הקולקציה שהציג רף סימונס עבור בית "ג'יל סנדר", התאפיינה במינימליזם מוקפד: הגזרות היו פשוטות, הבדים היו סינתטיים ופלטת הצבעים הייתה ססגונית מתמיד. התפירה העילית והאיכות הגבוהה של הדגמים היו עשויים לחמוק מתשומת ליבם של הקהל אלמלא הדרמטית והמתח שיצרה המנגינה שהלחין Bernard Herrmann במיוחד עבור סרטו של היצקוק, Psycho והתנגנע ברקע התצוגה.
(לצערי, הסרטון אינו זמין בעקבות תביעת זכויות יוצרים. "זכויות יוצרים?! מה זה? אז אלה הבגדים ולמטה, המוזיקה שהייתה ברקע, הפעם בביצוע חי)המנגינה האופראית שהחלה את התצוגה של "Proenza Schoule" המנגינה האופראית שהחלה את התצוגה של "Proenza Schoule" לוותה בקול אנושי שהוסיף מעט חיות לדגמים שנראו מתים, ועם זאת, עוצרי נשימה. שמלות טוויד דקיקות בצבעי שחור וצהוב אלקטרי היו גולת הכותרת בתצוגה וכשהחלו להופיע סרחי השיפון השחורים הקלילים שהתנופפו כמו שובל אווירי מאחורי גבן של הדוגמניות, שונתה מייד מנגינת הרקע המנגינה ל"זמזום הדבורה" של ניקולאי רימסקי. רצועות וולנים צהובים על קומבינזון רשת שחור בגזרה רפויה השתלבו עם המנגינה בהרמוניה פואטית שהייתה רחוקה מלהיות בנאלית או צפויה.
דונטלה וורסצ'ה בחרה העונה (ובצדק) לחזור לעיטורים היווניים והגיאומטריים שמההווים חלק מה"D.N.A" של המותג. העיטורים האייקונים, אשר שולבו בשמלות נשיות שהסתיימו ממש מתחת לברך, הוצגו על המסלול כשברקע התנגן העיבוד המוזיקלי בעל הסגנון היווני שייצר מלקום מקלארן, (בעלה השני של ויויאן ווסטווד), לאופרה כרמן. למרות שהקולקציה לא הייתה מרשימה במיוחד, קולות הבוזוקי שהעניקו את המקצב הים תיכוני לסאגה הספרדית, כבשו את הקהל והנחו את הדוגמניות לפסוע על המסלול בצעדים חדים כמו בריקוד כוחני. (אגב, זה גם הרינגטון החגש שלי).
המקטורנים הארוכים ורחבי הכתפיים שבקולקציה של סטלה מקרטני שולבו עם מכנסיים גבוהים כחלק מהרצון לספק ללקוחה נוחות בלתי מתפשרת. באותה הרוח, הוצגו גם חולצות ג'ינס בסגנון "אוברסייז מהאייטיז ואת מקומן של נעלי העקב הגבוהות תפסו סנדלים בעלי עקב מינימלי. Girls and Boys , של להקת Blur, שפתחה וסגרה את התצוגה, הייתה הבחירה המושלמת כדי להציג את הניגודיות שבין גזרות בעלות פרופורציות גבריות לבין הצבעים הפסטלים והרכים ששלטו בקולקציה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה