Keep 'Em Comin - The Upcoming Designer Contest by Renuar, TLVFW

את שבוע האופנה "הרשמי" של תל אביב, TLVFW, כפי שהגדיר אותו מארגנו אופיר לב, אי אפשר לסכם במילה אכזבה. אכזבות קורות כאשר יש ציפיות גבוהות מידי, ובמקרה הזה, הציפיות, כפי שאומרת הקלישאה, נשארו על הכריות. רשימת המעצבים העלובה איתה נותר לב (,) לאחר ששותפו לארגון האירוע, מוטי רייף, פרש והקים שבוע אופנה מתחרה עם "החלק הארי והבריא" של מעצבי ישראל, הכתיבה את גורלו של הTLVFW ככישלון חרוץ מראש. נקודות האור היחידות שניתן היה להיאחז בהן מתוך הלו"ז שהרכיב לב, היו התצוגות של ליאורה טרגן, שהצטרפה 48 שעות לפני פתיחתו והציגה למעשה דגמים שהיו מוכנים מראש, בסגנון שמוכר לכולנו, (אלה הובאו לתצוגה בעזרתו של הסטייליסט הנלהב כדורי, שאף אחד חוץ ממנה אינו מוכן כנראה לעבוד איתו). גם התצוגה של מוסקינו נראתה כהבטחה מאירת פנים מתוך בליל התצוגות המשמים שציפה לנו, אך גם היא הפכה במהרה לאסון ארגוני, קטסטרופה ביצועית שביזתה לא רק את שבוע האופנה ומארגניו, אלא גם את בית האופנה עצמו. התהלוכה החובבנית של הדוגמניות, שהוגדרו על ידי נציגות בית האופנה כ"שמנות" ביום שקדם לה, הייתה יכולה להיות נסבלת יותר אילו הבגדים ישבו עליהן כראוי והשיער היה עשוי כמו שצריך (ולא כמו גבבת קש עקומה שרוססה בספרי יתר על המידה עד שניתן היה להבחין בשוונצ'ים רבים יותר מאשר שיערות שהיו במקום). ולכן, לפיאסקו הזה, להלן התצוגה של מוסקינו, ראוי להקדיש פוסט נפרד.

 התלבטתי ארוכות האם לסקר את שבוע האופנה בבלוג זה. לא הייתי בטוח שלאירוע רדוד כל כך, שכל שהשיג היה להאיר אותנו ואת מעצבי ארצנו באור שלילי בפני המשלחת (המכובדת יש לציין) שהגיעה מכל קצוות העולם על מנת לחזות בו. העובדה כי העיתון מטעמו הייתי אמור לסקר את התצוגות החליט להחרים את שבוע האופנה הנ"ל מכיוון שנציגיו נותרו ללא כרטיסים בערב התצוגה (תוצאה של הארגון החובבני וההתנהגות הקלוקלת של נציגי "גלעד תקשורת", חברת היח"צ שעמדה מאחורי שבוע האופנה), נתנה לי את ההזדמנות להציג את הרשמים בפלטפורמה זו. הדבר העיקרי שעזר להכריע את הכף הייתה המחשבה על השעות הרבות והריקות אותן בזבזתי במהלך אותו השבוע, שישרפו לריק אם לא אעשה זאת, יחד עם הקלוריות שנשרפו איתן בלית תיאבון ובהיותינו עסוקים מידי בקיטורים והשמצות- סוג של שחרור קיטור במרווח הזמן שבין התצוגות. המחויבות לקוראיי והרצון לחלוק איתם בכל זאת את האספקט החיובי היחיד של TLVFW, כפי שחוויתי אותו אני, הובילו אותי לדבר על תחרות ה"Upcoming Designers" , שהתקיימה בחסות "רנואר" ובה גם שימשתי כשופט!

 

[סרטון היכרות עם המתמודדים: אדווה ברונר ((duende, נדב רוזנברג (NORTHEM-STAR), נדב סווטלוף, תמר לויט ויען לוי (Muslin Brothers), יעל זיסר (rubida), מארק גולדנברג (MG), דנה הראל, נילי בן סימון (NIHILO), עדי עופרי (FIRST KISS), מריה ברמן, סבינה מוסייב, ].

מדובר בתצוגה המרגשת, המסקרנת והאיכותית ביותר שנראתה בשלושת ימי התצוגות. כן, היצירתיות של המעצבים הצעירים הצליחה להתעלות על המונוטוניות המיושנת והמשמימה של מוסקינו. בתצוגה, שהחלה באיחור של שעה (עיכוב סביר ביחס ללו"ז המשובש של שאר התצוגות), הוצגו הקולקציות של 10 מעצבים צעירים, שהתחרו על הזכות לעצב קולקציה עבור רנואר. לאור ניסיון העבר מהשנה שעברה, החברה העניקה למעצב הזוכה את האפשרות לפטור את עצמו מכאב הראש שבהעמדת קולקציה מסחרית ולהעביר את הפרס לאחד מיריביו בתחרות (זאת משום שלאחר שעות רבות של עיצוב, תכנון ומשא ומתן קריאטיבי, מצא עצמו ישראל אוחיון, הזוכה המוכשר מהשנה שעברה, מול קולקציה שעוצבה מראש והתבקש לחתום עליה מבלי שהיה לו כל יד או עניין בה). חבר השופטים בתחרות נבחר על ידי זאביק דרור, האחראי על יחסי הציבור של החברה, וייצג אספקטים שונים ומגוונים של עולם האופנה הישראלי. אני, שמלאתי את תפקיד "הבלוגר", כיבדתי את התפקיד ברצינות המגיעה לה ונהניתי מכל שנייה.

(משמאל- רשימת השופטים מתוך האינסטגרם של זאביק דרור, מימין- השופטים ממתינים לתחילת התצוגה, מתוך האינסטגרם שלי)

סיבוב מקדים וקצר מאחורי הקלעים, אפשר לנו השופטים להכיר מעט את המתמודדים, שהציגו בפנינו דגם אחד בלבד מתוך הקולקציה (זאת בשל קוצר הזמן). כיוון שכשהגענו לאולם התצוגה, הבגדים לא היו אפילו תלויים על הקולבים, ניצלנו את ההזדמנות על מנת להכיר זה את זה ולקשקש בנינו. התיישבנו על כיסאות הפלסטיק השחורים שפינו לנו הדוגמניות שניצלו גם הן את ההפסקה כדי לאכול סנדביץ' (כן, חזיתי בכך במו עיני, אבל הדוגמנית לא הסכימה שאצלם אותה!). הלגה גוטסדינר, בעלת בוטיק מעצבי העל "הלגה עיצובים" בכיכר המדינה, סיפרה לי על ההצלחה של ה"פאשן נייט" ועל הפגישה המיועת עם העירייה שהתנכלה לבעלי העסק וכינסה אותם מספר פעמים באותו הערב, בגין חריגות רעש ופלישה לשטח ציבורי. שירה ברויאר, סיפרה לי על מיזם חדש בו היא לוקחת חלק ונקרא "COCO" (קולקטיב קולקשן), שיאחד כ250 נשים שישקיעו 10,000 שקל ויקבלו בתמורה בגדים שנתפרו עבורן ולפי צרכיהן, בהמשך יוצעו הקולקציות שיעצב הקואופרטיב למכירה בפני ציבור הרחב והמשקיעות יניבו את רווחיהן (ברויאר ביקשה שאפנה אליה את המעוניינות לקחת חלק בפרויקט). מיכל אזר, סיפרה לי על התשוקה שלה לאופנה ועל העזרה שהיא מקבלת מאחיה, אסי, על ההחלטה לעזוב משרת מנהלת שיווק/פרסום בחברת ליסינג ועל השאיפות לעתיד. תמר קרוון, הייתה חמודה כמו תמיד והספקתי אפילו להשלים פערים עם ליטל מעוז, הסטייליסטית הראשית ברנואר, אותה הכרתי לפני כמה שנים.

