Press those pants

שנות ה90 טבעו את הצרוף "ג'ינס וטי-שרט" כמילה הנרדפת האולטימטיבית ל"קז'ואל". במשך כמעט שני עשורים (למרות שאפשר לכלול גם את שנות 80), דנים הפך לבד היחיד שאנחנו מכירים. הוא פרקטי, עמיד ודורש מינימום טיפוח, פשוט לזרוק למכונה, לתלות על חבל כביסה ו- DONE. אבל כך גם המומנטום של הצרוף הזה, DONE.

(סטלה, דונטלה, קורס חורף 2010, קיץ 2006, חורף 2008, בהתאמה)

תצוגת חורף 2010 של סטלה מקרטני הוכיחה שאפשר גם אחרת. מכנסי העיפרון הצרים והמגוהצים למשעי שהוצגו יחד עם שריגים בצבעים נטרליים של אפור או בז' ונעלי עקב מחודדות- היו למעשה כל מה שאנשים מתכוונים אליו כשהם אומרים "ג'ינס וטי-שרט". אבל גינס לא היה שם, גם לא טי שרט. מקרטני הציעה את חלופה המתוחכמת לנונשלנטיות ולנוחות הגלומה בגינס וחולצת טריקו, בתוספת האלגנטיות של מכנסי בד, החן שבמכנסיים באורך הקרסול והאיכות של הקשמיר בשריג העליון. המונוכרומטיות הייתה גם היא חיונית ליצירת מראה "כובש אך לא מתאמץ".

( Pre-Fall 2011, Balenciaga, Jil Sander, Michael Kors)

ואם במכנסיים בגזרת עפרון עסקינן, אינני יכול שלא להתייחס לקולקציה שהציגה דונטלה וורסצ'ה לקראת קיץ 2006. פריטי המפתח בה, לפחות עבורי, היו אותם המכנסיים המוצלחים. זה נכון, מדובר בפריט קלאסי מהמלתחה הנשית, אבל בקונטקסט הנ"ל, הם התקבלו כהברקה מרעננת ובלטו על רקע שלל הבדים המודפסים, השיזוף והפן החלק שלשערן מלא התוספות של הדוגמניות או התיקים בעלי אבזמי הזהב האימתניים. העוצמה ששידרו המכנסיים על המסלול, לא נפלה מזו של שמלות הערב עם השסע העמוק או המחשוף הנדיב שקנו את שמו של "ורסצ'ה". מיקל קורס הציג בקולקציית קדם חורף 2011/12 שלו מכנסיים מאותו הז'אנר- לייט'S 60-ארלי S'70. קורס עשה זאת כבר בעבר ולימד אותנו ש-'S60 נראה טוב גם במכנסיים, נטול שמלות נפוחות וצרות מותן בגזרת A. התצוגה המוצלחת ההיא, שאבה השראה מסגנון הלבוש באותו העשור עוד לפני שהתחלנו לכנות אותו "מד מן סטייל".

(Pre-Fall 2011, Celine, Lanvin, Givenchy)

כמו קורס, גם מעצבים רבים אחרים, שילבו בקולקציות הקדם חורף שלהם לשנה הבאה הצע רחב של מכנסי עפרון בעלי כפל בחזית, חד כחוד הסייף. המשמעות: מדובר בטרנד. אי לכך ובהתאם לזאת, אני מציע שנתחיל להיערך בהתאם. מכיוון שלרובינו אין מושג כיצד ליצור את אותו מראה קריספי- זוויתי ורענן בקדמת המכנס שלגופינו, אני רואה בסרטון המצורף שיעור לחיים, "טיפ אודטה". אגב, על גברים זה גם נראה מציין. אחרי הכל, אנחנו לבשנו מכנסיים קודם (עוד "הארת" אגב: כשזה מגיע לגברים, יש לנקוט משנה זהירות בנוגע לאורך...).

אפשר להתחיל לחמם מגהצים...

