Ctrl + Z

באופנה, כידוע, יום אחד אתה "IN" ויום אחד אתה "OUT". כנראה שבכל דיון באשר הוא בנושא אופנה, קשה להתעלם בצורה מוחלטת מטרנדים ומגמות. גם הנפשות הפועלות במרחב האופנתי באינטרנט, כמו גם הקולות שהם בוחרים להשמיע, מתחלפים ומשתנים ללא הרף; וכך, את מקומם של הבלוגרים החתרניים שמזהירים ומתמוגגים באושר תוך כדי כתיבת פוסטים על מותו של הפרינט, תפסו לאחרונה עיתונאים בורגניים, המבשרים באינטרנט על מחיקתם של הראשונים מעל לפני הרשת. בכתבה "אלט + קונטרול + דיליט: לאן נעלמו הבלוגים הישראליים באופנה?", שפורסמה בשבוע שעבר בXnet, עוסק איתי יעקוב בהכחדתם האיטית והכואבת של הבלוגים הישראלים שעסקו באופנה. אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה שמחתי כאשר ראיתי את שמי (מאוית כראוי יש לציין) ואת כתובת הבלוג שלי מופיעה בסקירה. סוג של "OUT", ויחד עם זאת, עדיין "IN".

הכתבה, הייתה מעמיקה, מקיפה, מקצועית ועניינית, כמצופה מכל כתבה פרי עטו של איתי יעקוב. את המאמר של סוזי מנקס, אותו מצטט יעקוב בתחילת הכתבה, קראתי, הסכמתי עם כל מילה בו, אך בעוונותי, לא כתבתי עליו. גם עם רוב הציטוטים של "הקולגות" שלי לתחום, הסכמתי, אולם כיוון שמדובר בבלוג זה על  ה"אמירה האישית שלי", דבר החסר כל כך בבלוגספרה המודרנית על פי הכתבה, הרגשתי צורך ואולי אף מחויבות להציג את תגובתי לכתבה בפני קוראי, שלמרות מיעוט הפרסומים, בחרו לשמור לי אמונים. 

במשך 5 השנים (וחודש) האחרונות מאז פתחתי את הבלוג, השתנה לא רק עולם האינטרנט, אלא גם עולמי הפנימי. בנוסף לבלוג, הספקתי להגשים חלומות, לכתוב כתבות (אינטרנט ודפוס), לראיין אושיות, לטוס לתצוגות, להלביש בהפקות אופנה ואפילו להגיש פינה בטלוויזיה. אבל כיצור אורגני הכותב את הבלוג מתוך עניין, תשוקה ואהבה לתחום אותו בחרתי לסקר ללא כל תמורה, עברתי עם השנים תהליך טבעי שנקרא "אבולוציה" (בגילי, יש הטוענים כי השנים בהן כתבתי, הן החשובות בגיבוש הזהות הבוגרת של האדם). הנושאים שגירו אותי, רמת הדיון האינטלקטואלי, או העניין שמצאתי בנושאים פופולארים ואפילו הטעם שלי באופנה עברו תמורות ושינויים במהלך תקופת הכתיבה של הבלוג. חלקם, באופן טבעי, הפסיקו לעלות בקנה אחד עם טעמם או תחומי העניין של קוראיי, ועל אחת כמה וכמה לא עם אלה של עורכי האופנה במגזינים השונים בהם כתבתי, רובם עדיין לא הספיקו ללמוד את מה שאני כבר הספקתי לשכוח. הכתבות והפוסטים המעמיקים, שופעי האינפורמציה על בתי אופנה או ההיסטוריה של הלבוש, איבדו מהרלוונטיות שלהם במידה רבה, לא רק בגלל שהספקתי לכסות את הרוב הארי של הנושאים/בתי האופנה, אלא גם בגלל שרוב צרכני האופנה החלו להתעניין פחות בבגדים ויותר במי שלובש אותם או באופן בו ניתן להיראות כמוהם במאית המחיר. בעולם בו האינטרסים והשיקולים המנחים לבחירת הנושאים בהם ידון גיליון אופנה שואפים אל "הבינוני", מתוך שאיפה ללכוד את המכנה המשותף הרחב ביותר ולרצות כמה שיותר קוראים, אין זה מפתיע שקולות כשלי נכחדים. בזירה המכוונת, הנשלטת היום על ידי תמונות הטמבלרים, הפינטרסט והאינסטגרם, איבדו צרכני המדיה הוירטואלית בתחום האופנה את הסבלנות, כמו גם את העניין בכתבות ארוכות וטקסטים מסורבלים, שהרי התבוננות בתמונה, תחסוך להם לקרוא 1000 מילים. גם סגנון הגלישה הפך למהיר ויעיל יותר על חשבון העומק והפיוטיות של הטקסטים הכתובים, בהתאם.  

עוד לפני שהשכלתי להבין את כל הנ"ל, התחלתי להרגיש כאילו אף אחד לא קורא יותר בלוגים, או לכל הפחות, לא את הבלוג שלי. פעמים אחרות, מצאתי את עצמי מחוסר השראה, נטול רעיונות לכתיבה. תהיתי האם להמשיך "נוע תנוע", בהתעלמות מוחלטת מכל הסימנים מסביב? התסכול מהתעשייה, מהאופנה הישראלית, מקהל הקוראים הישראלי ומהקולגות הלא מקצועיות (בעיקר מגל המצטרפים החדשים לבלוגספרה האופנתית, אך גם מכתבי העיתונות והסטייליסטים השונים), הוביל אותי לטפח מסלולים מקבילים ולהסתמך על עולם האופנה כעדיפות שנייה, כאשר זה מגיע לקריירה ולזמני הפנוי. אם יש משהו שהיה שווה ללמוד מאופן הלחימה של הגרמנים במלה"ע השנייה הוא שאת הכוחות יש להקצות לשטחים בהם המאמץ מניב תוצאות. 

עבור כל מי שדאג, רק אבהיר ואומר שלא, לא פרשתי משום מקום ושום עיסוק, לא מכתיבת הבלוג ולא מכתיבת כתבות. בחרתי להתחיל לדאוג לאינטרסים של עצמי ולספק את הצרכים שלי על פני אלה של אנשים אחרים (בלי לפגוע כמובן באף אחד מהקוראים). במידה מסויימת, בחרתי לוותר על הצורך לרצות ולמלא אחר הציפיות שרבים היו תולים בי או בבלוג שלי. תקראו לזה "פסק זמן", "מסע חיפוש" או כל שם יומרני אחר, מבחינתי אני עושה מה שטוב לי וברגע שיש לי משהו בעל תוכן ומשמעות לומר, אני לא מהסס לומר או לכתוב אותו. בדיוק כמו שנהגתי לעשות בזמן שפתחתי את בלוג זה. 

