למה נתחפש בחורף 2012/13?

ישנן אינסוף זוויות להסתכל על תצוגות האופנה, ניתן לחפש את המגמות החמות, את העיצובים המרגשים, להתרשם מאופנת הרחוב או מהדוגמניות שמאחורי הקלעים. אבל לפעמים, כשעסוקים במה שנמצא על גבי השטח ומנותק מהפרקטיות היום יומית או כל זווית אישית אחרת, הדפדוף בעמודי האינטרנט הופך למשעמם, כפי שהצהירו לא מעט אנשים על גבי דפי הFEED בפייסבוק. אחרים, פרשו מהמרוץ ההדוק לעקוב אחר התצוגות בלי לומר מילה. הדרך להתמודד עם זה היא למצוא איך שבוע האופנה רלוונטי אלינו, מה מדבר באותה שפה בה הצופה מתלבש וכיצד ניתן לאמץ את המראה 6 חודשים לפני שהבגדים שעל המסלול מגיעים לחנויות (הן של המותג והן של H&M). התחקות אחר מקורות ההשראה של המעצבים או סתם התמקדות באלמנטים הסובבים את התצוגה, כמו המוזיקה והתפאורה, הן גם אופציה אפשרית להתמודדות עם הדפדוף המעיק בתצוגות המסלול.

מימין- רף סימונס נפרד מג'יל סנדר, משמאל- סטפנו פילטי נפרד מYSL

הסמיכות של חג הפורים לשבוע האופנה הפריזאי, השפיע הפעם על זווית הראיה שלי לתצוגות האופנה של העונה. מלבד הדחף העז להתחפש לקארין רויטפלד (רק בגלל שתחפושת "קרל לגרפלד" הפכה לכל כך בנאלית, שאפילו רוברטו קוואלי וודאי מצטער על כך שבחר להתחפש למעצב בעל הקוקו הלבן לפני כארבע שנים, במיוחד לאחר שהספיק להשמיץ אותו מאז לא פעם), ניתן היה להבחין בהצעה לתחפושת ספציפית אחת שהוגשה על מסלולי האופנה בחסות מיטב המעצבים: המרגלים. הקדמה הטכנולוגית, הGPS, האינטרנט בטלפונים הניידים, הצ'ק-אין בפייסבוק וכו', הפכו את כולנו לקצת יותר פרנואידים. הצורך להתגונן, בלט גם הוא בקולקציות אופנה רבות, עם חזרתו של צווארון הגולף לאופנה, נוסף למעילי מעטפת, קפוצ'ונים, כובעים וצווארונים גדולים. אבל מראה המרגל, כ"טוטאל לוק", סוג של "סט-קומפלט", בלט על פני מבחר רחב של תצוגות עד שנראה היה כי בשנה הבאה, יש מי שמתכוון לגנוב נתח מהמונופול של "מחסני לב", "תחפושות שושי זהר" ו"זמיר טריקים" בשוק התחפושות לפורים.

מימין לשמאל: הידר אקרמן, ריק אוונס, גרת' פיו, ג'יבנשי.

למעלה- כובעי הגרב של ריק אוונס, למטה- אנה דלו רוסו בכובע הגרב שעיצב רף סימונס עבור קולקציית קיץ 2012 של ג'יל סנדר, האקססורי החם ביותר לעונה.

הסמיכות של חג הפורים לשבוע האופנה הפריזאי, השפיע הפעם על זווית הראיה שלי לתצוגות האופנה של העונה. מלבד הדחף העז להתחפש לקארין רויטפלד (רק בגלל שתחפושת "קרל לגרפלד" הפכה לכל כך בנאלית, שאפילו רוברטו קוואלי וודאי מצטער על כך שבחר להתחפש למעצב בעל הקוקו הלבן לפני כארבע שנים, במיוחד לאחר שהספיק להשמיץ אותו מאז לא פעם), ניתן היה להבחין בהצעה לתחפושת ספציפית אחת שהוגשה על מסלולי האופנה בחסות מיטב המעצבים: המרגלים. הקדמה הטכנולוגית, הGPS, האינטרנט בטלפונים הניידים, הצ'ק-אין בפייסבוק וכו', הפכו את כולנו לקצת יותר פרנואידים. הצורך להתגונן, בלט גם הוא בקולקציות אופנה רבות, עם חזרתו של צווארון הגולף לאופנה, נוסף למעילי מעטפת, קפוצ'ונים, כובעים וצווארונים גדולים. אבל מראה המרגל, כ"טוטאל לוק", סוג של "סט-קומפלט", בלט על פני מבחר רחב של תצוגות עד שנראה היה כי בשנה הבאה, יש מי שמתכוון לגנוב נתח מהמונופול של "מחסני לב", "תחפושות שושי זהר" ו"זמיר טריקים" בשוק התחפושות לפורים.

A.F Vandevorst Fall/Winter 2012/13

מראה הבלש היה התמה המרכזית בתצוגה של A.F Vandevorst, שהציגו לוק מסתורי וכיסו את פני הדוגמניות לבושות המעילים הרחבים בצעיפים, צווארונים וכובעים בצורה כה יסודית, עד כדי כך שלא היה ברור כיצד הצליחו הדוגמניות לראות משהו בעודן צועדות בבטחה על המסלול. גרת' פיו הציג העונה מעילי עור בגזרות אלכסון אסימטריות, עם צווארונים מחודדים שכיסו את צוואר ועברו את זווית הלסת. ריק אוונס הציג שמלות באורך רצפה לצד מעילים תואמים באותו האורך וסרג, במיוחד לתצוגה כובעי גרב שכיסו את הפנים ברשת אוורירית של צמר, סוג של הכלאה בין מסיכות סייף, רשתות כובעי נשים וכובעי גרב של פורצים. בהרמס וולנטינו, הציגו שכמיות שחורות מעור עם זיקה לשרלוק הולמס במראה גברי ואפל יותר. ז'אן פול גוטייה לעומת זאת, בחר העונה שלא להציג את הווריאציות המסורתית שלו למעילי הטרנצ'ים שהפכו מזוהים עימו, ולכן מי שתרצה להצטייד בטרנץ' אופנתי, פק"ל של כל סוכן בילוש, תמצא אותו בקולקציות קודמות של המעצב (בברברי, אגב, שדרגו את הטרנץ' השגרתי והקלאסי בעזרת כיסים גדולים שנתפרו בחזית המעיל ויצרו צללית של מותן צרה ואגן רחב של "הניו לוק", אלמנט שחזר גם אצל שאנל).

מימין לשמאל: ולנטינו, הרמס, בלנסיאגה.

נשים שעובדות בגורד שחקים, החל ממתמחות משרד פשוטות למרגלות בין לאומיות, היו ההשראה מאחורי הקולקציה המוזרה של אוליביה גסקייר עבור בלנסיאגה. מעילים מוגזמים בצבע אפור עם פאנלים בצבעים עזים, חצאיות עור בגזרת עפרון חצי שקופות וכפפות עור, על מנת שלא להשאיר עקבות, היו הלוק הבלשי שהציע גסקייר עבור לקוחות המותג. המרגלות של הידר אקרמן, התרחקו מעט מצבעי האפור, בז' ושחור שמהווים הסוואה מושלמת עבור המרגל הלילי, ולבשו צבעי חמרה של כתום כורכום ואדום להבה. ז'קטי טוקסידו עם כמויות עצומות של בד עודף, מעילים ארוכים, סריגים עם צווארונים נשפכים שכיסו את מחצית הפנים וחצאיות פיפלם ארוכות שנרכסו עם חגורות רחבות היו המראה המסתורי של המעצב עבור סוכנות הבילוש של 2013.

Haider Ackermann Fall/Winter 2012/13

אם כן, בחורף הקרוב, כנראה שכולנו נתחפש למרגלים גם מעבר לשלושת ימי החגיגות המעצבים לפורים. ועל כן, מאחר וכבר די פספסתי את המומנטום כדי לדבר על פורים בחורף הנוכחי, אאחל לכולכם ש365 הימים שבהם אתם קמים כל בוקר ומתלבשים, ישמחו אתכם מספיק עד כדי שתאבדו את הצורך להתחפש באופן מיוחד.

חג שמח!

מאירועי השבועות האחרונים

ניו יורק

סטפאן ג'ונס התחיל לעבוד על 60 הכובעים שעיצב עבור תצוגת האופנה של מרק ג'יקובס בנובמבר. טוב, בזמן שגליאנו מתבוסס בקיא של עצמו ונאבק בנטילת כדורי דיסולפירם וטיפולי אוורסיה אחרים כדי להיגמל מאלכוהול, ג'ונס צריך להעסיק את עצמו ולהתפרנס. ויקטוריה בקהם, ג'ילס דיקון וקינדר אגוג'יני, דאגו גם הם שלג'ונס לא יהיה משעמם והזמינו ממנו כובעים לקראת עונת התצוגות של חורף 2013, הנמצאת בעיצומה במילאנו ברגעים אלה ממש. מה שהיה מעניין בכובעים שיצר ג'ונס עבור התצוגה של ג'יקובס, הוא עצם היותם חלק בלתי נפרד מהדגמים שהוצגו על המסלול. הם עזרו להגדיר את מימדי האוברסייז והצללית הגרוטסקית הייחודית שעיצב ג'יקובס העונה, הם הדגישו את הפרופורציות המוגזמות והשלימו את המראה העלוב והעני שעמד במרכזה של הקולקציה. בדים בטקסטורות צמריות, שאלים שנרכסו על ידי סיכות ביטחון ענקיות, בדי ברוקאד וג'קרדים שיצרו מעילים וחצאיות בגזרת ה"ניו לוק" הנושנה של דיור משנת 1947, נראו כאילו היו תלבושות במחזמר LE MISERABLES, ואולי נכון יותר מאוליבר טוויסט. נעלי הגברים השחורות מהמאה ה18, עם אבזם המתכת שנעלו הדוגמניות כמו גם ג'יקובס בעצמו בסוף התצוגה, שיר הנושא של הסרט, "Who Will Buy" במגוון ביצועים, כולל זה של ננסי סינטרה ותפאורת החורבות המושלגות בעיצובה של חברתו של ג'יקובס, האומנית שגם הצטלמה לקמפיין של המעצב, רייצל פיינשטיין, יצרו חבילת מולטימדיה מושלמת, עם מסר ברור ומרשים. כזה שעזר למלא את החלל שהותירו אחריהם תצוגות האופנה של גליאנו ומקווין בזכרון של כולנו. האחידות הרעיונית, המופלאות הסגנונית שבטוטאל-לוק, בניצוחה של הסטייליסטית קיטי גראנט (שהפכה לצל של ג'יקובס), כמו גם תשומת הלב לכל "המסביב" לבגדים עצמם הקפיץ את הקולקציה הזו לליגה אחרת על רקע יתר התצוגות שתפסו מקום בלו"ז של שבוע האופנה בניו יורק.