סקירת המעצבים הבולטים (מעצבים נוספים מופיעים בתחתית הפוסט):

(נילי בן סימון, משמאל- צילומים של גוני רסקין לבלוג TELAVIVIAN)

נילי בן סימון, מעצבת צעירה שטרם שמעתי את שמה, הציגה קולקציה קונספטואלית שהייתה קשה לעיכול עבור רבים מהיושבים בקהל, כמו גם לחברי השופטים. בדגמיה, ניסתה נילי להמחיש את תהליך היצירה והמעבר מהרעיון, שהוא למעשה ריק, אל המוחשי והמציאותי. הקולקציה כללה דגמים בוגרים ומוצלחים יותר, כמו שמלות לבנות שנרכסו על ידי כפתורי זכוכית שקופים, אותם יצרה בעצמה ותאמו את תכשיטי הזכוכית שעיצבה (חלקם הזכירו זכוכית נושאת למיקרוסקופ). בין הכפתורים, בצבצו חלקי כתף או טורסו חשופים כקרעים בבד אשר חושפים עור גוף שאינו מדמם. היו גם דגמים מילוליים יותר ומסקרנים פחות, כמו שמלה שנראה שנתפרה מנייר פרגמנט ובחזיתה נגזרה דמות המנסה לברוח מגיליון השרטוטים. בן סימון הייתה אחת משני המעצבים שבניהם התלבטתי בבחירתי הסופית. לאחר שהגעתי להחלטה להצביע למעצב אחר, הרגשתי את הלחץ לשנות את ההחלטה והבנתי שיתכן ובן סימון הייתה ראויה יותר לזכיה היות ואילו זכתה, הייתה משלימה את המסע אליו יצאה- זה שהתחיל בריק, או בדמות המאויירת, המשיך בבגדים אוונגרדיים ויסתיים בקולקציה לבישה שהגיע לה לעצב לרנואר. המחשבה הקונספטואלית הזו רגשה אותי באותו הרגע. 

("האחים מוסלין, צילומים של נעה פן וגוני ריסקין לבלוג TELAVIVIAM)

עבורי, הקולקציה המנצחת הייתה זו שהציגו "האחים מוסלין". ה"הייפ" המטורף, החשיפה העצומה, הסיקור הנרחב וההתנהגות האקסצנטרית והמוזרה של שלושת מעצבי המותג, הספיקו כדי להרתיע אותי מלטפח רגשות חיבה כלשהם כלפיהם. אולם למרות האנטגוניזם שהם עוררו בי לפני התחרות, לאחר שלושת הדגמים הביזאריים שפתחו את התצוגה, מצאתי את עצמי מהופנט! המוזיקה והאווירה שנוצרה, התאורה והדגמים שהמשיכו להופיע על המסלול וחשפו פרופורציות חדשות, נפחים מסקרנים, שילובי בדים מרתקים וצללית שאינה מוכרת, אפשרו לי להתנתק לרגע מכל הסובב אותי ולהתמסר אל התצוגה באופן מוחלט. הכל נראה כל כך חדש ולא מוכר, מדויק ונכון. הרפרנסים שיכולתי לעלות על דעתי כדי לתאר את הבגדים (רף סימונס, ג'וניה ואטנבי, יוג'י יממוטו וקום דה גרסון) לא היו מדויקים מספיק והמצב התודעתי אליו הצליחה להכניס אותי התצוגה כמכלול, הבהירה לי שמדובר בזוכים שלי להערב. יתכן והצלחתי לעלות על "פטנט" ל"בחירה הנכונה"- שצריכה אולי להיעשות מתוך הסתמכות על החושים והתחושות- יותר מאשר על קריטריונים יבשים (למרות שמילאתי את דף השיפוט בקפידה אפילו שתמר קרוון הבהירה לי שאף אחד לא יתייחס אליו ושעלי לסמן רק את הבחירה הסופית). 

(מארק גולדנברג)

ועם זאת, מארק גולדנברג, המוכר כבר לכולנו ונראה בעיני רבים כבחירה הצפויה, היה זה שגם קטף לבסוף את המקום הראשון. גולדנברג הציג את קולקציית הגמר שלו משנקר, "ציפור ארוגה", קולקציה שזיכתה אותו בפרס הבוגר המצטיין וסטאז' אצל דיאנה פון פירסטנברג, כמו גם בשני פרסים בתחרויות ITS היוקרתית באיטליה (פרס ההמצאה המבטיחה והכישרון המבטיח). אבל מבטיח ככל שיהיה, מאז שסיים את שנקר לפני שנתיים, הספיק גולדנברג לעצב רק דגם אחד! אותו הוסיף לקולקציה המקורית בת 6 הדגמים והציג בפנינו בתחרות. האם מעצב ראוי בכלל להיקרא "מעצב" גם אם אינו עוסק בכך בפועל? והאם זה הוגן שיביס את עמיתיו, שעבדו, שקדו והכינו קולקציות שלמות, בעוד שהוא נח על זרי הדפנה וממשיך לקצור את פירות העבר? אל תבינו אותי לא נכון, אני מאוד מעריך את הכישרון של מארק גולדנברג והיכולות המדהימות שלו, אבל אני לא חושב שהוא היה המועמד הראוי ביותר לזכות בתחרות (במיוחד על רקע המתמודדים היריבים והעובדה שבין קריטריוני השיפוט נכללו גם "מקוריות" ו"חדשנות"...).

הבחירה והשיפוט:

(הזוכה המאושר וחבר השופטים המאושר פחות)

הבחירה במעצב הזוכה לא הייתה קלה כפי שכנראה כבר הבנתם והניצחון של גולדנברג לא היה מוחץ. לאחר השיפוט, נקרא חבר השופטים אל מאחורי הקלעים כיוון שהתקבל שוויון בין 4 מעצבים; גולדנברג, מוסלין ברד'רס, גונץ' וסבינה (שעיצבה דגמים לבישים ומרשימים פחות מעמיתיה, פרט לשלושה דגמי שמלות שחורות ששילבו עור ותחרה. בחרתי שלא לפרט על סברינה שנכללה ברבעיה המובילה,לא בזכות האמירה היחודית שלה, אלא כיוון ששופטים אחדים סברו שעיצוביה מסחריים מספיק ומתאימים לרנואר. שיקול שהיה מוטעה בעיני). כיצד נפתר השוויון? תחילה הוחלט על הצבעה חוזרת (מה שנראה הוגן לטעמי) אולם רון קאהן, המעצב הראשי של TWENTY4SEVEN, החליט להעביר את הקול שלו מהאחים מוסלין לגולדנברג (כששאלתי, הסביר לי: "במילא התלבטתי"). אדם נוסף (שלא בחר באחד מהארבעה) העביר גם הוא את קולו לגולדנברג ועוד מישהי העבירה את קולה לסבינה. ובדרך עקומה זו נבחר לו הזוכה המאושר. 

(חבר השופטים עמל על מלאכת השיפוט, תודה למיראל דושנסקי על התמונה)

הקולקטיב בו בחרתי לא זכה אומנם בתחרות או בפרס, ולמרות זאת לא הייתי רוצה לקחת מאנשיו את ההישג הגדול לא פחות; הם הצליחו לגעת בליבו של אדם אחד לפחות, לרגש, להסעיר ולגרום לו להבין את מלאכתם, הישג בלתי מבוטל בפני עצמו. זו הייתה זכות גדולה לשפוט בתחרות הכישרונות הזו. נהניתי, החכמתי והרחבתי את אופקיי - דבר שמעטים זכו לחוות במהלך שאר תצוגות שבוע האופנה של תל אביב, ועל כך אני מרגיש בר מזל.