כאן, אני מרגיש צורך אמיתי וכן להודות ל Xnet שוב, על שאייתו נכון את שמי (!) ויותר מכך, על שדרבנו אותי לכתוב את הפוסט ה13 לשנה זו! 

מכת חושך

לפתיחת התערוכה לזכרה של לאה גוטליב במוזיאון העיצוב בחולון, לבשתי גולף לבן ומכנסי כותנה עם פנסים בגזרה גבוהה, שגיהצתי למשעי לכבוד האירוע. רציתי ללבוש משהו לבן, נקי ומינימליסטי, משהו שיזכיר לי את הים ויתחבר לקווים המלוטשים ולפשטות המסוימת שאפיינה את דגמיה של גוטליב (ואולי גם את אופייה) ויוצגו בתערוכת הרטרוספקטיבה לכבודה. כפי שאתם וודאי יודעים, אינני נוהג לדון בבלוג זה במה לבשתי ולמה עשיתי זאת, אולם הפעם, החלטתי לספר על מה שעבר במוחי שלי לפני שהגעתי לתערוכה, מתוך המחשבה שאולי זה יוכל לעזור לי להבין מה עבר במוחם של שאר המבקרים שנכחו בה (סוג של מחשבה מאגית שכזו). 

מקור: Clochic

זו לא הפעם הראשונה שמוזיאון העיצוב מעלה תערוכה שמוקדשת לאופנה, וכמתבקש, מציג לראווה גם בגדים אמיתיים. מה שמאפיין את האופן בו המוצגים מסודרים בחללי המוזיאון, הוא אולי הקרבה הרבה שהוא מאפשר בינם לבין המבקר- בניגוד למוזיאוני תלבושות באירופה או ארה"ב, שם הדגמים מוצגים מאחורי זכוכית, בחולון ראווה או מאחורי מעקה. בחולון, מקבלים המבקרים את ההזדמנות להלך בין המוצגים ולבחון אותם מקרוב ומכל זווית אפשרית, דבר שעשוי להיות מבורך, אם יודעים כיצד לקבל זאת. ואכן, זאת גם אינה הפעם הראשונה שאני יוצא מזועזע מהחופש והחוצפה שבה אנשים מרשים לעצמם לגעת במיצגים. רבים מהם, מעולם לא היו מרשים לעצמם לנהוג כך מחוץ לגבולות ישראל, וגם אם כן, היו ננזפים במהרה רבה כל כך עוד לפני שהיו מספיקים לתרגם ולעבד את הקלט החושי שבמגע. ההתנהגות החשוכה הזו של רבים מהמבקרים, הדגישה את הפרובינציאליות הישראלית, שהתכתבה עם בגדי הפולקלור הכפריים בצד אחד של האולם ועם סיפור ההגדה ו"מכת חושך" שהזכירה לי קולקציית מצריים מהצד השני.   

(קולקציית "עדיי הנילוס" (1995) וקולקציית "נפרטיטי" (1999))

בתערוכה הנוכחית, הדבר צרם והפריע לי עוד יותר, ראשית כיוון שמדובר בארכיון בגדים שנוצרו לפני כ20-30 שנה, הם עדינים, מתקלים ואין שני להם. בתקופתה השנייה בגוטקס (לאחר שהחברה נקנתה והיא עזבה ושוב חזרה), הקפידה הגברת גוטליב לאסוף דגם אחד מכל עיצוב אותו יצרה לאחר ניסיון מר, כאשר הבעלים החדשים החליטו בטיפשותם לזרוק את כל הארכיון רב השנים שלה. כתמי האצבעות השמנוניות ואת האזורים הדהויים שהותירה החומציות והלחות שלהן, שאינה מורגשת כעת, יותירו חותם רק בעוד זמן רב על הדגמים הללו ויחתימו דגמים יקרי ערך בעלי חשיבות תרבותית והיסטורית בסיפור התפתחות האופנה הישראלית. ההתנהגות החטטנית (שיכולה להתפרש בנסיבות אחרות גם כסקרנות בריאה) ומשולחת הרסן הזו, אפיינה רבים מהמבקרים, ללא הבדלי דת, גזע, מין, גיל או מעמד סוציו אקונומי. 

(קולקציית "ירושלים של זהב")

אבל הבורות של המבקרים, הייתה רק רמז לבורות של האנשים שבידם הופקדה המורשת של גב' גוטליב, אוצר רב ערך תרבותי וחברתי. מנהלת הארכיב מטעם גוטליב עצמה, שלחה את כל הדגמים לניקוי יבש, כפי שסיפרה לי טלי קושניר (בעלת חנות היד השניה "המחתרת" ומומחית בבגדי וינטג' ולבוש תקופתי בחסד ולא בזכות- שגם התנדבה לסייע בהעמדת התערוכה הנוכחית). את הנזק הבלתי אמצעי בהווה (הרס הקאפים, פרימת תפרים ופגיעה ברקמות ובחרוזים שעל הדגמים), נאלצה קושניר לשקם בעצמה במשך שעות. קושניר גם התעקשה שכל הנוגעים בדבר העמדת התערוכה ובאים במגע פיזי עם הבגדים ילבשו כפפות, דרישה שלמרות שנראית לגיטימית ומקצועית, התקבלה בחוסר הבנה על ידי הצוות שאיתו עבדה. 

