תם עידן "גסקייר לבלנסיאגה"// ועכשיו מה?

אמש, סגר מאחוריו ניקולה גסקייר את דלת סטודיו העיצובים של בית האופנה בלנסיאגה  בפעם האחרונה, לאחר 15 שנה בהן שימש כמנהל האמנותי בו. בהודעה הרשמית שפרסם PPR, תאגיד המרכז בידיו את השליטה בבית בלנסיאגה, נכתב כי מדובר ב"משאלתם המשותפת של שני הצדדים", ועם זאת, היא הותירה יותר שאלות מאשר תשובות. ההחלטה פורסמה לכל כחודש ימים בלבד לאחר שהציג את קולקציית הקיץ שלו לשנת 2013, אשר זכתה אגב לתשואות המבקרים, וכחודשיים לפני המועד בו סיים גסקייר את תפקידו. ההצלחה המסחררת של הקולקציות שמעצב גסקייר, תרומתו העצומה למיצוב שמו ומעמדו של המותג, כמו גם הפופולאריות הרבה שממנה הוא נהנה- נזקפים כולם לגסקייר ולכן הופכים את עזיבתו לתמוהה.

(משמאל-גסקייר, מימין- גסקייר, כפי שאייר אותו צוות דיסני בעת שהוא מעצב את האאוטפיט של מיקי מאוס)

קארין רויטפלד, כמקור ראשון, העידה בראיון כי גסקייר מחפש "שינוי" במשך תקופה ארוכה ולכן היא סבורה שמדובר במהלך צפוי מראש. אולם יתכן כי הצורך של בית האופנה, אותו שירת נאמנה במשך תקופה ארוכה, היה זקוק לשינוי בעצמו, הרבה יותר מגסקייר. האופנה בזמנינו, כמו בכל זמן אחר, משקפת את פני ההווה ולכן, בעולם המתנהל בקצב מסחרר, אל לה לקפוא על שמריה. מגמות נולדות רק כדי להפוך ללא רלוונטיות יומיים לאחר מכן, רשתות אופנה ומותגי על קמים ונופלים ומעצבי על מתחלפים עוד לפני שהספיקו להותיר את חותמם. המתחרים של גסקייר בשנים בהם נאבק על מנת לבסס את מעמדו כבר אינם- איב סאן לורן נפטר, אלכסנדר מקווין התאבד בתליה וגם גליאנו נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. המנהלים האומנותיים שמונו בדיור, איב סאן לורן ומקווין, לא פחות מדור מעצבים צעיר שמצליח בתקופה האחרונה לחדור לשוק המותרות ולגזור נתח כבד ורציני מבתי האופנה האגדיים ששלטו עד כה בתעשיית היוקרה, מכתיבים חוקי משחק חדשים. לתפיסתי, השינוי בבלנסיאגה, הוא לא יותר מאשר תגובה טבעית לתנאי המציאות ופני ההווה, כי מי שישן במערכה, עשוי להתעורר מאוחר מידי ולהפסיד במלחמה על ליבו של צרכן האופנה.

 

אבל אם נחזור לנקודת מבטו של המעצב הפורש, תסכולו של גסקייר ממידת החופש המוגבלת שקיבל בבית האופנה היה זה שהוביל לפיצוץ במשא ומתן על המשך תפקידו, על פי עדויות מקורביו. יתכן והיד החופשית שקיבל הדי סלימן, המעצב החדש במותג "איב סאן לורן", הנמצא גם הוא בבעלות PPR, עוררה את תאוותו וקנאתו של גסקייר (סלימן שינה את שם המותג, החליף את הלוגו ההיסטורי שלו והעביר את מטהו מפאריז ללוס אנג'לס). 

(ניקולה פותח את דלתות סטודיו העיצובים שלו לצוות האל הצרפתי חורף 2008-9)

גסקייר, 41, החל את דרכו בעולם האופנה כבר בגיל 14, כמתמחה במותג AGNES  B, בהמשך התמחה גם אצל ג'אן פול גוטייה ועיצב עבור מותג הסריגים Pôles. כשהגיע לראשונה לבלנסיאגה, שימש כמעצב קו האופנה עבור השוק האסיאתי, תפקיד שעורר סלידה רבה אצל גסקייר שנאלץ לעצב "חליפות למשחקי גולף ושמלות להלוויות", כפי שתיאר זאת. כשעבר לעצב את הקו המרכזי של המותג (בתמיכתה של הסטייליסטית אמלי סובה ונטלי מרק שהייתה אחראית על הצד העיסקי), הצליח להפיח רוח חדשה בבית האופנה שנותר מנומנם מאז נפטר מייסדו, כריסטובל בלנסיאגה, ב1972. היכולת לתרגם את המבניות הארכיטקטונית המזוהה עם עיצוביו של כריסטובל בלנסיאגה לבגדים מודרניים, חיזקה את מעמדו שלו, כמו גם את זה של בית האופנה. הגזרות המהפכניות, הנפחים המרתקים, המימדים החדשים והאסתטיקה הייחודית של גסקייר, זכו לביקורות מהללות מדי עונה והיו למקור השראה וחיקוי עבור מעצבים ובתי אופנה מתחרים. שימוש בטקסטילים חדשים ושילוב של אלמנטים שהושאלו מענפי ספורט כמו רכיבה על סוסים, צלילה וסייף בקולקציות שעיצב, הפכו לכמה מסימני ההיכר שלו.