מעצבים בולטים נוספים:

(מריה ברמן- מימין תמונה מתוך הקטלוג, במרכז- מדידות אחרונות מאחורי הקלעים, משמאל- על המסלול)

מריה ברמן, מהמעצבות המוכרות בין המתמודדים, הייתה הראשונה להציג. ברמן כבר סומנה על ידי אנשי התעשייה כהבטחה ואף קצרה כמה מחמאות ושבחים מהבלוגרים הבינלאומיים שהגיעו לישראל ועברה גם בסטודיו שלה לפני כמה שבועות. הקולקציה שהציגה ברמן, בשונה מדגמי הקז'ואל המאפיינים אותה, הייתה מורכבת משמלות קוקטייל וערב (חלקן היו בעלות מחשוף בעל חיתוך שהזכיר את זה של אחת העליוניות מהקולקציה האחרונה של ניקולה גסקייר לבלנסיאגה ורף סימונס לג'יל סנדר). המראה הקוקטי והענוג, הגזרות הקלסיות עם הטוויסט ואיכות התפירה, כמו גם הגימורים המעולים, ביססו אותה כאחת המתמודדות החזקות בתחרות. הבגדים הוצגו יחד עם תכשיטיה המוצלחים של המעצבת פאולה ביאנקו, אבל הסטיילינג והשילובים עצמם היו מוצלחים פחות ויצרו מראה מעט מיושן ומטרוני. 

(החצאית המוצלחת של נדב רוזנברג)

נדב רוזנברג, מעצב נוסף שזכה בעבר לחשיפה רבה יותר מעמיתיו (את הסווצ'ר בעיצובו לאורך כל היום הראשון לבשה לרה רוטר, כתבת האופנה של כלכליסט), היה לכן אחד המעצבים שהקולקציות שלהם עוררו את סקרנות הקהל. הסרטים הצבעוניים שהשחיל במרווחים שונים דרך בדי הכותנה והטריקו בם השתמש לעיצוב הדגמים הוסיפה להם נופך מקורי, מרתק ומימד יצירתי, למרות שבפועל, העיצובים בכללותם נראו פשוטים בעלי אופי יום יומי. בין הדגמים בלטה חצאית עשויה גריד גרפי שחשפה מתחתיה את רגליה של הדוגמנית ונלבשה עם טופ כתום ליצירת מראה עתידני ומלוטש (שהזכיר באופן חיובי דגמים של אוליבייה גסקייר לבלנסיאגה ואת אלה של פרוהנזה סקולר מהעונה האחרונה). למרות התחכום והייחוד שבמניפולציה אותה פיתח רוזנברג והפכה גם לסימן ההיכר שלו, הפשטות שבדגם הבסיסי, החייטות וההתאמה לגוף שהיו פחות מוצלחות והבדים הרכים הורידו מעט מערכם של הבגדים.

(דנה הראל- מראה לשופטים את עיצוביה על הקולב משמאל ומלבישה את הדוגמנית מימין)

את דנה הראל, פגשתי כשעתיים לפני התצוגה, היא הייתה עסוקה בלפרט היכן קנתה את הפריטים אותם לבשה בעצמה לבלוגרית אופנת רחוב מחו"ל. כשהגיעה למגפונים השחורים מעוטרי הניטים שלה והכריזה "קלואי", ואני העזתי ברוב חוצפתי לסתור אותה ולומר לחברתי שמדובר בחיקוי עלוב של "סטיב מאדן". הראל, ששמעה את ההערה, החליטה להגן על כבוד מגפוני המעצבים שלה (אולי בגלל ההון שהייתה צריכה לשלם עליהם) והתעקשה בפני שמדובר "בדבר האמיתי". אני לא התווכחתי וניסיתי לרכך את המבוכה בשיחת היכרות. דנה פרשה מלימודי השנה שנייה בשנקר לפני כמה שנים, הספיקה לעבוד שנה ב"לילהמיסט" ומאז היא מעצבת בסטודיו משלה. כשהראל הופיעה מאחורי הקלעים לבושה בשמלת ערב אדומה ונוצצת (שהזכירה בדים עתירי לורקס המיועדים לקריסמס) עם תיק קלאץ' מסאטן ורוד של פראדה והציגה את הדגם שלה בפני השופטים על קולבים של אסקדה, לא נותר ספק לגבי מקוריותם של מגפוניה. מאוחר יותר התברר שאימה והלגה גוטסמדינר (אחת השופטות בתחרות!) הן מכרות ותיקות, שהספיקו להחליף שתי נשיקות באוויר לפני תחילת התצוגה. אולם הדגמים שהעלתה על המסלול היו רחוקים מלהיות אופנה עילית. מדובר בשמלות ערב בגזרות בסיסיות נטולות חדשנות או מקוריות שנתפרו מהבדים האיכותיים ביותר, עשויים משי ומעוטרי קריסטלים וחרוזים- שמלות שאם כל חתן הייתה שמחה ללבוש ביום היקר ביותר בחייה. 

תמונות נוספות של רגעים נבחרים משלושת ימי התצוגות בשבוע האופנה תוכלו למצוא בעמוד הפייסבוק של הבלוג בקישור הזה.

גם החורף נלבש פרווה. למה? כי אנה אמרה!

"Is there a way to wear fur in this winter?", שאל כתב צרפתי את אנה וינטור בדקה ה4:52 של הסרט הדוקומנטרי "גיליון ספטמבר", שהציג כידוע את דמותה המיתולוגית של העורכת שנחשבת למשפיעה ביותר בעולם האופנה (לא לפי הדרוג האחרון של פורבס...), בעת שהיא עמלה על גיבוש גיליון ספטמבר 2007. ""There is always a way to wear fur!, ענתה לו וינטור כשחיוך שובב מרוח על פניה ועיניה מנצנצות כיהלומים. את גיליון ספטמבר האחרון, רכשתי כבר בשבוע שעבר, אולם 916 העמודים שבו, מהם 652 עמודי פרסומות ורק 258 עמודי תוכן שנדחסו ל2 ק"ג נייר, לא עוררו בי את החשק לאסוף אותו לחיקי ולעבור עליו מיד כשהגעתי הביתה. נאלצתי לחלק את החוויה ל"תשלומים", ובו בזמן התגבשה בי ההרגשה שווג היו צריכים אולי לשלם לי.

(8 הדקות בסרט גיליון ספטמבר. אהבתי גם איך שוינטור מתעללת בסטפנו פילאטי [דקה 6:06])

ולמרות שהעלעול בגיליון דורש ריכוז רב, שכן על מנת לדלות את התוכן המערכתי משלל התמונות והסלוגנים השיווקיים מצריכים מיומנות עילאית, לא יכולתי שלא לעצור בעמוד 632, המציג את הדוגמנית אריזונה מיוז במעיל העשוי טלאים משושים של פרווה טבעית ששולבה באופן גרפי עם רצועות פרווה שנצבעו באדום או כחול נייבי, (של "סלין"), לצד הכותרת "New Sensations". כותרת המשנה מבטיחה ללמד כל קוראת קלולסית כיצד לנער את ה"פלצנות" מהפרווה וללבוש אותה באופן מודרני. הטקסט שנפרס על פני שני עמודים מתובל בהצעות ההגשה של מעצבים נוספים, בהם קוסטלו קסגליוני ל"מרני" ונרסיקו רודריגז. במרחק פרסומת של מותג תכשיטים זול אחר כך (עמוד 636), מופיעה הכתבה על תחייתו המחודשת של מותג הפרוות האגדי, Revillon, (Révillon Frères), שהוקם ב1723 כבית אופנה שהציע פרוות עילית ומוצרי יוקרה לעשירי צרפת והעולם. הטקסט העוקב מתאר כיצד מצליח אנדרו היטר, שמונה למנהל האומנותי של המותג באוקטובר 2011, (אין ספק שרק לאחר בירכתה של וינטור), מצליח באמצעות עיצוביו להוציא את האליטיסטיות המרושלת מהפרווה. קשה להתעלם מהאסטרטגיה המובהקת של וינטור והמאמצים להפוך את הפרווה ל"צעירה, נחשקת וקולית" גם במילניום השלישי. למורת רוחם של כל המתנגדים לתופעה, כנראה שלבסוף, היא גם תצליח. אחרי הכל- הבחירות של אובמה לנשיאות, הוכיחו שאין מנהלת קמפיין או לוביסטית מוצלחת יותר ממנה.

