"מדד הליפסטיק" בשבוע האופנה של ניו יורק לקיץ 2015

"מדד הליפסטיק", הוא אינו שמו של מדריך טיפוח ויופי, גם לא שעשועון איפור נושא פרסים. מדובר בכינוי שהעניקו חוקרים לתצפית הסטטיסטית שלפיה קיימת העלייה בצריכת שפתוני האודם - בעיתות של משבר כלכלי ותקופות צנע. מדובר במגמה שנרשמה כבר בנפילת הבורסה הגדולה של שנות העשרים ולאחרונה, גם לאחר משבר מיידוף ב2007. כי כנראה שכאשר צריך לצמצם את ההוצאות, והמורל הלאומי צונח, הדחף האנושי (או נכון יותר, הנשי) לקניות רק "מלבלב ופורח" - "ואם אין כסף לרענן את הארון בעוד קומבינזון, למה שלא תקני שפתון?". זה עולה פחות, אבל בו זמנית עושה את העבודה ועונה על הכמיהה לרכישה, עד שיתעורר הצורך לספק את הדחף הבא. 

בשבוע האופנה לקיץ 2015 בניו יורק, שהסתיים בסוף השבוע שעבר, בלט בהיעדרו פיגמנט האודם שעל שפתיהן של הדוגמניות בתצוגות האופנה של כמה מהמעצבים המשפיעים ביותר בעיר בניהם טנקון, ג'יסון וו, פרבל גרונג, פרואנזה סקולר, רודרטה, מרק ג'יקובס, מיקל קורס ואלכסנדר וונג. תכשירי לחות לשפתיים היו ה"מקיאז' דה ז'ור" עבור רבים מהם. איפור השפתיים, מתקשר באופן אינטואיטיבי מתקשרת למאפייני נשיותה, חיוניותה ויופיה של האישה, מעבר להיותם נגזרת אופנתית כה מובהקת. ומכיוון שהבחירה להימנע ממעשה אינה פחותה במשמעותה מעשייתו, (היות ול"אין", "יש" משמעות), גם הבחירה שלא לאפר את השפתיים, היא בחירה מעניינת העשויה לטמון בחובה משמעויות שונות.

(משמאל לימין - MICHAEL KORS, MARC BY MARC JACOBS, JASON WU, PROENZA SCHOULER - SPRING/SUMMER 2015)

אלכסנדר וואנג, שהיה אחד המעצבים שהובילו את המגמה, התאים את מראה השפתיים המחוקות לקולקציה שלבשו הדוגמניות וששדרה דינאמיות, מודרניות (במובן העכשווי של המילה) אך גם מידה מסויימת של בורגנות כאחד. וואנג שילב אלמנטים ספורטיביים בדגמי "פרט אה פורטה דה לוקס", טרנינג מתאגרפים בסאטן מבריק - שולב עם מכנסי סיגר מגוהצים וסנדלי עקב עם רצועות דקות, חליפות טניס מבדי טכנו-פיקה מחוררים בלבן וירוק ועוד רפרנסים שונים לעולם האופנועים הדינאמי והספורט האתגרי. בקטגוריית האביזרים, הידוע כתחום הספציאליטה של וואנג, בלטו תיקים שבסיסם נראה כשתי סוליות נעליים עם "כרית קפיצים שקופה" אשר חוברו בחזיתם או נעלי עקב שאימומן עשוי מרצועות גומי שזורות שתי וערב, בצורה דומה לדגם נעלי ספורט של נייק וחבריו. פסי השחור והלבן ששולבו בשני הדגמים שפתחו את התצוגה והזכירו ברקוד, סימלו באופן מילולי ואולי גם מאגי, את הפוטנציאל המסחרי העצום של הקולקציה. 

ALEXANDER WANG | SPRING/SUMMER 2015

ההתקרבות של עולם ה"פרט אה פורטה" לעולם הספורט, היא אולי אחת המגמות הבולטות ביותר שהשתלטו על עולם האופנה בשנה האחרונה. מדובר בטרנד שהפך כה אוניברסאלי מבחינה אופנתית, עד שהצליח לחדור את המעטה האקסקלוסיבי והאליטיסטי של ההוט קוטור ולהשתלב כמעט בכל תצוגה בשבוע אופנת העילית האחרון (דבר שבא לידי ביטוי בין היתר בכך שדגמי הוט קוטור של בתי אופנה כדוגמת דיור או שאנל, שמחיריהם עשויים לעלות על מחירי מכוניות יוקרה, הוצגו על ידי דוגמניות הנועלות נעלי ספורט). מדובר בתהליך שהופיע מלכתחילה על מנת לענות על הצרכים שמספקים לנו הבגדים בחברה ובמציאות בה אנו חיים - חברה שבה יש פחות משמעות לראוותנות חד פעמית במחירים מרקיעי שחקים ויותר משקל מוטל על ערכים כדוגמת נוחות, נינוחות, רב תכליתיות, מחזוריות ודינאמיות. וכך, בדומה לעקרונות ההומאופתיה - בו הטוקסין, בכמות מזערית, עשוי גם לרפא - גם אלמנטים ספורטיביים עשויים להחזיר עטרה ליושנה להוט קוטור (שמוגדר כתחום הנמצא בסכנת הכחדה מזה כ40 שנה), להפוך אותו לרלוונטי ולקרב אותו למציאות ולהווה. מהמקום הגבוה הזה, הם מתורגמים לפרט אה פורטה ובהמשך גם לאביזרים ואיפור. במריחת שפתון שקוף, אישה מוותרת על הדרמטיות והפומפוזיות שלה, לטובת מראה יומיומי, נינוח שאינו בהכרח פשוט יותר.

BACKSTAGE ֲ ALEXANDER WANG S/S 2015 

המחיר הזול של תכשירי הלחות לשפתיים, שהופך את המראה הניטראלי לנגיש יותר עבור ההמונים, מקביל גם לגדילה העצומה של רשתות האופנה המנגישות עבור הציבור הרחב עיצובים שהועתקו הישר מהמסלולים. במידת מה, רשתות אלה מעצימות את הערך של סגנון אישי ואינטליגנציה אופנתית על פני מרדף אחר תכתיבים וקורבנות אופנה. שפתון שקוף, חסר ייחוד, יטה את תשומת הלב אולי למאפייני מבנה הפנים ואולי גם להבעותיה של הנושאת אותו, כשם שסגנון אישי מושפע מאישיותה של הלובשת אותם ופחות מהבגדים אותם היא לובשת. שימוש נונשלאנטי בווזלין שנדחס לבוכנת פלסטיק צבעונית כאיפור שפתיים – דומה מהותית ותואם במדויק לתרבות צריכת האופנה בה אנו חיים והבגדים אותם בוחרים ללבוש האנשים בעולם האמיתי שסביבנו.

( שפתון ללא אודם - "להיות עם, להרגיש בלי" או להפך ! )

המראה "הספורטיבי", המאפשר "להיות עם ולהרגיש בלי", מתורגם כנראה גם לאיפור השפתיים. למעשה, מדובר בגישה מאוד "צרפתית". האיפור, הבושם או הלנג'רי, אבני יסוד בתרבות הלבוש/טיפוח הצרפתית, הם גם האלמנטים האינטימיים ביותר, שבין האישה לבין עצמה. ככאלה, הם נועדו לספק את העצמי, הם קרובים לו (גם פיזית, במקרה של לנג'רי, מהווים את החיץ בינו לעולם החיצוני) והוא זה שבוחר את מי לשתף באלה. "הלוגומאניה", שהייתה ביטוי למוחצנות של שנות התשעים ותחילת האלפיים, הומרה במהלך העשור הקודם למרדף אחר איכות, אנונימיות מופנמת ומידה מסויימת של מינימליזם. ה"ניו לקשורי", היא הגישה החדשה למותרות, לפיה ערכם של פריטי המותרות אינם נקבעים על פי ערכי החברה, אלא על פי ערכי האדם לו הם שייכים. בדומה לכך, גם השפתון נמצא שם, למרות שלא כל אחד יוכל להבחין בו, הוא מורגש אך בלתי נראה. וכל זאת מתאפשר מבלי לוותר על הריטואל הסדוקטיבי והרגע האינטימי בו האישה מורחת את שפתיה באודם (בלי קשר לצבעו).    

לספורט יש גם את היכולת לטשטש בין המינים. בשונה מהפרומונים, אותם מזריקים גברים שרוצים להידמות לנשים - ספורט, מעלה את האנדרוגנים והם גם אלה שעוזרים לבניית שרירים. המראה האנדרוגני, חזר גם הוא בעונות האחרונות אל המסלולים, כאשר המטוטלת מוטה הפעם לכיוון הגברי , "הטום בוי" אם תרצו– גזרות רחבות, נינוחות ורחוקות מהגוף (ע"ע סלין, פרוהנזה סקולר וקנזו). עולם האיפור בהתאם, מיישר גם הוא את הקו ומוחק סממנים נשיים מפני הדוגמניות המציגות בגדי מתעמלים.  

