.Joyeux Anniversaire Mademoiselle C

אם תבקשו מעשרה אנשים להגדיר "מהי מוזה?", סביר להניח שתקבלו 10 תשובות שונות. עבורי, מדובר בדמות המהווה מקור של השראה. סוג של לוח שעם חי ונושם, שמתפתח ומשתנה עם השנים ומהווה מקור בלתי נדלה המצליח להצית רעיונות יצירתיים חדשים במוחם של "נאמניו". בעולם האופנה, שידוע בהיותו שטחי במידת מה, המושג "מוזה", הפך למילה נרדפת לאדם בעל טעם טוב, אופנתי, שסיגנון הלבוש שלו מהווה השראה מתמדת לגזרות ועיצובים עבור קולקציות אופנה אינסופיות.  בניגוד למילות השיר, המוזות אף פעם לא שותקות, גם לא כשהתותחים רועמים (ובמיוחד לא אז); יש להן אישיות מיוחדת, טמפרמנט כובש, השקפת עולם מרתקת או תפיסה שונה של המציאות, המעשירות ומשרות את המתבוננים בהן לא פחות מאשר הופעתה החיצונית. 

קרין רויטפלד - האישה, חצאיות העיפרון, הגרבון עם הפס, הסטילטו והדמיון לאיגי פופ

מדובר במושג די מיושן, המתקשר אולי לאיב סאן לורן שאימץ לעצמו את קתרין דנוב, Lulu de la Falaise  או Betty Catroux כמוזות, או ליחסים בין הובר דה ג'יבנשי ואודרי הפבורן. אולם גם כיום, ניתן למצוא לא מעט דוגמאות להמחשת הקונספט. עבורי, קtרין רויטפלד, שבמקרה גם חוגגת היום יום הולדת 59 (!), היא הדוגמה האולטימטיבית לכך, ולא רק לדעתי. טום פורד, פיטר דונדס (אמיליו פוצ'י), ריקרדו טישי (ג'יבנשי) וג'וזף אלטוזורה (שהציג העונה בניו יורק, בפעם השלישית ברציפות, קולקציה שנראתה כאילו נתפרה במיוחד עבורה), הם רק חלק קטן (אבל הבולט ביותר) מבין המעצבים שמצאו ברויטפלד מקור להשראה. חצאית עיפרון (שמגיעות קצת אחרי הברך +/- שסע נדיב), חולצת צווארון (גברית מכותנה, משי או שיפון), שרשרת של אלזה פירטי או קמע של סזר, גרביונים שחורים (של פוגל) וסנדלים על עקב (לרוב עם קשירה), שיער סתור וכהות סביב העיניים, הם סממני החותם המאפיינים את הופעתה החיצונית של הגברת. גם תפקידה של סטייליסטית-עורכת אופנה, מסייע לה להפיץ את משנתה ברבים, לא רק באמצעות המאמינים הנאמנים ההולכים בדרכה, או הפקות האופנה שהיא מציגה במגזינים (שלה, V או הרפרס בזאר) אלא גם באמצעות מותגים ששוכרים את שירותי ההלבשה שלה- כפי שניתן לראות בקמפיין החורף של דיאן פון פירסטנברג, טום פורד, מקס מרה ומקס ספורט, סלבטורה פרגמו או שאנל. 

Carine Roitfeld by Mario Testino for Dazed & Confused, August 1997

לא פחות מ"טעם טוב", "משהו טוב לומר", הוא חלק בלתי נפרד מהדרישות הבסיסיות המתבקשות מתפקיד המוזה. ולכן, אספתי כמה ציטוטים שנטמעו עם השנים עמוק בנבכי זכרוני, מתוך ראיונות עם קארין רויטפלד:

על "מה פריזאי בעינייך"?

"When you go to a show, Americans in New York are very proper, much more so than the French. Everything is perfect. Their hair, the nails, everything. The look. Everything is perfection. We're a bit more relaxed, no? And a bit more comfortable. I think in France we don't want to be too different, because people aren't very nice and when you try to dress a bit different[ly], everyone looks at you like... you don't want that. So we're quite classic. My look is quite classic. You have a trench on, but maybe you're naked under the trench. Or you don't know which underwear you have under your dress, you don't know that you put perfume, in this place, or this place (pointing to her chest and belly button).