("בית קברות לחיות - גן עדן לפאשניסטות" – מגוון מעילי פרווה ממזרח אירופה.)

לא רחוק משם, במרווח של שמינית גזע עץ של יער גשם אפריקאי כלשהו, בעמוד 694, מופיעה הכתבה בעלת הכותרת הבומבסטית "Style Ethics" ותמונה של הדוגמנית הסינית לי מן (שמופיעה גם בהפקה נוספת בהמשך ובאייטם על דוגמניות סיניות- מה שמסתמן כטרנד), לבושה במעיל שירלינג לבן של המעצב דרק לם (שירלינג הוא פרווה של טלה רך שנשחט סמוך מאוד ללידתו). המעיל שולב עם פונצ'ו קשמיר של Rag&Bone וחצאית אתנית של סלבטורה פרגמו. הטקסט הקצר המתאר כיצד נרתם לם למען החיות והשתמש בפרווה שהיא תוצר לוואי של תעשיית המזון הטורקית - כלומר- השאריות שנותרות לאחר שחיטת הטלה בטקס דתי-מוסלמי כזה או אחר. יתכן שוינטור מנסה להעביר את העיקרון שאם אהרוני מכין טלה צעיר ביין וכולנו מוכנים ללקק את העצמות שנותרות, מדוע שלא לעשות מעיל מהשאריות האחרות?! (אני בטוח שאהרוני, שליווה השבוע את דביר בר, עורך מגזין הגייז FOD, לכל אירוע אפשרי, לא היה מתנגד ללבוש אחד כזה...).

(לפני-אחרי- מימין- שועל שנתפס במלכודת ציידים, משמאל- אנה וינטור, נסיכת הקרח, מתעטפת בפרווה.)

וינטור שלא הסתפקה בהקרנה הפרטית של הסרט הדן בקורותיה ואישיותה, נהגה ללכת ולצפות בו גם עם ההמון- רק על מנת לחוש את האווירה והתגובות שדמותה מעוררת בזמן אמת. קשה להעריך כמה פעמים יצאה וינטור בתחפושת הסוואה (שכללה ג'ינס, טי-שירט ומשקפי שמש- כפי שנתפסה תחת עדשות הפפרצ'י) לבתי הקולנוע העממיים והתפלשה עם פשוטי העם חסרי הטעם האופנתי באולמות נודפי שמן קוקוס, עטיפות ממתקים זולים ופופקורן שרוף. יתכן וצפייה חוזרת בסרט לאחרונה, הייתה זו שהציתה במוחה את הרעיון להמשיך ולקדם את הפרווה בגיליון גם השנה (הכותרת מדברת בעד עצמה). גם הפקות האופנה במגזין שופעות מעילים וצווארוני פרווה. מדי שנה, מוקדשים עמודים לא מעטים עבור חברות כדוגמת SAGA FURS"" או "NAFA" המספקות פרוות עבור מעצבי אופנה בכל העולם. קידום הפרוות הפך לאחת האג'נדות העיקריות שוינטור בחרה לקדם, ממש כמו טניס או אידיאל גוף "בריא".

"She had it coming!")- אנה וינטור שניות לאחר שטעמה מפאי הטופו שהושלך לעברה. אאוץ'.)

העובדה כי אנה וינטור נמנית בין אנשי האופנה שנותנים את הפייט לPETA והפכו את המאבק ל"לגליזציה חברתית" של הפרווה לסוג של משימה צלבנית מיסיונרית, אינה חדשה. גם הסיפורים על פאי הטופו שהושלך לעברה לאחר אחת התצוגות בפאריז על ידי פעילי העמותה או השועל המת שהונח בצלחתה בזדון בעת שסעדה במלון 4 העונות עם אוסקר דלה רנטה (רק כדי שהיא תפנה את מבטה הצידה מכיוון הצלחת באלגנטיות), כנראה שאינם חדשים לאף אחד מקוראי בלוג זה. כשהארי ברנט (חצי מצמד האחים Harry and Peter Brant II, ילדיהם של דוגמנית העל סטפני סימור והמיליונר והמוציא לאור של מגזין "אינטרביו", פיטר בראנט- שהפכו לit boys של השעה) אמר בראיון שהעניקו השניים לניו יורק טיימס- "You're nobody until PETA either loves you or hates you," , לא יכולתי שלא לחשוב על אנה.

(הדוגמניות בקמפיין חורף 2012/13 של Zadig & Voltaire כבר מוכנות לעוגות הפאי שיזרקו עליהן פעילי זכויות בעלי החיים- מימין: המעיל המדובר- פרוות ארנב- 5240 ₪. משמאל: ווסט שטרם הגיע לחנות- פרוות דביבון- 4900 ₪.)

או על נטלי קורצ'מן, 40, ביתה של הלגה גוטסדינר-קוק, בעלת הבוטיק הנחשק "הלגה דיזיין" בכיכר המדינה, שהחליטה לייבא בעצמה את המותג הצרפתי הפופולארי, ""Zadig & Voltaire ולמקם אותו באותה הכיכר, לא רחוק מהבוטיק של אימה. השבוע, כשנכנסתי לבוטיק, לא יכולתי שלא להימשך ישירות אל מעיל זנבות/רצועות פרווה שנסרגו ברשת צמר, ליצירת דוגמת זיגזג בגווני שחור וקאמל. קורצ'מן, הסבירה שזו אכן פרווה אמיתית, אך נזהרה מאוד בדבריה וסייגה אותם באמירה: "יש אנשים שאוהבים ויש כאלה שלא" ואני הוספתי- "אבל העיקר שפרווה- יש". מיותר לציין שקורצ'מן, כמוני, נמנית בקבוצה הראשונה, ממש כמו אנה וינטור. וכל עוד אנחנו באותו המחנה, כולם יכולים להיות בטוחים שגם בעונת התצוגות הבאה, לחורף 2013/14, ימשיכו להלך על המסלולים המעטפת הנימוחה, הרכה והאצילית, בתקווה שתפשט מבעלי חיים בצורה פחות אכזרית..

זה היה השבוע שהיה

השבוע האחרון היה גדוש באירועים והתרחשויות אופנתיות אשר בחלקן יצא גם לי לקחת חלק. בתחילתו, הציגו 33 בוגרי מחזור האחרון של שנקר את פרויקטי הגמר שלהם וסיכמו 4 שנים של עבודה קשה ולילות נטולי שינה. מהשורה השנייה באולם סטואה, קיבוץ געש, קל היה להבין כי לרובם המוחלט של הבוגרים לא תהיה בעיה להשתלב בתעשיית האופנה, בין אם בתור עצמאיים ובין אם בתור שכירים במותג בגדים מקומי וניכר היה כי ביכולתם להציע בגדים פונקציונאליים אך מעניינים, לבישים ונאים. יחד עם זאת, העיצובים שהוצגו השנה היו נטולי היכולת להדהים ולרגש או לאתגר ולגרות את דמיונם של הצופים, תוך ניפוץ המקובל והצעת אלטרנטיבה אוונגרדית לקיים ועל כך מאוד הצטערתי.