"COMFORT CLOTHING" - בגדים מנחמים לתקופת החגים

תקופות החגים, ידועות כ"Stress Factor"  שאנו נאלצים להתמודד עימו בעל כורחינו. הם  משבשים את השגרה ומציפים אותנו בשלל ארוחות משפחתיות או מפגשים טרחניים עם קרובי משפחה וחברים רחוקים. יתכן ו"הלחץ" המיוחס לתקופה זו הוא הצורך לעמוד בציפיות, לענות על שאלות מביכות, כאלה שכופות עליך להתבונן על עצמך מהצד ולתת דין וחשבון לאנשים שלרוב, התענינו בך מלכתחילה רק על מנת לספק את סקרנותם האווילית ותו לא. עבור אנשים עם משפחות מצומצמות, תקופת החגים עשויה להיצבע בגוונים קודרים של בדידות, דבר שמועצם על רקע "האחדות משפחתיות" שמפגינים האנשים מסביב. לא סתם, תקופה זו (שסביב ראש השנה או פסח), נחשבת לתקופה עמוסה מבחינת מספר הפניות לשירותי בריאות הנפש (בארה"ב או באירופה, התקופה המקבילה היא הקריסמס).

כמובן, שלכל אינדיבידואל שחווה את תקופת החגים (באופן מודע או לא) כסטרסור מסגל לעצמו את דרכי ההתמודדות המתאימות לו; יש שמתבודדים, אחרים משוועים לחברה. "COMFORT FOODS", הוא מונח שגור, שוודאי מוכר לכולכם ומתאר את המזונות שאנשים פונים אליהם בעת משבר ומתאפיינים לרוב בהיותם עתירי קלוריות, רוויי שומנים ועשירים בפחמימות פשוטות. מזונות שביכולתם להאפיל על כל תחושה, מרה ולא רצויה ככל שתהיה. למעשה הארוחות הדשנות מושתתות כחלק ממסורת חגי ישראל, סוג של "בילד אין". אפשר לתמצת את החגים היהודיים על פי העיקרון "רצו להרוג אותנו, לא הצליחו- עכשיו בואו נאכל", סוג של צורך השרדותי אם תרצו.

COMFORT CLOTHING"", הוא אולי המקבילה מעולם הלבוש, והיא מתארת את הבגדים אליהם אנו פונים על מנת לנחם את עצמינו. הבחירה עשויה להיות אינדיבידואלית. אצלי לדוגמה, בשעות עצבות מתעורר הצורך ללבוש חלוק או מעיל. יתכן ובפעולה/תכלית העוטפת שלהם שמהווה חלק מהפונקציה של הבגד, מצליחה לנחם אותי. אבל יותר מאשר בגדים עצמם, מתעוררת אצלי התשוקה (או הקרייבינג) ללבוש חומרים/טקסטילים ספציפיים כדוגמת פרווה, בדי סאטן קרירים או בדי משי (או דמוי משי) חצי שקופים שמתנופפים על הגוף, בדים ספוגיים רכים שמעניקים לו צורה נוקשה ועוד. אני מכיר גם אנשים שמתנחמים בעזרת בדים נוצצים, עמוסי פאייטים או חרוזים...

(COMFORT FOOD" AS PANTONE'S COLOR CHART (By David Schwen"

שבוע האופנה בניו יורק שנחתם רק לפני כמה ימים, היה גם הוא עמוס בבגדים שהיו עשויים משפע בדים "מנחמים". יתכן והזעם של הקהילה היהודית, המהווה חלק משפיע ומשמעותי מעולם האופנה האמריקאי (ובכלל), על כך ששבוע האופנה מתקיים בתקופת חגי תשרי, הייתה קשורה לכך. מארק ג'יקובס הציג עבור המותג "מרק ביי מרק" מכנסיים עם חגורת גומי (בגזרת טרנינג), שמלות וחליפות עשויות סאטנים מבריקים. פרוהנזה סקולר, יצרו בגדים עשויי ז'מש בצללית ארוכה שהתנענעו באופן אצילי על גופן של הדוגמניות שצעדו על המסלול. ריד קרקוף, עיצב קולקציה נהדרת, עשירה בחצאיות, חליפות ועליוניות (ללא צווארונים מכופתרים) משכבות בדי סאטן, שיפון וסריגים דקים בגווני קרם, לבן ואוף-וויט, מעוררי כמיהה כמו גלידת וניל וקרירים כמו מגע הכף הנושאת אותה. שמלות סאטן בגזרת מעיל טרנץ' נטול שרוולים מהקולקציה של המעצב בלטו בין המבחר וככלל, מדובר בקולקציה שתהפוך את האלגנטיות לתכונה קלה ללבישה, פשוטה ליישום ובעיקר, נוחה במיוחד, עבור כל מי שתבחר ללבוש אותם.

(ALTUZARRA, PRABAL GURUNG, MARC BY MARC JACOBS SPRING/SUMMER 2014 COLLECTIONS)

חצאיות העיפרון עם השסע הגבוה + אופציית שריכה/קשירה הפיחו נונשלאנטיות של יום חולין בקולקציה של ג'וזף אלטזורה, בין אם הוצגו על המסלול בשילוב עם חולצות צווארון מכופתרות או עם סריגים חתוכים בצידיהם. הטוטאל לוק בהשראת קרין רויטפלד, שהמשיך גם מהעונה הקודמת, היה "מנחם" כמו חמאה וסוכר על פחזניות מזוגגות קרמל וממולאות קרם פטיסייר. אלכסנדר וואנג, שבחר העונה לשלב את הלוגו שלו על פריטים רבים מהקולקציה, (ואני חייב להודות שאכן לא קשה למצוא נחמה רק בזכות במחשבה/ידיעה שאתה לובש משהו מבית המעצב הצעיר והמוכשר), הציג סט של חצאית קצרה וחולצה מכופתרת בצבעי פסטל עם דוגמאות פסים שנראו קלילים כמו פוך ומזמינים במיוחד כמו פיג'מה. פרבל גורונג הציג קולקציית "פופ-ארט" עשירה בשמלות וחצאיות ארוכות שנגמרו באמצע השוק עשויות סאטנים בצבעים עזים ובלקוסט יצרו מקטורנים עשויי שיפון חצי שקוף.  

(LACOST, ALEXANDER WANG, PROENZA SCHOULER, REED KRAKOFF SPRING/SUMMER 2014 COLLECTIONS)

אלה השקועים עמוק ב"הולידיי בלוז", יוכלו להתעודד בעובדה הפשוטה שכל תקופה מגיעה לקיצה. וכשזה יקרה, רק במקרה, יתחיל גם שבוע האופנה בפריז וכולנו נוכל להמשיך לאכול תצוגות ולצפות בקרואסונים. 

*הערה: נכתב ביום כיפור...

Keep 'Em Comin - The Upcoming Designer Contest by Renuar, TLVFW

את שבוע האופנה "הרשמי" של תל אביב, TLVFW, כפי שהגדיר אותו מארגנו אופיר לב, אי אפשר לסכם במילה אכזבה. אכזבות קורות כאשר יש ציפיות גבוהות מידי, ובמקרה הזה, הציפיות, כפי שאומרת הקלישאה, נשארו על הכריות. רשימת המעצבים העלובה איתה נותר לב (,) לאחר ששותפו לארגון האירוע, מוטי רייף, פרש והקים שבוע אופנה מתחרה עם "החלק הארי והבריא" של מעצבי ישראל, הכתיבה את גורלו של הTLVFW ככישלון חרוץ מראש. נקודות האור היחידות שניתן היה להיאחז בהן מתוך הלו"ז שהרכיב לב, היו התצוגות של ליאורה טרגן, שהצטרפה 48 שעות לפני פתיחתו והציגה למעשה דגמים שהיו מוכנים מראש, בסגנון שמוכר לכולנו, (אלה הובאו לתצוגה בעזרתו של הסטייליסט הנלהב כדורי, שאף אחד חוץ ממנה אינו מוכן כנראה לעבוד איתו). גם התצוגה של מוסקינו נראתה כהבטחה מאירת פנים מתוך בליל התצוגות המשמים שציפה לנו, אך גם היא הפכה במהרה לאסון ארגוני, קטסטרופה ביצועית שביזתה לא רק את שבוע האופנה ומארגניו, אלא גם את בית האופנה עצמו. התהלוכה החובבנית של הדוגמניות, שהוגדרו על ידי נציגות בית האופנה כ"שמנות" ביום שקדם לה, הייתה יכולה להיות נסבלת יותר אילו הבגדים ישבו עליהן כראוי והשיער היה עשוי כמו שצריך (ולא כמו גבבת קש עקומה שרוססה בספרי יתר על המידה עד שניתן היה להבחין בשוונצ'ים רבים יותר מאשר שיערות שהיו במקום). ולכן, לפיאסקו הזה, להלן התצוגה של מוסקינו, ראוי להקדיש פוסט נפרד.