To be French is to be sexy without showing anything. It's more mental. When people tell me "You're very Parisienne," I say, what does that mean? Maybe it's an education -- you can always touch your hair, it's never like a helmet. Makeup is never perfect, you can have your nails done, but maybe there is no color. You paint your toes even in the winter, when no one is going to see your feet, it's very personal. I think everything is just for you -- or maybe someone is going to share it with you.

I discovered the slip dress which I think is one of the more French things because when you take off your clothes, even when to go into a shop to buy something, or you're going to Riccardo Tisci to try on a suit, it's like having protection. And you never know how you're going to finish your evening. So you have to be ready".

רויטפלד במעיל של מקס מרה, מרץ 2013

על תופעת ה"IT BAG":
I don't change my handbag every season. I believe in the Yves Saint Laurent woman who either has her hands in the pockets of her pantsuit or is holding her lover's hand. She doesn't need a bag.

על "שחור" VS. "בז'":
If you don't want to make any mistakes, buy black clothes. That's always good. And from age 50 on, you can slowly start adding a little beige. That's softer. Every five years, you should take a critical look at your own wardrobe and, if necessary, eventually swap your bikini for a one-piece swimsuit.

על "פוטוגניות":
I learned so much from Tom Ford. I used to be very shay from the camera, but when you don't feel comfortable, you never look good. You have to be' IN LOVE' with the camera…say 'I love the camera, I love the camera'…"
(אגב, אודטה שוורץ, כוהנת הפטנטים ומוזה מקומית בפני עצמה, נתנה פעם את אותה העצה...)

על ההיררכיה שבעולם האופנה:

 “I’ve never been an assistant. You don’t climb the stairs, you go down. Because when you go to a fashion show, the best walk is the first walk".

 

First Five Minutes of New Carine Roitfeld Doc Mademoiselle C

אבל יותר מההערצה שלי "לסטייל והשיק" האישי של הגברת, כמו גם עבודתה בווג פאריז ובבית גוצ'י, מרשימות אותי היכולות שלה להרים את עצמה מהעפר לאחר השמועות, הלכלוכים והסקנדלים שליוו את פרישתה הצורמת מתפקיד העורכת הראשית בווג פריז והדרך בה היא פרשה כנפיים, כמו הספינקס האגדי, והמשיכה לרחף ולעוט במרומי עולם האופנה גם בגולה, על אדמותיה של ניו יורק (שם מתגוררים ילדיה). סיפורי נפילה והשתקמות כאלה, הם שעוררו בי השראה ומילאו אותי בהערצה אמיתית כלפי האישיות שמאחורי פני הדביבון והסגנון שמתבסס על עקבי סטילטו משובחים וחצאיות עיפרון. ב9/11, לא במקרה, הושק בניו יורק "Mademoiselle C" (הכינוי שהעניק לה הקיסר, קרל לגרפלד), הסרט הדוקומנטרי העוקב אחר תקופה זו שלאחר נפילתה מצמרת ווג פריז והאופן בו הצליחה לטהר את שמה ולהפוך מדמות מושמצת למוערצת שוב (טריילר- כאן). הוא מגולל סיפור הקמת המגזין החדש שלה CR FASHIONBOOK (הבכורה הקבילה אגב, להשקת הגיליון השלישי של המגזין!), עמוס בפניני החוכמה של המדמואזל, כמו גם צילומי "מאחורי הקלעים" בתצוגות אופנה וראיונות קצרים עם מעצבי על, המדברים לזכותה של העורכת המוערכת.

 פוסט נוסף על "סגידתי לרויטפלד" - כאן ו על המפגש שלי איתה במציאות (!) - כאן.

Anna: Out ; Carine: In

בשבוע שעבר, טפח על פנינו מגזין הפורבס והפריח את התפיסה השגויה בה אנו חיים, לפיה האישה המשפיעה ביותר בעולם האופנה היא אנה וינטור. על פי דירוג הנשים המשפיעות ביותר לשנת 2012 שערך המגזין, מדורגת וינטור רק במקום ה51 והלא מכובד, אחרי דיאן פון פירסטנברג, מקום 33, ואנג'לה אהרנדס, מנכ"לית ברברי, במקום 45. הדרוג נעשה על פי שכלול העושר הכלכלי שבראשו עומדת המדורגת, הונה האישי, נוכחותה והופעותיה בתקשורת, כאשר מספר העוקבים שלה בטוויטר, מעריצי עמוד הפייסבוק או מספר החולצות שעליהן מודפסת דמותה-בעלי משקל נמוך יותר. באותו השבוע בו התפרסם הדרוג, נחשף עמוד הפינטרסט של וינטר, שכלל תמונות רגלי צפרדעים מקורקפות מעור ועכבר קירח עם פני קרנף. ללא ספק, לאישה יש טעם נרכש שאינו ערב לחיכם של כל אחד. לאחר שנגזל ממנה הטייטל שדבק בה בעשור האחרון ואת כיסא ה"עורך המשפיע" ריק, לא יכולתי שלא לתהות מי תשב לריק הזה שהותירה אחריה וינטור. התשובה עשויה להיות קארין רוייטפלד, שלא הופיעה ברשימה של פורבס ולא פתחה חשבון פינרסט, אבל עמוד הטמבלר החדש שהשיקה שבוע לפני כן הופץ באמצעות נערים ונערות, טמבלריסטים פופולאריים, שהוזמנו על מנת לטקס עצה לכוהנת הסטייל.