מוזיקה שנתפרה לבגדים

"אוכל אוכלים עם העיניים", הוא משפט שכל קונדיטור פריזאי תופס כמובן מאליו. המוזיקה שלצליליה צעדו הדוגמניות על המסלול בשבוע האופנה האחרון, הוכיחה כי "בבגדים מתאהבים גם באמצעות האוזניים". אם לומר את האמת, המנגינות האלה שליוו את הדגמים היו לעיתים הסיבה היחידה שגרמה לי להמשיך ולהתבונן בהם. בשבוע האופנה האחרון התקשתי מאוד למצוא קולקציה שתכבוש את ליבי. הצבעוניות של YSL משנות ה60-70 הופיעה מעל לכל מסלול רענן, המינימליזם נמהל עם "הדקדנטיות החדשה" ובאופן כללי, נראה שכבר ראינו את הכל ואולי סתם לא הייתי במצב רוח הנכון כדי להעריץ את הבגדים, גם זה יכול להיות. כך או כך, אנו נוטים להתעלם מרכיב מאוד משמעותי בתצוגות האופנה, חשוב לא פחות מהאיפור או השיער ולפעמים גם הבגדים עצמם: המוזיקה. היא מגדירה את מקצב צעדי הדוגמניות, יוצרת את האווירה ולא פעם משמשת ערוץ תקשורת נוסף המשקף את "כוונתו של המשורר"- המעצב, במקרה הזה.

הקולקציה שהציג רף סימונס עבור בית "ג'יל סנדר", התאפיינה במינימליזם מוקפד: הגזרות היו פשוטות, הבדים היו סינתטיים ופלטת הצבעים הייתה ססגונית מתמיד. התפירה העילית והאיכות הגבוהה של הדגמים היו עשויים לחמוק מתשומת ליבם של הקהל אלמלא הדרמטית והמתח שיצרה המנגינה שהלחין Bernard Herrmann במיוחד עבור סרטו של היצקוק, Psycho והתנגנע ברקע התצוגה.

(לצערי, הסרטון אינו זמין בעקבות תביעת זכויות יוצרים. "זכויות יוצרים?! מה זה? אז אלה הבגדים ולמטה, המוזיקה שהייתה ברקע, הפעם בביצוע חי)

המנגינה האופראית שהחלה את התצוגה של "Proenza Schoule" המנגינה האופראית שהחלה את התצוגה של "Proenza Schoule" לוותה בקול אנושי שהוסיף מעט חיות לדגמים שנראו מתים, ועם זאת, עוצרי נשימה. שמלות טוויד דקיקות בצבעי שחור וצהוב אלקטרי היו גולת הכותרת בתצוגה וכשהחלו להופיע סרחי השיפון השחורים הקלילים שהתנופפו כמו שובל אווירי מאחורי גבן של הדוגמניות, שונתה מייד מנגינת הרקע המנגינה ל"זמזום הדבורה" של ניקולאי רימסקי. רצועות וולנים צהובים על קומבינזון רשת שחור בגזרה רפויה השתלבו עם המנגינה בהרמוניה פואטית שהייתה רחוקה מלהיות בנאלית או צפויה.

דונטלה וורסצ'ה בחרה העונה (ובצדק) לחזור לעיטורים היווניים והגיאומטריים שמההווים חלק מה"D.N.A" של המותג. העיטורים האייקונים, אשר שולבו בשמלות נשיות שהסתיימו ממש מתחת לברך, הוצגו על המסלול כשברקע התנגן העיבוד המוזיקלי בעל הסגנון היווני שייצר מלקום מקלארן, (בעלה השני של ויויאן ווסטווד), לאופרה כרמן. למרות שהקולקציה לא הייתה מרשימה במיוחד, קולות הבוזוקי שהעניקו את המקצב הים תיכוני לסאגה הספרדית, כבשו את הקהל והנחו את הדוגמניות לפסוע על המסלול בצעדים חדים כמו בריקוד כוחני. (אגב, זה גם הרינגטון החגש שלי).