 התלבטתי ארוכות האם לסקר את שבוע האופנה בבלוג זה. לא הייתי בטוח שלאירוע רדוד כל כך, שכל שהשיג היה להאיר אותנו ואת מעצבי ארצנו באור שלילי בפני המשלחת (המכובדת יש לציין) שהגיעה מכל קצוות העולם על מנת לחזות בו. העובדה כי העיתון מטעמו הייתי אמור לסקר את התצוגות החליט להחרים את שבוע האופנה הנ"ל מכיוון שנציגיו נותרו ללא כרטיסים בערב התצוגה (תוצאה של הארגון החובבני וההתנהגות הקלוקלת של נציגי "גלעד תקשורת", חברת היח"צ שעמדה מאחורי שבוע האופנה), נתנה לי את ההזדמנות להציג את הרשמים בפלטפורמה זו. הדבר העיקרי שעזר להכריע את הכף הייתה המחשבה על השעות הרבות והריקות אותן בזבזתי במהלך אותו השבוע, שישרפו לריק אם לא אעשה זאת, יחד עם הקלוריות שנשרפו איתן בלית תיאבון ובהיותינו עסוקים מידי בקיטורים והשמצות- סוג של שחרור קיטור במרווח הזמן שבין התצוגות. המחויבות לקוראיי והרצון לחלוק איתם בכל זאת את האספקט החיובי היחיד של TLVFW, כפי שחוויתי אותו אני, הובילו אותי לדבר על תחרות ה"Upcoming Designers" , שהתקיימה בחסות "רנואר" ובה גם שימשתי כשופט!

 

[סרטון היכרות עם המתמודדים: אדווה ברונר ((duende, נדב רוזנברג (NORTHEM-STAR), נדב סווטלוף, תמר לויט ויען לוי (Muslin Brothers), יעל זיסר (rubida), מארק גולדנברג (MG), דנה הראל, נילי בן סימון (NIHILO), עדי עופרי (FIRST KISS), מריה ברמן, סבינה מוסייב, ].

מדובר בתצוגה המרגשת, המסקרנת והאיכותית ביותר שנראתה בשלושת ימי התצוגות. כן, היצירתיות של המעצבים הצעירים הצליחה להתעלות על המונוטוניות המיושנת והמשמימה של מוסקינו. בתצוגה, שהחלה באיחור של שעה (עיכוב סביר ביחס ללו"ז המשובש של שאר התצוגות), הוצגו הקולקציות של 10 מעצבים צעירים, שהתחרו על הזכות לעצב קולקציה עבור רנואר. לאור ניסיון העבר מהשנה שעברה, החברה העניקה למעצב הזוכה את האפשרות לפטור את עצמו מכאב הראש שבהעמדת קולקציה מסחרית ולהעביר את הפרס לאחד מיריביו בתחרות (זאת משום שלאחר שעות רבות של עיצוב, תכנון ומשא ומתן קריאטיבי, מצא עצמו ישראל אוחיון, הזוכה המוכשר מהשנה שעברה, מול קולקציה שעוצבה מראש והתבקש לחתום עליה מבלי שהיה לו כל יד או עניין בה). חבר השופטים בתחרות נבחר על ידי זאביק דרור, האחראי על יחסי הציבור של החברה, וייצג אספקטים שונים ומגוונים של עולם האופנה הישראלי. אני, שמלאתי את תפקיד "הבלוגר", כיבדתי את התפקיד ברצינות המגיעה לה ונהניתי מכל שנייה.

(משמאל- רשימת השופטים מתוך האינסטגרם של זאביק דרור, מימין- השופטים ממתינים לתחילת התצוגה, מתוך האינסטגרם שלי)

סיבוב מקדים וקצר מאחורי הקלעים, אפשר לנו השופטים להכיר מעט את המתמודדים, שהציגו בפנינו דגם אחד בלבד מתוך הקולקציה (זאת בשל קוצר הזמן). כיוון שכשהגענו לאולם התצוגה, הבגדים לא היו אפילו תלויים על הקולבים, ניצלנו את ההזדמנות על מנת להכיר זה את זה ולקשקש בנינו. התיישבנו על כיסאות הפלסטיק השחורים שפינו לנו הדוגמניות שניצלו גם הן את ההפסקה כדי לאכול סנדביץ' (כן, חזיתי בכך במו עיני, אבל הדוגמנית לא הסכימה שאצלם אותה!). הלגה גוטסדינר, בעלת בוטיק מעצבי העל "הלגה עיצובים" בכיכר המדינה, סיפרה לי על ההצלחה של ה"פאשן נייט" ועל הפגישה המיועת עם העירייה שהתנכלה לבעלי העסק וכינסה אותם מספר פעמים באותו הערב, בגין חריגות רעש ופלישה לשטח ציבורי. שירה ברויאר, סיפרה לי על מיזם חדש בו היא לוקחת חלק ונקרא "COCO" (קולקטיב קולקשן), שיאחד כ250 נשים שישקיעו 10,000 שקל ויקבלו בתמורה בגדים שנתפרו עבורן ולפי צרכיהן, בהמשך יוצעו הקולקציות שיעצב הקואופרטיב למכירה בפני ציבור הרחב והמשקיעות יניבו את רווחיהן (ברויאר ביקשה שאפנה אליה את המעוניינות לקחת חלק בפרויקט). מיכל אזר, סיפרה לי על התשוקה שלה לאופנה ועל העזרה שהיא מקבלת מאחיה, אסי, על ההחלטה לעזוב משרת מנהלת שיווק/פרסום בחברת ליסינג ועל השאיפות לעתיד. תמר קרוון, הייתה חמודה כמו תמיד והספקתי אפילו להשלים פערים עם ליטל מעוז, הסטייליסטית הראשית ברנואר, אותה הכרתי לפני כמה שנים.

סקירת המעצבים הבולטים (מעצבים נוספים מופיעים בתחתית הפוסט):

(נילי בן סימון, משמאל- צילומים של גוני רסקין לבלוג TELAVIVIAN)

נילי בן סימון, מעצבת צעירה שטרם שמעתי את שמה, הציגה קולקציה קונספטואלית שהייתה קשה לעיכול עבור רבים מהיושבים בקהל, כמו גם לחברי השופטים. בדגמיה, ניסתה נילי להמחיש את תהליך היצירה והמעבר מהרעיון, שהוא למעשה ריק, אל המוחשי והמציאותי. הקולקציה כללה דגמים בוגרים ומוצלחים יותר, כמו שמלות לבנות שנרכסו על ידי כפתורי זכוכית שקופים, אותם יצרה בעצמה ותאמו את תכשיטי הזכוכית שעיצבה (חלקם הזכירו זכוכית נושאת למיקרוסקופ). בין הכפתורים, בצבצו חלקי כתף או טורסו חשופים כקרעים בבד אשר חושפים עור גוף שאינו מדמם. היו גם דגמים מילוליים יותר ומסקרנים פחות, כמו שמלה שנראה שנתפרה מנייר פרגמנט ובחזיתה נגזרה דמות המנסה לברוח מגיליון השרטוטים. בן סימון הייתה אחת משני המעצבים שבניהם התלבטתי בבחירתי הסופית. לאחר שהגעתי להחלטה להצביע למעצב אחר, הרגשתי את הלחץ לשנות את ההחלטה והבנתי שיתכן ובן סימון הייתה ראויה יותר לזכיה היות ואילו זכתה, הייתה משלימה את המסע אליו יצאה- זה שהתחיל בריק, או בדמות המאויירת, המשיך בבגדים אוונגרדיים ויסתיים בקולקציה לבישה שהגיע לה לעצב לרנואר. המחשבה הקונספטואלית הזו רגשה אותי באותו הרגע. 

("האחים מוסלין, צילומים של נעה פן וגוני ריסקין לבלוג TELAVIVIAM)

עבורי, הקולקציה המנצחת הייתה זו שהציגו "האחים מוסלין". ה"הייפ" המטורף, החשיפה העצומה, הסיקור הנרחב וההתנהגות האקסצנטרית והמוזרה של שלושת מעצבי המותג, הספיקו כדי להרתיע אותי מלטפח רגשות חיבה כלשהם כלפיהם. אולם למרות האנטגוניזם שהם עוררו בי לפני התחרות, לאחר שלושת הדגמים הביזאריים שפתחו את התצוגה, מצאתי את עצמי מהופנט! המוזיקה והאווירה שנוצרה, התאורה והדגמים שהמשיכו להופיע על המסלול וחשפו פרופורציות חדשות, נפחים מסקרנים, שילובי בדים מרתקים וצללית שאינה מוכרת, אפשרו לי להתנתק לרגע מכל הסובב אותי ולהתמסר אל התצוגה באופן מוחלט. הכל נראה כל כך חדש ולא מוכר, מדויק ונכון. הרפרנסים שיכולתי לעלות על דעתי כדי לתאר את הבגדים (רף סימונס, ג'וניה ואטנבי, יוג'י יממוטו וקום דה גרסון) לא היו מדויקים מספיק והמצב התודעתי אליו הצליחה להכניס אותי התצוגה כמכלול, הבהירה לי שמדובר בזוכים שלי להערב. יתכן והצלחתי לעלות על "פטנט" ל"בחירה הנכונה"- שצריכה אולי להיעשות מתוך הסתמכות על החושים והתחושות- יותר מאשר על קריטריונים יבשים (למרות שמילאתי את דף השיפוט בקפידה אפילו שתמר קרוון הבהירה לי שאף אחד לא יתייחס אליו ושעלי לסמן רק את הבחירה הסופית). 

(מארק גולדנברג)

ועם זאת, מארק גולדנברג, המוכר כבר לכולנו ונראה בעיני רבים כבחירה הצפויה, היה זה שגם קטף לבסוף את המקום הראשון. גולדנברג הציג את קולקציית הגמר שלו משנקר, "ציפור ארוגה", קולקציה שזיכתה אותו בפרס הבוגר המצטיין וסטאז' אצל דיאנה פון פירסטנברג, כמו גם בשני פרסים בתחרויות ITS היוקרתית באיטליה (פרס ההמצאה המבטיחה והכישרון המבטיח). אבל מבטיח ככל שיהיה, מאז שסיים את שנקר לפני שנתיים, הספיק גולדנברג לעצב רק דגם אחד! אותו הוסיף לקולקציה המקורית בת 6 הדגמים והציג בפנינו בתחרות. האם מעצב ראוי בכלל להיקרא "מעצב" גם אם אינו עוסק בכך בפועל? והאם זה הוגן שיביס את עמיתיו, שעבדו, שקדו והכינו קולקציות שלמות, בעוד שהוא נח על זרי הדפנה וממשיך לקצור את פירות העבר? אל תבינו אותי לא נכון, אני מאוד מעריך את הכישרון של מארק גולדנברג והיכולות המדהימות שלו, אבל אני לא חושב שהוא היה המועמד הראוי ביותר לזכות בתחרות (במיוחד על רקע המתמודדים היריבים והעובדה שבין קריטריוני השיפוט נכללו גם "מקוריות" ו"חדשנות"...).

הבחירה והשיפוט:

(הזוכה המאושר וחבר השופטים המאושר פחות)

הבחירה במעצב הזוכה לא הייתה קלה כפי שכנראה כבר הבנתם והניצחון של גולדנברג לא היה מוחץ. לאחר השיפוט, נקרא חבר השופטים אל מאחורי הקלעים כיוון שהתקבל שוויון בין 4 מעצבים; גולדנברג, מוסלין ברד'רס, גונץ' וסבינה (שעיצבה דגמים לבישים ומרשימים פחות מעמיתיה, פרט לשלושה דגמי שמלות שחורות ששילבו עור ותחרה. בחרתי שלא לפרט על סברינה שנכללה ברבעיה המובילה,לא בזכות האמירה היחודית שלה, אלא כיוון ששופטים אחדים סברו שעיצוביה מסחריים מספיק ומתאימים לרנואר. שיקול שהיה מוטעה בעיני). כיצד נפתר השוויון? תחילה הוחלט על הצבעה חוזרת (מה שנראה הוגן לטעמי) אולם רון קאהן, המעצב הראשי של TWENTY4SEVEN, החליט להעביר את הקול שלו מהאחים מוסלין לגולדנברג (כששאלתי, הסביר לי: "במילא התלבטתי"). אדם נוסף (שלא בחר באחד מהארבעה) העביר גם הוא את קולו לגולדנברג ועוד מישהי העבירה את קולה לסבינה. ובדרך עקומה זו נבחר לו הזוכה המאושר. 

(חבר השופטים עמל על מלאכת השיפוט, תודה למיראל דושנסקי על התמונה)

הקולקטיב בו בחרתי לא זכה אומנם בתחרות או בפרס, ולמרות זאת לא הייתי רוצה לקחת מאנשיו את ההישג הגדול לא פחות; הם הצליחו לגעת בליבו של אדם אחד לפחות, לרגש, להסעיר ולגרום לו להבין את מלאכתם, הישג בלתי מבוטל בפני עצמו. זו הייתה זכות גדולה לשפוט בתחרות הכישרונות הזו. נהניתי, החכמתי והרחבתי את אופקיי - דבר שמעטים זכו לחוות במהלך שאר תצוגות שבוע האופנה של תל אביב, ועל כך אני מרגיש בר מזל.

מעצבים בולטים נוספים:

(מריה ברמן- מימין תמונה מתוך הקטלוג, במרכז- מדידות אחרונות מאחורי הקלעים, משמאל- על המסלול)

מריה ברמן, מהמעצבות המוכרות בין המתמודדים, הייתה הראשונה להציג. ברמן כבר סומנה על ידי אנשי התעשייה כהבטחה ואף קצרה כמה מחמאות ושבחים מהבלוגרים הבינלאומיים שהגיעו לישראל ועברה גם בסטודיו שלה לפני כמה שבועות. הקולקציה שהציגה ברמן, בשונה מדגמי הקז'ואל המאפיינים אותה, הייתה מורכבת משמלות קוקטייל וערב (חלקן היו בעלות מחשוף בעל חיתוך שהזכיר את זה של אחת העליוניות מהקולקציה האחרונה של ניקולה גסקייר לבלנסיאגה ורף סימונס לג'יל סנדר). המראה הקוקטי והענוג, הגזרות הקלסיות עם הטוויסט ואיכות התפירה, כמו גם הגימורים המעולים, ביססו אותה כאחת המתמודדות החזקות בתחרות. הבגדים הוצגו יחד עם תכשיטיה המוצלחים של המעצבת פאולה ביאנקו, אבל הסטיילינג והשילובים עצמם היו מוצלחים פחות ויצרו מראה מעט מיושן ומטרוני. 

(החצאית המוצלחת של נדב רוזנברג)

נדב רוזנברג, מעצב נוסף שזכה בעבר לחשיפה רבה יותר מעמיתיו (את הסווצ'ר בעיצובו לאורך כל היום הראשון לבשה לרה רוטר, כתבת האופנה של כלכליסט), היה לכן אחד המעצבים שהקולקציות שלהם עוררו את סקרנות הקהל. הסרטים הצבעוניים שהשחיל במרווחים שונים דרך בדי הכותנה והטריקו בם השתמש לעיצוב הדגמים הוסיפה להם נופך מקורי, מרתק ומימד יצירתי, למרות שבפועל, העיצובים בכללותם נראו פשוטים בעלי אופי יום יומי. בין הדגמים בלטה חצאית עשויה גריד גרפי שחשפה מתחתיה את רגליה של הדוגמנית ונלבשה עם טופ כתום ליצירת מראה עתידני ומלוטש (שהזכיר באופן חיובי דגמים של אוליבייה גסקייר לבלנסיאגה ואת אלה של פרוהנזה סקולר מהעונה האחרונה). למרות התחכום והייחוד שבמניפולציה אותה פיתח רוזנברג והפכה גם לסימן ההיכר שלו, הפשטות שבדגם הבסיסי, החייטות וההתאמה לגוף שהיו פחות מוצלחות והבדים הרכים הורידו מעט מערכם של הבגדים.

(דנה הראל- מראה לשופטים את עיצוביה על הקולב משמאל ומלבישה את הדוגמנית מימין)

את דנה הראל, פגשתי כשעתיים לפני התצוגה, היא הייתה עסוקה בלפרט היכן קנתה את הפריטים אותם לבשה בעצמה לבלוגרית אופנת רחוב מחו"ל. כשהגיעה למגפונים השחורים מעוטרי הניטים שלה והכריזה "קלואי", ואני העזתי ברוב חוצפתי לסתור אותה ולומר לחברתי שמדובר בחיקוי עלוב של "סטיב מאדן". הראל, ששמעה את ההערה, החליטה להגן על כבוד מגפוני המעצבים שלה (אולי בגלל ההון שהייתה צריכה לשלם עליהם) והתעקשה בפני שמדובר "בדבר האמיתי". אני לא התווכחתי וניסיתי לרכך את המבוכה בשיחת היכרות. דנה פרשה מלימודי השנה שנייה בשנקר לפני כמה שנים, הספיקה לעבוד שנה ב"לילהמיסט" ומאז היא מעצבת בסטודיו משלה. כשהראל הופיעה מאחורי הקלעים לבושה בשמלת ערב אדומה ונוצצת (שהזכירה בדים עתירי לורקס המיועדים לקריסמס) עם תיק קלאץ' מסאטן ורוד של פראדה והציגה את הדגם שלה בפני השופטים על קולבים של אסקדה, לא נותר ספק לגבי מקוריותם של מגפוניה. מאוחר יותר התברר שאימה והלגה גוטסמדינר (אחת השופטות בתחרות!) הן מכרות ותיקות, שהספיקו להחליף שתי נשיקות באוויר לפני תחילת התצוגה. אולם הדגמים שהעלתה על המסלול היו רחוקים מלהיות אופנה עילית. מדובר בשמלות ערב בגזרות בסיסיות נטולות חדשנות או מקוריות שנתפרו מהבדים האיכותיים ביותר, עשויים משי ומעוטרי קריסטלים וחרוזים- שמלות שאם כל חתן הייתה שמחה ללבוש ביום היקר ביותר בחייה. 

תמונות נוספות של רגעים נבחרים משלושת ימי התצוגות בשבוע האופנה תוכלו למצוא בעמוד הפייסבוק של הבלוג בקישור הזה.

תצוגות האופנה לקיץ 2013 מניו יורק ושאר אירועי השבוע

השבוע נקלעתי לאחד הרגעים האלה, בהם אתה מרגיש עד כמה דל עולמך ועלובים הם חייך. מה גרם לי להרגיש כך? המחשב שלי שבק חיים וסירב להראות כל סימני חיוניות. מיד צפה האמת לגבי התלות שלנו בעולם המקוון, הבריחה שלנו למציאות אלקטרונית והעדפתה על פני החיים בעולם האמיתי. קבצים, תמונות ומסמכים- הפכו בעולם המודרני לקניין היקר ביותר שברשותנו וסביר להניח שהמחשב האישי הוא הפריט הבודד שרבים היו בוחרים להציל מביתם, אילו היה עולה בלהבות. כמובן שכל זה קרה בעיצומו של שבוע האופנה בניו יורק, התקופה העמוסה ביותר עבור חובבי האופנה. מיד מצאתי את עצמי מנסה לגשש בין שפע של מכשירים אלקטרוניים אחרים בתקווה לקבל מנה של "פאשן"- באייפון, במיני לפטופ של ספי או במחשב הנייח של אחותי- אבל אף אחד לא יכול היה להחזיר לי את התחושה הנוחה וההנאה שהייתי מקבל מהשימוש במחשב שלי, זה שכבר התרגלתי אליו.

(טכנולוגיה- צילום מקלדת דרך אפליקציית קליידוסקופ באייפון)

למזלי, לא הייתי צריך להתאמץ יותר מידי כדי להישאר מעודכן בשבוע האופנה. למעשה, אי אפשר היה להוציא את הצוואר מהמיטה השבוע מבלי שיוטחו בפרצוף המחובר אליו, אינסוף עדכונים ומראות מהתצוגות עצמן או מאחורי הקלעים שלהן בניו יורק. אם פעם הינו צריכים לפשפש בStyle.com בתקווה לזכות בהצצה חטופה משבוע האופנה שהיה מתנהל בשקט תעשייתי, הרי שהיום לא קיימת אף צורה של מדיה עיתונאית או חברתית שאינה מוכתמת בענייני היום הקשורים בו. הFeed של הפייסבוק או האינסטגרם, הטמבלרים והטוויטר, הפינטרסט והפוליוורים, היו מלאים כולם בעדכונים שוטפים על כל הגיג או פיסת בד שהייתה קשורה לשבוע האופנה. רכילות מאחורי הקלעים, מהשורה הראשונה, מהמסלול, תמונות המתלבשים שדרכו על כל לבנה ממדרכות ניו יורק, סרטוני תצוגות, ראיונות ועוד- אפשר את הכל ניתן למצוא ברשת.

(עדכון בזמן אמת- מתוך האינסטגרם של מירוסלבה דומה)

גם אופנת הרחוב, כתופעה, יצאה מכלל שליטה וניכרת אינפלציה רצינית בתחום. עורכי האופנה נאלצו לדדות העונה ברחובות ניו יורק, שהיו עמוסים לעייפה באנשים לבושי בגדים מוזרים ובצלמים חובבניים שמנסים לתפוס את הלוק ה"ייחודי". כך, ניתן היה להיתקל בתמונות של ביל קנינגהם מצלם את מירוסלבה דומה מצלמת אותו מצלם אותה- לצד תמונה של שניהם ביחד מבעד לעדשתו של צלם שלישי. ורק גרייס קודינגטון, סירבה להיקלע למרוץ העכברים הזה ונצפתה רושמת הערות על ספר הביוגרפיה עב הכרס וכתום הכריכה שלה, בזמן שהייתה ישובה בשורה הראשונה בתצוגות האופנה (או שאולי היה מדובר במחברת מתוחכמת...). עומס המידע היה כה מעיק עד שרבים מאסו בשבוע האופנה עוד לפני שהוא הספיק להתחיל (ובל נשכח את "Fashion Night Out", שנחגג בניו יורק ערב לפני שהושק שבוע האופנה). אך עם זאת, היות והמעמד המחייב, כוח ההרגל או הקווים האובססיביים באישיותי, המשיכו עדיין לעורר בי את הכמיהה והצורך לעוד ועוד מידע- ובלבד- שיהיה עדכני ו"און ליין".

(צללים- אנה וינטור צופה בתצוגת קיץ 2013 של מרק ג'יקובס)

(המאחור של המאחור- גב הדוגמניות מאחורי הקלעים בתצוגה של אלכסנדר וואנג)

דיאן פון פירסטנברג היא דוגמה למעצבת שלא הסתפקה בחשבון אינסטגרם, עמוד פייסבוק או לוח פינטרסט ולקחה את "החיים און ליין" צעד אחד קדימה. מבלי לשאול את רצונו של אף אחד מאיתנו, הכניסה פירסטנברג את כל העולם לעולמה האישי שלה- כשלבשה את משקפי המצלמה החדשות של גוגל וצילמה את יום התצוגה. החומרים, נערכו בהמשך לסרטון You Tube המשקף את כל מה שעבר על המעצבת באותו היום, כולל המראות שהקליטו משקפי המצלמות שהרכיבו הדוגמניות בסרט ניתן להתרשם מההשקפה המיוחדת (והבריאה, ראוי לציין) של פירסטנברג על החיים ולזכות בכמה טיפים של חוכמת חיים מפי לא אחרת מאשר נשיאת אירגון המעצבים האמריקאים. אבל כל האור והנצנוצים הטכנולוגיים האלה, רק מסיטים את תשומת ליבנו מהדגמים, שהיו מסחריים ולא שונים מהעונות הקודמות: פלטת צבעים מתקתקה ומגוונת, שמלות והדפסים גיאומטריים. ואם כל הנ"ל לא הספיק על מנת לגרום לכם להרגיש שמדובר ב"תוכנית ריאליטי של ממש", יומיים לאחר התצוגה, הודיעו על הדחתו של המנהל האומנותי במותג של פירסטנברג, איוון מיספלר.

(DVF + GOOGLE GLASSES, NY FASHION WEEK 2013)

אלכסנדר וואנג, שהיה בין המציגים הראשונים בשבוע האופנה, הציג קולקציה שלמה בשחור ולבן עם נגיעות של דוגמאות קרוקודיל וזברה. חולצות לבנות גבריות בגזרת אוברסייז, לעיתים עם רוכסן בקדמתן, שנלבשו כשמלות או טוניקות רחבות, לצד מכנסיים ושמלות עשויות מטלאים שחוברו באופן רופף על רשת שקופה ונראו כאילו צפו על גופן של הדוגמניות. את המראה השלימו מעילים נוקשים וסנדלים עשויים ארבע רצועות שהקיפו את השוק באופן מרווח עד גובה הברך. העובדה כי העתיק שניים מהאלמנטים המוצלחים ביותר בקולקציה שלו ממעצבים אחרים, כמעט ולא הספיקה להפוך אותה לפחות נחשקת ממה שהייתה. את השמלות עם רצועות הבד המרחפות העתיק וואנג, על פי החשד, מקולקציית החורף 2012 של המעצב דיון לי ואת הסנדלים מקולקציית קיץ 2012 של טופי דיוק. גם השביל שחצה את שערן של הדוגמניות בתצוגה וכוסה ברצועת עור, יתכן שעוצב בהשראת האמנית הצרפתייה מישל למי, רעייתו של המעצב ריק אוונס.

(Alexander Wang Spring 2013)

הדגמים המורכבים שהצעיד ג'וזף אלטזורה על המסלול נראו נאמנים יותר לסגנונה של דמות אופנתית אחרת יותר מאשר לסגנונו של המעצב. מהתבוננות בקולקציה ניתן לטעות ולחשוב כי הבגדים נלקחו מארונה הפרטי של קרין רויטפלד, שהשיקה בערב התצוגה את המגזין החדש שלה. דפדוף בלוקבוק הזה של אושיית הסטייל הבלתי מעורערת (שהספיקה לעלות 5 ס"מ בהיקף המותן מאז נהייתה סבתא והתחילה לרקוד בלט) יעזרו לכם אולי להבין על מה אני מדבר. Rag & Bone שיציגו את הקולקציה שלהם פעם נוספת גם בשבוע האופנה של לונדון בשבוע הקרוב, דבקו בצבע הכתום הזרחני שהופיע כבר בקיץ הקודם, אליו נוסף העונה גם ירוק המרקר והם שולבו בשמלות או מעילי פורקה דקים. יחד עם זאת, גוונים שלווים יותר כמו לבן, תכלת ושחור, היו אלו שבלטו בקולקציה והפכו אותה להרמונית. המלתחה הניו יורקית והפרקטית שהציע הצמד, הורכבה משכבות של חולצות מכופתרות וגבריות שנלבשו עם מכנסונים מעוטרי תחרה, חצאיות או מכנסי עור ארוכים וג'קטים באורכים משתנים.

(Altuzarra Spring 2013)

ג'יסון וו בחר לאתגר את הסגנון המזוהה עימו ותיבל את התחרות העדינות ושמלות הערב האציליות שלו במעט S&M על ידי שילוב רתמות ורשתות, דבר שהפך אותם כמעט ללא לבישים עבור מישל אובמה, מעריצה מספר אחת של המעצב. אוליבייה טסקינז, נשאר לעומתו נאמן לעצמו בלבד, כשהחליט כי שערן של הדוגמניות שילבשו את הדגמים שעיצב עבור המותג "Theory", יעוצב בדיוק כמו שיערו החדש שלו. המעצב הבלגי שהחליט לאחרונה לקצוץ את שיערו הארוך לקארה, טען כי לא מדובר במשבר וכי היה בכוונתו לעשות זאת בעבר, מיד לאחר שעזב את משרת המעצב הראשי במותג הצרפתי "נינה ריצ'י", אבל פחד ש"אנשים יתחילו לדבר". על פי טסקינז, הרכוש היקר ביותר שנמצא ברשותו הוא גופו שלו והמותרות האולטימטיביות שלו היו שיערו. העובדה כי החליט לוותר על חלק ניכר מהמותרות האישיות שלו- לא הפריעו לו לעצב קולקציה מינימליסטית, שהתאפיינה בגזרות בסיס עם מידה של תחכום אך עושר עצום של טקסטורות וטקסטילים מיוחדים. התספורת החדשה הספיקה בחודש האחרון להפוך לטרנד לוהט, על פי הדיווחים של "ווג און לייו".

(מימין למעלה- אוליביה טסקינז הפינאלה של התצוגה שלו עבור Theyskens' theory, דוגמנית מתוך התצוגה, האנה גאבי אודיל, קארן אלסון, לילי קוונג ומרגריטה מיסוני. למטה- מאחורי הקלעים בתצוגה)

קולקציית קיץ 2013 של אוסקר דלה רנטה, שחוגג השנה את גיל 80, הייתה הדבר האמריקאי שהגיע הכי קרוב להוט קוטור פריזאי (אחרי הכל, הנ"ל התמחה בצעירותו אצל פייר בלמן). שמלות קוקטייל, שמלות נשף וחליפות חצאית מעוטרות ברקמות ועבודות חרוזים מרהיבות ומורכבות (שנראו די מינימליסטיות יחסית לפוטנציאל שבקרבן), הופיעו גם העונה והן ישתלבו בלי בעיה במלתחתה של כל אחת מבין נשות החברה הניו יורקיות שנמנות בחוג הלקוחות של המעצב. ועם זאת, לחיכה של כתבת הניו יורק טיימס קטי הורין, הם לא היו ערבים. הורין ביקרה את הדביקות המוגזמת והראוותנות של דלה רנטה וקראה לו "נקניקיה". דה לה רנטה לא נשאר חייב והראה לה מי בעל האון וההון, כאשר פרסם מכתב תגובה במודעה שקנה בניו יורק טיימס (העיתון בו היא כותבת). במכתב הוא מגנה את הביקורת האישית שלה כלפיו וקורא לה המבורגר בן 3 ימים. הורין, שהורחקה בעבר מתצוגתו של המעצב והוחרמה על ידי מעצבים נוספים כמו ארמני, דולצה וגבאנה, הלמונד לנג וקרולינה הררה, טענה שמדובר באי הבנה והסבירה שהמונח "נקניקיה" הוא ביטוי שלקוח משפת הסלנג שהייתה נהוגה בקרב גולשים בשנות השישים ומתארת ספורטאי שיכולתו להשפריץ מים גדולה מאשר יכולותיו הטכניות.

(מתוך שבוע האופנה לקיץ 2013 בניו יורק)

ג'רמי סקוט, שזוכה להתייחסות בסיקורי שבועות האופנה בניו יורק בבלוג זה, הרבה יותר מאשר השפעתו היחסית על עולם האופנה, הציג גם העונה קולקציה קונספטואלית, מאתגרת מחשבתית ומרתקת לא פחות מקודמותיה. תחת הכותרת "Arab Spring", צעדו דגמים עמוסים בעיטורי בארוק מוזהבים על רקע שחור או כחול, חליפה ומגפיים גבוהים תואמים עשויים עור פיתון סגול, בורקות טול שקופות או מעוטרות פאייטים, הדפסים מנומרים והדפסי כאפייה. המראות, שלא היו קלים לעיכול, הצליחו לעורר בי את החשש שמא הקולקציה של VERSACE ל H&M, עתידה לחזור לחנויות. אולם למעשה, היה מדובר בקולקציה שנשאה אמירה קונספטואלית ומתיחת ביקורת בנוגע כוחו העולה של העולם המוסלמי וההון העצום (מול הטעם ה"מאתגר") המרוכז בארצות איחוד האמירויות הערביות. כחלק מכך, אגב, משפחת המלוכה של קטאר רכשה לפני מספר חודשים את המותג "ולנטינו" והיא גם בעלת השליטה בכלבו הלונדוני היוקרתי "Harrods", שהיה שייך קודם לכן למוחמד אל פאייד, (אביו של דודי אל פאייד, בן זוגה של הנסיכה דיאנה, שנהרג יחד איתה בתאונת הדרכים).

(Jeremy Scott spring 2013)

הבגרות, התחכום והמינימליזם הזני (שהזכיר את הידר אקרמנן) בקולציה של האחיות אולסן ל"The Row" , ראוי לציון בסיקור מסוג זה, כמו גם החלקלקות המרעננת של המותג "בלסטף" (שהציגו לראשונה בניו יורק). שתי קולקציות נוספות שבלטו השבוע היו זו של צמד המעצבים למותג פרוהנזה סקולר (ופס הקול המשובח של Fatima Al Qadiri) וזו של האחיות לבית רודרטה (לרבות הדפסי המוח שעל חלק מהדגמים ומוטיב ימי הביניים). הטענות כי הקולקציות הללו הושפעו יתר על המידה מעיצוביו של ניקולה גסקיר עבור בלנסיאגה, לא גרעו מהן במאום ורק הוסיפו לכבודו של גסקייר, שכן מעצבים גדולים מטבעם, משפיעים על הקולגות שלהם, מעצבנים את מבקרי האופנה בתצוגות שלהם ומאתגרים את טעמם של לקוחותיהם (עיין ערך, אוליבייה גסקייר, אוסקר דלה רנטה וג'רמי סקוט).

(פרוהנזה סקולר, קיץ 2013- בגלל פס הקול של פטימה אל קדירי)

עבור מי שרוצה לקבל את מירב האינפורמציה בצורה מרוכזת וברורה ומעדיף לקרוא רק את השורה התחתונה- פסים, קוביות וטלאים, הדפסי נופים גרפיים, מוטיבים הודיים, שנות השישים, שסעים כפולים בחצאיות (שסע לכל רגל), תחרות גופרה עבות, עורות פיתון צבעוניים, ירוק רעל, שמלות עם רוכסן קדמי, סנדלי גלדיאטורים, אלמנטים פטישיסטים ופלטת הצבעים הזו- היו הטרנדים שהכתיב שבוע האופנה בניו יורק לקיץ 2013.