(קארין רוייטפלד ואנה וינטור באירוע גאלה כלשהו...)

בעבר כבר הועלו ההשערות כי רויטפלד היא זו שתירש את וינטור לאחר פרישתה (למרות שכפי שהעניינים מתנהלים כיום, וינטור לא מתכוונת להעביר את השליטה על המגזין בקרוב וכנראה שתמשיך לנהל אותו מהקבר). בזמן שערכה את הווג הצרפתי, התמידה רויטפלד להכחיש כל רצון לעמוד בראש המגזין המסחרי והבנאלי ביותר של הוצאת קון-דה-נאסט. אולם מאז, הנסיבות השתנו ורוייטפלד מצאה את עצמה בניו יורק, לא רחוק מחוזותיה של וינטור. בספטמבר היא תשיק את המגזין החדש שלה, (CR FASHION BOOK), שהוא סוג של מגזין דו שנתי קשיח כריכה, שלטענתה, טרם נראה מגזין כמותו. צוות המגזין, מורכב מאסופה של צלמים, כותבים וסטייליסטים מוכשרים שהיא עצמה צדה והעניקה להם את ההזדמנות הראשונה בביזנס, ממש כפי שעשתה בווג הפריזאי, מאז שהחלה לערוך אותו ב2001. היא עצמה, אגב, פתחה את הדלת בפני עמנואל אלט, שעלתה על יוצריה והייתה המלפפון שהכה את העורכת הראשית לאחר שירשה את כסאה. על המגזין היא החלה לעבוד מוקדם יותר השנה, במקביל לשיתופי הפעולה שלה עם מגזינים מתחרים, כדוגמת V ו-VMAN, עבורם היא סגננה את הפקות השער לחודש הקרוב.

(Carine Roitfeld after she had her "personality drink", Photo by Jeremy Kost)

חוץ מההשתלטות המטאורית של רויטפלד על דוכני המגזינים, ב 6 לספטמבר, תורגש נוכחותה גם בסניפי M.A.C ברחבי העולם עם השקת הקולקציה שהיא עיצבה עבור המותג. הסטייליסטית בעלת המראה האייקוני, שהפכה למודל על פיו יצק טום פורד ויצר את דמותה של האישה של גוצ'י והפך גם ללוק שבלט כמעט על כל מסלול בחורף 2001 (כפי שזיהתה וכתבה רות לה פרלה ב"ניו יורק טיימס", כשסיקרה את אותה עונת תצוגות) לא התברכה בכישורי איפור וירטואוזיים במיוחד. שערה החלק כקרש מחסה את פניה וחושף רק לעיתים את הכהות הבולטת בעפעפיה, שמעניקה לעיניה מראה של עיני רקון. אלה, יחד עם הרזון הקיצוני של המדמואזל, מעניקים לה מראה די חריג ואקסצנטרי, שאינו מתיישב עם מודל היופי הזוהר והמקובל. לטענתה, אגב, "איפור העיניים נראה הכי טוב בבוקר שאחרי...", כפי שאמרה בראיון לקראת השקת קולקציית האיפור שלה, מה שאומר שמסירי איפור, לא יהיו חלק מהמוצרים שיגיעו לחנויות במסגרת זו.