Marc Jacobs Fashion Show, F/W 2012/13

לונדון

מעצבי הממלכה הבריטית, הציגו את הדבר שהפך להיות מנת הדגל של שבוע האופנה במדינה, ההדפסים. הדפסי ציורי הרנסנס על השמלות של ג'ילס דיקונס נחרכו, נשרפו והוצגו לצד ג'קטים עשויים רצועות בד שחורות ומפוייחות שנראו כפחמי עץ. השוליים המתפוררים קיבלו את הברק החם של הגחלים הלוחשות, בעזרת קריסטלים שקופים, חומים וכתומים. צווארונים גבוהים וויקטוריאנים נראו כאילו היו מגואלים בדם, וכמוהם, גם כמה שמלות שהוכתמו בצבע אדום בשרני. סיפור מנוסתה של בעלת אחוזה מביתה הבוער שעולה בלהבות, היה הנרטיב שמאחורי הקולקציה. קריסטלים רבים בקומפוזיציות מורכבות עיטרו גם את הקולקציה המוצלחת של מרי קטרנצו, שהמשיכה עם קו שמלות ההדפסים הגרפיים שלה ושילבה עליהם פרינטים של פריטים מחיי היום ים. היכולת של קטרנצו לעבוד עם ההדפס באופן תלת מימדי, החיוניות שמשדרים עיצוביה, עושר הבדים והרעיונות שהיא מצליחה ליצר מדי עונה, הופכים אותה לאחת הבולטות באופנה הבריטית. צמד מעצבים נוסף שאינו מותיר כל אפשרות להישאר אדישים כלפיו, הוא מידהאם קירכוף, שהציגו קולקציה פסיכודאלית, צבעונית עליזה ומרעננת בהשראת מועדון הדיסקו האידאלי מבחינתם. פייטים בצבעי הקשת, פרוות בצבעי פסטל ועיצובים פסיכוטיים, טולים, גרביים מפוספסות ואיפור ליצנים ביזארי, היו התוספת הצוהלת והמשעשעת ביותר לשבוע האופנה הבריטי.

מימין- מרי קטרנרנצ'ו, משמאל- ג'ילס דיקון, חורף 2012/13

מידהאם קירכוף, חורף 2012/13

תל אביב

ובזמן שמעצבי העולם מנסים להמציא את הגלגל מחדש, להתחקות אחר הקרייבינג שלנו בחורף הבא ולמציגים את יצירותיהם המקוריות לחורף הבא בבירות האופנה באירופה, קסטרו, ישראל, עסוקים בלמחזר ולהציע אותם לקיץ הקרוב, בתצוגת האופנה העונתית של המותג. ולמרות זאת, מדובר באירוע האופנה היחיד שמכבד את עצמו ואת בעליו, כמו גם את צירוף המילים "תצוגה + אופנה". אירוע דו שנתי המאחד את מיטב הדוגמנים והדוגמניות, מעצבי השיער, המאפרים ומפיקי התצוגות בארץ, על מנת להציג את דגמיו של בית האופנה בפני עיתונאים ואנשי הבראנז'ה שלנו כאן. את תפקידם של הקניינים בתצוגות העולמיות, תופסים "הזכיינים" של סניפי המותג ברחבי הארץ, (מדובר בקונספט "הכי/אחי" ישראלי כמעט כמו החומוס המקומי) שתמיד נראים נלהבים יותר, מתאמצים יותר ומנותקים יותר

Castro f/w 2012/13

המעניין בתצוגות האופנה של קסטרו, הוא בדיוק אותו הרעיון שכולם אוהבים לגנות ולבקר את קסטרו על בסיסו- עצם תרגומם/העתקתם של דגמי מעצבים נודעים מעבר לים. התחושה שליוותה את המבט הראשון על שמלת הקפטן או המכנסיים בהדפס הזברה של DVF, אשר צעדו על המסלול המשופע שהוצב על רקע נופי מאדים בתצוגה של קסטרו, הייתה באמת מקוממת. מדוע יש צורך להעתיק את גלביות הפליסה השחורות והארוכות של YSL ולהציג אותן באופן מובהק כל כך לצד שרשראות המתכת הארוכות ותליוני התותים האופייניות של המותג מקולקציית חורף 2010? איך מצאו עצמם מכנסי המעויינים עם אפקט הבטיק השבטי של ברברי או הבדים עם הדפסי הפייזלי הצבעוניים של רף סימונס לג'יל סנדר, בקולקציה שיצר שגיב גלעם, מעצב קו הגברים של קסטרו?

המראה הניאנדרטלי, מאחורי הקלעים של קסטרו. תודה ל"Boyfriend" על התמנות.

אבל רגשות ההטפה והצדקנות השליליות הללו מתחלפות מהר מאוד בהבנה של קונספט עמוק יותר: התצוגות של קסטרו מאפשרות לנו חלון הצצה לדבר שבאופן טבעי ניתן להבין רק עשור אחד מאוחר יותר. הן משקפות את זהותם של המעצבים המשפיעים על האופנה בזמנינו, מגדירות את הפריטים שלדעת מעצבי המותג הם המוצלחים והנחשקים ביותר מבין הפריטים המוצגים בעולם. הן מגדירות מיהם הכריסטיאן דיור והאיב סאן לורן של תקופתינו (שהם בעצם ג'ון גליאנו וסטפנו פילטי של היום. כאן, לא הרבה השתנה... אבל יש גם את סלין ורף סימונס...). הדמיון של שמלת החוטים הסרוגה עם הפרינז'ים בסגנון שנות העשרים, הזכירו את אלה שהוצגו בקולקציית הבחורה של יניב פרסי. המחווה למעצב הישראלי, הייתה רגע אופטימי של נחת, מזוקק מציניות, מלא בפטריוטיות (גם אם מעוותת) וזיקה ישראלית, עד שהבנתי שגוצ'י עיצבו בדיוק את אותן השמלות. למעשה, תצוגה זו מסייעת לקצר את "תקופת העשור" שנדרשת לעבור עד שאנחנו מצליחים למצב בצורה קוהרנטית ולהגדיר באופן נהיר את המראה שאפיין את העשור הנוכחי. התצוגות של קסטרו מספקות סוג של הצצה לעתיד, מעין חיבור קוסמי רגעי למה שקורה סביבנו, מתוך פרספקטיבה חדשה, שמאוד קשה לראות בחיי היום יום, ועל כך אני מעריך אותן.

אם אנסה להתעלם מכל הרפרנסים לקולקציות של מעצבים אחרים ואתמקד בבגדים עצמם, אפשר לומד שהיה מדובר בקולקציה מוצלחת. שמלות ארוכות עם שנץ עמוק המטפס עד לאזור המפשעה הנשית, חליפות "אמריקן אפרל" בשלל צבעים או טוטאל לוק של הדפסים שבטיים לגברים, היו בחירה נועזת עבור הקולקציה שיצרו מעצבי קסטרו. גם אם רוב הבגדים לא יוצעו למכירה כפי שהוצגו על המסלול ובמקרה הטוב, ימצאו את עצמם על קולב סמפלים עלוב בסניף הדגל בדיזינגוף סנטר, ניתן יהיה למצוא שם "מה ללבוש". קולקציית הגברים הייתה כה מוצלחת עד שהצליחה להסיט את תשומת ליבי מלהבין עד כמה היו מכוערים הדוגמנים שלבשו אותה. את פניו של "הדוגמן הישראלי המכוער" ועד כמה הוא אינו פחות מכוער מהישראלי המכוער ביותר, גיליתי בתמונות שצילם הבלוגר שמאחורי מגזין האינטרנט "הבויפרנד", הן מאחורי הקלעים והן על המסלול. אתם יותר ממוזמנים להתרשם בעצמכם...

Instagram from the first row at the Castro F/W 2012/13 show

מילאנו

ובחזרה לבירות האופנה- אצל מוצ'יה פראדה הפך עניין ליהוק הדוגמניות לסוג של ספציאליטה. בתור המעצבת שהשיקה את הקריירות של דוגמניות על, כמו דריה וורבוי, סשה פיפוברובה ואריזונה מיוז בעזרת המלהק רסל מרש, הנטל לאתר את הפרצוף הבא בעולם האופנה לעולם אינו יורד מכתפיה. אבל כמו בקסטרו, גם בקולקציה של פראדה היה קשה להתרכז בדוגמניות. חליפות מעילי הברוקד והמכנסיים בהדפסים הגיאומטריים של מעויינים או משולשים, תיקים תואמים לצד "תיקי רופא" בשחור או לבן, הקריסטלים על השמלות, העליוניות והחצאיות שהיו עשויות בד שחור ועבה, לא הותירו מקום לדיבורים על דוגמניות, בשיחת היום לצד האספרסו. דונטלה ורסצ'ה, הבינה שסוס מנצח לא מחליפים, והמשיכה עם קו ה"שלפתי מהארכיון", שהיה כה מוצלח עבורה בשתי העונות האחרונות: דוגמאות צלבים גוטיים נרקמו בקריסטלים כחולים על שמלות עור, אותיות שם המותג פוזרו על שמלת מיני צהובה ושמלות הנשף הידועות של ג'יאני, ובפרט, שמלה אסימטרית בשילוב חצי מחוך ושרוול ארוך, הזכירו לכולם (שוב) מי הוא בית האופנה האגדי ביותר בעיר. את פן הקרשים החלק (אה-לה-דונטלה) שאפיין את תספורת הדוגמניות בתצוגות בשנים האחרונות, החליפו פאות פוני ושיער חלק אך שמנוני, שמבקרים אחדים פירשו כאזכור לרוני מארה, (המועמדת לאוסקר על תפקידה בסרט "נערה עם קעקוע דרקון"). האסוציאציה אומנם הולמת את המראה הגותי והאפל של הקולקציה הנוכחית, אך עבורי, הזכיר הלוק את זה של לינדה אוונג'ליסטה או כריסטי טרלינגטון בימים בהן דגמנו בתצוגות המותג בשנות ה90 יותר מאשר כל דבר הקשור לימינו אנו.