(האנשים שעשו את "בלנסיאגה" כפי שאנחנו מכירים אותו כיום: Marie-Amelie Sauve, Nicolas Ghesquière, Nathalie Marrec,)

זהות מחליפו של גסקייר נותרה לוטה בערפל עד היום וגם המועמדים המובילים לתפקיד, כפי שהוגדרו על ידי התקשורת, התחלפו מדי שבוע. ה"רשימה קצרה" והסודית של מחליפים פוטנציאלים, עליה הצהירו מנהלי המותג, תפחה עד מהרה למגילה ארוכה. על פי השמועות, בין המועמדים נמנו גוזף אלטזורה ולזרו המנדז וג'ק מקלו (מהמותג פרוהנזה סקולר) האמריקאים,Bouchra Jarrar , הצרפתי, Kostas Murkudis, הגרמני מרי קטרנצו וJ.W. Anderso הבריטיים. מועמדת נוספת הראויה לציון היא נטשה רמסי (Natacha Ramsay) ששימשה כעוזרת הראשונה של גסקייר טרם פרישתו.

(המועמד המוביל-ואנג)

כריסטופר קיין, הפך בשלב מסוים למועמד המוביל ועזיבתו את המותג VERSUS (בו שימש כמעצב הראשי) בסמוך לכך, רק חיזקה את החשדות (בהמשך נודע גם כי PPR מעוניינים להשקיע במותג העצמאי שברשותו וכי סיום תפקידו בורסוס נובע מהרצון של דונטלה ורסצ'ה לקיים שיתופי פעולה עם מעצבים עולים ואושיות סטייל אחרות- כמו המעצב J.W אנדרסון או הראפרית M.I.A). הכוכב העולה, אלכסנדר וואנג, הפך לאחרונה גם לכוכב המנצנץ ביותר במפת היורשים של גסקייר שהתגלתה כקשה לקריאה יותר מאשר כל מפה אסטרולוגית. סגנונו של ואנג, הידוע בהיותו אורבני, מחוספס ופשוט יותר, חריג כל כך מהחותם שסיגל גסקייר עבור בלנסיאגה. דווקא מסיבה זו, מינויו של ואנג לתפקיד עשוי להיות המתאים ביותר כדי להוביל את בית האופנה אל העתיד. המסחריות של ואנג, הפופולאריות של עיצוביו והסגידה לאקססוריז שהוא מעצב מדי עונה, שמהווים נתח עיקרי מאוד ברווחי כל בית אופנה מודרני, רק תומכים בהחלטה. על פי השמועות, ההחלטה להעסיק את וואנג נפלה בבוקר יום שישי וההודעה הרשמית על כך תימסר במשך השבוע הקרוב (יום שני אם לדייק). [ואם כבר מדברים על מעצבים ש"אינם מתאימים לתבנית נוף מותגם", אולי כדאי לציין גם את המהפך בדיור ומינויו של רף סימונס- בעל הסגנון המינימליסטי שהוא גם ההפך הגמור ממה שהכרנו מימי גליאנו. התנאים שאפשרו זאת היו כלכליים כמובן: מעט הרווחים שהצליח לייצר עבור ג'יל סנדר (140מיליון דולר לעומת 240 בתקופתה של סנדר עצמה) הובילו את מנהלי המותג להחזיר את סנדר עצמה לתפקיד המעצבת הראשית, דבר שהותיר את סימונס פנוי עבור דיור (בתקווה ששם כן יצליח לייצר את הרווחים אליהם הם רגילים)].

(כולם אוהבים את Lariat bag"" של בלנסיאגה- בין ה- IT BAGS   המוצלחים ביותר. אחד ההסברים לבחירתו המשוערת של ואנג לתפקיד המעצב הראשי בבית האופנה מתבסס על ההצלחה המפוארת שלו במחלקת האקססוריז. אחרי הכל, כולנו יודעים כי אקססוריז יכולים להציל או להכשיל כל מותג אופנה. תמונה: מתוך ווג פריז, 2003).