המקטורנים הארוכים ורחבי הכתפיים שבקולקציה של סטלה מקרטני שולבו עם מכנסיים גבוהים כחלק מהרצון לספק ללקוחה נוחות בלתי מתפשרת. באותה הרוח, הוצגו גם חולצות ג'ינס בסגנון "אוברסייז מהאייטיז ואת מקומן של נעלי העקב הגבוהות תפסו סנדלים בעלי עקב מינימלי. Girls and Boys , של להקת Blur, שפתחה וסגרה את התצוגה, הייתה הבחירה המושלמת כדי להציג את הניגודיות שבין גזרות בעלות פרופורציות גבריות לבין הצבעים הפסטלים והרכים ששלטו בקולקציה.

יצאו להוריד את הזבל...

יש אנשים שהבחירה שהם עושים בבוקר מול המראה היא הרבה יותר קריטית מאשר זו של רובינו. הם תולים בה את שמם הטוב ואת הצעת העבודה הבאה שלהם, סלסבס. אבל עם הצורך להתלבש טוב בכל פינה ברחוב ולהראות זוהרת בכל סיטואציה אחרת לא בא טעם טוב. לא כל אחד מסוגל לגרום לשק תפוחי אדמה להראות כמו שמלת קוקטיל נוצצת. אבל בשביל זה יש סטייליסטים, לא? למרות שגם על הטעם המזעזע של כמה סטייליסטים בארצנו יצא לי לדבר כבר בפייסבוק (מה שעורר סקרנות רבה למרבה ההפתעה).

(שימו לב איך כולן נושאות בידן "מטען", ממש כמו זבל)

ולשם מה התכנסנו היום?
בתפריט: הופעה מוצלחת ומשובחת של הדוגמנית אגינס דין, שניסיונותיה לכער ולחרב את יופייה הנערי ע"י התספורת הקצוצה, לא צלחו. חולצת הגברים הנונשלנטית, במידה הנדיבה, אולי הייתה שייכת לבן זוגה לערב הקודם והזכירה לי את אדרי הופבורן באחת הסצנות הראשונות ב"Breakfast in tiffany's", לבושה חולצת טוקסידו מהודרת בדירת החדר העלובה שלה בדאון טאון ניו יורק. הלגינגס הצמודים, שהיו שם כדי שלא נשכח שמדובר בבחורה שיכולה להרשות לעצמה להתלבש כ3 מידות גדולות ממנה, וזאת אולי בשל הביטחון שבמראה החיצוני שלה והעדר הצורך להתיז "סקס" זול לכל עבר. אבל מה שחותם את ההופעה והופך אותה למושלמת, הוא אולי גם מה שעשוי להרתיע ולזעזע רבים: נעלי המוקסינים המנומרות והמדויקות שהזכירו את נעלי הבובה לגברים של קום דה גרסון מחורף 2009 בניחוח הצרפתי עם הטוויסט.

(נעלים של קום דה גרסון לחורף 2009 ועיצוביה של מקרטני לGAP)

סטלה מקרטני עברה התרככות מסוימת מאז שהפכה לאם. היא עיצבה חלונות ראווה מקושטים בעפרונות צבעוניים ענקיים, בובות מתנפחות וקוביות לגו. היא אפילו עיצבה קולקציית ילדים לGAP. אבל הדרך שהיא בחרה להתלבש בה כדי לאסוף את ילדיה לגן סבלה משסעת חמורה. מצד אחר מקטורן הטפטה המבריק שהותאם למידותיה המדויקות לפני כמה ארוחות דשנות (שימו לב, הוא לא יסגר עליה לעולם). אבל מצד שני, טייץ אפור מטריקו וסנדלים רחבים עם סוליית שעם שהיו מתאימים יותר למהנדסת ניקיון (ie, מנקה). את תיק חסר הצורה שלה עם חוליות המתכת, גם הוא מבד ג'רזי פשוט, היא הייתה יכולה להשאיר בבית.

