לנוון לכל פועל

זה ממש לא יהיה הולם אם בזמן שכל הבלוג ספרה האופנתית, או אפילו יותר מזה; האטמוספרה כולה, רוחשת ובוחשת על נפלאות הקולקציה שעיצב אלבר אלבז לHennes and Mauritz) H&M), אני אנוכי לא אתייחס לכך... ובכן, למרות היופי הויזואלי, העושר הטקסטורלי, השפע הרעיוני והאהבה העמוקה שיש לי לאלבר אלבז ולעיצוביו, יש בי מידה לא מבוטלת של אמביוולנטיות כלפי הקולקציה: מצד אחד, המותג השוודי, שבנה את שמו (כמו גם את ביתם של בעליו וקרנות הנאמנות של ילדיהם) על גנבת רעיונותיהם של מעצבים והפקעת זכויות יוצרים (לא באמת, כי אין אפשרות להגן עיצוב כפטנט רשום בחוק)- בא כעט ומזמין את אותם האנשים לעצב עבורו, תוך שהוא נהנה מהבאזז התקשורתי ומהרווחים הצפויים.

הבעיה השנייה שלי היא עם מר אלבז עצמו. מדובר ללא ספק במעצב הווירטואוז, כזה שמצליח להחסיר פעימה מלבבותיהן של מספר לא קטן של נשים מסביב לעולם עם כל קולקציה שהוא מציג (4 בשנה). הוא מפתיע כל פעם מחדש אך שומר על קו העיצובי האופייני לו. אולם כאשר ניתנה לו ההזדמנות "לרדת אל העם", הוא עושה את הטעות הקרדינלית ובמקום "להעלות את העם ללנוון", בוחר לשחזר דגמים מהקולקציות הקודמות של המותג. הפריטים שיופיעו בסניפים השונים ברחבי העולם החל מה23 לחודש, זהים כמעט לאלה שראינו כבר בקולקציית קיץ 2009 (הנעלליים המדהימות, המחרוזות המקסימות וכמה דגמי שמלות ומעילים עם הנפחים והאסימטריה האופיינית לבית האופנה), בחורף 2010/9/8 (השחור, הנפחים, הסאטן, הטול, הרשת דמוית הגרביון שעליה הודבקו קריסטלים) ובריסורט 2010 (הפונפונים, ההדפסים הפרחוניים, החולצות המצוירות). הקולקציה נראית כארכיון- רטרוספקטיבה שעשה לעצמו אלבז בעודו בחיים. למעשה, כל מה שעשה אלבר הוא למחזר! בעודי אומר זאת אציין כי הדגמים שזכו לתחייה מחודשת ולחיי נצח בארונו של הפרולטריון, היו בין העיצובים המוצלחים והאהובים ביותר של אלבז, וזו גם הסיבה שזכו להפוך לאייקוניים. כאלה שניתן היה לקשר ולזהות עימו ממרחקים.

(משמאל, תקריבים מתוך קולקציית קיץ 2009 שהייתה האחת "השראות" המרכזיות לקולקציה)

ולמה שישקיע את המאמץ וימציא משהוא יש מעין? הרי קהל היעד אליו מופנית הקולקציה יקנה במילא את הגרסאות המועתקות בין אם עיצב אותם אלבז בעצמו ובין אם היה זה מעצב פלוני אחר (כפי שקורה היום לא מעט ברשתות האופנה המהירה תחת כל כיפת קניון רענן). ספק אם ידעו ההמונים להעריך את מורכבותם של הדגמים וההקפדה על הפרטים הקטנים: אחד הפריטים שהקסים אותי בקולקציה וסביר להניח שלא יכבוש את ליבה של הישראלית הממוצעת, היה מעיל פרוות לוטרה חומה שתפריו החיצוניים נחשפו במכוון וכפתור אחד בו הוחלף בקריסטל פרחוני, כאילו הושאל מארונה של זקנה פריזאית שלבשה אותו עד שנשחק. השוליים הפרומים, התפרים הלא גמורים ועבודת הבטנה הפנימית המושלמת (כן, בH&M), הם זן נדיר של קרפטמנשיפ במבחר שמציעות רשתות האופנה המסחריות. אין שם טריקו וגם לא ג'ינס! יש שפע של טול, סאטן ובאופן כללי, כל הדגמים אלגנטים, אפיל מעט פומפוזיים- כאלה ההולמים אירוע "BLACK TIE", לא סתם casual wear. אלה לא בגדי עבודה, אלא בגדי בילוי, חסרי זהות המשייכת אותם לשנה או עונה, הם נועדו להילבש גם הרבה אחרי שההתלהבות הסנסציונית משיתוף הפעולה תתפוגג.
עדיין לא החלטתי איזה מהפריטים לאמץ לארוני שלי. מבחר בגדי הגברים הוא פשוט, סולידי, אך כשם שהוא בסיסי כך הוא גם מושלם. אף פריט לא עורר אצלי את "הקרייבינג" למעט כמה ממקטורני בד קרפ כחול כהה בעל דוגמה משובצת או מכנסיים רחבים אלגנטים עם גומי (!), שמזכירים לא במקרה את אלה שנוהג ללבוש אלבז (כנראה שחשב על עצמו כאשר עיצב לבני מינו). מצד שני, כיוון שהמחירים אינם גבוהים, ואת קולקציית הגברים ניתן לקנות בלי הגבלה, בלי טור, בלי שומרים, בלי סטופר ואחרי הכל, מדובר בלנוון, אני לא חושב שיש לי סיבה לא ללכת ולרכוש לי פיסת היסטוריה

(מימין: איורים של הקולקציה. משמאל, מדאם וואנג במסיבת ההלווין של לנוון בשבוע שעבר)

כעט, נקודה אחרונה לסיום: כולנו, חובבי האופנה, "הלנוונופילים", חייבים תודה גדולה לאישה שבלעדיה "כל הטוב הזה" לא היה מתאפשר. אני לא מדבר על Margareta van den Bosch, שכבודה במקומה מונח (והשמועה אומרת שבינה לאלבז- נרקם רומן לא קטן...) אלא על Shaw Lan Wang. הגברת הטיוואנית, קנתה בשנת 2001 את המותג הדועך שנחשב אז למיושן מידיו של תאגיד לוריאל והעניקה לאלבז את הזדמנות חייו- לאחר שנזרק בבושת פנים מתפקיד המעצב הראשי בYSL והוחלף ע"י טום פורד (בקרוב הסרט). הרושם שנוצר אצלי הוא שמדובר באישה תמוהה וביזארית, אבל כולנו עשויים להראות כך מהזוית הנכונה....
אם בא לכם לקרוא עוד על הקולקציה וכל מה שרציתי לומר ולא רציתי לכתוב פעמיים, לחצו על הקישור.