באשר לעתידו של גסקייר עצמו, דיווחה סוזי מנקס, עיתונאית האופנה של האינטרנשיונל הרולד טריביון, כי ברנרד ארנו, העומד בראש התאגיד LVMH (היריב לPPR) ומרכז בבעלותו מותגי על מתחרים כמו לואי ויטון וכריסטיאן דיור, כבר פנה לגסקייר עם ההצעה להקים מותג עצמאי משלו. בשבוע שעבר הוא גם נראה מסתובב עם אנשי התאגיד אחרי שעות העבודה. במקביל, סימן אותו הווג הבריטי כמועמד אפשרי לאייש את משרת המעצב הראשי במותג "שיפרלי", שנמצא בימים אלה בשלבי הקמה אחרונים, כשמאחורי היוזמה עומד איש העסקים דייגו דלה וולה. ספקולציה נוספת שהציע הגרדיאן הבריטי, מעלה את האפשרות שגסקייר יהיה זה שירש את מקומו של קרל לגרפלד כמעצב הראשי של בית שאנל לאחר שזה יחליט שהגיע פרקו לפרוש.

היכולת של גסקייר להשתנות מדי עונה, הפכה את הקולקציות שעיצב עבור בלנסיאגה למגוונות ושמרה על העניין שמצאו הלקוחות והתקשורת במותג. היא זו שגם אפשרה לו לשמור על "חדשנות" מדי עונה. הפערים בין הקולקציות היו לעיתים כה גדולים עד שלא ניתן היה לשייך אותם לבית האופנה מבלי לדעת את מקורם. עם זאת, החוט המקשר היה תמיד מתבהר בקלות במבט רטרוספקטיבי. כמה מהקולקציות, שחלקן מצאו חן בעיני יותר וחלקן פחות, הצליחו להיחרט בזיכרוני והשפיעו רבות על הטעם שלי (ושל כולנו) באופנה. יותר מזה, כמה מהן ממשיכות להשפיע על האופן בו אני מתלבש. רשימת הקולקציות הבולטות והאהובות עליי מתקופתו של גסקייר:

קולקציית קיץ 2011, הייתה כל כך חריגה ממה שהכרנו קודם (הן מבלנסיאגה והן בכלל) שהיה ברור שמדובר בפריצת דרך, אסתטיקה חדשה שאומצה מאז על ידי פרוהנזה סקולר, רודרטי, רג אנד בון ומעצבים נוספים. 

קולקציית חורף 2008 האובר-אלגנטית, שילבה עיצוב קלאסי ובדי סקובה עתידניים שהפכו בהמשך לפק"ל בקולקציות רבות גם של המתחרים. עוד בלטו הדפסים על בדי משי, משחקי הבדים, נעלי העקב והתכשיטים האלגנטיים ויוצאי הדופן. 

בקולקציית קיץ2008, עשה גסקייר בפעם הראשונה שימוש חדשני בהדפסי פרחים על משי והשיק את ה"טוטאל לוק הפרחוני" כטרנד. הדגמים עוצבו במחווה לכריסטובל בלנסיאגה, סוג של שדרוג מודרני של עיצוביו. את הגזרות החדשות והסילואטה הנשית שנחשבה אז לאוונגרדית (שהגיחו במקביל לחזרת "שמלת השיפט" לאופנה) ניתן לראות כיום בתיקי עבודות של לא מעט מעצבים המסיימים את בתי הספר השונים לעיצוב. כמובן שגם נעלי הגלדיאטורים (שנראו בתצוגות קיץ 2013 אצל מגוון מעצבים אחרים) הופיעו קודם אצל גסקייר. 

קולקציית חורף 2007 הפכה לאייקונית בכל מובן- השימוש בצעיפים, האלמנטים המונגוליים-טיבטיים והסטיילינג החדשני, פרצו את הדרך לטרנד השיבטי, "קולור בלוקינג" והפכו את הגרביונים הצבעוניים לפריט חובה בכל מלתחה. קולקציה זו הכניסה לארונותינו גם את הפרוות, ובפרט הצבעוניות, כמו גם את הג'קט כפריט מפתח. את "נעלי הלגו" מקולקציה זו יהיה קשה במיוחד לשכוח בעתיד הקרוב. הקולקציה האחרונה של אלטזורה מאוד מזכירה חלקים מקולקציה זו. 

קולקציית קיץ 2007 הגדירה מחדש את "המראה האנדרוגני" באופן מודרני, אך הייתה שופעת גם בהשפעות קוסמיות-רובוטיות.