מימין- איך נראים הפריטים הנחשקים ביותר לחורף הבא? משמאל- איך עושים פוני בורסצ'ה, חורף 2012/13

גם במוסקינו, החליטו לחזור לשורשים, והציגו קולקציה רוויית מעוייני עור נפוחים, פרזולי מתכת ולבבות, ששולבו במיקס כזה או אחר על הדגמים והזכירו את סגנון ה"פטיש-אייטיז" של המותג. החגורות בסגנון הוינטג', עם האותיות מוזהבות שמאייתות את שמו של המעצב, שולבו גם הן בקולקציות האחרונות והן נחטפות מהמדפים בקצב מסחרר. אצל בלומרין, שאבו קצת מהתעוזה של דונטלה והציגו קולקציה רווית צבעים מטאליים בסגנון שעשוי היה להתפרש כ"טעם רע". החליפות המנומרות, מכנסי הכסף ומעילי הפרווה הצבעוניים היו כה אוטנטיים על הדוגמניות, שנראה היה שאנה מולינרי, מעצבת המותג, ציידה אותן במנטרה: "I DON’T GIVE A DAMN".

לחצו על התמונה להגדלה- מימין לשמאל- מוסקינו, בלומרין וורסצ'ה, חורף 2012/13

עבר זמנה- כיצד הפכה מדונה לקורבן השיטה של עצמה

בסופ"ש האחרון, נחשפנו לקליפ החדש של מדונה ויחד איתו ללוק, ובהתאם לכך גם לסגנון המוזיקלי אותו היא בחרה לאמץ. הפופ הקליל של ניקי מינאז', הצלילים המתוקים של קייטי פרי או הראפ העדין והמלודי של מאיה מצאו את ביטויים בסינגל שכבש את עמודי בפייסבוק, הטוויטר ובהמשך, ישתלט גם על רשימות הפלייליסט בתחנות הרדיו. בגזרת הגרדרובה- ראינו את הטרנץ' של ברברי והרבה מסגנון הג'אנג'-הטראש של אלכסנדר וואנג.

מדונה מעולם לא המציאה שום דבר, למעשה, ניתן לומר כי מדונה הייתה חוזת הטרנדים הראשונה בהיסטוריה; כלבת הצייד בעלת חוש הריח הטוב ביותר ל"דבר החם הבא", הרדר האנלוגי המשוכלל ביותר בעל יכולת פנומנאלית לאתר את הגימיק שכולם ירצו לאמץ, מהנדסת המגמות המוכשרת ביותר בעולם המוזיקה וכו'. היא מולם לא התברכה ביכולות השירה הטובות ביותר, לא הייתה הרקדנית הכי טובה, היא לא נראתה כמו מלכת יופי ובעצם, שום דבר אצלה לא היה מושם. אולם איכשהו, כל דבר שיצרה, היה תמיד מאוד נחשק. מדונה ידעה לספק את הדבר הנכון, בזמן המדויק לאותה התקופה. ממש כפי שאנו חשים כלפי מראה טרנדי; פעמים רבות עוד לפני שאנו מזהים או מגדירים משהו כ"טרנד", אנחנו מרגישים כי הוא פשוט "נכון"/"מתאים"/"בא במקום". גם מדונה, כמו חוזי הטרנדים, או מעצבי אופנה רבים, לא המציאה שום דבר "יש מאיין". בראיון שערכתי עם אסף זיו, "הסטייליסט השראלי הראשון", הראשון שהביא את רעיון "חנויות הקונספט" לארה"ב (כשפתח עם אלי טהרי את "ZAO") והפך בהמשך מנהל שיווק ותדמית לכמה ממותגי האופנה המצליחים ביותר בעולם, אמר לי בשיחה הנוגעת לנושא איתור הטרנדים:"כשמסתובבים בעולם מקבים המון אינפורמציה לגבי מה שקורה סביבנו. רואים המון דברים חדשים כמו עיצובים, חומרים או צבעים שחוזרים על עצמם באותו הזמן ובצורה דומה אך בקונטקסט או מקום שונה. אלה, מתגבשים כמו קריסטל לכדי רעיון או תפיסה של מה שמסתובב באוויר ונכון לתקופה. טרנדים קורים בפוליטיקה, בכלכלה, הם נמצאים בכל מקום באטמוספרה, זה משהו שקשה להגדיר אבל זה נותן המון רעיונות לדברים חדשים" הסביר לי זיו.

קוקו שאנל הואשמה בגנבת השמלה השחורה הקטנה מלידי ויונאט, וואטסון את קירק, זוכי פרס נובל על גילוי מבנהו המולקולרי של הדנ"א, הואשמו בכך שגנבו את תגליתם מהמדענית היהודיה רוזלינד פרנקלין וכריסטיאן לבוטון גנב את הסוליה האדונה מלואי ה14, לכן אין שום בעיה בכך שחברת YSL בחרה לאמץ ממנו את הרעיון. גם מדונה הסתמכה לאורך הקריירה שלה על "ניצני טרנדים", בין אם מוזיקלים או אופנתיים, על מנת לקדם את הקריירה שלה. המחוחים וסגנון הדיסקו של ABBA בקאמבק לפני כ5 שנים, אח"כ ההדפסים של גויארד והשרשרים של ג'יבנשי ועכשיו, וואנג, המעצב "החם" התורן. מדונה פשוט חידדה את אשר היה כבר באוויר. אותם רעיונות שריחפו בקלילות ובלי שנרגיש סביבנו- נוצקו על ידיה לתבנית משומנת הייטב וגרסתם המשופרת הוצגה לפנינו על מגש אטרקטיבי בליווי של זמרות "IN" והרפרנסים הנכונים להופעות שלה בעבר (בVMA לפני 10 שנים). היופי בתמהיל החדש שאותו יוצרת מדונה מדי כמה שנים, הוא בשוני שלו מ"החבילה" שהוצגה לפנינו באפיזודה הקודמת. ממש כמו טרנד, היכולת הזו להשתנת היא שהפיחה במדונה את הניחוח המרומם שליווה את "המראה הנכון" שהותאם באופן מחושב לרוח התקופה.

קצת קלולס, קצת גרנג' קצת היפ הופ- הקולקציה של אלכסנדר וואנג לחורף 2010 עשויה הייתה להיות ההשראה מאחורי הלוק שבחרה מדונה לקלים החדש.

בקליפ הנוכחי, קשה שלא לשים לב לכבדות בה מתנענעת הגברת "אסתר" או לסגנון העמוס והמצועצע של הקליפ. "מגושם" היא המילה המדויקת ביותר שאוכל להשתמש בה על מנת לתאר את האופן בו אני רואה את הקליפ, השיר, סגנון הלבוש ועומס הכוכבות שמדונה בחרה לאמץ ולהציג לנו השבוע. הבלונד היה מלאכותי מידיי, השיער היה עשוי ויבש מידיי, הבגדים צמודים ו-"WANG-יים" מידי, התנועות איטיות, מסורבלות וכבדות מידי, השיר נשמע מוכר וקליל מידי ואניא אפילו לא רוצה להתחיל לדבר על רעיון השלכת התינוק לעבר ה"טאץ-דאון", שנראה כפרובוקציה מחושבת ומתוכננת מידי עם רפרנס קרוב מידי לכוכבי פופ אחרים, כדוגמת מיקל ג'קסן או בריטני ספירס (כן, גברת M מצטיינת גם בייצור "הפרובוקציות הנכונות"). אבל הפעם, שום דבר כבר לא היה נראה "נכון".

האם זה בגלל שמדונה מזדקנת? האם זה בגלל שאינה מצליחה לתחבר לדור הצעיר "והמשפיע" כפי שעשתה לאורך כל דרכה? האם זה מה שגורם לה להיות לא מכוילת וממסך את היכולת שלה לראות את הנוסחה בדרך לדבר "הנכון"? האם עבר זמנה? או שאולי הבעיה היא דווקא בנו, ואנחנו לא מצליחים להתחבר יותר למה שיש לה להציע? אולי עצם הכרת עברה וחייה הפרטיים (כ"יהודיה" קבליסטית -המופיעה בקליפ עם צלב, אם לשני ילדים היוצאת עם בחור צעיר ממנה ב30 שנה וגדול מביתה בפחות מעשור, מכורה לכושר, תזונה בריאה, בדיקות דם תקופתיות וניתוחים פלאסטיים) הם שמפריעים לנו לראות אותה ככוכבת פופ הראויה להערצה? האפשרות השניעה נראית לי הולמת יותר נוכח העובדה שאייני מעוניין לחטאות באייג'איזם וכיוון שאני תמיד מעדיף שלא לזרוק את האשמה על אנשים האחרים. האמת היא שהייתי מעדיף לזכר את מדונה כפי שהייתה ולא כמו יצור המתיימר לרצות אחרים ולהחיות את עצמו בצורה מעוררת רחמים כל פעם מחדש. אפשר לומר כי מדונה היא המקבילה המוזיקלית של אנה דלו רוסו, עורכת ווג יפן, המנסה בכל כוחה להישאר עדכנית, אופנתית, ייחודית ומקורית. אאבל זה פשוט לא עובד לה, כי אין דבר יותר מעצבן ומעייף מהאמירה האינפנטילית - "אני מיוחדת" או מניסיונות מאולצים להיות "הכי הכי". מצד שני, "רתיעה" היא תחושה לגיטימית המאפיינת את האופן בוא אנו חשים כלפי כל דבר שאינו מוכר לנו, עד שאנו לומדים להתרגל אליו. קחו לדוגמה את הקולקציות החדשות והמאתגרות שמציגה פראדה מדי עונה ותמיד נראות לנו מוזרות וחריגות. אולם מרתיעות ככל שיהיו, לבסוף כולנו לומדים לאהוב אותן ומוכנים לאמץ אותן אל חיקינו, בין השאר בעזרת סניפי רשתות "האופנה המהירה" הקרובים לביתנו אשר מזדרזים להעתיק גם הם את הדגמים מתוך הקרת "ההיסטוריה הטבעית" הזו. מדונה לא הציגה בפנינו דבר שלא ראינו אצל אחרים, אבל ניתן לומר כי הוא כן חדש עבורה. ייתכן כי הקליפ החדש של מדונה הוא קולקציה חדשה של פראדה, אחת שאני עדיין לא למדתי להעריך. לכן אסייג את דברי ואומר כי הפוסט נכתב מיד לאחר הצפייה הראשונה שלי בקליפ של הכוכבת, כך שבמובן מסוים, מדונה עדיין לא איבדה את יכולתה להוות מקור השראה...

Say "Givenchy"... Madg @ the Super Bowl

מן הראוי שאציין כי פוסט זה נכתיב לפני הופעתה של מדונה בסופרבול, הופעה שהצליחה לרומם את מצב רוחי הבוקר ולהודות על ה"RESPECT" המגיע לה, גם מבלי לבטל את כל האמור לעיל.