נכתב בלית ברירה מהמחשב החדש שלי :/

!Put your Smartphone in the Air

סוזי מנקס מזוהה לא רק עם הכרבולת המסולסלת שלה, אלא גם עם מצלמת הפילים החד פעמית איתה הייתה נוהגת להגיע לתצוגות האופנה. הסיבה; כפי שהסבירה מנקס בראיון עבור ידיעות אחרונות ב2006, הייתה רצונה להתריס כנגד המצלמות הדיגיטליות שצמחו בידי היושבים בשורה האחרונה או הצלמים שבקצה המסלול כמו יבלות בטירונות קרבית. אלה, הביאו את התמונות מהתצוגה היישר אל אתר האינטרנט הקרוב לאצבעותינו אנו, היושבים מאחורי מסך המחשב בלי צורך לחכות לפיתוח בחדר חושך והדפסת המגזינים בחדרי אור. הייתה זו סוג של אמירה אליטיסטית, התבדלות מכוונת מכל מה שנראה היה כהמוני וחסר טעם. באמצעות הדיגיטליזציה של המצלמה, כולנו קיבלנו את הפריווילגיה לראות את הפריטים מתצוגה אחת היטב ומקרוב (עם ZOOM IN, ZOOM OUT ושאר פלאי הטכנולוגיה) עוד לפני שהתחילה התצוגה הבאה. פעמים רבות, איכות התמונה והיכולת להבחין בפרטים אפשרו למתבונן בהן מהמחשב הביתי הזדמנות להתרשם מהבגדים בצורה טובה יותר מאשר הנוכחים באולם התצוגות עצמו. במילא כולם באים לשבוע האופנה בשביל האפטר-פרטיס.

פפרצי לפנים- סוזי בהשקת קו התכשיטים של פיט דוהרטי, דצמבר 2010.

היום, המצלמה נגישה לנו יותר מאשר הייתה אי פעם, היא נמצאת למעשה ממש בקצות הפלאפון הסלולרי שהפך ל"תהליך תופס מקום" (מונח רפואי מעודן לתאר "גידול") הצמוד לאפרכסת או לכף ידינו. כל אחד שם אייפונו אל עבר הרקיע ומפיץ באינטרנט את הבשורה החמה לעונה הבאה בטוויטר, בבלוגר, בפייסבוק, בטמבלר, במיי ספייס וכו'. עוד לפני שהקופים והבננות של פראדה עלו על פס יצור המוני במפעלי המותג אשר באיטליה, מאות ידיים סיניות עמלות החלו לתפור את אותם הדגמים עבור H&M. כך עשו גם הידיים הטורקיות עבור זארה (הרומנים אגב, שמהווים את יצרני "ההוט קוטור" של "הרשתות המהירות", עבדו על הקולקציה של ורסצ'ה באותו הזמן). היום, אפילו סוזי מנקס לא מתביישת לשלוף את הלפטופ ולהשתמש בו כמשטח קשיח כדי לכתוב את ההערות בפנקס הספירלה שלה ואולי לתקתק כמה שורות כדי לחסוך זמן בכתיבת הטור ליום שאחרי.
במקרה, השיקה בשבוע שעבר ענקית האינטרנט, גוגל, את אפליקציית כרטיס האשראי, זו שתהפוך את הטלפונים החכמים שלנו לגאונים ותאפשר לכולנו לקנות את עליוניות הטוראדור של מוסקינו או נעלי המכוניות של פראדה היישר מהנייד, בלי צורך בכרטיסי פלסטיק.

!Put your Smartphone in the Air

מימין- אצל ג'וליאן מקדונלד, משמאל- אצל מידם קירכהוף.

מקרא: חצים- סלולרים, כוכבים- סוזי מנקס.

מותג העל ברברי, הידוע בזכות הכרתו בכוחה של הטכנולוגיה והאינטרנט באופנה לא פחות מאשר בד הטרטן בגוון הבז' שלו, הצהיר כי העונה בחר כריסטופר ביילי (המעצב הראשי) למקד את הזרקור לא רק לרחש בחש שסבב את התצוגה (קרי, השטיח האדום, מאחורי הקלעים, הסלבס שבשורה הראשונה וכל היוצא בזה), אלא בעבודות המלאכה שהושקעו בבגדים עצמם. מעילים ארוגים בדוגמאות אתניות ובגווני חול צבעוני שניתן למצוא במכתשים אקזוטיים או עליוניות שזורות בחרוזים בצורות גיאומטריות נתנו את התו אליו התכוון המשורר. אולם בפועל סרבו בעלי המותג בכל תוקף להפנות את עורפם לטכנולוגיות החדשות. זאת הודות ליכולת שלהן לשלהב את מעריצי בית האופנה שבתפוצות כדי לקנות את הבגדים: התצוגה, כמדי שנה שודרה בשידור חי באתר האינטרנט הרשמי של מותג ובעוד 300 אתרים נוספים, בעמוד הפייסבוק או בחשבון הטוויטר שלו וכמובן גם ביותר מ45 חנויות ברברי ברחבי העולם. אם זה לא מספיק, אז כריסטופר ביילי השתלט על חשבון הטוויטר של ברברי ביום התצוגה ושוחח עם העוקבים באופן אינטראקטיבי. הקולקציה שהוצגה על המסלול עמדה למכירה מיד לאחר מכן באתר ברברי ותסופק לרוכש תוך 8 שבועות, שזה בעצם עמוק בתוך החורף. חבל שהבגדים לא היו מוצלחים מספיק כדי שמישהו יתלונן על זה שלא ניתן לקבל אותם קודם.

ברברי קיץ 2012

האינטרנט הפך גם לזירה נגישה ונוחה לצרכני האופנה, כך שאין זה מפתיע שמותגי העל הפנימו ורתמו זאת לשירותם. הספקת קולקציית הקיץ בהזמנה אינטרנטית 3 חודשים לפני הגעתה לחנויות באופן רשמי, מרמזת על אופיים של הלקוחות דורשי הסיפוקים המידיים שהפכנו להיות- בעולם המתנהל במהירות מטורפת (ככל שספק האינטרנט הביתי מאפשר) ובמרדף אחר המחר. החשיפה העצומה לקולקציה שתראה אור רק בעוד 6 חודשים הולידה את הכמיהה אליה כעת. במציאות כזו, מן הראוי להגיב בהתאם ולתת ללקוח את רצונו. ברברי- הפנימו ויישמו.
המפגן התקשורתי הזה, שעושה שימוש כה רדיקלי בסוגי המדיה החדשים, מלמד אותנו על כוחו של הצרכן הפשוט ודל התקציב, זה שיושב בביתו וחולם על מעיל הטרנץ' האגדי של המותג ולכן רץ ביום שלמחרת וקונה את הבושם הזול שלו (או במקרה הטוב יותר- חולצת פולו באאוטלט), רק כדי להתבשם בעננה היוקרתית והאופנתית של המותג הבריטי. אבל מה שניתן היה להשיג בעבר באמצעות פרסומות כרומו מבריקות במגזינים או שלטי חוצות ענקיים באיילון, אינו בר ביצוע כעת, כך נראה. את הריק שהותירו נתיבי הפרסום הקונוונציונליים, תפסו האינטרנט והמדיות החברתיות. ברברי, כמו גם מותגים אחרים כדוגמת פראדה, גוצ'י ושות', כבר הכירו במציאות החדשה וכדאי שנעשה כך גם אנחנו, אולם כיוון שאתם כבר קוראים את שורות אלה, למותר לציין כי אתם כבר במקום הנכון ובזמן הנכון!

ואיפה זה פגש אותי?

(קסטרו חורף 2011/12, מימין לשמאל-דיסקו, "שאפות" ברוח הדיסקו, ראשה של הילה רהב צופה בשמלת קסטרו ברוח ורסצ'ה, כשברקע, עברי לידר שר דיסקו)

בתצוגת האופנה של קסטרו, אירוע האופנה היחיד שמכבד את עצמו, בער בי הצורך לדווח לציבור, קרי קהל המנויים לדף הפייסבוק של בלוג זה, היישר מהשורה השנייה בה ישבתי. אחת מעורכות האופנה במגזין ישראלי גערה בי פעם בהקשר הפן הזה של תפקידי ואמרה: "אבל אתה בלוגר!", וכבלוגר, יש לי מחויבויות כלפי האומה. אז שלפתי את האייפון, אבל בטרם הספקתי לצלם 6 תמונות, הבחנתי במצלמה המרחפת ששוטטה מעל הטריבונות שמולי וכוונה לעברי. מחמת הבושה שבלהיות "השלישי מימין ששלף את האייפון בהתלהבות משולחת רסן והחל לצלם בהיסטריה תמונות מתצוגת האופנה של אחד ממותגי האופנה החזקים ביותר בארץ ולכן גם המושמצים שבהם"- חזר האיפון חיש מהר לכיסוי הקרוקודיל השחור שלו.