חורף 2006 היא הקולקציה האהובה עלי. לעולם לא אשכח את הכובעים הגבוהים והשמלות הנפוחות שעיטרו את חלונות הראווה של סלפריג'ס או את חולצת העוגן מהחלון של הרודס, אותן ראיתי בטיול שלי ללונדון באותה השנה. הפרשנות הגאונית שהעניק גסקייר לגזרות הטרפז, המבנים והנפחים שאפיינו את הצללית של כריסטובל בלנביאגה הוכיחו את כישרונו הפנומנלי ואת יכולתו לשמר את מורשת בית האופנה, אבל מעבר לכך, גם להצעיד אותו קדימה, אל העתיד. 

תמיד תהיתי מי עיצב את בגד הים שלבשה קיילי מינוג בקליפ לשיר "SLOW". תחילה חשבתי שמדובר בורסצ'ה, אולי דולצ'ה וגבאנה (על סמך הקשר שלה עם המעצבים) אבל אתמול התברר לי כי מדובר בלוק שעיצב גסקייר עבור קולקציית קיץ 2003 של בלנסיאגה. הקליפ הזה, שהפך בעצמו לאייקוני, הוא סוג של מונומנט שמשקף את חותמו של גסקייר על התרבות הפופולארית בתקופה בה עיצב עבור בית האופנה.

*פוסט זה מכיל קטעים מתוך כתבה שהכנתי עבור גיליון דצמבר של מגזין "BELLE MODE".

למה נתחפש בחורף 2012/13?

ישנן אינסוף זוויות להסתכל על תצוגות האופנה, ניתן לחפש את המגמות החמות, את העיצובים המרגשים, להתרשם מאופנת הרחוב או מהדוגמניות שמאחורי הקלעים. אבל לפעמים, כשעסוקים במה שנמצא על גבי השטח ומנותק מהפרקטיות היום יומית או כל זווית אישית אחרת, הדפדוף בעמודי האינטרנט הופך למשעמם, כפי שהצהירו לא מעט אנשים על גבי דפי הFEED בפייסבוק. אחרים, פרשו מהמרוץ ההדוק לעקוב אחר התצוגות בלי לומר מילה. הדרך להתמודד עם זה היא למצוא איך שבוע האופנה רלוונטי אלינו, מה מדבר באותה שפה בה הצופה מתלבש וכיצד ניתן לאמץ את המראה 6 חודשים לפני שהבגדים שעל המסלול מגיעים לחנויות (הן של המותג והן של H&M). התחקות אחר מקורות ההשראה של המעצבים או סתם התמקדות באלמנטים הסובבים את התצוגה, כמו המוזיקה והתפאורה, הן גם אופציה אפשרית להתמודדות עם הדפדוף המעיק בתצוגות המסלול.

מימין- רף סימונס נפרד מג'יל סנדר, משמאל- סטפנו פילטי נפרד מYSL

הסמיכות של חג הפורים לשבוע האופנה הפריזאי, השפיע הפעם על זווית הראיה שלי לתצוגות האופנה של העונה. מלבד הדחף העז להתחפש לקארין רויטפלד (רק בגלל שתחפושת "קרל לגרפלד" הפכה לכל כך בנאלית, שאפילו רוברטו קוואלי וודאי מצטער על כך שבחר להתחפש למעצב בעל הקוקו הלבן לפני כארבע שנים, במיוחד לאחר שהספיק להשמיץ אותו מאז לא פעם), ניתן היה להבחין בהצעה לתחפושת ספציפית אחת שהוגשה על מסלולי האופנה בחסות מיטב המעצבים: המרגלים. הקדמה הטכנולוגית, הGPS, האינטרנט בטלפונים הניידים, הצ'ק-אין בפייסבוק וכו', הפכו את כולנו לקצת יותר פרנואידים. הצורך להתגונן, בלט גם הוא בקולקציות אופנה רבות, עם חזרתו של צווארון הגולף לאופנה, נוסף למעילי מעטפת, קפוצ'ונים, כובעים וצווארונים גדולים. אבל מראה המרגל, כ"טוטאל לוק", סוג של "סט-קומפלט", בלט על פני מבחר רחב של תצוגות עד שנראה היה כי בשנה הבאה, יש מי שמתכוון לגנוב נתח מהמונופול של "מחסני לב", "תחפושות שושי זהר" ו"זמיר טריקים" בשוק התחפושות לפורים.

מימין לשמאל: הידר אקרמן, ריק אוונס, גרת' פיו, ג'יבנשי.

למעלה- כובעי הגרב של ריק אוונס, למטה- אנה דלו רוסו בכובע הגרב שעיצב רף סימונס עבור קולקציית קיץ 2012 של ג'יל סנדר, האקססורי החם ביותר לעונה.