(חלון ראוה של סטלה, ופסל לגו שצילמתי מהחנות שלה בפלה רויאל בפריז)

וכעט, למי שהייתה הקרם דלה קרם, פסגת השאיפות של כל פשניסטה חובבת, שרה ג'סיקה פרקר (שמסרטה שיצא השבוע אתעלם ברגע זה באלגנטיות). אבל מה שצריך לזכור הוא שלא הבגדים הם שעושים את האדם. במקרה של פרקר, זהו הסטייליסט!!! פטרישיה פילדס, היא זו שהפכה את השחקנית, שהחלה את דרכה בתור גיבורת המחזה האדמונית "אנני 2" לאלת הסטייל וגורו אופנה מוערצת שהיא היום (או אתמול?). כמה חבל שאי אפשר לקחת את פילדס לכל מקום, אולי בתיק הכתום והמרושל, חסר כל חן או בכיס האחורי של הג'ינס נטול האופי עם התפר מעל הברכיים, שלא עושה כלום פרט מלחתוך את גובה של השחקנית הנמוכה במילא. עם צעיף בצבע ירוק רוזמרין טחוב, שנראה כאילו נכרך סביב צווארה כדי לגרום לה לתשניק, וקרדיגן פוקסיה על סטרפלס שחור המבליט את זילותם זה של זה, איך אמורה קרי לשוב ל"רונדוו" השלישי?. אפילו הקלוגס האופנתיים שהשכילה ללבוש לא הצליחו לשפר את המצב, גם לא עגילי היהלומים או משקפי "האונסיס" המרובעים.

(שרה ג'סיקה לפני שפגשה את פילדס...)

McCartney פרוה...

עיצוביה של סטלה מקרטני ידועים בפלטת צבעים ניטרלית: ורוד חיוור, צבעי גוף ואפור, אך העונה היא החליטה להזריק קצת צבע וחיים לקולקציה. אומנם צבעי הקרם ואופוויט עדיין היו בבסיסה של הקולקציה, ניתן למצוא בה עושר צבעוני: כתום, אדום, צהוב וסאטן ורוד או כחול שיצר אפקט מרשים וכובש- מעין כחול מטאלי שהופיעה במכנסיים וג'קטים (שנלבשו בנפרד ולא כחליפה, כך תרמו לאקלקטיות של הקולקציה). גופיות תחרה בגוני לבן וורוד שנקשרות סביב הצואר שולבו עם מכנסים בגזרה גבוה וחגורה שחלקה העודף אסוף בלולאה סמוך לאבזם יצרו מראה קליל ונונשלנטי. חצאיות ג'ינס נלבשו עם חולצות כותנה קלילות רחבות שנעו בחופשיות על הגוף. מכנסיים רחבים כמצנח בצבעי כחול וורוד היוו את הקונטרה למכנסי חקי מחויטים שהופיעו בקולקציה. היו גם חולצות רפלס מאסיביות עם כתף אחת בצבעים זועקים וחצאיות שיפון נפוחות עם דוגמאות של התזות צבע. הקולקציה היתה לבישה ומותאמת ללקוחותיה של מקרטני ובייחוד לחברותיה גוינט, קייט, מדונה וסיינה. בקבל ישב אביה של סטלה, פול מקרטני (בליווי בת זוגו החדשה) שמקפיד לא להחמיץ אף תצוגה של ביתו. בקהל ישבו גם טוויגי וביתה שלבשו, לטענתן- שלא במכוון וללא תאום מראש, את אותה השמלה בדיוק.

Notes:
-הקולקציה הייתה דיי פשוטה וחסרת מורכבות (כעט אני שואל את עצמי למה בכלל הזכרתי אותה? אבל אם כבר רשמתי את הפוסט, אז הינה...).
-הקולקציה הזכירה לי מאוד את סגנון הלבוש של דר, הבלוגרית- "אפונה", הייתכן שהיא האחראית לסטילינג של הקולקציה?