כסף מסובב את העולם - שבוע אופנת ההוט קוטור לקיץ 2012

ההוט קוטור החל את דרכו כסקטור באופנה המשרת את אותם האנשים שהתברכו בהרבה (מאוד) כסף והציע להם שמלות ייחודיות, עשויות מחומרי הגלם המשובחים ביותר ומותאמות בדקדקנות מדהימה את מידותיה של הלקוחה. מאוחר יותר המשיך ההוט קוטור לשרת את בתי האופנה עצמם, כאמצעי להוכיח את יכולותיהם, עושרם הכלכלי ומעמדם (או כפי שאפרת קליג, שהספיקה לעבוד בקו הקוטור של כריסטיאן דיור, ז'אן לואי שרר ולנהל בעצמה בית אופנת קוטור תיקני ופריזאי, הייתה מגדירה זאת- "להוכיח את מוטרפות המעצב"). בשנות ה90, תקופה בה שגשג בית דיור, השווה גליאנו את ההוט קוטור לתמצית המרוכזת ביותר של הבושם, "Parfum Le", היות והוא משמש כצלם שבדמותו יוצרו שאר קווי האופנה הפשוטים והזולים יותר של המותג ויימהלו בכוהל זול עד לאחרוני המשקפיים והמטפחות שמציע בית האופנה- כולם ברוח ההוט קוטור. כיום, ממשיך הסקטור להתנהל סביב מוטיב הכסף, והפעם, אין הכוונה לפאייטים המטאליים והמבריקים של לאסז'. היום החוקים הם פשוטים; כשיש כסף עושים קוטור וכשאין כסף- אז לא. היות וחומרי הבסיס, לרבות הבדים, העורות והחרוזים למיניהם יקרים להפליא, שעות העבודה ממושכות ודורשות כוח עבודה מיומן שיספק את גחמותיהם המופרכות ביותר של קומץ מצומצם והולך ופוחת של אנשים בעלי הון היכולים ונכונים להרשות לעצמם את התענוג. בהתאם לכך, קווי אופנת הקוטור הולכים ומצטמצמים גם הם; מכ60 בתי אופנה שפעלו באמצע המאה ה20, נשארנו עם כתריסר בדדים. מנגד, קווי הPrêt-à-Porter הופכים למתוחכמים, איכותיים ומורכבים הרבה יותר משהיו וכך הגבול שבין ההוט קוטור והרדי טו וור מטשטש. במקביל, נולד המושג והקונספט של ה Prêt-à-Porter Deluxe (כמובן שבהתאם, פערי המחירים גם הם מתקרבים ונושקים זה לזה).

CHANEL Haute Couture, S/S 2012

בשאנל, בית האופנה היחיד המסרב לחשוף את נתוניו הכלכליים מתוך הנחה שהם נהנים משגשוג ושפע בלתי נדלה, תצוגות ההוט קוטור ממשיכות להיות בגדר מפגן ראווה עונתי- מסורתי, לו ממתינים בשקיקה כל כלי התקשורת, לרבות ערוץ 2 ובכללו גם "סיכום עולמי" (הערה- כשחושבים על ההדיקות בה מסתיר בית שאנל את נתוניו הפיננסיים, הדבר נראה מגוחך, שכן ההיגיון הבריא אומר שרק למי ש"אין"- "יש" במה להתבייש. אבל אצל שאנל, הלוגיקה עובדת אחרת ואין טעם להתיימר להבינה). העונה, נערכה תצוגת ההוט קוטור של שאנל בהיכל הקבוע, הגרנד פאלה בפאריז. אולם במקום אריות מונומנטאליים, מקטורני טוויד "שאנליים" אימתניים, גנים גרנדיוזיים או קרוסלות ענק שאליהם התרגלנו מתצוגות האופנה הקודמות, נאלצו הפעם מספר האורחים המצומצם להסתפק בתפאורת הפנים של מטוס לא מרווח במיוחד שהותקנה באולם שולי של המבנה (רשימת המוזמנים הייתה כה מצומצמת עד שעיתונאים אחדים נאלצו להתעדכן ממש כמונו באמצעות תמונות מהStyle.com כיוון שנשארו ללא כרטיס, גם לא במעבר שליד השירותים...). הבגדים לעמת זאת לא השתנו כלל; אותם הז'קטים עשויים טויד בגווני שחור ולבן, עם אותם הצווארונים, אותן החצאיות עם הכיסים אליהן נדחפו ב"לגרפלדיות" מושלמת כפות ידיהן של הדוגמניות. ה"דאון גריידינג" של בית האופנה הנחשק ביותר על מפת המותגים העולמית, צרם עוד יותר לנוכח העובדה כי את תצוגת הקרוז במאי 2007, הציג בית שאנל בהאנגר 7 של נמל התעופה בסנטה מוניקה, לוס אנג'לס, על רקע מטוס פרטי עליו הוטבעו אותיות שם המותג ובנוכחות 500 אנשי עיתונות + קניינים + סלבריטאים. אם עד לפני כמה שנים היה מוכן בית שאנל לשפוך הון תועפות על קולקציית הקרוז (הקיקיונית שלו), הרי שהיום, על ה"קרם דה לה קרם" שיש לו להציע, הוא מסוגל להשקיע הרבה פחות ולספק רק את תפארת "מחלקת התיירים", על כיסאותיה הצפופים והמקומות המוגבלים. עצוב.

VERSACE Haute Couture, S/S 2012

הכסף האוזל של שאנל לא הצליח לקחת את אורחי המותג מסביב לעולם, גם לא לגרום לצופים בתצוגה מהבית להמריא בדמיונם בעזרת הדגמים שהוצגו בה. לעומתם, מאגרי המזומנים שהצליחה לצבור דונטלה ורסצ'ה הודות לשיתוף הפעולה עם H&M, יחסי הציבור המשותפים של בית האופנה ושל ענקית הבגדים השוודית ובעקבותיהם גם העניין הגובר והמתחדש להם זוכה המותג - אפשרו דונטלה להציג את דגמי קו "האטליה" היוקרתי שלה על המסלולים, לראשונה מזה מספר לא מועט של שנים (לפחות 7). התצוגה עצמה לא הייתה שגרתית וגררה גם היא לא מעט מרמור בקרב כמה עיתונאים; תחילה הוזמנו הצלמים ואחר כך העיתונאים שצפו בדוגמניות לבושות בשמלות צרות וצמודות מכוסות קריסטלים כסופים או רקמות חרוזים בצבעים מבריקים של צהוב וכתום, מחוכים מובנים ועקבים גבוהים- עולות ויורדות (מי בכוריאוגרפיה טובה יותר ומי בפחות) מעל לגרם מדרגות מוזהב. הצפייה בקימתה של דונטלה מהקרשים, משמחת כמעט כמו החלטתה לאשפז את עצמה במוסד לגמילה מקוקאין לפני כ4 שנים. לאחר תצוגת הגברים, היא דיווחה כי השנה, חלה עליה ברווחי המותג וזאת למרות קולקציה נועזת שהוצגה הן עבור הנשים והן עבור הגברים (כולל קולקציית הגברים לחורף 2012/13 שהוצגה לפני כשבועיים). בהקשר זה, אציין כי ביקור בחנות המותג (המתנשאת על פני כשש קומות!) במילאנו (כחלק מהטיול שלי בעיר-הפוסטים בדרך...), אישר כי דונטלה יצרה את קולקציות הקיץ שלה עבור המותג באותה הרוח בה עיצבה את הדגמים עבור H&M (ואולי צריך לומר את ההפך...). מעבר ל"בראבו" המגיע לדונטלה, בואו נקווה שהמזומנים ימשיכו לזרום בבית ורסצ'ה כמו בימים הטובים מתקופתו של ג'יאני.

JEAN PAUL GOULTIER Haute Couture, S/S 2012

כעת, לאחר שנתתי את הדעת לעניין הממון, אפשר להתפנות לבגדי אופנת העילית עצמם. היחיד שהצליח לרגש ולהצדיק את כל הפיאסקו הזה, שהפדרציה הצרפתית מתעקשת להמשיך ולקרוא לו "הוט קוטור", היה ז'אן פול גוטייה. כפי שכנראה כבר שמעתם, גוטייה בחר לעצב את קולקציית ההוט קוטור שלו לקיץ 2012 בהשראת אמי ווינהאוס. לומר "הוט קוטור" ו"אימי ווינהאוס" באותו משפט זה כמו לבקש המבורגר בצ'יפס במסעדת גורמה עם 3 כוכבי מישלן ברו רויאל שבפאריז, אבל מסתבר שכל לכלוכית יכולה להשרות קולקציית אופנה שתהלום את סינדרלה. התצוגה החלה בצלילי שירה של ווינהאוס, "Back To Black", בביצוע קוורטט זמרים, שעמד בתחילת המסלול. המנגינה שהתנגנה כבר בתצוגת הנשים לחורף 2011/12 של המעצב (העונה הנוכחית), הפכה גם לרינגטון של הצלצול בפלאפון שלי לתקופה לא קצרה ומן הסתם, היה נחמד לשמוע אותה שוב, ברקע לדגמים המצוינים שעיצב גוטייה. באותה התצוגה, כיכבו גם תסרוקות ה"בי-הייב" המזוהות עם ווינהאוס, רק בצבעה הלבן של שיבה- אליה לא זכתה הזמרת להגיע. גזרה גבוהה, מחוכים נוקשים, טרנצ'ים, חליפות גבריות שקיבלו ראינטרפרטציה נשית, חצאיות מידי ומותן גבוהה, היו ההכלאה המושלמת בין סגנון הפינאפ הטראשי של ווינהאוס לבין חותם ידו האופייני של גוטייה. שמלה לבנה עם צווארון בעל פסים אדומים וכחולים שנראתה כחולצה שנלבשה הפוך בעלת לוגו עגלגל, הייתה אזכור משעשע לקולקציה שהספיקה לעצב הזמרת עבור המותג "פרד פרי" וראתה אור רק לאחר מותה.