(הפינאלה בתצוגת הבוגרים של שנקר)

כמדי שנה, היה מרתק לראות מאילו "מעצבי על" שאבו הצעירים את השראתם ואילו בתי אופנה עולמיים מנחים את הקו עבור המעצבים המתחילים הפועלים בצד האחר של הגלובוס. כך, ניתן היה לזהות את גזרות הסטרפלס של מרי קטרנזו, בשמלות של אלכסנדר מקווין (כולל קולקציית עולם המים מקיץ 2010), קצת מהידר אקרמן (שהיה כנראה "הסוד הגלוי" מאחורי קולקציה העונה לאותו השם, בעיצובה של נועה גור, שהייתה לדעתי ההרמונית והמרשימה ביותר מבין אלה הוצגו השנה), ריקרדו טישי ואפילו ז'אן פול גוטייה והרמס. תשומת הלב המיוחדת שנתנו חלק מהבוגרים לעבודות מלאכה ואומנות מנואליות תאמה את המגמה המקבילה הבולטת בתחום תעשיית המותרות והאופנה העולמית (מרק פסט, בוטגה ונטה, ברברי מהקיץ הקודם ועוד). כך מלאכת "הארטס אנד קראפטס" ששילבו חלק מהמעצבים, כדוגמת עבודות קרושה ותחרות (של רעות מרלי), פרחים שנקלעו מרפיה או קש (של לי קודו), הדפסים וצביעה ידנית (בקולקציות רבות) וסריגה של צורות תלת מיימדיות (מור רז), סימנו את הקולקציות בהן שולבו כהצלחה.

(Christian Dior Haute Couture Fall 2012/13)

באותם הרגעים בהם ישבנו ופיהקנו בעוד דוגמניות של הבוגרים המסיימים חולפות על המסלול שלפנינו, במקום אחר בעולם, פריז, התקיימה תצוגת ההוט קוטור הראשונה שעיצב רף סימונס בחייו, שהייתה גם תצוגת הביכורים שלו כמעצב הראשי של בית דיור. תמונות של פייר קרדן, אזדין אליה, אלבר אלבז (שצולם בעודו מתאמץ להבין את הדגמים באופן מעמיק), דונטלה וורסצ'ה, ריקרדו טישי, מרק ג'יקובס, אוליבייה טסקינז וקריס וון אש ישובים בשורה הראשונה של אולם שקירותיו חופו בפרחים, החלו לדלוף בפייסבוק ובאינסטגרם. מרבדים של שושנים ורודות, סחלבים לבנים, אפונה ריחנית בגוון ירקרק ופרחים כחולים וקסומים, שציפו את קירות כל אחד מבין חדרי הבית הפרטי בו נערכה התצוגה, מילאו אותי בהתרגשות וציפייה לקולקציה מלבבת בהשראת מיסייה דיור האגדי. הנ"ל, נודע כחובב פרחים בעצמו ושאב מעולם הבוטניקה את ההשראה לקולקציית הבכורה שלו עצמו, שעוצבה בצורת כותרת פרחים אך זכתה לכינוי "הניו לוק" בפי המבקרים והובילה מהפכה של ממש בעולם האופנה.

(הפרחים בדיור)

אולם כשנחשפו תמונות הקולקציה באתרי האינטרנט, אפפו אותי תחושות החמצה, חוסר הבנה וניתוק. בשניות, נמחקה המורשת שהותיר אחריו ג'ון גליאנו, קודמו של סימונס בתפקיד המעצב הראשי של דיור (מאז 1997 עד השנה שעברה) ונקבעו סטנדרטים חדשים: מינימליזם, איפוק, תחכום וענווה. לאקסטרווגנטיות הגרנדיוזית והתיאטרלית שאפיינה את עיצוביו של גליאנו עבור המותג, כמו גם את התצוגות שבהן הוצגו, לא נותר אף זכר. אם לשפוט על פי הבגדים ואלמלא היה נאמר מראש, קל היה להתבלבל ולחשוב שמדובר בתצוגת רדי-טו-וור שנתפרה לעילא ולעילא. הפרחים על קירות האולם היו התזכורת הויזואלית היחידה לעובדה שמדובר בקולקציית קוטור, אופנה עילית- אקסטראורדינרית ולרוב עוצרת נשימה. קיומם, הוא שיצר את האווירה האליטיסטית והקל באופן משמעותי על האסוציאציה בין הדגמים שעיצב סימונס לבין בית דיור. מדובר בקולקציית קוטור שאינה קלה לעיקול, הן מהבחינה הסגנונית והן מהבחינה הקונספטואלית. יתכן ומדובר בטעם נרכש ולכן נאלץ להיעזר בסבלנות. המבקרים, לעומתי, היו די מבסוטים מהקולקציה החדשה של המעצב. לטעמם, התחכום המודרני של סימונס הניח את אבני היסוד והציב את הסטנדרטים החדשים שיובילו וינחו את עולם ההוט קוטור בשנים הבאות, ואולי אף יצילו אותו מההכחדה שהם צופים לו (כבר משנות ה70).

(Giambatista Valli Haute Couture Fall 2012/13)

המעצב האיטלקי, ג'יאמבטיסטה וואלי, שרק בשנה שעברה החל להציג בפאריז כאורח בשבוע אופנת הקוטור לאחר שהוזמן על ידי חברי הפדרציה של השמבר סינדיקל (שמוצצים את דמם של כל מעצב אחר בטרם נותנים לבגדיו את הזכות לשאת את תוויות ההוט קוטור), המשיך לשחק את חוקי המשחק הקיימים, זאת בניגוד לסימונס. וואלי הציג קולקציה מרהיבה עשירה בגזרות קקון, סטרפלס ומותן צרה שהייתה עשויה מבדים מודפסי פרחים. המראה האצילי שהעניקו יצירותיו שלו לדוגמניות, התנועה של הבד, הנפחים המעניינים והגזרות המיוחדות היו בדיוק הדבר שעבורו מוכנות נשות "מועדון ההוט קוטור" לשלם את הסכומים הגבוהים של הדגמים (שמלה יכולה להאמיר עד למחירה של מכונית יוקרה). לדעתי, אין מתאים מוואלי לרשת את גליאנו ולהוביל את בית דיור למקום יוקרתי, מודרני ונכון יותר לזמנינו, תוך יישום ושימור העבר המפואר של בית האופנה ומורשת ההוט קוטור בכלל. לדאבוני, ברנרד ארנו (בעל המאה) ואנה וינטור (בעלת הדעה) לא חושבים ככה, חבל.

(הגלריה העליונה והמרשימה יותר בתערוכה של יממוטו, מוזיאון העיצוב חולון)

למרות היעדרותו הצורמת של חתן השמחה, ביום רביעי האחרון, נפתחה התערוכה המדוברת של יוז'י יממוטו במוזיאון העיצוב חולון. כך, חודשים ארוכים של הכנות ופרסומים הותירו את מארגני התערוכה נבוכים. ההברזה של יממוטו היא אינה תעודת העניות היחידה עבור המוזיאון, שהעמיד תערוכה שאפתנית שנכשלה לעמוד בסטנדרט שמציבות תערוכות האופנה בלונדון, פאריז או ניו יורק. אולמות התצוגה של המוזיאון היו כנראה קטנים מידי כדי להכיל את יצירותיו של המעצב וכך, נדחקו להם בצפיפות 80 פרטי לבוש בשלושה חדרים ולא הותירו אפשרות להתרשם מהם כנדרש. בחלל אחד (הגלריה העליונה), הוצגו כ10 פריטים שהלכו לאיבוד על רקע מיצב התאורה הגדול והמיוחד שניצב במרכז החלל והאיר אור במבע שהשתנה לאורך היום (בבוקר אדום, בלילה צהוב). בחלל אחר (הגלריה התחתונה והמעבדה) נדחקו להם עשרות דגמים בצפיפות. נוסף על כך, יתכן והשפעתו של יממוטו עצמו על עולם האופנה, הפכה את עיצוביו ל"שגרתיים" עבורנו, שכן מעצבים רבים כבר הספיקו לשאוב ממנו השראה וליצר את הפרשנות שלהם לבגדים שהוצגו, דבר שהותיר אותם משוללי היכולת להותיר רושם (חלקם נראו כמו עוד פריט של מעצב ישראלי כדוגמת ששון קדם או דורין פרנקפורט). אם בכל זאת חשקה נפשכם בעיצוב של יממוטו, תוכלו להשיגו בחנות ה"פופ אפ" שבמתחם "בית בנמל" של "קום איל פו", המציע פריטים כמו חולצת רשת אדומה ופשוטה, שמחירה מעל ל2000 שקלים או מעיל עור בכ-20,000 שקלים.