הסמיכות של חג הפורים לשבוע האופנה הפריזאי, השפיע הפעם על זווית הראיה שלי לתצוגות האופנה של העונה. מלבד הדחף העז להתחפש לקארין רויטפלד (רק בגלל שתחפושת "קרל לגרפלד" הפכה לכל כך בנאלית, שאפילו רוברטו קוואלי וודאי מצטער על כך שבחר להתחפש למעצב בעל הקוקו הלבן לפני כארבע שנים, במיוחד לאחר שהספיק להשמיץ אותו מאז לא פעם), ניתן היה להבחין בהצעה לתחפושת ספציפית אחת שהוגשה על מסלולי האופנה בחסות מיטב המעצבים: המרגלים. הקדמה הטכנולוגית, הGPS, האינטרנט בטלפונים הניידים, הצ'ק-אין בפייסבוק וכו', הפכו את כולנו לקצת יותר פרנואידים. הצורך להתגונן, בלט גם הוא בקולקציות אופנה רבות, עם חזרתו של צווארון הגולף לאופנה, נוסף למעילי מעטפת, קפוצ'ונים, כובעים וצווארונים גדולים. אבל מראה המרגל, כ"טוטאל לוק", סוג של "סט-קומפלט", בלט על פני מבחר רחב של תצוגות עד שנראה היה כי בשנה הבאה, יש מי שמתכוון לגנוב נתח מהמונופול של "מחסני לב", "תחפושות שושי זהר" ו"זמיר טריקים" בשוק התחפושות לפורים.

A.F Vandevorst Fall/Winter 2012/13

מראה הבלש היה התמה המרכזית בתצוגה של A.F Vandevorst, שהציגו לוק מסתורי וכיסו את פני הדוגמניות לבושות המעילים הרחבים בצעיפים, צווארונים וכובעים בצורה כה יסודית, עד כדי כך שלא היה ברור כיצד הצליחו הדוגמניות לראות משהו בעודן צועדות בבטחה על המסלול. גרת' פיו הציג העונה מעילי עור בגזרות אלכסון אסימטריות, עם צווארונים מחודדים שכיסו את צוואר ועברו את זווית הלסת. ריק אוונס הציג שמלות באורך רצפה לצד מעילים תואמים באותו האורך וסרג, במיוחד לתצוגה כובעי גרב שכיסו את הפנים ברשת אוורירית של צמר, סוג של הכלאה בין מסיכות סייף, רשתות כובעי נשים וכובעי גרב של פורצים. בהרמס וולנטינו, הציגו שכמיות שחורות מעור עם זיקה לשרלוק הולמס במראה גברי ואפל יותר. ז'אן פול גוטייה לעומת זאת, בחר העונה שלא להציג את הווריאציות המסורתית שלו למעילי הטרנצ'ים שהפכו מזוהים עימו, ולכן מי שתרצה להצטייד בטרנץ' אופנתי, פק"ל של כל סוכן בילוש, תמצא אותו בקולקציות קודמות של המעצב (בברברי, אגב, שדרגו את הטרנץ' השגרתי והקלאסי בעזרת כיסים גדולים שנתפרו בחזית המעיל ויצרו צללית של מותן צרה ואגן רחב של "הניו לוק", אלמנט שחזר גם אצל שאנל).

מימין לשמאל: ולנטינו, הרמס, בלנסיאגה.

נשים שעובדות בגורד שחקים, החל ממתמחות משרד פשוטות למרגלות בין לאומיות, היו ההשראה מאחורי הקולקציה המוזרה של אוליביה גסקייר עבור בלנסיאגה. מעילים מוגזמים בצבע אפור עם פאנלים בצבעים עזים, חצאיות עור בגזרת עפרון חצי שקופות וכפפות עור, על מנת שלא להשאיר עקבות, היו הלוק הבלשי שהציע גסקייר עבור לקוחות המותג. המרגלות של הידר אקרמן, התרחקו מעט מצבעי האפור, בז' ושחור שמהווים הסוואה מושלמת עבור המרגל הלילי, ולבשו צבעי חמרה של כתום כורכום ואדום להבה. ז'קטי טוקסידו עם כמויות עצומות של בד עודף, מעילים ארוכים, סריגים עם צווארונים נשפכים שכיסו את מחצית הפנים וחצאיות פיפלם ארוכות שנרכסו עם חגורות רחבות היו המראה המסתורי של המעצב עבור סוכנות הבילוש של 2013.

Haider Ackermann Fall/Winter 2012/13

אם כן, בחורף הקרוב, כנראה שכולנו נתחפש למרגלים גם מעבר לשלושת ימי החגיגות המעצבים לפורים. ועל כן, מאחר וכבר די פספסתי את המומנטום כדי לדבר על פורים בחורף הנוכחי, אאחל לכולכם ש365 הימים שבהם אתם קמים כל בוקר ומתלבשים, ישמחו אתכם מספיק עד כדי שתאבדו את הצורך להתחפש באופן מיוחד.

חג שמח!