(מימין- רויטפלד בתמונה שצילמתי בעצמי בפאריז, במהלך שבוע אופנת ההוט קוטור, ינואר 2010, משמאל- רויטפלד ב1999, בתמונה של מריו טסטינו, מתוך הספר של טום פורד)

הסגנון הייחודי של רויטפלד ניחן באופן בו היא עצמה בוחרת להתלבש, אך גם באופן בו היא מלבישה את הדוגמניות בהפקות האופנה עליהן היא חתומה. מראה המשלב ניחוח רוסי (בהשראת מוצאו של אביה), חושניות פריזאית (שירשה כנראה מאימה- היא נהגה למרוח לה את האיילינר בתור ילדה), נונשלאנטיות (שכפתה עליה כנראה האנורקסיה), מיניות (שלמרות שהיא מתעקשת שאינה נימפומנית, ממשיכה לבעור במיטתה שלה ושל בן זוגה ואבי ילדיה, כריסטיאן ריסטיין, אולי משום שמעולם לא נישאה לו), חוצפה וחוסר מעצורים (משהו שכנראה תפסה על הדרך). אולם יותר מההערצה שלי לסטייל והשיק האישי של הגברת, כמו גם עבודתה בווג פאריז ובבית גוצ'י, מרשימות אותי היכולות שלה להרים את עצמה מהעפר לאחר השמועות, הלכלוכים והסקנדלים שליוו את פרישתה הצורמת מווג והדרך בה היא פרשה כנפיים, כמו הספינקס האגדי, והמשיכה לרחף ולעוט במרומי עולם האופנה גם בגולה, על אדמותיה של ניו יורק (שם מתגוררים ילדיה). סיפורי נפילה והשתקמות כאלה, הם שעוררו בי השראה ומילאו אותי בהערצה אמיתית כלפי האישיות שמאחורי פני הדביבון והסגנון שמתבסס על גרביוני ביריות וחצאיות עיפרון. זה נכון שבעידן ה"כפר הגלובלי" של היום, גם האופנה היא גלובלית, והיו לה קשרים גם לפני זה וכו', אבל מי שחששה שלא יזמינו אותה יותר לתצוגות אופנה (ובאמת נעלמה מהשורה הראשונה בהן למשך עונה אחת או שתיים), הצליחה לטהר את שמה ולהפוך מהאדם מושמץ למוערץ. וזהו שינוי תדמיתי שמצדיק כבוד לא בכדי.

(כתבת פרופיל שערך הCNN על קארין רויטפלד בשלושה חלקים)

עבור מי שהתקשה לעקוב- להלן תקציר "מהפרקים הקודמים":

רויטפלד החלה את דרכה כדוגמנית ובטרם מונתה לעורכת המגזין, היא פעלה כסטייליסטית. שיתוף הפעולה שלה עם טום פורד והצלם מריו טסינו עבור המותג גוצ'י, לפני כ20 שנה, הוליד מחדש את המותג המנומנם גוצ'י והפך אותו לצעיר, נחשק ויוקרתי יותר מאשר היה אי פעם. רויטפלד, שימשה כמוזה עבור טום פורד (שהיה אז המעצב הראשי במותג) והייתה אחראית גם על עבודות הסטיילינג (במודעות הפרסומת של המותג, היה פורד מחקה בעיצוביו את סגנון הלבוש שלה והדוגמניות העתיקו את שפת גופה). מינויה של רויטפלד לעורכת המגזין לפני מעל לעשור, גרם ללא מעט אנשים להרים גבה, אולם תוך שנים ספורות, בעזרתם של מספר צלמים, סטייליסטים וכותבים מוכשרים היא הצליחה להוכיח את כישוריה ולהפוך את ווג פריז ללהיט. בתקופתה עלה מחזור המכירות של המגזין ב40%.

(רויטפלד, כבר לא רואה את ווג ממטר. התמונה צולמה במהלך "Fashion Night Out" בפאריז לפני כמה שנים)

