והססגוני של סקוט מצליחים לרגש אותי כל פעם מחדש. ואילו הפעם, נבצר ממני להבין וליפול בקסמיה של הקולקציה האחרונה שהציג. יתכן ומדובר במעידה חד פעמית של המעצב ואולי מדובר בשינוי שהתחולל בי, שכן לא צלחתי בהבנת הקריקטורות המוזרות והפרוות הצהובות. בכל אופן, עד כמה שזה הפריע והטריד אותי, בחרתי להמשיך הלאה, כי ממש כמו שטסקינז, פילו, דה לה רנטה הורין,ג'יקובס,גליאנו וגלילאו כבר הבינו מזמן, באופנה כמו באסטרונומיה- "נוע תנוע" הוא סוד העניין. כי רק מי שנושא את מבטו קדימה אל העתיד, מצליח לעשות משהו נכון גם בהווה.
   

And they're off to London…

משחקי מגדרים בתצוגות חורף 2013/14 לגברים

מדענים איטלקיים כבר קבעו בתחילת שנות האלפיים כי עד סוף המאה יטשטשו הגבולות בין שני המינים וההגדרות המגדריות המבדילות בין "זכר" או "נקבה" באופן דיכוטומי, כפי שאנו מכירים אותם כיום, לא יהיו עוד רלוונטיות. אין הכוונה לכך שצבע ורוד ומשחקים בבובות יהיו מקובלים לבנים וכחול ומשחקים במכוניות יהיו לבנות, אלא שהמושג "בנים-בנות" ימחק מעל פני האדמה כאילו לא היה. כבר היום, מושגים כמו "עקר בית" או "נהגת מונית" הופכים לשגורים בשיח היומיומי, אבל בעתיד, נחיה כנראה כולנו ללא הבדלי מין, באופן מילולי ופיגורטיבי כאחד. באופן לא מפתיע, האופנה, כמדיום בלתי נפרד מהתרבות באטמוספרה בה אנו חיים, משקפת גם היא את המגמה החברתית, ביטול ההבדלים והשוני בין המינים. אולם בעוד שקוקו שאנל הלבישה נשים במכנסיים כבר בשנות העשרים של המאה ה20 ואיב סאן לורן שדרג את הטוקסידו רווי הטסטוסטרון לאלטרנטיבה מקובלת לשמלת הנשף כמה עשורים מאוחר יותר, גברים היו שמרניים יותר כשזה מגיע להשאלת פריטים מהארון של בנות המין הנגדי.

גם על המדרכות- אחד עם מלץ' של פייר הארדי, השני עם התיק של גרייס קלי (הרמס כמובן). 

"אותה מכפלת רק על גברת" (טום בראון, צילום טומי טון)

ואכן, בשנים האחרונות, מגלה הגבר פתיחות לגבי מה שנכנס (או יוצא) מהמלתחה שלו. כך, הMeggings (Male Leggings- גרביונים לגברים) החלו להופיע על המסלולים של תצוגות האופנה עוד ב2008, זאת למרות שרבים יטענו ש"טייץ הוא אינו מכנס", אפילו לנשים. אחריהם הגיע הMulch (Male + Clucth) והפרוות הפכו ללגיטימיות עבור גברים, גם עבור אלו שאינם סרסורים. הקרדיגן, פריט אייקוני מהמלתחה הנשית של שנות החמישים, עשה את צעדיו הראשונים למחלקת בגדי הגברים ברשתות האופנה המהירה כבר באמצע העשור הקודם, אולם הפך לשגור ומקובל על הגבר הממוצע רק בשנים האחרונות (כך, אפילו בארץ- היבואנים הישראליים של המותג האיטלקי בעל הסגנון "המצואיסטי", "אנטוניו מוראטי", נותר פעור פה לאחר ש100 קרדיגנים סרוגים שהסכימו לייבא בלב מלא ספקות, נחטפו ממדפי חנות הדגל הראשונה של המותג באילת תוך שבוע מבלי להותיר זכר!). 

משמאל- החזון של דונטלה ורסצ'ה למודל הגבריות בקולקציית חורף 2013 של ורסצ'ה, מימין- "החזון" של ג'יאני עטוף בחולצת תחרה בתמונה משנות ה90. 