(הבלונים האשומים והמשקפיים שפוזרו בשדרות רוטשילד)

הבוקר, השיק המותג "Ray-Ban" פרוייקט יחודי שהצליח להעלות שאלות רבות הנוגעות לאופנה בת זמנינו, שחלקן כבר עלו בפוסט זה בהקשר אחר. מדובר בפעילות גרילה במסגרתה חולקו עשרות אלפי זוגות משקפי שמש דמויי "ריי-בן", בכל רחבי תל אביב. התושבים שיצאו לרחובות הבוקר נתקלו ב"מוקאפים" (כפי שהם מכונים בשפה המקצועית) של משקפי הטייסים המפורסמים של המותג אליהם חוברו בלונים אדומים עם הלוגו שלו. על המשקפיים הודבקו מדבקות עם הכיתוב: "באמת חשבת שמישהו ישכח את משקפי הRay-Ban" שלו?" (הקרדיט לפרויקט שמור למשרד הפרסום "טרגט מרקט"). מטרת הקמפיין היא לקדם מכירות כמובן, אבל היות וצורת המשקפיים שחולקו זהה לצורת המשקפיים המקוריים ובקדמתם אף מצוין כי הם מסננים עד 400UV, אינני רואה סיבה מדוע שלא להרכיב את האלטרנטיבה החינמית? האם תווית מקורית על מוצר המספק מענה לאותה הפונקציה הופך אותו לשווה יותר? אילו לואי ויטון היו מחלקים תיקים מזויפים, האם היינו רצים לקנות את המקורי? האם יש טעם לקנות גופיית רשת של יממוטו כשאפשר לקנות עיצוב דומה ב1/25 מאותו המחיר? האם העובדה כי פריט נושא תווית "הוט קוטור" של דיור, הופכת אותו ל"הוט קוטור" נאמן? ולהפך? האם שמלות מינימליסטיות בעלות מותניים צרות ואגן מודגש "אה לה ניו לוק" משרתות את המותג עבורו עוצבו? ומה הבדל בניהן לבין דגם זהה שעיצב מרק ג'יקובס ללואי ויטון או מרגרטה ון דן בוש לH&M? 30 מתוך עשרות אלפי האנשים שיקבלו את המשקפיים והבלון, יזכו בהזמנה לסור לחנות במרכז תל אביב ולבחור לעצמם משקפי שמש אמיתיות של המותג. כמה ברי מזל הם על כך שלא יצטרכו להתחבט בכל השאלות הללו.

לקריאת הכתבות על "שנקר" ו"דיר" שהכנתי עבור האתר ifeel לחצו על הקישור המתאים.

זיכרונות וחוויות משבוע אופנת הגברים במילאנו לחורף 2012/13; דיווח מהשטח!

מילאנו היא בירת אופנה בלתי מעורערת, יותר מניו יורק, לונדון או פאריז. מילאנו היא העיר אליה נושאים חובבי האופנה את עיניהם בשעה שליבם חפץ לצרוך את הפרשנות האלגנטית למגמות האופנה האחרונות. העיר היא גם משכנם של כמה מבתי האופנה הבולטים ביותר בזירת מותגי היוקרה, וחווית הקניות שהיא מאפשרת למבקרים בה היא חסרת תקדים. הגבר האיטלקי קנה את שמו כגנדרן האירופאי המוכשר ביותר, לא רק הודות למסורת החייטות המעולה והמשובחת שמאפיינת את המדינה, אלא גם בזכות הסטייל המעולה שמדיף ניחוח גברי עם טוויסט- סגנון חמקמק שקשה להגדירו במילים. אלה הסיבות שבחרתי לבקר במילאנו בשבוע אופנת הגברים בינואר האחרון (13-18.1) לחורף 2012/13, מעבר לעובדה שטרם יצא לי לטוס למדינת המגף. הרצון לצפות בשבוע אופנת הנשים בפאריז, התנגש עם תאריכי החופשה שיכולתי לקחת ממקום עבודתי ולכן נאלצתי לדחות סיפוקים ולהסתפק במה שיש.

(הדומו, המקום הכי יפה במילאנו!)

הטקסט הבא דן בחוויות שלי מתצוגות האופנה בהן נכחתי, כמו גם אלו שנאלצתי להשלים בצפייה מהבית, ההתרחשויות מאחורי הקלעים והתצפיות מהרחוב. הדברים פורסמו באחד המגזינים עבורם אני כותב, אך כיוון שאינני חושב שיהיה זה מקצועי לכתוב אותם מחדש עבור קוראי הבלוג, אביא אותם כלשונם(כמעט).

(הנוף הנשקף מחלוני...)

שבוע האופנה המילאנזי מתחיל בשדה התעופה, כאשר נציגי בתי האופנה, לבושים בחליפות מחויטות למשעי, מגיעים על מנת לאסוף את האורחים שהגיעו מרחבי אירופה. מכוניות מרצדס (נותנת החסות לחגיגות האופנה בעיר) אוספות את עורכי האופנה והקניינים על כל מזוודות הלואי וויטון ויתר הפלאות המעוצבות שלהם, ומביאים אותם לכמה מהמלונות העומדים לרשות שבוע האופנה בתקופה זו. הממשלה האיטלקית, בניגוד לזו הישראלית, מבינה את התרומה הכלכלית, כמו גם הפוטנציאל והחשיבות המדינית שבאופנה ומקצה משאבים, לרבות שירותי הסעות, לינה ותנאי עבודה מתאימים עבור התקשורת הזרה המתארחת בהזדמנות זו בעיר (הכל תמורת השתתפות סמלית של העיתונאים בעלויות.על פי הדוחות הפיננסיים, ענף בגדי המותרות לגברים עתיד לגדול ב14% השנה ויניב כ280 ביליון דולרים בשנה. עובדה המהווה הצדקה קיימת ושרירה ללקיחת חגיגות האופנה הגברית הזו המתפרשת על פני שבוע שלם ברצינות המכבדת אותן.

את סגנון הלבושהגברי שבלט על מסלולי מילאנו ניתן לתאר כדקדנטי, כזה הנשען על אלמנטים היסטוריים. המינימליסטיות הגיאומטרית והעתידנית שאפיינה את אופנת הגברים עד היום פינתה את מקומו למראה גרנדיוזי ומגונדר, כזה שאפיין את ה"דנדי" הבריטי או הגביר האיטלקי מאתיים שנים קודם לכן. בדי ברוקד פרחוניים, קטיפות עשירות, ג'קרדים מעוטרים ברקמות זהב נוסח הרוקוקו, הופיעו בקולקציות שהציגו שלל המעצבים השונים. חליפות מחויטות למשעי ומעילים צבאיים כיכבו על המסלולים, בין אם מעוטרים בסמלי מלחמה שאוירו על הדש (כמו בקולקציות של פראדהוורסצ'ה) ובין אם בכפתורי זהב ורקמות מפותלות (אצל דולצ'ה גבאנה).