עזיבתה של רויטפלד התרחשה בסמיכות לצאת גיליון דצמבר 2011, הידוע לשמצה, אותו ערך טום פורד. התמונות הפרובוקטיביות המציגות זוג זקנים מתעלסים וסימני ליפסטיק מרוחים על ישבנו המקומט של הגבר, עירום רב, ילדות מאופרות בתנוחות מפתות או הפקה נוספת שעסקה בניתוחים פלסטיים בצורה וולגרית וגסה, הצליחו לעורר סערה תקשורתית למרות שלא היו חריגים לקו האסתטי או הקונספטואלי של המגזין. המפרסמים במגזין החלו להעלות את הטענה כי המגזין אינו מספיק מסחרי. תלונותיהם הופנו לכיוון אופיו ואל העובדה כי לא כלל מספיק סחורות מתוצרתם. איומיו של ברנרד ארנו, מנכ"ל חברת LVMH, להפסיק לפרסם במגזין אלא אם יתפוס כיוון מפוקח יותר- היו בין השמועות שבהן נתלתה עזיבתה של רויטפלד (היא עצמה הפנימה את הלקח גם כן והצהירה כי במגזין נתנה את דעתה גם לאינטרסים של המפרסמים). עוד סיפרו כי דרישות השכר המופרזות של רויטפלד (שביקשה תשלום על ימים שבהן לא נכחה במשרד) והסכסוך שלה עם בית האופנה בלנסיאגה היו לה גם הם למכשול. רויטפלד הואשמה בניצול תפקידה כעורכת, כאשר שלחה את פריטי קדם הקולקציה של בלנסיאגה (אותם ביקשה להשאיל עבור הפקות אופנה של המגזין) לאחד מלקוחותיה הפרטיים (המותג מקס מרה שגם הופיע על דפי הווג הצרפתי הרבה מעבר לאימפקט האופנתי או הכלכלי שלו). כל אחד מהפריטים הופיע במבחר של מקס מרה ורויטפלד, יחד עם כל צוות המגזין- הוחרמו ולא הוזמנו יותר לתצוגות של בית בלנסיאגה (אל דאגה, הצדדים הספיקו ליישב את ההדורים מאז).

(למטה- מימין- בפרווה של ריק אונס, משמאל- בטרנץ' של מרג'יאלה)

אם חשבתם שאני היחיד שהיה מוכן להיכנס לסנדלי הגלדיאטורים השחורים של אליה, החביבים במיוחד על רויטפלד, למעילי הפרווה של ריק אוונס או לטרנצ'ים של מרג'יאלה אותם היא לובשת מדי עונת תצוגות, אתם טועים. את הבלוג I want to be a Roitfeld, המגולל כל התפתחות בחייהם של רויטפלד וילדיה (ג'וליה, שהפכה לאם לא מזמן והעניקה לרויטפלד את התואר הבלתי נחשק "סבתא", וולדימיר, אמן, שיוצא עם ג'יובנה בוטגביליה, דוגמנית עבר, קולגה של אימו וסטייליסטית שעבדה בין השאר גם בווג האיטלקי- ואין לי מושג איך היא מתמודדת עם הדימוי של בנה ושל בוטגביליה במיטה...). לאחרונה נתקלתי גם בפורום מ-ע-ו-ל-ה, שכולל כמעט כל הפקת אופנה שפורסמה בווג הצרפתי בתקופת שניצוחה של רויטפלד על המגזין, לצד כתבות וציטוטים מרתקים ומעשירים מאותה העת. אני עצמי, אספן צנוע של המגזינים עליהם היא חתומה, עברתי על כל 53 העמודים של פורום זה בשקיקה והנאה רבה. אפשר ללמוד ממנו המון על הסגנון, הטעם והמאפיינים המיוחדים של הלוק הרויטפלדי, כמו גם השקפת הסטיילינג של העורכת שהפכה בעצמה לאייקון אופנה בלתי מעורער.

קריסטל רן; אם לה אסור לאכול לחם, אנחנו נאכל לוקשים.

קריסטל רן הצליחה להכות גלים לא רק בעולם האופנה אלא בכל תחום הנוגע בחברה ובתרבות בה אנחנו חיים. הדוגמנית עבת המידות, צעדה על מסלול התצוגות של ז'אן פול גוטייה ארוזה בשמלת ערב צהובה כבר ב2006, רק כדי לחזור בסילואטה של אבטיח בתצוגה של מרק פסט בעודה מותירה פיות פעורים שלא ידעו פחמימה מאז גן חובה. רן, הפכה לנציגה של קת שלמה, דוברת מועדון "השמנה והיפה". היא כיכבה בכל גליון אפריל של הווג האמריקאי (גיליון שנתי אותו מקדישה וינטור מדי שנה לגזרות שונות, "שייפ אישיו"), כתבה את הספר"Hungry: A Young Model’s Story of Appetite, Ambition and the Ultimate Embrace of Curves" ובסוף 2010, עם פריחת הקרירה שלה עיטרה הצלוליט שלירכיה מבול שלם של גיליונות המוקדשים לקבלת הגוף, או יותר נכון עודף הבשר שעליו. אחת ההפקות הבולטות מהז'אנר הייתה זו בה מצולמת רן, בולסת וטוחנת ספגתי, תוקעת ודוחפת לגרונה תמנון, זוללת ורומסת צלי עוף, מקנחת באומצה דשנה.הסערה שהתחוללה סביב רן הובילה לפתיחת תת-מחלקה שלמה המוקדשת למידות גדולות בסוכנות הדוגמניות "פורד". את משנתה שטחה באינסוף כתבות ותוכניות טלויזיה העוסקות במאבקה של אישה אמיתית בעולם המקדש יופי ומראה חיצוני, הלחצים התזונתיים העומדים בפני דוגמנית ועל החיים כאקורדיון אנושי, בתור אחת שיורדת ועולה כמו חצאית הטול של הבלרינה בלונפרק.