Press those pants

שנות ה90 טבעו את הצרוף "ג'ינס וטי-שרט" כמילה הנרדפת האולטימטיבית ל"קז'ואל". במשך כמעט שני עשורים (למרות שאפשר לכלול גם את שנות 80), דנים הפך לבד היחיד שאנחנו מכירים. הוא פרקטי, עמיד ודורש מינימום טיפוח, פשוט לזרוק למכונה, לתלות על חבל כביסה ו- DONE. אבל כך גם המומנטום של הצרוף הזה, DONE.

(סטלה, דונטלה, קורס חורף 2010, קיץ 2006, חורף 2008, בהתאמה)

תצוגת חורף 2010 של סטלה מקרטני הוכיחה שאפשר גם אחרת. מכנסי העיפרון הצרים והמגוהצים למשעי שהוצגו יחד עם שריגים בצבעים נטרליים של אפור או בז' ונעלי עקב מחודדות- היו למעשה כל מה שאנשים מתכוונים אליו כשהם אומרים "ג'ינס וטי-שרט". אבל גינס לא היה שם, גם לא טי שרט. מקרטני הציעה את חלופה המתוחכמת לנונשלנטיות ולנוחות הגלומה בגינס וחולצת טריקו, בתוספת האלגנטיות של מכנסי בד, החן שבמכנסיים באורך הקרסול והאיכות של הקשמיר בשריג העליון. המונוכרומטיות הייתה גם היא חיונית ליצירת מראה "כובש אך לא מתאמץ".

( Pre-Fall 2011, Balenciaga, Jil Sander, Michael Kors)

ואם במכנסיים בגזרת עפרון עסקינן, אינני יכול שלא להתייחס לקולקציה שהציגה דונטלה וורסצ'ה לקראת קיץ 2006. פריטי המפתח בה, לפחות עבורי, היו אותם המכנסיים המוצלחים. זה נכון, מדובר בפריט קלאסי מהמלתחה הנשית, אבל בקונטקסט הנ"ל, הם התקבלו כהברקה מרעננת ובלטו על רקע שלל הבדים המודפסים, השיזוף והפן החלק שלשערן מלא התוספות של הדוגמניות או התיקים בעלי אבזמי הזהב האימתניים. העוצמה ששידרו המכנסיים על המסלול, לא נפלה מזו של שמלות הערב עם השסע העמוק או המחשוף הנדיב שקנו את שמו של "ורסצ'ה". מיקל קורס הציג בקולקציית קדם חורף 2011/12 שלו מכנסיים מאותו הז'אנר- לייט'S 60-ארלי S'70. קורס עשה זאת כבר בעבר ולימד אותנו ש-'S60 נראה טוב גם במכנסיים, נטול שמלות נפוחות וצרות מותן בגזרת A. התצוגה המוצלחת ההיא, שאבה השראה מסגנון הלבוש באותו העשור עוד לפני שהתחלנו לכנות אותו "מד מן סטייל".

(Pre-Fall 2011, Celine, Lanvin, Givenchy)

כמו קורס, גם מעצבים רבים אחרים, שילבו בקולקציות הקדם חורף שלהם לשנה הבאה הצע רחב של מכנסי עפרון בעלי כפל בחזית, חד כחוד הסייף. המשמעות: מדובר בטרנד. אי לכך ובהתאם לזאת, אני מציע שנתחיל להיערך בהתאם. מכיוון שלרובינו אין מושג כיצד ליצור את אותו מראה קריספי- זוויתי ורענן בקדמת המכנס שלגופינו, אני רואה בסרטון המצורף שיעור לחיים, "טיפ אודטה". אגב, על גברים זה גם נראה מציין. אחרי הכל, אנחנו לבשנו מכנסיים קודם (עוד "הארת" אגב: כשזה מגיע לגברים, יש לנקוט משנה זהירות בנוגע לאורך...).

אפשר להתחיל לחמם מגהצים...

זה לא סתם פרינג', זה הוט קוטור!