BURBERRY Fall/Winter 2012/13

(למעלה- תמונות מאחורי הקלעים, למטה- הפינאלה)

את פניהם של המוזמנים לתצוגת האופנה של ברברי, קיבלו בלוגרי אופנת רחוב ושאר הגרופים למיניהם שלא זכו להזמנה וצילמו את הטרנצ'ים, המעילים הצבאיים, הפרוות ושמלות הקוקטייל שלבשו האורחים בעת שחלפו על פני השטיח האדום שנפרס בכניסה (הלבוש החורפי, שתאם את 3- המעלות ששררו בחוץ, הפך עד מהרה למטרד והושל נוכח החימום הקיצוני שהופעל באולם). לאחר קוקטייל קצר (שכלל את הקמפרי, שהומצא בעיר, ושמפניה צוננת) עברו המוזמנים לאולם מוקף בוילונות ושרפרפי עץ מתקפלים בצבע חול. התצוגה החלה כמידי עונה במטר גשם שהוקרן על קיר אימתני עליו תבליטים גיאומטרים שצבע בז'. הדוגמן שעמד מתחת לגשם שהוקרן על הקיר, קיפל את מיטרייתו בעלת ידית ראש הברווז המסורתית, והחל לצעוד בנעלי האוקספורד הקלאסיות שנעל. אחריו החלו להגיח בזה אחר זה יתר הדוגמנים, לבושים בחליפות אפורות ומסורתיות בעלות גזרה צרה, אוחזים בידיהם תיקים בגווני שלכת, כפפות משובצות ניטים ומטריות מרהיבות שידיותיהן עוצבו בצורת ראשי עופות למינהם כמו כלבי ציד. כריסטופר ביילי, המעצב הראשי של המותג, בחר העונה להתרכז בשורשיו שלו אשר ביוקרשר, והציג קולקציה על טהרת סגנונו הקלאסי של הג'נטלמן הבריטי. גווני התכשיטים- ירוק אמרלד או בורדו של אבני אודם לצד הבז' של מעילי הטרנץ' וגווני הזית של מעילי קווילט שהסתיימו על המותן, היו הרמוניים ונוגים להפליא. חולצה מכופתרת עם דוגמת ינשוף נראתה חריגה על רקע הסגנון הקלאסי, אך הוסיפה מעט הומור ועוררה תהיות בנוגע לפשרה.

Backstage @ Burberry

(מלמעלה למטה: בגדים ומטריות על קולבים מאחורי הקלעים, דוגמנים חוזרים לבגדים שלהם לאחר התצוגה, דרק בלסברג בחליפת ארגמן מברוקד ותיק של גויארד, הנעליים של ברברי לאחר התצוגה)

Christopher Bailey, all pictures ware taken by me

לאחר תום התצוגה, נהרו אורחיה אל מאחורי הקלעים, שם נמשכו החגיגות; האלכוהול המשיך לזרום והדוגמנים החלו לפשוט מעליהם את חליפות הקטיפה והסריגים אותם לבשו על המסלול על מנת להחליף לנעלי ספורט, ג'ינס וחולצת טי- "משהו נוח יותר". מתמחות בריטיות חרוצות מיהרו לארוז את הבגדים לשקיות ענק שחורות שנתלו על הקולבים שפוזרו לאורך קירות האולם. התקשורת הקיפה את ביילי כאילו הייה השמש במרכזה של המערכת הקוסמית ובמשך כשעה ארוכה, היה עליו להשיב לשאלות העיתונאים ולקבל את בירכתיהם של האורחים המוקסמים מהדגמים שעיצב (כולל חיבוקים ונשיקות). "רציתי ליצור קולקציה מסורתית, אך גם סקסית", ענה להם ביילי בתשובה לכיוון בו בחר העונה. דרק בלסברג (עיתונאי ווג), סוזי מנקס (מהאינטרנשיונל הרולד טריביון), טים בלנק (מStyle.com), אליונה דסקיבסקיה (לשעבר העורכת הראשית של הווג הרוסי) ועוד עורכי אופנה מוכרים פחות מGQ, שישבו קודם על ספסלי השורות הראשונות, המשיכו להתמנגל גם לאחר התצוגה, לפני שיצאו בדרכם לתצוגות של ג'ון וורבטוס ורוברטו קוואלי שהתקיימו מאוחר יותר.

(מימין- רוברטו קוואלי, משמאל- דולצ'ה וגבאנה)

אצל רוברטו קוואלי, זכה בנו של המעצב הראשי, דניאל, לטבילת האש הראשונה שלו כמעצב עבור המותג של אביו. דניאל, שמר על מראה "המאצ'ו האיטלקי" באמצעות פלטת הצבעים הכהה (שנשברה בעזרת נגיעות של כחול רויאל, ורוד וצהוב), חליפות קלאסיות (חלקן עם הדפסים) ומעילי העור שהציג. ביום שלמחרת, סיפקה מוצ'יה פראדה, קורטוב טוב של סלבריטאים, שבאופן כללי, נעדרו משבוע האופנה שבעיר. על שטיח הארגמן האימתני עם דוגמאות הערבסק שנפרס במרכזו של אולם התצוגות במטה הראשי של המותג, צעדו להם אדריאן ברודי, גרי אולדמן, טים רות וויליאם דפי לצד דוגמנים מן המניין. לבושים במעילים מחויטים בעלי רכיסה כפולה, חולצות צווארון לבנות שנלבשו מעל לגולף בצבע תואם ונעלי ערב שמחציתם עשויה גומי או שהושחלו מתחת לערדליים, הציגו הדוגמנים, כמו גם השחקנים, את אחת הקולקציות המוצלחות של המותג. למרות ההופעה האצילית והמראה האריסטוקרטי נוסח המאה ה19, הדמות שקיבלו על עצמם השחקנים לגלם בתצוגה הייתה זו של נבל מרושע, "שליט עריץ-דיקטטור. הייתה תחושה של 'ערפו את ראשם' בדמות שגילמתי", אמר ברודי לאחר התצוגה. פראדה מצידה ניסתה להעביר באמצעות הדגמים את הרעיון של "האון הגברי". "לבוש כוחני, בגדים אלגנטיים יהיו תמיד מקור לכוח כיוון שבגדים ואלגנטיות תורמים להילה של עוצמה", הסבירה המעצבת.

PRADA Fall/Winter 2012/13

תצוגת האופנה של גוצ'י, התקיימה לא רחוק מהגנים הציבוריים של העיר. שם כשעה קודם לכן, בקור מקפיא, התקיימה התצוגה של המעצב ג'ון ריצ'מונד, באוהל שנפרס במיוחד לצורך האירוע, לא רחוק מהברווזים ששטו באגם הסמוך. המעצב הבריטי בחר העונה להתרחק מסגנון ה"רוק-אנד-רול" המאפיין אותו והציג קולקציה בהשראת ה"קנטרי סייט" האנגלי. בתום התצוגה, זרמו האורחים לכיוון כיכר אוברדון אל הטרנקלין המחומם והעגלגל של גוצ'י, על מנת ללגום כוס משקה ולהתרשם מסידור הפרחים האימתני שנתלה במרכזו ונראה כמו עץ אשוח מקושט המשתלשל מהתקרה אל עבר מראה עגולה וענקית שניצבה במרכז הפואיה. קירות אולם התצוגות הקטן, יש לציין, חופו כולם במראות מבריקות והרצפה, כמו גם ספסלי הישיבה, כוסו בשטיח בעל גוון כחול כהה ועמוק. בין אורחי המותג העל האיטלקי נמנו פרנקהסזני, עורכת הווג האיטלקי, קרין רויטפלד, לשעבר עורכת הווג הצרפתי ואנה דלו רוסו, עורכת האופנה של הווג היפני, שענתה לשאלות התקשורת עד לרגעים האחרונים לפני תחילת התצוגה.