ז'אן פול גוטייה עושה אימי ווינהאוס שעושה פרד פרי - גוטייה הוט קוטור, קיץ 2012

הדגמים שופעי העליצות הוצגו על ידי דוגמניות שהתנהלו ברוח "שטות" ונעו בין רפרנס שטוח ו"תחפושתי", כמעט שחזור מדויק של בגדיה של וינהאוס והתנהגותה "תחת השפעה", לבין שמלות ערב שהקשר בניהן לאימי- מיקרי בהחלט. הסוג האחרון, לדעתי, היה המוצלח יותר כיוון שהעיד על תהליך יצירה ועל אופן שאיבת ההשראה מעודן ובוטה פחות (כמובן שהאיפור והשיער לא הותירו ספק בשאלת האסוציאציה עם ווינהאוס, אך ספק אם הייתה מסכימה ללבוש 100% מהדגמים מרצונה החופשי). הם גרמו לי להיזכר באחד העקרונות המנחים את מעצב הגברים יוסי קצב (איתו יצא לי לשוחח בראיון לכתבה שהכנתי עבור מגזין ישראלי), לפיו בכל קולקציה על המעצב להישען בנקודת השראה, "קונספט", גם אם הצופה לא בהכרח מודע או מצליח לזהות ולהצביע עליו בתוצר הסופי. היוצר צריך לשאת בעורפו רעיון אשר בדמותו יצק את הדגמים (את עקרון זה, רכש קצב בסטאז' שביצע ברשת הסופרים וההלבשה הבריטית, "מרקס אנד ספנסר", עוד בתקופת לימודיו בשנקר). אם נחזור לקולקציה, לטעמי, לא ניתן להסתכל על התצוגה גרידא כ"מחווה לאיימי ווינהאוס"; הפאות או נקודת החן בקצה השפה לא היו אלה שהפכו את התצוגה לכל כך מוצלחת- אלא הבגדים והסגנון המיוחד של גוטייה עצמו, אשר הוצגו לנו הפעם על מצע של "כוכבת רוק שהפכה גם לאייקון אופנה".

גוטייה הוט קוטור, קיץ 2012 - מימין לשמאל; גוטייה בתדריך "איפורשיער", Work in process, דוגמנית מסניפה ב"אימיווינהאוסיות" מושלמת קלאץ פאיטים אדום.

דמותו של גוטייה, רץ כילד מלא שמחת חיים אל עבר הדוגמנית שהייתה לבושה בשמלת המחוך מסאטן ואגן נפוח על מנת לנשק את שפתיה מתחת להינומת התחרה, כמיטב המסורת, חתמה את האווירה ההומוריסטית והתוססת האופיינית לו. זו שהוא מצליח להפיח מדי עונה בתצוגות הוט קוטור שלו, תחום שרבים נוטים לקחת כל כך ברצינות. הילרי אלכסנדר אמרה *לי* פעם (כן, דיברתי איתה אישית...) לאחר תצוגת ההוט קטור שלו לקיץ 2010 ש"גוטייה תמיד גורם לנו לצחוק", ואולי זהו גם סוד קסמו. התצוגה הפיחה את השעמום וגרמה לי לחשוב: "I'll have whatever he's having", וכך בדיוק הייתי ממליץ לשאר המעצבים שעדיין מתיימרים להציג הוט קוטור.

הפינאלה בתצוגת ההוט קוטור של גוטייה לקיץ 2012- מימין למעלה, שמלת הכלה המסורתית שסוגרת את התצוגה, למטה, גוטייה "במירוץ ל(שמלה שבטח עולה) מיליון" ומשמאל, גוטייה והכלה.

את אותה הגישה, כהצעת הגשה ל"השקפת החיים הבריאה ביותר", הייתי ממליץ גם למיטץ' וינהאוס, שהביע תרעומת וזעזוע למראה התמונות וסבר כי "זהו ניצול גס של דמות ביתו, על מנת להפיק רווחים ולמכור בגדים. אבל כנראה שמיצ'י לא מבין כלום בבגדים, גם לא בהשראות או בהומור ובטח שלא בהוט קוטור, שכן הבגדים לא ימכרו להמונים אלא למתי מעט, שיקנו אותם בסכומי עתק. אולם הודות לעלות חומרי הגלם ושעות העבודה, סביר להניח כי הם לא יישאו תשואה ורווחים לבית האופנה שיצר אותם. מעבר לכך, האווירה החיובית בצלמה יצר אותן גוטייה היא המחווה הגדולה ביותר עבור הזמרת ואין בה ציניות, אפילו לא במעט. מיץ' ציפה מגוטייה שיבקש "אישור הסכמה מראש" או לפחות שיפריש תרומה לקרן שעל שם הזמרת. אולם בהיותה דמות ציבורית, שחייה חיי חברה ונהנתה מגלי הסלבריטאות שלה, הרי שלאחר מותה, הפרסונה הפומבית שלה שייכת לכולנו בדיוק כפי שדמותה הפרטית שייכת למשפחתה. ובאשר לתרומה- אינני מבין כיצד בדיוק היא אמורה לשרת את ווינהאוס? כמה בקבוקי אלכוהול וקראק אפשר לקנות כשלא נותר כבר מזמן זכר לגופתך הגשמית? אילו היה מבין את החשיבות שבהנצחת דמותה של ביתו בלבם של המעריצים ואת ההשפעה שגלומה באופנה כערוץ תקשורת יצירתי, כפי שהבינה זאת ביתו בחייה, הוא לא היה מגיב כך כלפי ההומאז' האדיר שנשא עבורה גוטייה.

GIAMBATISTA VALI Haute Couture S/S 2012

מעצב נוסף שהפליא לעשות והציג קולקציית הוט קוטור הראויה לציון היה ג'יאמבטיסטה וואלי, חבר חדש בפדרציה. הגישה המרעננת של וואלי כלפי הוט קוטור צעיר ומודרני, יצרה קולקציה מעודנת ושמימית של שמלות, עליוניות וחצאיות קלאסיות בגוונים עדינים של בז', ורוד, שחור עם הבלחות של גוונים עסיסיים יותר כדוגמת אדום הפטל, סגול האוכמניות וחום השוקולד. רצועות בד נקשרו לכדי פפיון באזור הצוואר, גזרי בד בצורת עלי כותרת פוזרו בצפיפויות שונות על גבי חצאית או עליונית, ויצרו נפחים ופרופורציות חדשות. חגורות מותן בדמות חבלים או סרטי פפיון יצוק ממתכת, הוסיפו מימד נסיכותי לשמלות. למרות שניתן היה לזהות בקולקציה כמה רפרנסים לעיצובים של כריסטיאן דיור, קוקו שאנל ואיב סאן לורן, לא היה בכך טעם לפגם. כיוון שמדובר באבות ההוט קוטור, יתכן ומן הראוי למצוא להם מקום בכל קולקציית תפירה עילית, ממש כפי שאנו מספרים את סיפור מצרים בליל הסדר מדי שנה. סוג של הנצחה, אם תרצו. הסגנון הגיאומטרי, הצבעוניות העזה והקריצה המודרניסטית שאפיינו את קולקציית הפרט אה פורטה של המעצב הוחלפו הפעם במראה קלאסי ובקו קוהרנטי שאפיין והגדיר את וואלי כמעצב אופנה שכולם למדו לאהוב; ערמות פרחים, גזרות קקון ומראה אצילי – ויקטוריאני היו בין האלמנטים הללו. גם סלבריטאי הטראש, לרבות מרי קייט ואשלי, ויקטוריה בקהם ושאר דכפין, נעדרו מהתצוגה ובכך אולי שמרו על כבודו. זאת כמובן פרט לקמרון דיאז, שהגיעה יחד עם הפרצוף המתוח שלה לכל תצוגת אופנה כאורחת של המגזין InStyle, כהכנה לקראת הפקת "הוט קוטור" בה היא אמורה להשתתף. אולם כיוון שגיבבתי על גבי דפים אלה כל כך הרבה מילים, כדאי שאפסיק בשלב זה, בדיוק לפני שאני מתחיל לדבר (מתוקף מחויבות הסיקור) על בר רפאלי.

From Time To Time

זמן הוא אחד המשאבים היקרים ביותר בעידן המודרני. כשהייתי ביסודי, שאלה אותי אימי מה הייתי מעדיף; "זמן או כסף", ואני עניתי, "זמן, כי כשיש יותר זמן אפשר לעשות יותר כסף". זה נכון, אני נמנה בין אותם TYPE A PERSONALITY, שתמיד חסרות להן כמה שעות ביממה (מאפיין נוסף של קבוצה זו הוא הסיכון הגבוה יותר ללקות במחלות כמו יתר לחץ דם, התקפי לב וכו'. נו, שויין). במהלך השיעורים, הייתי חולם בהקיץ ומדמיין שיש לי את היכולת לעצור את הזמן, ממש כמו סמנתה מ"Bewitched". מה הייתי עושה בזמן הזה? לא יודע; יוצא להפסקה, מעתיק מהתלמיד הכי חכם בכיתה, גונב את המבחן מהתיק של המורה.... בעולם האופנה, עולם המושתת על מגמות וטרנדים, זמן הוא אלמנט קרדינלי ומשמעותי אפילו יותר מאשר אפשר לתאר. מעבר לביטוי הפשטני של אלמנט הזמן באופנה, כחלק מהעונתיות לפיה מתנהלת התעשייה, הזמן מנהל ומשפיע על עולם אופנה גם בצורה מופשטת יותר.

אלן דביוטון על המיצג שהשרה אותי לכתוב את פוסט זה

הטרנדים והמגמות מנהלים את שיח האופנה היום יומי, מנחות את המעצבים בעבודתם ומפרנסות אינסוף חברות ואתרים של חוזי טרנדים הצצים בתקופה האחרונה כמו פטריות אחרי הגשם. אבל טרנדים אינם צצים משום מקום; הם מושפעים מהלכי הרוח של התקופה, האומנות, האדריכלות, התרבות ושאר האלמנטים הסובבים אותנו בטווח של השנתיים הקרובות (חברות המבצעות תחזיות אופנה עובדות בד"כ בטווח של שנתיים, 4 עונות). אולם מה שהרבה פעמים הופך דבר למוצלח הוא הרלוונטיות שלו לתקופה, כלומר התזמון (!). התזמון באופנה, כמו בכל תחום אחר בחיים הוא הכל. לעיתים, אפשר להתבונן בדגם או בתצוגת אופנה שלמה מבלי להבין מדוע היא כל כך קוסמת לנו, למרות שעל פניו אין בה כלום. הרבה פעמים הסיבה לכך היא החיבור המדויק שלה לתקופה. הרבה לפני שמשהו הופך לטרנד, הוא עשוי להימצא כאלמנט אזוטרי המופיע בקולקציה של מעצב אחד ואחריו יבואו כל השאר. יותר מאשר יכולות עיצוב נעלות ורעיונות נפלאים, מעצב אופנה מצליח חייב לדעת לספק את הדבר הנכון בזמן הנכון ולא שנייה אחת קודם או אחר כך. אם יציג אותו קודם- יאבד רעיון בעל פוטנציאל לתהילת עולם כאילו לא היה ויתבטל ע"י הקהל בפניו הוא מוצג. אילו יציג אותו שנייה אח"כ, נאמר: "ראינו כבר מליון כאלה...סתם עוד טרנד חולף". פריטים כמו השמלה השחורה הקטנה או החולצה הגברית הלבנה והמכופתרת, אותם אנו מגדירים כ"אל זמניים" או "אלמותיים", הם בדיוק אותם הפריטים שניצחו את מבחן הזמן, אולם סביר להניח שאילו היו מוצגים בתקופה אחרת, לא היינו מוצאים בהם את החן מלכתחילה וגורלם היה כגורלן החולף של כריות הכתפיים.