זה לא יהיה נכון לדבר על טרנדים בהוט קוטור. הרי מדובר בנישה שמטבעה דוגלת בייחודיות, איכות וסגנון נטולי תאריך תפוגה. עולם שבו קדושת ההוויה הטרנדית מחווירה על רקע האסטטיקה האל זמנית שמאפיינת את העיצובים הנכללים בז'אנר. מדובר בבגדים שלא רק נתפרים למידותיה המדויקות של הלקוחה, אלא גם מותאמים במיוחד לטעמה האישי (לאחר רקונסטרוקציה של קולקציית המסלול שהציג הקוטורייר). "טרנדיות" או "מגמתיות" באופנה מייצגים את הצורך שלנו "בשבטיות", הכמיהה להרגשת שייכות. הוט קוטור לעומת זאת, הוא מסמל את האינדיבידואליזם ואת ההכרה בחשיבותו של הסגנון האישי. היות ו"מועדון הקוטור", החברה הסגורה שמונה רק כ200 נשים אשר מסוגלות להרשות לעצמן את פריטי העילית והודות לקשרים הנכונים זכו גם לקבל את הגישה אליהם - מן הראוי שהגיוון יהפך לאלמנט המרכז בכל הסיפור. הוט קוטור הוא סוג של כת שמאמיניה סוגדים למספר מצומצם של מעצבים העומדים בראש בתי האופנה הגדולים. אותם המעצבים הם גם אלה המספקים את הקייטרינג לקרייבינג האופנתי של לקוחותיהם. אולם מכיוון שאף אחד מהם אינו מנותקים מאתרי מתחזיות האופנה, גם בקוטור ניתן למצוא מגמתיות בחתך עונתי. הלקוחה תחשף לדגמים כשתשב בטריבונות שלצד מסלול התצוגות, אנחנו, נאלץ להמשיך להשקיף מהצד בפה פעור בעודנו מדפדפים במגזיני האופנה או אתרי סקירת התצוגות באינטרנט. הבעיה היא שעל אופן ההגשה של המנה שלנו אחראים סטייליסטים או עורכי האופנה שסיננו ובחרו את הפריטים שיוצגו להמונים.
פרינג'ים, הוא התירוץ הרשמי לשמו התכנסנו כאן היום. גווילי משי שקובצו קומות קומות ונשזרו לצד נוצות, רשתות, קריסטלים ותחרות. אם תשאלו את האדם הפשוט ברחוב, הוא יומר באסרטיביות: "מדובר בעיטורים לוילונות", מצד שני, טפטא 350 גרם תזכה בפיו לאותו הכינוי בדיוק. בהפקות אופנה שונות שבהן נתקלתי, הקפידו עורכי האופנה להציג את אותן השמלות באופן מרושל ופשטני. קחו לדוגמה את אניה רוביק מתפלשת על הרצפה בשמלת האטלייה של וורסצה או נמרחת על הכיסא בג'יבנשי קוטור. דוגמנית אחרת, גם היא בשמלה של ג'יבנשי, נראית ככלב המנסה להתנער מהכסות השעירה והיוקרתית שלגופה. אבל למה לה? ומדוע קייט מוס צריכה ללבוש וסט אופנוענים מעור מעל לשמלת משי בתפירה עילית (ג'יבנשי 2008)?

(מימין לשמאל: Valentino, Givenchy, Atelier Versace- Haute Couture Autumn/Winter 2010-11)

מה רע באסטטיקה הקלאסית, כזו המציגה את היופי כפי שהוא, על רקע כרכובי זהב או אח בוער למשל? קלאסיקה מטבעה היא נחלת העבר. היא אינה מתחדשת אלא נותרת סטטית. היחס אל פרטי ההוט קוטור כאומנות- הוביל במרוצת השנים לתפיסתם כפריטים הראויים להישמר מאחורי ויטרינת זכוכית במוזיאון תלבושות. הקיבעון וההתנגדות לקבל את החדש, "להסתנכרן עם ההווה"- מיגר את ההוט קוטור רחוק ממרכז הסצנה האופנתית כבר בשנות ה60 וה70. קוקו שאנל בזה לחצאיות המיני ומכנסי ג'ינס ולכן לקרת סוף ימיה נחשבה לארכאית ומיושנת. CHANEL N5 היה הדלק היחיד שהמשיך להניע את גלגלי בית האופנה שלה במשך שנים. רנה גרואה, שהיה מאייר כרזות בצרפת של סוף שנות ה40, הצליח להפיח מעט ברק של נעורים בעולם שנחשב לנחלתן של זקנות עשירות וסנוביות. האיורים שיצר עבור דיור או ג'יבנשי, הצליחו לעורר אפיל חדש ומודרני בסגנון היבש שאפיין את מודעות הפרסומת בתקופתו. גב חשוף, עיניים החתוליות (אה לה בריג'ית בורדו) והדוגמניות הצעירות שאייר עזרו לשמור על הרלוונטיות של בתי האופנה העילית. מאוחר יותר, עבר גרואה לארה"ב והחל לעבוד בעיקר עבור מגזינים. כך, הנשים שקנו את השמלות המשיכו להיות אותן הנשים העשירות והסנובות, אבל הבגדים הצליחו לדברו לכולם. בארה"ב, לדוגמה, פעלו בתי מלאכה שהיו רוכשים את הדגמים ומייצרים את ההעתק המושלם שלהם. ביל קונינגהם, צלם אופנת הרחוב של הניו יורק טיימס, עבד בצעירותו בבית המלאכה Chez Ninon שסיפק חיקויים חוקיים לשמלות של דיור או ג'יבנשי. קונינגהם סיפר בעבר כי אחד הפריט בלתי נשכחים שיצר היה שמלת בלנסיאגה אדומה וז'קט עליון תואם שרכשה הגברת ג'קי קנדי. אותה השמלה חזרה לבית המלאכה בניו יורק עם בקשה להיצבע בשחור, כדי שרעיית הנשיא, שהפכה בדיוק לאלמנתו, תוכל ללבוש "סמי בלנסיאגה" בהלווייתו של בעלה. אפשר לומר שזה היה ה"זארה" הראשון.