( Crystal Renn By Terry Richardson For Vogue Paris October 2010)

אין ספק שהאג'נדה הפופולארית שאימצה לעצמה רן, זו שהפכה להיות מזוהה עימה, הכניסה לה עוד ועוד מזומנים. אבל עם האוכל, בא גם התיאבון, ובדוגמנות כמו בדוגמנות; "אתה טוב בדיוק כמו עצמות הלחיים הגבוהות והבולטות שלך". בין אם בחרה תפריט דל פחמימות, ובין אם בדל שומן, רן החלה להשיל עוד ועוד ממשקלה, ממש כמו אחרונות השווארמות במזללה- עם כל סיבוב על הדי התהילה, כך יורדה לה עוד שכבה. לאחרונה הצטלמה רן להפקה של המגזין Tush: ארוזה ברשת, כשעצמות האגן שלה משורבבות קדימה כמו להבים מבעד לבגד גוף מעור שחור ועצמות הקולר שלה מסותתות כאילו היו מסגרת למודעת פרסומת. זו של קייט מוס עבור קלוין קליין אי שם בשנות ה90.

(לחצו להגדלה, זה לא יעלה לכם בסימני מתיחה. מימין למעלה: רן אצל Mark Fast חורף 2010, בפינאלה של גוטייה 2006, V Magazine 2009, בבגדים של מקווין, מימין למטה: באחד מהShape Issue, ווג אמריקה, טובעת במים- כי אין בהם קלוריות, גם בשמלת קוטור- היא רעבה)

השמנה והיפה הפכה לשדופה וחטובה. כך, יחד עם הקילוגרמים העודפים, התעופפו להם כל האדיולוגיות וההצהרות. מרגישים מרומים? את מכתבי התלונה שילחו בבקשה אל עצמכם. אנחנו שהכתרנו את רן לסמל של אידיאל "השלמות עם הגוף המלא", ממש כפי שהפכנו את דנה אינטרנשנל לנציגת הקהילה הגאה, את פרס לשגריר השלום ואת שרה נתניהו לסוכנת של השטן. אף אחת מהדמויות הנ"ל לא בחרה לעמוד מאחורי הרעיון שמייצגת הפרסונה התקשורתית שלה. כולן נשאבו לתוכה בלת ברירה ונאלצות לשאת את הצלב שהלבשנו והצמדנו לבשרן עם מסמרי מתכת בתוספת כתר קוצים ודרדרים.

רן איננה לבד, כשתשואות המעריצים מגיעות, הדיאטות חוגגות: מיה דגן ונינט הן הדוגמאות המקומיות, ג'ניפר הדסון, בת מידלר וסופי דהל, דוגמנית עבת מידות (שגילתה איזבלה בלואו) עשו גם הם את המעבר מהחלב המלא לחלב הדל עם הצלחת הקרירה שלהם. אופרה וינפרי, קריסטי אלי ומריה קלס הן נשים שהמאבק שלהן במוזנים הכתיר אותן לחביבות הקהל תוך שהן מרצדות בין לבישת שכבות שומן לחשיפת עצמות- רק כדי שאנחנו נוכל לעקוב אחריהן במיקרוסקופ ולשמוח לעד על כל קילוגרם שיורק ואחת כמה וכמה- על כל אחד שעולה.

(פעם אני עולה, פעם אני יורדת.Crystal Renn for Tush Summer 2011 by Ellen von Unwerth)

ואם לכולנו נראה שלהיות 180 ס"מ/50 ק"ג זה יפה, למה שרן תהיה שונה? הפיכתה לדמות נעלה מיתר הבריות, כזו הרואה מעבר לשאר הבריות ומונעת מתוך אידיאלים נשגבים יותר משל שאר החברה, הייתה זו שהקפיצה את הקריירה של רן אך הייתה לה גם למכשול. הרי אין זה הגיוני לבקש מבן אנוש שלא ללכת אחרי האינסטינקטים הטבועים בו כחלק מקולקטיב בעל ערכים דומים.