("אם אין אנסטגרם- לא היית שם"- מימין- פראו, משמאל- איור של מולי גראד)

האופן בו הייתה מוצגת התערוכה מצא חן בעיני מאוד; בגלריה העליונה הוצגו בובות טורסו שחורות חסרות פנים שהולבשו בעיצובים הצבעוניים והרבגוניים של לאה גוטליב וחולקו לקבוצות נושא לפי שנים והשראות. הן הזכירו לי את בובות הפלסטיק הדו ממדיות שניצבות היום בחלונות ראווה של חנויות הפזורות בדרום תל אביב (רחוב יפו/אילת/עליה) ונחשבו לברירת המחדל לפני 30 שנה, בתקופה שבה "ויזואל מרצ'נדייסינג" עדיין לא נחשב למקצוע. מדף עצום השתרע לאורכו של קיר הסמוך לכניסה לגלריה והציג את אוסף ספרי האומנות, העיצוב והאופנה הפרטי והעצום של הגב' גוטליב, מה שלא הותיר ספק לגבי מקורות ההשראה של הדגמים שניצבו מנגד. דגה, ואן גוך, גוגן, מונה, מצאו את דרכם להדפסים על בגדי ים ויריעות בד שעוצבו לפראו. בין הספרים הוצגו גם תמונות ממוסגרות מאלבומה האישי של המעצבת ותיבלו את האומנות בטעימות מסיפור חייה. משהו בצורת ההעמדה של הדגמים היה מאוד קורקטי ופשוט, אבל לא פשטני, משהו דידקטי ומסודר, נטול ראוותנות מיותרת וגימיקים מאוסים, שהיו חסרים לרבים מהמבקרים שהתרגלו לתערוכות הגרנדיוזיות במטרופולין. היעדרם תאם את המקום כמו גם את הנושא לתערוכה. 

(עוד אנסטגרם- מימין- מדף הספרים, משמאל- תצוגה מהעבר)

העובדה כי גוטליב שאבה השראה מעולם האומנות, מפולקלור של תרבויות מקומיות או אחרות (קולקציית "צ'רדש" בהשראת הונגריה, "נפרטיטי" בהשראת מצריים או "ירושלים של זהב"), כמו גם בבגדים עצמם, שיקפו את התמימות המסוימת, הצניעות והפשטות של "ארץ ישראל הטובה" הרחוקה מהקפיטליזם ותעשיית הטרנדים הנדושים. יתכן כי היותה שונה, ייחודית ומגובשת כל כך מבחינת סגנונה, הצליחה גוטליב לפרוץ את גבולות ישראל ולהפוך לשם דבר בעולם כולו. כיום, הרצון של מעצבי ארצנו לישר קו עם העולם מבטל את הצורך למקוריות וייחוד, דבר שעשוי להיות המכשול העיקרי שגם מונע מהם באופן פרדוקסאלי לזכות בהצלחה הבינלאומית הנכספת. המירוץ של מעצבים ישראל להצלחה מעבר לים וההתחקות  אחר דרכם של מעצבי על כדוגמת גליאנו או מקווין, גוזל מהם את חדוות היצירתיות והמקוריות ומונע מעניהם לראות את האור שבדרכם של מעצבים מקומיים שהצליחו בעבר ומהווה אולי מכשול בדרכם.  מעצבים שישכילו לקבל את המסר הזה מהמורשת שהנחילה לנו גוטליב, עשוי להשתכר בתהילה שקרובה לזו שאפיינה אותה בעצמה.  

ענייני נומנקלטורה-

בערב פתיחת התערוכה, שתנעל אגב ב4 למאי, קושטה רחבת המוזיאון בפרחים מלאכותיים גדולי מימדים בדמות חרציות שהתכתבו עם שם התערוכה, "הגברת עם החרציות". השם, נלקח מסיפור חייה של גוטליב, שבתקופת השואה, הייתה נוהגת לבקר את בעלה, ארמין, נצר למשפחת יצרני מעילים שנשלח למחנה עבודה, כשהיא נושאת זר חרציות ענק אליו תחבה את ראשה על מנת שלא יזהו אותה. כשעלו השניים לארץ, נאלצו להתאים את השניים את משלח ידם לתנאי המציאות והאקלים הישראלי, וכך שונה "הספציאליטה" ממעילי גשם לבגדי ים. המשך הסיפור (ההצלחה העולמית וכו') כבר ידוע לכולנו. 

 (המפעל)

שם התערוכה הוא גם, "מיסנומר" של הרומאן הרוסי, "הגברת עם הקמיליות" שכתב דיומא, מה שלא אפשר לי לברוח מהאסוציאציה למעצבת אופנה אחרת, הפעם בינלאומית, שהפכה את פרחי הקמיליה לסימן ההיכר שלה וקורותיה, בניגוד לאלה של גוטליב, ידועים לכולנו היטב, בין אם בזכות סרטי האופנה האינסופיים או הפוסטים הרבים שהקדשתי לה. כפי שבוודאי ניחשתם, מדובר בקוקו שאנל. וזו לא ההקבלה היחידה, מעבר למורשת האופנתית שהצליחו להותיר אחריהן (כל אחת במימדים אחרים ובתרבות שלה), לשתיהן נמצאו "ממשיכי דרך"; אולם בעוד שקרל לגרפלד ממשיך לפזר פרחי קמיליות על כל פריט עיצובי שעוזב את שערי הסטודיו של בית שאנל, מולי גראד (המעצבת הראשית לבית גוטקס) מנסה להרחיק ולבדל את בגדי הים אותם היא מעצבת כמה שיותר מכל הקשור לגוטליב או לפרחי החרציות שלה. גם בתערוכה הופרדו גוטקס בתקופתה של גוטליב וגוטקס כיום לשתי גלריות נפרדות, באחת מוצג מפעל חייה של גוטליה, ובשניה, איוריה של מולי גראד. 

(הגברת גוטליב)

ואם כבר הזכרנו את סיפור ההגדה, אז...

חג שמח!

קריסטל רן; אם לה אסור לאכול לחם, אנחנו נאכל לוקשים.

קריסטל רן הצליחה להכות גלים לא רק בעולם האופנה אלא בכל תחום הנוגע בחברה ובתרבות בה אנחנו חיים. הדוגמנית עבת המידות, צעדה על מסלול התצוגות של ז'אן פול גוטייה ארוזה בשמלת ערב צהובה כבר ב2006, רק כדי לחזור בסילואטה של אבטיח בתצוגה של מרק פסט בעודה מותירה פיות פעורים שלא ידעו פחמימה מאז גן חובה. רן, הפכה לנציגה של קת שלמה, דוברת מועדון "השמנה והיפה". היא כיכבה בכל גליון אפריל של הווג האמריקאי (גיליון שנתי אותו מקדישה וינטור מדי שנה לגזרות שונות, "שייפ אישיו"), כתבה את הספר"Hungry: A Young Model’s Story of Appetite, Ambition and the Ultimate Embrace of Curves" ובסוף 2010, עם פריחת הקרירה שלה עיטרה הצלוליט שלירכיה מבול שלם של גיליונות המוקדשים לקבלת הגוף, או יותר נכון עודף הבשר שעליו. אחת ההפקות הבולטות מהז'אנר הייתה זו בה מצולמת רן, בולסת וטוחנת ספגתי, תוקעת ודוחפת לגרונה תמנון, זוללת ורומסת צלי עוף, מקנחת באומצה דשנה.הסערה שהתחוללה סביב רן הובילה לפתיחת תת-מחלקה שלמה המוקדשת למידות גדולות בסוכנות הדוגמניות "פורד". את משנתה שטחה באינסוף כתבות ותוכניות טלויזיה העוסקות במאבקה של אישה אמיתית בעולם המקדש יופי ומראה חיצוני, הלחצים התזונתיים העומדים בפני דוגמנית ועל החיים כאקורדיון אנושי, בתור אחת שיורדת ועולה כמו חצאית הטול של הבלרינה בלונפרק.