(אותה הגברת בשינוי אדרת- מימין; לורן האטון בדגם מהקולקציה הנשים הראשונה של פורד, קיץ 2011. מימין; דוגמנית בדגם מקולקציית קיץ 2001 של YSL, הראשונה שעיצב פורד עבור המותג)

(מימין; שרליז ת'רון בשמלה מהקולקציה האחרונה שעיצב טום פורד עבור YSL. משמאל; קרמן קס בשמלת הרצועות)

ניקח לדוגמה את טום פורד, הוא התחיל את דרכו בגוצ'י בשנת 1992, ובמשך תקופה ארוכה נשאר מתחת לרדר (לא רק בגלל שזה היה חלק מהחוזה עליו הוחתם, אלא גם בגלל שלפורד, שלמד בכלל עיצוב פנים, לקח זמן לפתח את טעמו וסגנונו העיצובי וגם לציבור לקח זמן להתרגל אליו). אחרי 1996 ועד שפרש מגוצ'י ב2004, הוא היה הכוכב הנוצץ והקסום ביותר בשמי עולם האופנה. האם היה זה בזכות העיצובים המעולים או החדשנים שלו? לא, הוא פשוט ידע להתאים את עצמו להלך הרוח של התקופה- למתג נכון את המוצר שלו בהתאם לה ולתת לקהל היעד בדיוק את מה שהציבור רודף הסלבריטאים ושוקק המותגים רצה לקבל אז. היום, לאחר כ6 שנות הפסקה מעולם אופנת הנשים, פורד ממשיך עם אותו סגנון עיצובי והעקרונות המנחים אותו בניהול האימפריה שלו נשארו זהים לאלה שעל פיהם פעל בעבר; בתצוגה הראשונה צעדו אייקוניות אופנה (וכך המותג נקשר לסלבס זוהרים), הבגדים מתומחרים במחירים מרקיעי שחקים, פורד לא מפסיק לקשקש על איכות וכו'. אבל הדגמים עצמם לא מגלמים בתוכם את אותו האפיל הקסום שהיה לשמלות הפאייטים בסגנון האוריינטלי, שעיצב לתצוגה האחרונה שלו בYSL או לשמלת הרצועות הורודה שלבשה כרמן קאס בתצוגת גוצ'י קיץ 2003 (ואגב שמלה זו- זו בדיוק הדוגמה לדגם שאין בו כלום, אך יש בו הכל). היום, זה פשוט לא נראה טוב. זה גרוטסקי, מצועצע ונפוח, ממש כפי שאנו חווים את טום פורד כיום. כי מה שהתאים והתקבל בברכה לפני 6 שנים, לא בהכרח עובד כיום.

גליאנו, זמנך עבר- מימין; דוגמן בתצוגת הגברים של ג'ון גליאנו לקיץ 2001. משמאל: גליאנו בפינאלה)

התזמון גם הוא חלק בלתי נפרד מהאינטגרל שקובע מה "IN" ומה "OUT". סיפורי אהבה גדולים שליבלבו בתקופה מסוימת, יכלו בכלל לא להתקיים אילו המפגש הראשון בין בני הזוג היה מתקיים על הקרקע הלא נכונה- מצב הרוח הלא נכון או נסיבות השונות מאלה בהם הם התקיימו (רק חישבו איך היו נראים חייכם אילו הייתם פוגשים מישהו אהוב או שנוא בתקופת חיים אחרת). כך משל, אילו אלבר אלבז לא היה נזרק ממחלקת העיצוב של YSL ב91, ע"י טום פורד, הוא מעולם לא היה מגיע ללנוין. גם גורלו המר של גליאנו לא היה אותו הגורל אילו היה משמיע את דעותיו הגזעניות בפומבי בשעה שהוא מתבוסס בגילופין בזמן אחר, נגיד 10 שנים קודם לכן (כפי שכנראה באמת קרה, גם על פי התיעודים, אך טוייח על ידי כל הצדדים). מדוע? כיוון שאז הוא היה נכס יקר מפז עבור LVMH וברנרד ארנו לא היה מעלה על דעתו להיפטר ממנו.

"Christian Marclay's 'The Clock

יש המאמינים כי הכל נקבע מראש, שסופו של כל אחד כתוב איפשהו למעלה בספר שנפתח מדי שנה ביום כיפור ושממש כמו גווינט פלטרו בסרט "דלתות מסתובבות", לא משנה מה תהיה הדרך, התוצאה היא זהה. אני מאמין שהכל אולי כתוב מראש, אבל "הרשות נתונה", וכחלק מזה, הדרך היא המשמעותית ביותר- כיוון שאנו מעבירים את חיינו לאורך זמן. האם הדקות והימים שבזבזנו בהערצה כלפי טום פורד הן בזבוז של זמן נוכח הקולקציות המזעזעות שלו כיום? לא, הרי פורד היה בין המעצבים המכריעים שעיצבו את העשור הקודם וזה לפניו, פיתחו את טעמינו האופנתי והשפיעו על המלתחה שאסף כל אחד מאיתנו במשך אותו הזמן. הוא תרם לטעם האופנתי שלי ושל רבים אחרים, כמו גם לסגנון שלמדנו להעריך בהווה. כמו טום פורד, גם הצללית המודגשת שהעניקו כריות הכתפיים לאזור זה של הגוף חזרו יום בהיר אחד לאופנה. אולם בשונה ממנו, הן חזרו היום כאלטרנטיבה משופרת למה שהכרנו אז- טעם משודרג לזיכרון נושן, שהרבה היו מעדיפים לאבד, אולם ככזה, הוא קרוב יותר ולכן מנחם יותר. האם היינו מעריצים את הכתפיים הזוויתיות המובנות במקטורנים של מרג'יאלה, בלמן או בלנסיאגה, אילו קדמו לעידן בו שלטו הכריות של ה80? יכול מאוד להיות שלא.

כשבגדים לא מרגשים כבר אף אחד

זו לא תהיה הפעם הראשונה שתשמעו אותי מתריע על גוויעתו של ה"הוט קוטור", האופנה העילית המקדשת את התפירה המורכבת, עבודות מלאכת היד והשזירה המרהיבות, כמו גם את חומרי הגלם המשובחים והיוקרתיים ביותר. הסיבה לכך, היא לא רק העובדה שאותן הנשים שיכולות להרשות לעצמן את תענוג רכישת הדגמים הצטמצם לכ200 במספר("מועדון ההוט קוטור"), גם לא הצורך התרבותי שלנו בסיפוקים מהירים ממגמות אופנה שנעלמות כאילו לא הייתה אחרי עונה אחת ומותירות אותנו עם ערמות בגדים זולים וחסרי כל קסם בעיננו. בעוד כמה שנים נוכל לומר כי הקוטור פס מהעולם כיוון שאותם בעלי מלאכה שרכשו את מיומנויות התפירה העילית ועבודת היד מאבותיהם במשך עשרות שנים, עוזבים גם הם את עולמינו בשיבה טובה.

בתחילת החודש, התכנס המעגל החברתי האליטיסטי ביותר בעולם האופנה כדי לחלוק כבוד אחרון לפרנסואה לאסז' שמת בהיותו בן 82. לאסז, היה אבי הרקמות והעיטורים (Beading & Embroidery) של עולם ההוט קוטור הפריזאי. קרל לגרפלד אמר פעם ש"לא תתכן תצוגת אופנה בלי עיטורי רקמות וחרוזים, ולא יתכנו עיטורי רקמה וחרוזים בלי לאסז'". יכול להיות שזו הייתה גם הסיבה שבגינה החליט בית שאנל לרכוש את בית לאסז' בשנת 2002 (בכך הצליחו להגן על לאסז' ולהבטיח את המשך פועלו בזמן שהם קונים לעצמם בלעדיות מסוימת מהקרם דלה (דה לה)קרם של הקוטור הפריזאי). הוא גדל על בירכיה של מאדם וויונט (שהייתה מעסיקה של אימו) ועבד עם כל הקוטוריירים הגדולים (כמעט) ללא יוצא מהכלל (פרט לאלכסנדר מקווין, שאינו חבר הפדרציה להוט קוטור, אך בכל זאת העיז להישאר מחוסר שביעות רצון משמלה בודדת שיצר עבורו לאסג'. מאז דרכיהם נפרדו). אפרת קליג, שעבדה באטליה ההוט קוטור של כריסטיאן דיור, סיפרה לי פעם כיצד בתי האופנה העילית היו מוציאים סקיצות לבתי מלאכה חיצוניים כדוגמת לאסג', ולאחר מאות שעות עבודה, אלפי חרוזים, פאייטים, באגטים, קריסטלים, פנינים, נוצות יען, סרטי משי, קטיפות ושאר חומרים אקזוטים אחרים, היה חוזר המוצר המוגמר אל הוריו וגולש היישר אל תצוגות העילית. היצירות היו מרהיבות וכך גם המחירים; ג'קטים בכ60,000$ ושמלות ב100,000-150,000$. אחת משמלות הנשף הידועות לשמצה שעזבו את שעריו של בית לאסז', הייתה בעלת שובל של כ20 מטר ועלתה לבעליה 1.6 מיליון דולרים עבור 11,000 שעות העבודה שגזלה מצוות בית המלאכה. ב91, הגיע לאסג' לשפל כלכלי ונאלץ לפטר כמחצית מעובדיו בתקופת מלחמת המפרץ (היות ורבות מנשות מועדון "ההוט קוטור" מתגוררות באיזור החיוג המפוקפק של המזרח התיכון או בשאר האמירויות הערביות). לאחר שהתאושש, כשנה מאוחר יותר, הקים פרנסואה את בית הספר לשזירת חרוזים ומלאכת יד על מנת להכשיר בעלי מלאכה ולשמר את גחלת ההוט קוטור כמו גם את עתיד העסק שלו.