(Jacqueline Kennedy at the 1963 funeral Balenciaga pret a porter s/s 2011)

עד לפני שבוע ניתן היה עדיין למצוא את פריטי קולקציית הנשים שעיצב אלבר אלבז לH&M זרוקים בחדרי המדידות או במקרה הטוב, תלויים על קולבי חנות המותג בעזריאלי עם תגית של 20% הנחה. הסיבה: "אין לי לאן ללבוש אותה" אמרו הנשים שצפו בברק המטאלי של הסאטן ובקריסטלים שהודבקו לרשת באזור המחשוף. איבדנו את העניין בפומפוזיות היוקרתית. בבלמן סגרו את קו ההוט קוטור כבר לפני שנים וחליפות קשמיר או שמלות טול הוחלפו בT-shirts הדהויים ובג'ינסים הקרועים של קריסטוף דקרנין. ניקולה גסקייר, החליט העונה למרוד בכל מה שהיה בבית בלנסיאגה לפני כן (כולל דגמי העבר שלו עצמו). הוא לקח את בדי הפיפיטה והטרטאן (שהפאנק אימץ כלבוש המבטא את המחאה כנגד של המוסכמות) ושילב אותו עם וניל מבריק ונעלי גברים בסגנון גראנג'י ומלוכלך. קו הקוטור של כריסטובל בלנסיאגה נסגר גם הוא מזמן, אבל מבחר מרשים מהפריטי הארכיון בעיצובו מוצגים בימים אלה בתערוכה- אי שם בניו יורק.

(מימין, גדעון אוברזון על המסך בסרטו של עמוס גוטמן. גם ב 78 הוא התעקש על "קוטור". במציאות הוא הגיע לסרט בליווי אישתו באיחור של רבע שעה ונראה די מהורהר בסופו. משמאל: וילון פרינג'ים, "לא קוטור", שהיה צריך אולי לרדת בדיוק באותה הסצנה)

ביום חמישי האחרון הוקרן סרטו של עמוס גוטמן, שהיה סוג של אומנות במסווה סרט דוקומנטרי שביקש לתעד את האופנה בישראל בשנת 78. בסרט נחשפים עיצוביהם של מעצבים וותיקים מאותה התקופה כמו רוג'י בן יוסף, פיני לייטרסדורף (משכית), לאה גוטליב, רוז'י בן-יוסף, אבל גם הקולות הצעירים שפעלו באותם ימים, בהם גדעון אוברזון, תמרה יובל-ג'ונס ואבי טנצר (שרק לנורית בת יער ולאתי רוטר מקסטרו היה מושג מי זה). העיצובים של אוברזון היו הבולטים ביותר: בעוד שלייטרסדורף דיברה על החיבור לארץ ובריאה של משהוא חדש שהקנינים לא ראו קודם במילאנו, העיצובים של אוברזון ניגנו שיר אחר, שירם של יוצרים אחרים כמו YSL או אוזי קלרק. כדי להמחיש את התמונה, הייתי אומר שהכל היה נראה בערך כמו הקולקציה האחרונה של מרק ג'ייקובס. גם בקטע הראיון הקצר איתו הוא המשיך להתעקש בריש מתגלגלת שהבגדים שהוא מעצב הם "קוטור" (קוטורררר'). היום בחנות שלו ניתן למצוא משהו שנראה יותר כמו אמפריו ארמני או קלוין קליין שדוף.

הפכנו לחברה הרבה יותר טרנדית: את מאיירי הכרזות החליפו סטייליסטים והנשים, שהסתפקו בעבר בתפקיד "הגברת הראשונה", החלו למלא את כיסאות בתי הנבחרים. זהבה גלאון נהגה ללבוש את ה knockoffs של זארה לג'קט הטוויר של שאנל ורוחמה אברהם נראתה זוהרת מתמיד במעיל הצמר הלבן של גוצ'י מ2003, שהיה כמובן גם הוא תוצרת זארה. היום, אף אחד כבר לא רוצה קוטור, גם לא את החיקוי שלו (ואני לא רוצה לדבר על זה שלפחות ל-85% מהאנשים אין מושג בכלל במה מדובר). חוץ מזה, שום דבר לא ממש השתנה.