(משמאל- זארה, מימין דיסקוורד וולנטינו)

בשבועות התצוגות שהתקיימו לאורך חודש ינואר בבירות האופנה באירופה, בלט המיקס הנשי בקולקציות המיועדות לגברים של חורף 2013/14. ברברי פורסום, מותג בריטי קלאסי ומסורתי, הצעיד את דוגמניו במעילי עור בצבע בורדו (טרנד מוביל מחורף 2012/13 לנשים), חולצות בדוגמת לבבות ותיקים בהדפסי חיות (מעילים מנומרים הזכירו מאוד את אלה שהציגה סטלה מקרטני לפני חצי שנה לקיץ 2013). זכרי האלפא השריריים של ורסצ'ה צעדו בחליפות עם דוגמאות כרכובי בארוק מוזהבים ובגדי גוף עשויים מתחרה כשמעל אבריהם המוצנעים מודפס סמל המדוזה. הבחורים של גוצ'י ילבשו בחורף הבא חליפות פיפיטה שתלויות כבר על הקולבים במחלקת הנשים של זארה ואת חליפות וחולצות הטרטן בדוגמת ה Black Watchמהמדפים ליד, תוכלו לרכוש בחורף הבא גם בגרסה "הגברית" מהקולקציה של ולנטינו ודיסקוורד. החצאיות (אך לא המחוכים) שעיצב ז'אן פול גוטייה לגברים כבר בשנות השמונים, המשיכו לתפוס תאוצה גם העונה והופיעו בין היתר בקולקציות של מונקלר או יוז' יממוטו, שהלביש בהן דוגמנים עם שפמים רב גוניים. הכוכב הבריטי העולה, J.W Anderson, הלביש את הגברים שלו בסינרים, שמלות מיני, חצאיות רפלס וכפפות (כמו גם מגפיים תואמים), שדמו לאלה המשמשות להגנה על עור הידיים העדין בעת ביצוע מלאכת הקודש של שטיפת הכלים. באופן מפתיע אותם הדגמים בדיוק (!) הופיעו גם על דוגמניות ביום שלאחר התצוגה בקולקציית ה"קדם חורף" שלו לנשים. ולטר פון בירנדונק הצעיד על המסלול מעילים וחליפות מעוטרות פאייטים. אצל מוגלר, לבשו הדוגמנים חליפות פוקסיה עם סריגים כתומים ובקום דה גרסון נצבעו החליפות בצבעים פסטליים רכים.

"שמתי לו ליפסטיק צבעתי ריסים..."- מאחורי הקלעים בתצוגה של מוגלר.

מימין סאן לורן, משמאל בירנדונק (לחצו על התמונות להגדלה)

השימוש באלמנטים המזוהים כ"נשיים" בבגדי גברים, אינו מסרס את הגברים הלובשים אותם, אלא  מוסיף עניין וגיוון למונוטוניות המשמימה של המלתחה הגברית הקלאסית. חלוקי משי אדומים מעוטרי פרחים מעל לחליפות טוקסידו מעונבות אצל לואי ויטון, מעילים עם הדפסי פרחים בסגנון איורי השמש מתקופת הרנסנס, היו תוספת מבורכת של רוך מעודן ונשי למראה הדוגמנים החטובים שלבשו אותם. מעצבי על רבים בחרו ללהק לתצוגות האופנה שלהם דוגמנים מסוקסים ושריריים, בעודם מעדיפים להתרחק מהמראה האנדרוגני והשדוף (שהשיק הדי סלימן כמעצב של דיור הום בעבר וסאן לורן בהווה- והמשיך לככב על מסלולי מותגים אלה גם העונה). בחירה שרק הבליטה על דרך הניגוד את המיקס האלכימאי בין הפרומונים הנשיים לאנדרוגנים הגבריים וזאת מבלי להראות כ"סטייה", לעורר תחושת אי נוחות, התנגדות או רתיעה בעיני הצופים. 

בורדו, סגול ופרווה מאחרוי הקלעים של מרג'יאלה

פרוות אצל פנדי וקנאלי ופרחים אצל לואי ויטון ודולצ'ה וגבאנה

עוד בלטו שימוש נרחב בעור, קטיפה, בדים משובצים, פרוות, גוונים של סגול, פוקסיה, פסטליים למיניהם נוסף לבורדו ותכלת-  שהיו טרנדים מובילים שבלטו בעבר בקולקציות הנשים- ונחתו העונה (באיחור קל) בתצוגות הגברים. כל אלה מספיקים להעביר את הנקודה- כי בשונה מהסיפור התנכי, בגדי הגברים נוצרים "מצלעות" של קולקציות הנשים ושהאמרה "ברוך שלא עשני אישה", יצאה גם היא מהאופנה.

נדוש אבל חיוני - שיר לפני פיזור:

 

*נכתב על בסיס טור שהכנתי עבור המגזין Belle Mode.