The next Coco Chanel

את קולקציות הגברים לקיץ 2012 שהוצגו בשבוע האופנה במילאנו ניתן לתאר ע"י המילה "תפלות"; לא היה בהן די טעם כדי לעורר דיון על הטוב ולא על הרע. ככה זה לאחרונה, יתכן ומעצבי אופנה איבדו את המפתח לליבו של "הגבר הצלב" ואולי נפשו של "הגבר המתלבש" רוויה בגדים ועיצובים, עד שריגוש, הפך להיות בגדר הבלתי אפשרי. הדגמים שלבשו הדוגמנים במילאנו, לא הציגו שום חדשנות, כרגיל. המצב היה עגום עד כדי כך שלא ניתן היה להבחין בין האופנה שהוצגה על המסלולים לזו שלבשו האנשים ברחוב. לפעמים, צילומי האיטלקים "הסרטוריאליסטים" מופשלי השרוולים ונטולי הגרביים של טוני טון היו מעניינים יותר מקולקציית בגדי השיפון של קואלי או נערי הפרחים הפסיכודלים של פראדה.

(Rick Owens spring summer 2012. השלישי מימין דומה מאוד לז'קט המדובר...)

אבל כשהמשכנו לפאריז, נגלה שביב של תקווה. ריק אוונס, הגיח עם משב מרענן של שכבות בגדים בגווני שחור ואפור. לא, לא התרשמתי מחצאיות המקסי הארוכות וגם לא ממשקפי המסכה המוזרות, גם לא מהעקבים המוקצנים של נעליים שנעלו הנערים הכחושים. היו אלה המקטורנים האווריריים שהבעירו בי את התשוקה המיוחלת, זו שאני מחכה לה כשאני צופה בתצוגות אופנה. אל תתנו למראה האוורירי והקליל ששידרו הז'קטים הללו להטעות אתכם, מאחורי הנונשלנטיות האצילית והגבעולית הזו, עומדת עבודת חייטות ותדמיתנות שלא תבייש אופנה עילית. לפני כחודש, ביקרתי באחת החנויות המחזיקות ג'קטים של אוונס. הז'קט שמדדתי היה בהיר, עשוי משי שאינו מעובד, דק ונעים. כמובן שלא הייתה לו ביטנה והדבר היחיד שעיטר את צידו הפנימי היו התפרים שרכסו בין חלקי הגזרה המורכבת והמחויטת שאפיינה אותו. הוא היה בגוון גיר, והטקסטיל ממנו עשוי כמו גם הסילואטה, דמו לאלה של כמה מהדגמים שהוצגו גם בקולקציה הנוכחית לקיץ 2012. השרוולים היו ארוכים והגיעו עד לפרקי האצבעות וקו המכפלת של המקטורן עצמו כיסה את האגן תוך שהוא מותיר שובל מסולסל באסור הגב וגולש לאזור האחוריים. הצללית המוארכת והצרה שיצר הזכירה את בגדים שנהגו ללבוש נשים בשנות העשרים של המאה הקודמת ואולי אפילו קודם, במאה ה19. היה בו מידה מעטה של נשיות שקיבלה איזון בזכות הגזרה החריגה והמראה הנבדל שלו יכול מתאים אולי לגברים בעידן בו אנו חיים שנוטים להיות פתוחים יותר לשינויי סממני המגדר.

(מימין, ריק אוונס מלביש עמוד בדמותו. משמאל, קוקו שאנל מסבירה איך עושים בגדים בדמותה)

אבל אני, לא הצלחתי להתחבר אליו באותו הרגע (גם לא לתו המחיר שעמד על כמה אלפי שקלים בודדים למרות שנכלל במכירות סוף העונה). היה ברור לי שמדובר במשהו אחר, אבל לא חשבתי שזה ה"אחר" הנכון בשבילי. בהתבוננות על הקולקציה האחרונה, הגעתי למסקנה שזהו המרענן הרשמי של הקיץ הבא. פתאום, יכולתי להבין את התשוקה הבוערת בליבה של אישה המביטה לעבר ג'קט טויד שאנלי. למרות שבובת השעווה של אוונס הניצבת בבוטיק של המעצב בפאלה רויאל הייתה נמסה לנוכח ההשוואה, בקריטריונים של חדשנות, עיצוב וככל הנראה גם מבחינת החותם שהם יותירו באופן רטרוספקטיבי על האופנה, ההקבלה מוצדקת ונכונה. בניגוד לטוויד של שאנל, את הג'קטים מהסוג הזה של אוונס לא תמצאו עדיין בזארה, אבל אין לי ספק שעד הקיץ הבא, קרוב לודאי שאם תתאמצו מספיק, תוכלו לגלות גם אותם מסתתרים באיזו פינה חשוכה.

(Calum Harvey at the RCA graduate show)

ואם כבר בקוקו שאנל ואופנת גברים עסקינן, ננצל את ההזגמנות כדי להתייחס למעצב צעיר, קלום הרוי שלא מזמן רק הציג את קולקציית הגמר שלו כבוגר הרויאל קולג' אוף ארט. מה שמשך אותי בעיצוביו היו הגזרות, הפרופורציות והאלמנטים שהושאלו מהמלתחה הנשית. פנינים, מכנסי צמר רחבים, חולצות עשויות בדי משי חצי שקופים ורפלס שופעים- כולם נלבשו באלגנטיות על ידי הדוגמנים השדופים. צבעוניות של שחור, בז' וורוד, יצרו טון מעודן ורך, כזה המשווה לגברים מעין פגיעות שברירית המזוהה בד"כ עם דימוי האישה הקוקטית של קוקו שאנל. דבר מעניין נוסף שבולט על רקע הקולקציה של אוונס הוא הגוון הנשי שמוסיפים הבגדים של הרוי לדוגמנים הלובשים אותם. בניגוד אליו, אצל אוונס לא נשקף מהגברים לבושים חצאיות מקסי ולו זכר מעורפל של נשיות. המחשבה הראשונה שעלתה בראשי לאחר שצפיתי בדגמיו הייתה: "אלה הבגדים שהייתה לובשת קוקו שאנל אילו הייתה גבר". במחשבה שנייה, יתכן והייתה מסכימה ללבוש אותם גם בלי ניתוח לשינוי מין, אחרי הכל, כל העדויות מצביעות על כך שמדובר באישה עם ביצים...

קישור: עוד על אופנה ומגדרים.

פשוט

השבוע פגשתי את המעצבת דורין פרנקפורט במסגרת מראיון שערכתי עימה עבור המגזין בל מוד. במהלך השיחה, שהייתה מרתקת, ביקשתי ממנה שתעזור לי להבין את הדיסוננס שבין להיות "מעצבת" לבין להיות "מותג". במובן מסויים, התפיסה של דורין פרנקפורט כמעצבת ויוצרת לא עלה בקנה אחד עם "דורין פרנקפורט" הרשת בעלת 24 סניפים הפזורים "מהקיריון ועד אילת (כפי שהיא בעצמה הגדירה את זה), או כזו שמייצאת את פרטיה לבוטיקים ורשתות בכל רחבי העולם. לפרנקפורט זה לא היה נראה מוזר, היא ניסתה להעלות דוגמאות כמו שאנל אבל לי זה עדיין לא הסתדר. בתפיסה שלי האינטימיות שמגולמת במילה "מעצב" המשיכה להתנגש עם ההמוניות המסחרית של המותג, שאנל הייתה דוגמה טובה למסחריות.

(דורין פרנקפורט, קיץ 2011)

אני חושב שחלק ממה שלא הסתדר לי היתיה העובדה שבגדיה של פרנקפורט נראים לי לעיתים "פשוטים", יומיומיים, אולם כאשר חושבים על מעצב, מצפים להרבה יותר מורכבות או "עיצוב". ובכל זאת, למחרת הראיון, הצלחתי למצוא מעצב, שהוא גם סוג של רשת עולמית, שבגדיו הם מעוצבים אבל פשוטים ועדיין מלאי סגנון: מיקל קורס. האסטטיקה העצובית של קורס אומנם שונה מזו של פרנקפורט, אבל יש מעיין הרגשה שבכתב היד שלהם קיים מכנה משותף. יתכן וזו הפרקטיות וההרגשה הטובה שמעניקים הבגדים לאישה שלובשת אותם ואולי זהו הסגנון הכל כך מוגדר של כל אחד מהם והאומץ ללכת איתו עד הסוף.

(מיקל קורס, חורף 2011/12)

את הפאזל, לפחות מבחינת חלק מהאספקטים, השלימה עבורי דמות נוספת, שכמו קורס ופרנקפורט גם אותה אני מעריך במיוחד: אודטה. בטור שלה במעריב (שלפי כל הדיווחים פיטר אותה משורותיו) היא מסבירה באופן כל כך אלגנטי וקוהרנטי את משמעות המושג "פשוט": "כוחה של הפשטות: הערך 'פשוט' שלרוב אנחנו משתמשים בו להקטנה ולזלזול- אינו אלא מיצויו של ה'מורכב', לאחר שהופשט מכל המיותר שבו".

על זה אודטה הייתה אומרת: "כשמסבירים לי לאט, אני מבינה מהר".