( Crystal Renn By Terry Richardson For Vogue Paris October 2010)

אין ספק שהאג'נדה הפופולארית שאימצה לעצמה רן, זו שהפכה להיות מזוהה עימה, הכניסה לה עוד ועוד מזומנים. אבל עם האוכל, בא גם התיאבון, ובדוגמנות כמו בדוגמנות; "אתה טוב בדיוק כמו עצמות הלחיים הגבוהות והבולטות שלך". בין אם בחרה תפריט דל פחמימות, ובין אם בדל שומן, רן החלה להשיל עוד ועוד ממשקלה, ממש כמו אחרונות השווארמות במזללה- עם כל סיבוב על הדי התהילה, כך יורדה לה עוד שכבה. לאחרונה הצטלמה רן להפקה של המגזין Tush: ארוזה ברשת, כשעצמות האגן שלה משורבבות קדימה כמו להבים מבעד לבגד גוף מעור שחור ועצמות הקולר שלה מסותתות כאילו היו מסגרת למודעת פרסומת. זו של קייט מוס עבור קלוין קליין אי שם בשנות ה90.

(לחצו להגדלה, זה לא יעלה לכם בסימני מתיחה. מימין למעלה: רן אצל Mark Fast חורף 2010, בפינאלה של גוטייה 2006, V Magazine 2009, בבגדים של מקווין, מימין למטה: באחד מהShape Issue, ווג אמריקה, טובעת במים- כי אין בהם קלוריות, גם בשמלת קוטור- היא רעבה)

השמנה והיפה הפכה לשדופה וחטובה. כך, יחד עם הקילוגרמים העודפים, התעופפו להם כל האדיולוגיות וההצהרות. מרגישים מרומים? את מכתבי התלונה שילחו בבקשה אל עצמכם. אנחנו שהכתרנו את רן לסמל של אידיאל "השלמות עם הגוף המלא", ממש כפי שהפכנו את דנה אינטרנשנל לנציגת הקהילה הגאה, את פרס לשגריר השלום ואת שרה נתניהו לסוכנת של השטן. אף אחת מהדמויות הנ"ל לא בחרה לעמוד מאחורי הרעיון שמייצגת הפרסונה התקשורתית שלה. כולן נשאבו לתוכה בלת ברירה ונאלצות לשאת את הצלב שהלבשנו והצמדנו לבשרן עם מסמרי מתכת בתוספת כתר קוצים ודרדרים.

רן איננה לבד, כשתשואות המעריצים מגיעות, הדיאטות חוגגות: מיה דגן ונינט הן הדוגמאות המקומיות, ג'ניפר הדסון, בת מידלר וסופי דהל, דוגמנית עבת מידות (שגילתה איזבלה בלואו) עשו גם הם את המעבר מהחלב המלא לחלב הדל עם הצלחת הקרירה שלהם. אופרה וינפרי, קריסטי אלי ומריה קלס הן נשים שהמאבק שלהן במוזנים הכתיר אותן לחביבות הקהל תוך שהן מרצדות בין לבישת שכבות שומן לחשיפת עצמות- רק כדי שאנחנו נוכל לעקוב אחריהן במיקרוסקופ ולשמוח לעד על כל קילוגרם שיורק ואחת כמה וכמה- על כל אחד שעולה.

(פעם אני עולה, פעם אני יורדת.Crystal Renn for Tush Summer 2011 by Ellen von Unwerth)

ואם לכולנו נראה שלהיות 180 ס"מ/50 ק"ג זה יפה, למה שרן תהיה שונה? הפיכתה לדמות נעלה מיתר הבריות, כזו הרואה מעבר לשאר הבריות ומונעת מתוך אידיאלים נשגבים יותר משל שאר החברה, הייתה זו שהקפיצה את הקריירה של רן אך הייתה לה גם למכשול. הרי אין זה הגיוני לבקש מבן אנוש שלא ללכת אחרי האינסטינקטים הטבועים בו כחלק מקולקטיב בעל ערכים דומים.

על פרוות, תיקים ומגדרים.

בתצוגות אופנת הגברים לחורף 2011/12 שהתקיימו בחודש שעבר, בלטו שני פריטים שלמרות קסמם, לא הצליחו להפוך לחלק אינטגראלי ממלתחת הגברים. את הפוטנציאל הגלום בשניהם זיהה מר סינפלד בשלהי שנות ה90.

האחד, הוא מעיל הפרווה החום והנימוח, שהזכיר לי את זה שעיצב אלבר אלבז לH&M בקולקציית הנשים, אולם כאן מדובר בגרסתו "גברית והמסוקסת" (עד כמה שניתן להתייחס לפרווה כ"גברית ומסוקסת"). ברברי הציגו מעיל חום מפרוות עגל צעיר וגליאנו שלח למסלול את "הפנסי בוי" האולטימטיבי, מצויד בבוקה ורדים. בג'וצי הציעו את האלטרנטיבה לגבר הדנדי שימצא את מעיל הפרווה "כבד מידיי", ושילבו בקולקציה ז'קט מאותה הכסות החיתית. דולצה וגבאנה, שאוהבים לראות את הגבר שלהם אלגנטי, התייחסו למעיל הפרווה כחלק העליון של החליפה, סט שיתאים לסרסור סיציליאני. גם בקולקציות של ולנטינו, לואי ויטון ועוד ניתן היה למצוא עליוניות שונות עשויות פרוות. אם חושבים על זה, מעיל פרווה הוא למעשה פריט היוצר הקבלה בין האדם הקדמון והניאנדרטלי לבין הגבר הרגיש והשברירי= המטרוסקסואלי.