ראיון עם פרנסואה לאסז' משנת 1987

ומעניין לעניין באותו העניין: ברביעי האחרון, פרסמה טלי קושניר, בעלת בוטיק "המחתרת" לפרטי וינטג' ויד שניה, כי לאחר שנה קשה, היא מחליטה שהגיע הזמן "לסגור את הבאסטה". מדובר ללא ספק בלא פחות ממוסד תל אביבי, אבן פינה בתרבות ובאופנה התל אביבית. מאז 1993, המחתרת אומנם עברה מספר גלגולים והחליפה כמה קורות גג, אך בניגוד לשמה, מעולם לא נשארה מתחת לרדאר וניתן לומר שמשכה אליה את המבינים, האופנתיים והמשפיעים שבמחוזותינו. המחתרת בלטה על פני שאר חנויות היד השנייה לא רק משום שהייתה בין הראשונות שהציעו את הז'אנר עוד לפי שהפך לכל כך "היפ" והוביל לפתיחתן של חנויות דומות בכל רחבי העיר (והפריפריה) כמו פטריות אחרי הגשם. המקצועיות והידע הרב של קושניר, כמו גם הערכתה העמוקה לאופנה בכלל ואופנה עילית בפרט, הם שהבדילו אותה מבליל החנויות המתחרות. כך לדוגמה, על חלק מהבגדים ניתן היה למצוא תגיות המתארות באיזו תקופה עוצב ומאילו חומרים הוא עשוי.
שמלת הנמר מעוטרת החרוזים והפיאטים שיצר לסז' עבור קולקציית ההוט קוטור של ז'אן פול גוטייה ב1998 לאחר 700 שעות של עבודה מפרכת.
לאסז' אצל שאנל הוט קוטור לחורף 2010/11.
אומנות על אומנות; דגמים שיצר לאסז' עבור תצוגת ההוט קוטור של איב סאן לורן לקיץ 1988 שעוצבה בהשראת ציוריו של ואן גוך.

אני זוכר איך לפני כמעט 10 שנים, בתקופת התיכון, היה גורר אותי חברי נ. בסיבוב הקניות הקבוע שלנו (שנקין ->קינג ג'ורג' ->סנטר) ולעולם אינו מוותר על עצירת הקבע "במחתרת". למרות שלא תמיד הצלחתי להתחבר לריחות הבגדים הישנים, המחשבות על בעליהם הקודמים או לטעמם של האנשים שלבשו אותם, זכיתי לצפות בדרך שעברה החנות במשך השנים וגם רכשתי לעצמי כמה פריטים קלאסיים. באותה תקופה, בזמן שבראד פיט, וינונה ריידר וגווינת פלטרו לבשו ז'קטי עור וינטז' של גוצ'י, שמלות ערב היסטוריות שעיצבו בעצמם כריסטיאן דיור ואיב סאן לורן (בהתאמה), נהנו להם אותם האנשים שאנו מכנים כיום "היפסטרים" מהמחשבה, כי גם הם זוכים להתפלש בכל ה"טוב"מהעבר בעודם רוכשים אפודה אפורה בבוטיק המחתרת, ממש כמו מקביליהם ה"מגניבים" מL.A. המחתרת- צולם ע"י גילי יובל

אבל מה שהיה נחשב אז ל"בון טון", כנראה שאינו רלוונטי כיום; את רחובות החנויות והבוטיקים, החליפו קניונים ממוזגים ורשתות אופנה מהירה המציעות את "הצעקה האחרונה באופנה"- אומנם בביצוע קלוקל, אך במחיר מעולה. היום, במקום סוודר "תוצרת הארץ" משנות הצנע שהציעה המחתרת, ירכוש ה"היפסטר" את חולצת הפלאנל המשובצת בגווני ירוק אשוח ואדום פרג בסניף הH&M הקרוב לביתו באותו המחיר כמעט (ויתכן מאוד שבפחות). המראה ה"ישן" פשוט אינו מצטייר יותר טוב בבבואת העין כפי שהוא עשוי היה להיתפס בעבר. רכישת פרטי יד שנייה אמורה לפתח אצל בעליו קשר רגשי כלשהו כלפי הבגד והיא גם מקנה לבעליו מידת אינדיבידואליות הודות לייחוד שלו על פני בגדי התקופה בה נרכש בשנית. אולם כל אלה לא יספיקו אפילו להתפתח בעידן המודרנית בו הרשתות האופנה הקמעוניות מציעות דגמים העונים לסטנדרטי איכות נמוכים ועוקבים אחרי טרנדים שבמילא לא יחזיקו עד השנה הבאה. המחיר הזול מאפשר לנו לזרוק אותם לפח עוד לפני שפיתחנו כלפיהם רגשות ובטרם יהפכו לשלג דאשתקד.

בבית האופנה של לאסג' מינו את הובר ברר, שהתחנך על בירכיו של פרנסואה, למנהל האומנותי החדש אשר ימשיך להוביל את דגל בית המלאכה. קושניר, מתכוונת להמשיך באיסוף פרטי וינטג' ולהציע אותם באופן אקסקלוסיבי ללקוחות פרטיים (במסגרת "תאום מראש") בסטודיו של בן זוגה הצייר. על הפרק עומדות גם התוכניות להקים ארכיון אופנה שישמש את הציבור. השיפט הזה ממכירה המונית של בגדים ישנים לאוצרות של פרטים ייחודיים, עשוי לשקף שינוי תודעתי בתפיסה שלנו את האופנה, כך גם מבול תערוכות דגמי האופנה ההיסטוריים שפקד את המוזיאונים ברחבי העולם. סנטימנטים הם השורה התחתונה בכל העומד מאחורי מגמה זו, אבל סנטימנטים אי אפשר ללבוש, וחבל שכך. כל שנותר הוא לקוות שיצירות המופת של לאסז' ימשיכו להיראות ברחבי העולם לא רק מאחורי ארונות זכוכית ותאורה חמה אלא גם בעסקים לניקוי יבש.

שבוע אופנת קיץ 2012, תל אביב; כי אפילו לאזרבייג'ן יש שבוע אופנה, וגם בו משתתפת גלית לוי.

שבוע האופנה של תל אביב, להלן TLVFW, שהתקיים השבוע במתחם התחנה, הזכיר לי בדיוק את מה שאין לנו: אין לנו מעצבים מקוריים שיודעים לתפור בגדים איכותיים ברמות גימור מעולות, אין לנו דוגמניות רזות מספיק כדי ללבוש שמלות שיפון שקופות או מקצועיות מספיק כדי ללכת בעקבים בגובה שמעל ל5 ס"מ. אין לנו מדינה המאמינה בפוטנציאל הכלכלי/מדיני/תיירותי שבאופנה, אין לנו יכולת ארגונית טובה מספיק ובסופו של דבר גם אין לנו כבוד עצמי. כן, ביקשו ממני כבר לנסות להסתכל על חצי הכוס המלאה, להיות פחות מריר (משוקולד הלינדט שחולק בדליי מתכת מגושמים על שולחנות אולם קבלת הפנים לפני הכניסה לתצוגות ונחטף תוך שניות על ידי עמך ישראל, שהקשר בינו לבין אופנה הוא מקרי בהחלט), אבל אי אפשר. ברגע שאתה ממצב את עצמך באותה השורה יחד עם שאר בירות האופנה בעולם (כפי שהתיימר לעשות הקמפיין הפרסומי של שבוע האופנה הישראלי), אתה לא יכול להרשות לעצמך לספק פחות מ100%. (פינת "הידעתם?"; מוטי רייף ביקש מהעיתונים הגדולים סכום של 100 אלף יורו- בדיוק אותו הסכום שביקשו מארגני שבוע האופנה בניו יורק לפני כ18 שנה בתקופת הקמתו). באופנה האמיתית, עולם בו איכות היא מילות המפתח; זה או הכל או כלום, פרטץ' לא מתקבל בבית ספרינו. אבל אנחנו, כמו בני 3, מנותקים מלהיות מודעים ליכולותינו או לכישורינו ויוצאים בקול בטוח עם הצהרות גרנדיוזיות שלרובן לא היה כיסוי (ע"ע- "פרנקה סוזני, העורכת הראשית בווג איטליה, נשארה בבית). העיתוי היה גם הוא גרוע ביותר; מדוע להציג אופנת גברים בנובמבר כשלושה חודשים לאחר שהעולם עשה זאת? (ובעיצומה של תקופה צחיחה בכל הנוגע לאופנה העולמית).

בעוד שבעולם, בין נותני החסות נמנות חברות תעופה, יצרני שמפניה ומכוניות יוקרה, בישראל, בחרו להתעטף בתמיכתו הכלכלית של יצרנית המסטיקים "5", פן סימבולי שעזר להגדיר את שבוע האופנה הישראלי כפי שאני תפסתי אותו. וכך, במהלך 3 ימים, היה ניתן לראות את נציגי העיתונות המקומית והזרה, כמו גם בכירי המשק וסתם אנשים שנזדמנו מהרחוב לועסים, בולסים ולבסוף יורקים מסטיקים בטעמי אגס, אבטיח ומנטה עדין (ביום השלישי סירבתי בכל תוקף לקחת אפילו מסטיק נוסף אחד, וזאת למרות הפצרותיהן של הנערות, הלא חינניות, שחילקו אותם).

למרות ההזדמנות לחוות שבוע אופנה תובעני מבוקר ועד ערב, נכחתי רק בתצוגות שהתקיימו לאחר 17:00 מהסיבה הפשוטה שיש לי "Day Job", וכפי שזה נראה מפה, זו הייתה החלטה טובה לא לוותר עליה...כיוון שלא ניתן לבקר דבר מבלי לנסותו, אבסס את דברי רק על סמך התצוגות שבהן נכחתי:

יום שני, 21.11.11:

יוסף- התצוגה של יוסף התחילה ב5 דגמים שעוצבו בהשראת נותנת החסות שכולם (חוץ ממני) למדו לאהוב, מותג המסטיקים "5" (והיו למעשה דגמים של יוסף עשויים מבד סאטן שעליו הודפסו התמונות מאריזות המסטיקים והן הוצגו על בובות במתחם במשך שאר ימי התצוגות). עצם הרעיון הספיק כדי להוציא כל עניין שהיה לי בעיצובים הבאים שהציג יוסף. על הבמה, על רקע ירח מלא שהופיע על גבי המסך שניצב מאחוריה, עמדה נינט, בפן דליל וחלק מאי פעם, ושרה את השיר "Crazy" של Gnarls Barkley. באותם הרגעים, הרגשתי שאני המשוגע היחיד באולם, זה שניחן ביכולת לראות עד כמה המציאות מסביב מעוותת, בעוד שהשאר משולהבים בהתקף טנטרום פשניסטי קדחני מנותק מכל ביקורת עצמית. בשאר התצוגה, צילמתי את ספי, מעדכנת את העולם שמחוץ לאולם באמצעות האינסטגרם בדגמים שצעדו על המסלול וגם צייצתי כמה משפטים בטוויטר על מורת רוחי מהתצוגה. העיסוק ב"סמארט-פון" בזמן התצוגה היה ההזדמנות היחידה להרגיש קצת "חו"ל בארץ", (כפי שהבטיחו המארגנים), כי אחרי הכל, זה מה שכולם עושים היום בתצוגות האופנה בעולם. ממה שכן ראיתי, בלטו ערמות של טול גזור, צבעים מטאליים, תכשיטים גסים וגזרות פשוטות ובנאליות שראינו כבר בקולקציות עבר שלו או של מעצבים אחרים, כאלה שאין טעם לטרוח ולפרט במילים.