GUCCI Fall/Winter 2012/13 Backstage

המראה היוקרתי והאווירה הרשמית תאמו גם את הקולקציה שעיצבה פרידה ג'יאניני, המנהלת האומנותית של המותג, בהשראת "גראנג' בוהמיאני", כפי שהיא עצמה הגדירה זאת. "רציתי להוסיף אלמנט רך לגבר הנוקשה של גוצ'י. אני אוהבת את הרעיון הרומנטי של דמות המשורר המיוסר והדקדנטי מהמראה ה19, בעל הגישה הלא מתאמצת כשזה מגיע ליצירת הסגנון האישי שלו", הסבירה ג'יאניני. "היוקרה האינטלקטואלית" של מהעצבת, מצאה את ביטויה באמצעות מקטורני סמוקינג מקטיפה, מקטורנים עשויים בדי ג'קרד עשירים, ברוקאד, סאטן מבריק ואריגים קשיחים עם הדפסי פרחים וגוונים של כחול פטרול עמוק, ירוק בקבוק, חום ובורדו כהה הוצגו בליווי תיקי עור קרוקודיל. הלוק הדקדנטי שאפיין את הקולקציה, תאם את האווירה ששררה באולם כמו גם את אופיו של מותג היוקרה הנחשק.

GUCCI Fall/Winter 2012/13 Runway

GUCCI Fall/Winter 2012/13 Backstage

בסוף התצוגה נעמדו רבים מהמוזמנים בתור ארוך שהוביל אל מאחורי הקלעים על מנת לברך את המעצבת הראשית. גם אני נעמדתי מאחוריהם, בציפייה לקחת חלק בחגיגות התוססות שלאחר התצוגה, בציפייה שמה שחוויתי "מאחורי הקלעים" בתצוגה של ברברי ישוחזר כאן גם הפעם. בתור הצלחתי לשמוע שיחה תמוהה ומשעשעת בין כתב האופנה של המגזין DAZED לבין בחור יפני, במהלכה ניסה הראשון להסביר לשני על המגזין, כיוון שזה מעולם לא שמע עליו. אולם עד מהרה הבנתי שחגיגות כבר לא יהיו פה; ג'יאניני, שירדה כנראה כמה קילוגרמים מהסטרס שלפני התצוגה, נראתה אצילית ונאווה במכנסי סאטן רחבים ומקטורן טוקסידו ארוך, בעודה לוחצת את ידי המברכים וחיוך מרוח על פניה. סביבה ניתן היה להבחין במאבטחים חמורי הסבר ששמרו על הסדר באולם, כמו גם על הבגדים והתיקים שנארזו ונתלו כבר על הקולבים הפזורים לאורך קירות החדר האחורי. אני, שהבנתי שהינה גם תורי מתקרב, התחלתי להביט ימינה ושמאלה, כאילו בניסיון למצוא נתיב הימלטות. ג'יאניני לא נמנית בין המעצבים המוערכים עלי והסט בו נערכה התצוגה, כמו גם הדגמים עצמם, הוכיחו את הניסיון שלה לשחזר ולהמשיך את אשר התחיל טום פורד במותג. לבסוף, בחרתי לתת לה את הכבוד הראוי לה, כמארחת ונציגת בית האופנה שאירח אותי ולחצתי לה את היד, בעודי משבח אותה על "התצוגה הנהדרת", לאחר שהצגתי את עצמי ככתב מישראל. היא והדובר המגונדר שעמד לצידה, חייכו מאוזן לאוזן ונראו מרוצים. אחר כך, התפנתה ג'יאניני לענות לשאלותיו של טים בלאנק ולהצטלם לקליפים שהתרגלנו לראות באתרים כדוגמת Style.com ודומיו.

MOSCHINO Fall/Winter 2012/13 and the Elephant outside

(אני לא מבין איך דבר כזה קורה- מימין- דגם של מוסקינו, משמאל- דגם של ז'אן פול גוטייה שהוצג שבוע אחר כך!)

קולקציית הגברים של המותג מוסקינו, התאפיינה גם העונה בהומור הסוריאליסטי שהפך למזוהה כל כך עם המותג; חליפות עם הדפסים לבנים, מקטורנים הפוכים, חולצות פיג'מה, חליפות בצבע ירוק רעל וכובעים שהזכירו את אלה של "בן האדם" מהציור המפורסם של מגרית, היו רק חלק קטן ממבחר הפריטים המשעשע שהציג המותג האיטלקי. האווירה ההיתולית והלא רשמית המשיכה גם מחוץ לאולם התצוגות כאשר הדוגמנים הואילו להצטלם יחד עם המעריצים שחיכו להם מיד ביציאה מאולם התצוגות. פסל גור פילים עשוי מחוטים בצבעי הקשת עמד בסמוך לאזור התרחשויות שלאחר התצוגה ונראה כתפאורה טבעית.

VERSACE Fall/Winter 2012/13

במרחק 15 דקות הליכה משם, לאורך רחוב ג'יזו, בו ממוקם המטה המרכזי וההיסטורי של מעצב העל ג'יאני ורסצ'ה, השתרך תור מכוניות אורך. מכוניות מרצדס שחורות נעמדו בכניסה לבית מספר 12 והורידו היישר לכניסתו המקורה של הבניין יורשים בריטים, שחים ערבים וחברי משפחה קרובים. אנה דלו רוסו, דאגה לרדת בקצה הרחוב על מנת שתוכל להפגין את מחלצותיה, (מעיל פרווה עשיר באורך מיני ונעלי עקב מרקיעות שחקים), בעודה מפלסת את דרכה בין המוני הצלמים שהמתינו בכניסה לאולם. בשעה 20:00(השעה בה הייתה אמורה התצוגה להתחיל), נראתה סוזי מנקס, עורכת האופנה של האינטרנשיונל הרולד טריביון, מדדהלה בעצלתיים לעבר הכניסה, תוך כדי סגירת פרטים טלפוניים אחרונים הנוגעים לראיון וכתבה אותה היא תכננה לפרסם בימים הקרובים (כמובן שמוזיקת התצוגה לעולם לא תתחיל להתנגן לפני שאושרו נוכחותם של מנקס ועמיתיה, עורכי האופנה החשובים האחרים, באולם). בתצוגה עצמה, צעדו הדוגמנים בחליפות ג'ינס עם צווארוני פרווה בצבעים בוהקים של צהוב, ורוד וירוק, כותנות שינה גבריות מודפסות וצבעוניות, חליפות ומעילים בצבע אדום פרג לוהט או הדפסים עליזים של פרחים. מעילי עור מעוטרים בניטים, ז'קטי ג'ינס מקושטים בשלשלאות וחולצות תחרה שחורות היו אזכור גס לשנות השמונים בהן שגשג ופרח המותג. באותה שעה בדיוק, בקצה השני של העיר, חגגו להם קומץ האנשים שלא הוזמן לתצוגה הדקדנטית של ורסצ'ה, ב"אפטר פארטי" של Dirk Bikkembergs, במסעדה היוקרתית Eat's אשר ממוקמת בכלבו הבוטיק היוקרתיExcelsior, שנסגרה לצורך האירוע. הדוגמנים, המתאבנים המשובחים והאלכוהול שזרם, הצליחו להדיר כל תחושות קיפוח או החמצה שהיו עשויות להתעורר בקרב החוגגים שלא זכו לראות את דונטלה ורסצ'ה, ממשיכה להחיות מחדש את המותג של אחיה.