(פרווה לחורף 2011/12, מימין: גוצ'י, דולצ'ה וגבאנה, ג'ון גליאנו, ברברי).

כעת, בדומה להברקה של קרמר, שהבין כבר לפני עשור- שעל מנת להשלים את ההופעה- רצוי לצרף למעיל את הבשורה האחרונה באביזרי אופנת הגברים (טוב, ניצניה נראו כבר ב2009, אבל לא נהיה קטנוניים)- ה-"Male Cluch", להלן "The Malch". "תיק הנשיאה האירופאי", כפי שאדון סינפלד מתעקש לכנותו, הופיע באמתחתו של כמעט כל דוגמן שצעד על המסלול במילאנו או פריז, כמו גם בידיהם של הגברים המתגודדים בפתח דלתות הכניסה לתצוגות אופנה אלה. לסיום: אם תהיו ילדים מספיק טובים, אולי תוכלו גם אתם לראות כמה גברים מזרח אירופאים מבוגרים נושאים בדיוק את אותם התיקים.

("המאלץ'", משמאל למעלה: גוצ'י, לואי ויטון בז', לואי ויטון אדום. משמאל למטה: בוטגה ונטה, שני קלאצ'ים על סרטוריאלס מילינזים)

ועכשיו לדקה של רצינות: מתחת לאף שלנו קורה דבר מאוד מעניין, הגבולות בין המגדר הגברי לנשי- מטשטשים. אנדרי פג'יק, דוגמן ממוצא סרבי בן 19, צעד בתצוגת הגברים של גוטייה בחליפת טוקסידו וסגר אותה בווסט פרוותי ועקבי זהב. "ויראה גוטייה כי טוב", והינה פג'יק גם סוגר את תצוגת ההוט קוטור של המעצב ועולה בפינאלה לבוש בשמלת הכלה המסורתית כשהינומה לראשו. בניגוד לטרנסג'נדרים שהכרנו עד כה (כדוגמת .Lea T של ג'יבנשי), אותם גברים הבוחרים לחיות את חייהם תוך אימוץ המגדר המנוגד, כאן- אין פשרות ואין וויתורים; שני המגדרים מקיימים בו זמנית בזהות אחת. מסתבר של המסלול; אפשר ללבוש מעיל פרווה בלי לוותר על העניבה או לשאת תיק קלאץ' ולשלם על הגברת בסוף הבראנץ'.

כבר היום אפשר לראות (באירופה או ניו יורק...) גברים שהולכים על עקבים (בעיצובם של ריק אוונס או גרת' פיו). למה לגבר ללבוש עקבים? אולי סתם ככה, כי זה נחמד (וכמובן שגם מוסיף כמה סנטימטרים לגובה). יתכן וזו דרכו של המין הגברי למחות כנגד תפקידי המגדר שקבענו לעצמינו- כפי שעשו הנשים עם חליפות המכנסיים כבר לפני עשרות שנים. כחול זה כבר לא לבנים וורוד כבר לא לבנות. מדענים איטלקיים כבר הזהירו מזמן כי ההפרדה הדיכוטומית הזו שבין שני המינים תעלם בעוד כ100 שנה. עם הקדמה הרפואית של היום, מי יודע, אולי ברי המזל שבינינו עוד יזכו לראות את זה קורה מחוץ למסלולים של גוטייה ובאופן כוללני יותר. אם אהיה בניהם, אוכל לומר: "כתבתי על זה פוסט כבר ב2011".

בלי סודות

17-25 הוא טווח הגילאים בו גברים קונים לעצמם תחתונים באופן אצמעי. לפני כן, היו אלה האמהות ואחר כך החברות שרכשו את הפריטים עבורם. אין זה מפתיעה לכן, ששיווק לבני הגברים מופנה לרוב לנשים, המהוות באופן פרדוקסלי את כוח הקניה העיקרי. לעומת זאת, רוב הגברים לא ידעו את מידת החזייה של בנות זוגם ואם יחזרו הביתה עם זר של שושנים ושקית לבנים, הם גם יצפו לקבל משהו בתמורה...
לתצוגת האופנה של Victoria's Secret אין שום ערך אופנתי ואף אחד גם לא מתיימר להציג אותה כבעלת פאן כזה. מפגע הכוחנות הרהבתני של ענקית ההלבשה התחתונה, הפך כבר מזמן לאירוע הנוצץ והמבוקש ביותר בארה"ב, אבל בראש התור להשגת הכרטיסים עומדים הגברים. הרי ברור שאת כנפי המלאכיות הרובוטיים שלבשה אדריאנה לימה או את כנפי הפרפר מנוצות הטווס וגם המחוכים הקלועים או המטאליים של קרולינה קורקובה ושאנל אימאן, יישארו ארוזים במרתפי החברה עד ה"מחווה" שיערוך לכבודם מוזיאון המטרופולין בניו יורק בשיתוף עם ווג בעוד כמה עשרות שנים. מה שכן הוצע למכירה, הייתה הפנטזיה. גופן של הדוגמניות, מקושט כמו עץ אשוח בכל אובייקט שהופיע איי פעם בחלומו של גבר, אם היה זה בובת ורודות, גרביים בצבעי הקשת, בועות סבון מופרחות, מתאגרפות, נהגות מרוץ ושחקניות פוטבול. גם רתמות S&M, ניטים, השושוני- מהבוקה הנ"ל בדיוק בקומות האסטרטגיים ואפילו קייטי פרי אחת, דביקה מתמיד.אודטה, הידועה בעצמה כחובבת חזיות לא קטנה, אמרה פעם בתוכנית הבוקר שלה ש"נשים לא מתלבשות בשביל גברים, הן מתלבשות בשביל נשים אחרות", אבל אני נוטה לחשוב שזו רק אשליה. את ההרגשה הפנימית שאישה חווה בעת לבישת לבנים סקסיים ותחושת האינטימיות שבינה לבין עצמה- רק אישה יכולה להבין. אבל חלק ניכר מאותה הרגשה מתגמלת נובע מההכרה ב"נזקקות" של הגברים למראה חזיית תחרה עם מעט תמיכה או בכוח הגלום בישבן ארוז תחתוני סאטן וההכרה במה שגברים מסוימים היו מוכנים לעשות כדי לזכות במבט מעמיק יותר. מדובר באינסטינקט בסיסי, טבע שני, חייתי, ממש כשם שגברים לא יכולים לעמוד בתשוקות המיניות שלהם (נכון ב99%) נשים לא יכולות לעמוד בצורך שלהן להיות נזקקות, נאהבות ומחוזרות (נכון ב99%).