משמאל: קולקציית מסטיקים, מימין: ספי, עסוקה בעידקון העולם ע"י האינסטגרם. תצוגת האופנה של יוסף.

ג'ודי, שהצטרפה גם היא לחגיגת תיעוד התצוגות, הסתובבה כמו ממטרה בעודה מצלמת את תצוגת האופנה של אלון ליבנה באייפון שלה.

תצוגת האופנה של רוברטו קוואלי- הייתה גולת הכותרת של האירוע והזכירה לכולנו עד כמה פתטי ופרובינציאלי יכול להיות עמינו אשר בציון. את הישראלי המכוער אפשר היה לאתר כבר בכניסה לאזור קבלת הכרטיסים, מצטופף ונדחף בין ההמון. אחד העיתונאים של Ynet (שמו- שם אחת מעונות השנה...) הגיע למקום וסרב לעמוד אפילו שנייה אחת מיותרת. בשעה שלצידו עמדה נורית בת יער (עיתונאית האופנה הראשונה ואחת הנחשבות בישראל) ועיתונאים זרים רבים עמדו וחיכו בסבלנות לתורם להיכנס, הוא לחש לעצמו "איפה הכניסה לעיתונאים?", (רציתי לענות; "כאן, אידיוט!") כשהבין שאף אחד לא מתייחס, חזר על המשפט עד שהגיעה היח"צנית ופילסה לו את הדרך. אחריו התעורר נימרודי, שאיבד גם הוא את סבלנותו והכניס איתו שני גברים ושלוש נשים (בניהן מגישה משעממת של תוכניות בוקר ואירוח מערוץ 2 שאת שמה אני לא זוכר אך היא מרבה להגיע לאירועים מסוג זה).

אולם התצוגה היה מלא עד אפס מקום והמעברים היו גדושים באנשים שביקשו להיכנס ללא כרטיס, רק כדי לראות דגמים שהוצגו כבר על המסלול במילאנו לפני כשלושה חודשים. הדוגמניות שלבשו את הבגדים לא עזרו לשיפור המורל באירוע; על המסלול, לא נראתה ולו דוגמנית אחת שיכלה לשאת חליפת מכנסיים וג'קט טוקסידו זהובים ללא חולצה; ברבורה סינדרובה (שהשתלטה כבר מזמן על כל ההפקות האדיטוריאליות במגזינים), נחלצה לעזרה ונאלצה למלא את התפקיד. ברבורה צעדה קצת על מסלולי מילאנו ופריז כשהייתה בת 17, אבל בראיון שערכתי עימה בעבר סיפרה, כי היא חדלה לעשות זאת כיוון שלא הייתה רזה מספיק, "צריך להיות רזה כמוך", אמרה לי. סינדרובה לבשה גם את כל "הסטייטמנט פיסס" של המעצב, שאר הדוגמניות המקומיות דידו בהליכה עקומה ומאומצת על נעלי העקב. חצאיות הפליסה והפאנלים השקופים, ההדפסים הפרחוניים והפסיכודאליים או שפע הזהב של הקולקציה הנוכחית שהוצגה כאן, לא הצליחו להפיח בי עניין כצופה. לעומתם, דגמי העבר של המעצב, שחתמו את מפגן הראווה הזה של קוואלי, הוכיחו מדוע היה נחוץ כל כך לשלם לו 600 אלף דולר רק כדי שיגיע לישראל.

משמאל; דגמי הקולקציה האחרונה של קוואלי. במכרז; ברבורה כברבור. מימין; דגמיו של קוואלי מעונות קודמות.

יום שלישי, 22.11.11

גלית לוי- את מבחר הדגמים שהציגה גלית לוי, קשה לכנות קולקציה כיוון שלא היה אף קו שקישר בין שמלה אחת למשניה- פרט להרבה תחרה (שנראתה גסה וסינטטית), תפירה גרועה (מחשופים עקומים וחוטים פרומים שריחפו מאחורי הדוגמניות כמו שובל סילון אווירי), סגנון לא מלוטש וטעם רע. אופיים "הפרטני" והלא אחיד של הדגמים שהציגה לוי הוא פועל יוצא מאופיו של המותג שלה, המספק שמלות בהזמנה והתאמה אישית עבור לקוחותיה, לרוב כלות. אולם בעוד שלכלה מקובל לחכות ביום חתונתה, האיחור בתצוגה של גלית לוי, שעמד על כחצי שעה, היה פחות מקובל. הניסיון ליצר אווירה פריזאית, בין אם על ידי השנסונים שהתנגנו ברקע ובין אם בעזרת תמונת גני ורסאי שהוקרנה על המסך מאחור, הבליטה את דלותם של הבגדים, שנראו כאילו נתפרו יומיים לפני כן. העובדה כי הדוגמניות צעדו על המסלול בנעליים מ"זארה", הפכה את הכל למפגן חובבני וחסר טעם. אילו מידת רגלה של לוי לא הייתה 36, סביר להניח שהייתה משתמשת באוסף הנעליים מארונה הפרטי (ואולי היה מוטב כך).

לא ניתן היה להתעלם מהדמיון לקולקציות של דולצ'ה וגבאנה, אלי סאאב ואפילו ניסיון לגנוב כמה רעיונות מ"הקוטוריירית הישראלית" אפרת קליג ["הטול אילוזיון" של גלית לוי, (טול דק ביותר בצבע גוף שמשמש בשמלות בעלות מחשופים נדיבים], בניגוד לזה של קליג, היה כל כך עבה עד שנראה כאילו היה אמור להילבש על ידי פיל). היות ולא ציפו ממנה ליותר, הגניבה הרעיונית לא ריגשה אף אחד באולם. את עיניהן של הדוגמניות כיסו תחרות, אולם בניגוד לתחרות הסולטיס הדקיקות הנהוגות להילבש באופן זה בנשפים אירופאים ומסיבות תחפושות, התחרות של גלית לוי היו עבות ומלאכותיות, ספק אם היא בכלל מודעת להבדל.

תמונת הפתיחה (ימין) והסיום (שמאל) בתצוגת האופנה של גלית לוי.

קרן וגדעון אוברזון- גדעון אוברזון הוא אחד המעצבים המהווים את אבן הפינה המשמעותית במורשת האופנתית של מדינת ישראל. חסד נעוריו זה הוא ששומר את הגחלת החלשה והרפה שעדיין בוערת לרגלי המותג, אבל אם נודה באמת, העניין בו כמעצב בהווה נכבה מזמן. מדוע החליט להצטרף אוברזון לחגיגות האופנה הישראלית שבועיים (!) טרם פתיחת שבוע האופנה(ולתפור קולקציה שלמה בחיפזון בהול כולל דגם לסטלה עמר, שהגיעה לארץ לצורך המדידות רק יומיים לפני התצוגה)? כי זה סוג של פרסומת, היא עולה 25,000 שקל, יש בה אלמנט סימבולי שב"להיות חלק מ" (חלק מהתעשייה, או "הענף", כפי שהיו מכנים את זה בזמנו..., חלק מלאום, שלא היה מספיק חשוב כדי שיתגייס לצבאו ויגן עליו כשהיה בן 18 וכו'...), אבל בעיקר כי הוא יכול להרשות לעצמו. הבגדים, שניכר היה כי הם נתפרו בזמן קצר, היו מינימליסטיים בגווני שחור-לבן ואופיים, היה אופיו של העשור האחרון בו ניתן היה למצוא עיתונאים שיואילו להרים עט כדי לכתוב עליו; שנות ה90.

אוברזון, התמונות פה רק לשם האחידות...

יום רביעי, 23.11.11

אלון ליבנה- תצוגת האופנה של אלון ליבנה הייתה זו שהצילה את כבודם של שלושת ימי התצוגות. בין קריאות הפליאה ומחיאות הכפיים לדגמים שצעדו על המסלול היה ניתן לשמוע את הקהל מנסה לעלות אסוציאציות למקורות ההשראה לעיצובים; לאחד הזכירה שמלת שיפון בכחול עם חלק עליון אטום שנכרך סביב הצוואר דגם של לנוון, לאחר הזכירו הפיתוחים שבטופ לבנבן עם צווארון גופרה את הסגנון של אלכסנדר מקווין. לאחרת הזכירה שמלת לורקס זהובה ארוכה וצמודה מקולקציית עבר של גוצ'י, ואני התרשמתי במיוחד מהאזכורים לניטים הזהובים על רקע הבד הלבן והאטום מהקולקציה האחרונה של דונטלה ורסצ'ה, שאת חיבתו למעצבת חשפתי כאן בעבר. מעבר לעובדה כי "קבלת השראה" ממעצבי על לא מפתיעה או מרגשת כבר אף אחד (ביחוד בהקשר זה של אלון ליבנה), האסוציאציה הזו למותגי על עולמיים מסבירה מדוע הדגמים נראו אופנתיים, מסקרנים ומוצלחים כל כך. ההבדל בינו לבין גלית לוי הוא האיכות, שהייתה (כמעט) מושלמת (גם אצלו היה "טול אילוזיון", אומנם דק, אך עם רוכסן בולט ועקום), נוסף לסגנון אחיד ועדכני שנעדר מדגמיה של לוי. ההשוואה הזו מלמדת אותנו כי גם כשמחליטים לקבל השראה, צריך לדעת ממי לקבל אותה וכיצד ליישמה.

.Like a whore in church @ Alon Livne.

לסיכום, כדי להמחיש את כל האמור לעיל, חשבתי שלא תהיה דרך טובה יותר לתאר את האישה של שבוע האופנה הישראלי, TLVFW, מאשר מילות השיר שכתב יאיר לפיד (כבר התחלה מפוקפקת..) ובוצע על ידי להקת מנגו; היא "גרה בשינקין, שותה בקפה תמר, רוצה לעשות גם סרט קצר… היא כל כך מסובכת, לובשת תמיד בשחור", (וזה הזמן לציין שגם שחור צריך לדעת ללבוש ובאיזה שעות של היום עדיף לעשות זאת...). לעומתה, האישה שתמצאו בשבוע האופנה של פאריז, משאירה סביבה הרבה סימני שאלה אבל דואגת שהכל יהיה מושלם. כפי שתיאר אותה פיטר סוסנר. הבגדים שלה כולם נתפרו ע"י פייר בלמן, לא "שוגר דדי"...