(מימן, YSL הוט קוטור. משמאל, "טראש דה ג'ור")

בילדותם שיוועו ל"שד המזין", המיניק, המשביע- שלאחר מציצתו- נראה העולם בטוח וורוד יותר. בבגרותם, הם ממשיכים לשווע לאותו השד, הוא לא צריך להיות רך, מחמם ואפילו אין זה משנה אם נקנה "בחנות הפלסטיקאי" הקרובה לבייתה. זה גם בכלל לא חשוב למה הוא מחובר, העיקר שיהיה. (נכתב בגוף שלישי, למען "הריחוק". אני לא מתכוון להכניס את עצמי לתסביך הזה). אין לי בעיה עם נשים בחזיות אפילו לא עם עירום, יש לי בעיה עם טעם רע. איב סאן לורן העלה את Laetitia Casta על מסלול תצוגת ההוט קוטור שלו ב1999 כשערוות מעוטרת ורדים ועלים מוריקים. האימג' האלגנטי, העדין והרך שיצר, יכול היה להילקח מפנטזיה נשית כמו גם גברית. הפסל שהתקין דניאל אדוארדס בדמותה של בריטני ספירס ההריונית, יכול היה להירתם גם הוא "לקמפיין הגברת המודעות" לרעיון שבפוסט זה. הפסל של אנג'לינה ג'ולי מאכילה שני תינוקות בשדיה כאשר שפוד נעות בראשה, יכול היה להתאים אפילו יותר.

הקונספט של התצוגה, שהגיש לגברים הצופים בה את האשה כביצת קינדר, הזכיר לי מאוד את השיר שלמעלה. בכל אופן, לפיגוע הסטייל המחריד הזה, שזוועה כמוהו לא נראתה מאז שנות ה80, אין שום הצדקה: לא מכירה של יותר חזיות ולא הגשמת חלומם הארוטי של תינוקות שגדלו ללבוש חליפות.

לנוון לכל פועל

זה ממש לא יהיה הולם אם בזמן שכל הבלוג ספרה האופנתית, או אפילו יותר מזה; האטמוספרה כולה, רוחשת ובוחשת על נפלאות הקולקציה שעיצב אלבר אלבז לHennes and Mauritz) H&M), אני אנוכי לא אתייחס לכך... ובכן, למרות היופי הויזואלי, העושר הטקסטורלי, השפע הרעיוני והאהבה העמוקה שיש לי לאלבר אלבז ולעיצוביו, יש בי מידה לא מבוטלת של אמביוולנטיות כלפי הקולקציה: מצד אחד, המותג השוודי, שבנה את שמו (כמו גם את ביתם של בעליו וקרנות הנאמנות של ילדיהם) על גנבת רעיונותיהם של מעצבים והפקעת זכויות יוצרים (לא באמת, כי אין אפשרות להגן עיצוב כפטנט רשום בחוק)- בא כעט ומזמין את אותם האנשים לעצב עבורו, תוך שהוא נהנה מהבאזז התקשורתי ומהרווחים הצפויים.

הבעיה השנייה שלי היא עם מר אלבז עצמו. מדובר ללא ספק במעצב הווירטואוז, כזה שמצליח להחסיר פעימה מלבבותיהן של מספר לא קטן של נשים מסביב לעולם עם כל קולקציה שהוא מציג (4 בשנה). הוא מפתיע כל פעם מחדש אך שומר על קו העיצובי האופייני לו. אולם כאשר ניתנה לו ההזדמנות "לרדת אל העם", הוא עושה את הטעות הקרדינלית ובמקום "להעלות את העם ללנוון", בוחר לשחזר דגמים מהקולקציות הקודמות של המותג. הפריטים שיופיעו בסניפים השונים ברחבי העולם החל מה23 לחודש, זהים כמעט לאלה שראינו כבר בקולקציית קיץ 2009 (הנעלליים המדהימות, המחרוזות המקסימות וכמה דגמי שמלות ומעילים עם הנפחים והאסימטריה האופיינית לבית האופנה), בחורף 2010/9/8 (השחור, הנפחים, הסאטן, הטול, הרשת דמוית הגרביון שעליה הודבקו קריסטלים) ובריסורט 2010 (הפונפונים, ההדפסים הפרחוניים, החולצות המצוירות). הקולקציה נראית כארכיון- רטרוספקטיבה שעשה לעצמו אלבז בעודו בחיים. למעשה, כל מה שעשה אלבר הוא למחזר! בעודי אומר זאת אציין כי הדגמים שזכו לתחייה מחודשת ולחיי נצח בארונו של הפרולטריון, היו בין העיצובים המוצלחים והאהובים ביותר של אלבז, וזו גם הסיבה שזכו להפוך לאייקוניים. כאלה שניתן היה לקשר ולזהות עימו ממרחקים.

(משמאל, תקריבים מתוך קולקציית קיץ 2009 שהייתה האחת "השראות" המרכזיות לקולקציה)

ולמה שישקיע את המאמץ וימציא משהוא יש מעין? הרי קהל היעד אליו מופנית הקולקציה יקנה במילא את הגרסאות המועתקות בין אם עיצב אותם אלבז בעצמו ובין אם היה זה מעצב פלוני אחר (כפי שקורה היום לא מעט ברשתות האופנה המהירה תחת כל כיפת קניון רענן). ספק אם ידעו ההמונים להעריך את מורכבותם של הדגמים וההקפדה על הפרטים הקטנים: אחד הפריטים שהקסים אותי בקולקציה וסביר להניח שלא יכבוש את ליבה של הישראלית הממוצעת, היה מעיל פרוות לוטרה חומה שתפריו החיצוניים נחשפו במכוון וכפתור אחד בו הוחלף בקריסטל פרחוני, כאילו הושאל מארונה של זקנה פריזאית שלבשה אותו עד שנשחק. השוליים הפרומים, התפרים הלא גמורים ועבודת הבטנה הפנימית המושלמת (כן, בH&M), הם זן נדיר של קרפטמנשיפ במבחר שמציעות רשתות האופנה המסחריות. אין שם טריקו וגם לא ג'ינס! יש שפע של טול, סאטן ובאופן כללי, כל הדגמים אלגנטים, אפיל מעט פומפוזיים- כאלה ההולמים אירוע "BLACK TIE", לא סתם casual wear. אלה לא בגדי עבודה, אלא בגדי בילוי, חסרי זהות המשייכת אותם לשנה או עונה, הם נועדו להילבש גם הרבה אחרי שההתלהבות הסנסציונית משיתוף הפעולה תתפוגג.
עדיין לא החלטתי איזה מהפריטים לאמץ לארוני שלי. מבחר בגדי הגברים הוא פשוט, סולידי, אך כשם שהוא בסיסי כך הוא גם מושלם. אף פריט לא עורר אצלי את "הקרייבינג" למעט כמה ממקטורני בד קרפ כחול כהה בעל דוגמה משובצת או מכנסיים רחבים אלגנטים עם גומי (!), שמזכירים לא במקרה את אלה שנוהג ללבוש אלבז (כנראה שחשב על עצמו כאשר עיצב לבני מינו). מצד שני, כיוון שהמחירים אינם גבוהים, ואת קולקציית הגברים ניתן לקנות בלי הגבלה, בלי טור, בלי שומרים, בלי סטופר ואחרי הכל, מדובר בלנוון, אני לא חושב שיש לי סיבה לא ללכת ולרכוש לי פיסת היסטוריה

(מימין: איורים של הקולקציה. משמאל, מדאם וואנג במסיבת ההלווין של לנוון בשבוע שעבר)

כעט, נקודה אחרונה לסיום: כולנו, חובבי האופנה, "הלנוונופילים", חייבים תודה גדולה לאישה שבלעדיה "כל הטוב הזה" לא היה מתאפשר. אני לא מדבר על Margareta van den Bosch, שכבודה במקומה מונח (והשמועה אומרת שבינה לאלבז- נרקם רומן לא קטן...) אלא על Shaw Lan Wang. הגברת הטיוואנית, קנתה בשנת 2001 את המותג הדועך שנחשב אז למיושן מידיו של תאגיד לוריאל והעניקה לאלבז את הזדמנות חייו- לאחר שנזרק בבושת פנים מתפקיד המעצב הראשי בYSL והוחלף ע"י טום פורד (בקרוב הסרט). הרושם שנוצר אצלי הוא שמדובר באישה תמוהה וביזארית, אבל כולנו עשויים להראות כך מהזוית הנכונה....
אם בא לכם לקרוא עוד על הקולקציה וכל מה שרציתי לומר ולא רציתי לכתוב פעמיים, לחצו על הקישור.

מה לילדי סלבריטאים ולנרקסיזם של הוריהם?

תמונת פפרצ'י של סורי קרוז נועלת נעלי עקב זהובות הסעירה את טורי הרכילות והשדולות לזכויות הילדים. האם זה ראוי שילדה בת שלוש תנעל נעלי עקב? מה דוחף אם לאפשר לביתה להתלבש כך? ומה הקשר בין זה לנרקיסים?
מקור המונח נרקסיזם הוא במיתולוגיה היוונית. נרקיס, לפי המתולוגיה, היה בחור צעיר שהתאהב בבבואה של עצמו כפי שנשתקפה בבריכה. הוא טבע במי הבריכה כשניסה לקפוץ במטרה לחבק את דמותו שנשתקפה במים. לאחר מותו גופתו הפכה לצמח הנרקיס.
הביטוי נרקסיזם, בגלגולו הפסיכולוגי-המודרני, הוא ביטוי פסיכואנליטי (התיאוריה שמונה את השלבים בהתפתחות אישיות האדם לפי פרויד) מורכב ורב משמעויות כשאת עיקר התוכן יצק לתוכו ז. פרויד. ביום יום, אנו משתמשים במונח נרקסיזם כביטוי נרדף להערכה עצמית.
אתם בטח שואלים את עצמכם, מה נפלתי עליכם עכשיו עם כל הפסיכולוגיה הזאת "בגרוש" והסיפורים על יוון בעת העתיקה משיעורי הסטוריה בכיתה ה'?!
כבר הרבה זמן שאני מהרהר בסוגיה הקשורה ב"ביבי בלומרס" שפקדה את הגבהות ההוליוודיות המוזהבות באר"הב. כל אותן הכוכבות/הסליבריטאיות/הזמרות/השחקניות (וכו'), שהגיעו לפירקן, לגיל שבו השעון הביולוגי כבר כל כך מצלצל שהוא מתחיל ללכת אחורה... וכך בין לילה נפלונ מהשמיל עטורי הכוכבים מטר של אלפי תינוקות מואושרים שזכו להוולד לנשים העשירות, המשפיעות או המפורסמות בעולם.
ופתאום, נראה כאילו תינוק חדש הוא האקססורי האולטימטיבי "הפוסט מודרני", "פוסט אגוצנטרי" (הרי שזהו יצור ולא נעל שנועלים- ממש ערכי מוסר עליון). קיט מוס, קיטי הולמס, שרה ז'סיקה, בריטני, קריסטינה, ריס ויטרספון ואנג'לינה- והרשימה עוד ארוכה, זרועותיהן של כולן עמוסות בפעוטות קטנטנים.
ולנפשות הקטנטנות והיקרות הללו, יש לספק את הצרכים החומריים שלהם הם ראויים: בגדים, עריסות, עגלות, בקבוקים ושאר פריטים החרכים. לא פעם, אנו נתקלים בתמונת פפרצי של קיטי (A.K.A גב' קרוז) וביתה היקרה סורי לבושות בבגדים תואמים, נעלי בובה אדומות מצופות בלקה, סרט אדום ושקיות תואמות של הרמס. כן קטנה לקטנה וגדולה לגדולה, או להפך, אני כבר התבלבלתי. (הערת שוליים: השם סורי נבחר, כיוון שעל פי בטענת הוריה משמעות המילה היא נסיכה בעיברית, אבל ככל הידוע לי, המשמעות היא "אדם, תושב המדינה סוריה"). גם אנג'לינה נהגה ליקנות לבנה בגדי D&G וליז הרלי היתה נוהגת לטייל עם בנה בעגלה מצופה בזהב (כן!) בשבילי פארק. תיק ההחתלות של ביתה של קיט מוס היה ה"Birkin" של "Hermes" והדוגמאות עוד רבות ומגוונות.
לפי פרויד, הנאה נרקסיסטית היא הנאה המרוחקת מהנאה פיסית או אינטלקטואלית. זו למעשה השגת הנאה ע"י השקעת כל האנרגיה ב"עצמי", ולא באינטראקציה עם אנשים או חומרים, אח"כ האדם נהנה מעצם הגשמות הנרקסיסטיות. דוגמא לכך היא הורה הרוצה שילדו יהיה הכי טוב בכיתה או ילמד בפקולטה הכי יוקרתית, כך למעשה הוא מגשים את עצמו. כך, באופן דומה, הילדים המסכנים הללו, שבסך הכל רק קיוו לצמוח בגן ורדים בארמונן המלך- ממש כמו הפרח מהסיפור "הנסיך הקטן", למעשה מהווים לא יותר מאובייקט המשמש למימוש הצרכים הרגשיים/נפשיים המעוותים של ההורים שלהם. קיט מוס הפכה את ביתה לשיבוט של עצמה: התסרוקת, השקיות, הבגדים התואמים מדיור או ארמני, פשוט מעורר בחילה. יש חוקים בעולם כנגד ניצול והזנחה של ילדים, ואני ממש לא בטוח שהמקרה הזה רחוק משם...קשה לי לראות את טובת הילד בכל הסיפור הזה. בתמונות הפפרצ'י, סורי נראת חרדתית, תלותית ומפגינה התנהגות שלא תואמת את גילה (צריך כמובן לזכור, שאלה רק תמונות פפרצ'י ושהסיטואציה בה צולמו אינה טבעית לילדה ומטבעה בוודאי שמשרה הרבה פחד). גם במדינתנו הקטנה והשאפתנית מצליחים להדביק את הפער אחרי ה"דוד סם", ושלל של חנויות ברמת השרון, הרצליה ובכיכר (כיכר המדינה כמובן), מציעים בקבוקים ומוצצים מבית היוצר של "דיור"- Made In Paris, עגלות של "ברברי" ונעלי D&G.
סיפור דומה הוא תופעת הכלבים הננסים שעיטרו את זרועותיהן המטופחות של בנות החברה העשירות, שתו מים מינרלים, אכלו עוגות מקונדיטוריות מפונפנות לכבים בלבד וענדו לצווארם מחרוזות פנינים מבית "שאנל". נכון, אז זה היה פתתי, אבל עדין נסבל. על הפיכת ילדים לאובייקט ואמצעי לחיזוק והגשמה עצמית בצורה חומרית ובוטה כל כך, אי אפשר להישאר אדישים.

פלסטיק

הניתוחים הפלסטים תפסו חלק מרכזי ובלתי נפרד מתרבות היופי והטיפוח בחברה המודרנית. אם פעם, מתיחות פנים היו נחלתן של בנות 70+ עשירות ממיאמי, כיום, פרוצדורות התערבותיות כמו "מיני-פייס-ליפטינגס" הן עניין חלק בלתי נפרד מההכנות לטקסי השטיח האדום בהוליווד.
לתעשיית הקולנוע והזוהר יש חלק נכבד בכך דוגמניות צעירות בעלות עור מתוח ממלאות את שערי המגזינים ודוחקות הצידה את הכוכבות הוותיקות והמוכשרות. כך לדוגמה, מריל סטריפ, כוכבת עטורת שבחים ופרסים, התלוננה רבות על הקושי של השחקניות "מתבגרות" בהוליווד, והייתה מובטלת כעשור עד שהסכימה להיענות ולהופיע בכל תסריט שהוצע לה (ע"ע "מאמא מיה"), תוך כדי שהיא מותחת, מזריקה ומשפצת כל תא בפניה (בכל סרט חדש שלה, אני מגלה גומת חן חדשה שנעלמת אח"כ או שיתוק שלא היו). גם גולדי הון, בט מידלר, קטרין זיטה ג'ונס, סוזן סרנדון, ג'וליה רוברטס ועוד כוכבות אהובות-פינו את מקומן לבנות עשרה- חסרות הזהות ונטולות כשרון משחק, העיקר שעורן חלק, ישבנן מוצק ושדיהן זקורים.
מי שלא מנותחת לא עובדת. ומי שמנותחת נראת כמו תxx....הרבה מהפרוצדורות הופכות את האשה לקריקטורה של עצמה. סופיה לורן נראית כמו שק החבטות של הפלסטיקאי שלה, לאליזבת טיילור לא נשארו שרירים חופשיים שאינם משותקים, ונראה שכל פניה של שרון סטון הם תא אחד בודד שנמתח עד קצה היכולת. גם זמרות כמו שר, ומדונה שומרות את המנתח הפלסטי שלהן בחיוג מהיר. והאישה הממוצעת, עקרת הבית, "גב' ז'ליבנסקי" אם תירצו, מה נותר לה לעשות? למשכן את הבית כדי לקבל את שדיה של קטי פרי? למכור את האוטו כדי לזכות בעורה החלק של מיילי סירוס? לשבור את תוכנית הפנסיה כדי לחייך כמו בר רפאלי? גם אם יש בידן את ההון הכספי הזה, התוצאה לעולם לא תהיה מספקת ולא תעלה על הציפיות. בשורה התחתונה, כל הלחץ הזה והדגש על ההופעה החיצונית המושכת כגורם מכריע המגדיר את האדם או הגיל הצעיר שמעניק לו ערך גבוה וחיוניות והתווים המושלמים- משאירים את הקהל הרחב מתוסכלים ומלאים ברחמים עצמיים.
עוד משחר ילדותינו , חינכו אותנו שכדי להיות יפים צריך לסבול וששנות העשרים הם השנים היפות בחיינו (תרתי משמע), שלאנשים יפים "יותר קל בחיים" ולמה אנחנו לא נראים יותר כמו הבת של השכן או לפחות כמו ירדנה ארזי. ואף מילה על ברבי.


מתי נפסיק להכניס את ילדינו למעגל הקסמים הזה? מתי באמת נאמין שיופי לא קונה כלום. הוא רק יופי. כמה פעמים הסתנוורנו, הוטעינו והלכנו שולל אחרי ההופעה החיצונית? מתי נדע להעריך את עצמינו לפי מה שאנו ולא איך שאנו נראים.
לפעמים אני שומע תירוצים כמו: אני עושה את זה בשביל עצמי...בשביל עצמי- אני קורא ספר, לומד שפה חדשה, הולך לחוג, עושה ספורט, רואה סרט. בשביל עצמך אתה לא מזריק רעלנים המיוצרים ע"י חיידקים לעור, דוחף חומרים סינטטיים לשדיים או עובר ניתוחים קיצוניים ומסכני חיים כדי לשאוב רקמות שומן או למתוח עור.
תחשבו על זה....