"COMFORT CLOTHING" - בגדים מנחמים לתקופת החגים

תקופות החגים, ידועות כ"Stress Factor"  שאנו נאלצים להתמודד עימו בעל כורחינו. הם  משבשים את השגרה ומציפים אותנו בשלל ארוחות משפחתיות או מפגשים טרחניים עם קרובי משפחה וחברים רחוקים. יתכן ו"הלחץ" המיוחס לתקופה זו הוא הצורך לעמוד בציפיות, לענות על שאלות מביכות, כאלה שכופות עליך להתבונן על עצמך מהצד ולתת דין וחשבון לאנשים שלרוב, התענינו בך מלכתחילה רק על מנת לספק את סקרנותם האווילית ותו לא. עבור אנשים עם משפחות מצומצמות, תקופת החגים עשויה להיצבע בגוונים קודרים של בדידות, דבר שמועצם על רקע "האחדות משפחתיות" שמפגינים האנשים מסביב. לא סתם, תקופה זו (שסביב ראש השנה או פסח), נחשבת לתקופה עמוסה מבחינת מספר הפניות לשירותי בריאות הנפש (בארה"ב או באירופה, התקופה המקבילה היא הקריסמס).

כמובן, שלכל אינדיבידואל שחווה את תקופת החגים (באופן מודע או לא) כסטרסור מסגל לעצמו את דרכי ההתמודדות המתאימות לו; יש שמתבודדים, אחרים משוועים לחברה. "COMFORT FOODS", הוא מונח שגור, שוודאי מוכר לכולכם ומתאר את המזונות שאנשים פונים אליהם בעת משבר ומתאפיינים לרוב בהיותם עתירי קלוריות, רוויי שומנים ועשירים בפחמימות פשוטות. מזונות שביכולתם להאפיל על כל תחושה, מרה ולא רצויה ככל שתהיה. למעשה הארוחות הדשנות מושתתות כחלק ממסורת חגי ישראל, סוג של "בילד אין". אפשר לתמצת את החגים היהודיים על פי העיקרון "רצו להרוג אותנו, לא הצליחו- עכשיו בואו נאכל", סוג של צורך השרדותי אם תרצו.

COMFORT CLOTHING"", הוא אולי המקבילה מעולם הלבוש, והיא מתארת את הבגדים אליהם אנו פונים על מנת לנחם את עצמינו. הבחירה עשויה להיות אינדיבידואלית. אצלי לדוגמה, בשעות עצבות מתעורר הצורך ללבוש חלוק או מעיל. יתכן ובפעולה/תכלית העוטפת שלהם שמהווה חלק מהפונקציה של הבגד, מצליחה לנחם אותי. אבל יותר מאשר בגדים עצמם, מתעוררת אצלי התשוקה (או הקרייבינג) ללבוש חומרים/טקסטילים ספציפיים כדוגמת פרווה, בדי סאטן קרירים או בדי משי (או דמוי משי) חצי שקופים שמתנופפים על הגוף, בדים ספוגיים רכים שמעניקים לו צורה נוקשה ועוד. אני מכיר גם אנשים שמתנחמים בעזרת בדים נוצצים, עמוסי פאייטים או חרוזים...

(COMFORT FOOD" AS PANTONE'S COLOR CHART (By David Schwen"

שבוע האופנה בניו יורק שנחתם רק לפני כמה ימים, היה גם הוא עמוס בבגדים שהיו עשויים משפע בדים "מנחמים". יתכן והזעם של הקהילה היהודית, המהווה חלק משפיע ומשמעותי מעולם האופנה האמריקאי (ובכלל), על כך ששבוע האופנה מתקיים בתקופת חגי תשרי, הייתה קשורה לכך. מארק ג'יקובס הציג עבור המותג "מרק ביי מרק" מכנסיים עם חגורת גומי (בגזרת טרנינג), שמלות וחליפות עשויות סאטנים מבריקים. פרוהנזה סקולר, יצרו בגדים עשויי ז'מש בצללית ארוכה שהתנענעו באופן אצילי על גופן של הדוגמניות שצעדו על המסלול. ריד קרקוף, עיצב קולקציה נהדרת, עשירה בחצאיות, חליפות ועליוניות (ללא צווארונים מכופתרים) משכבות בדי סאטן, שיפון וסריגים דקים בגווני קרם, לבן ואוף-וויט, מעוררי כמיהה כמו גלידת וניל וקרירים כמו מגע הכף הנושאת אותה. שמלות סאטן בגזרת מעיל טרנץ' נטול שרוולים מהקולקציה של המעצב בלטו בין המבחר וככלל, מדובר בקולקציה שתהפוך את האלגנטיות לתכונה קלה ללבישה, פשוטה ליישום ובעיקר, נוחה במיוחד, עבור כל מי שתבחר ללבוש אותם.

(ALTUZARRA, PRABAL GURUNG, MARC BY MARC JACOBS SPRING/SUMMER 2014 COLLECTIONS)

חצאיות העיפרון עם השסע הגבוה + אופציית שריכה/קשירה הפיחו נונשלאנטיות של יום חולין בקולקציה של ג'וזף אלטזורה, בין אם הוצגו על המסלול בשילוב עם חולצות צווארון מכופתרות או עם סריגים חתוכים בצידיהם. הטוטאל לוק בהשראת קרין רויטפלד, שהמשיך גם מהעונה הקודמת, היה "מנחם" כמו חמאה וסוכר על פחזניות מזוגגות קרמל וממולאות קרם פטיסייר. אלכסנדר וואנג, שבחר העונה לשלב את הלוגו שלו על פריטים רבים מהקולקציה, (ואני חייב להודות שאכן לא קשה למצוא נחמה רק בזכות במחשבה/ידיעה שאתה לובש משהו מבית המעצב הצעיר והמוכשר), הציג סט של חצאית קצרה וחולצה מכופתרת בצבעי פסטל עם דוגמאות פסים שנראו קלילים כמו פוך ומזמינים במיוחד כמו פיג'מה. פרבל גורונג הציג קולקציית "פופ-ארט" עשירה בשמלות וחצאיות ארוכות שנגמרו באמצע השוק עשויות סאטנים בצבעים עזים ובלקוסט יצרו מקטורנים עשויי שיפון חצי שקוף.  

(LACOST, ALEXANDER WANG, PROENZA SCHOULER, REED KRAKOFF SPRING/SUMMER 2014 COLLECTIONS)

אלה השקועים עמוק ב"הולידיי בלוז", יוכלו להתעודד בעובדה הפשוטה שכל תקופה מגיעה לקיצה. וכשזה יקרה, רק במקרה, יתחיל גם שבוע האופנה בפריז וכולנו נוכל להמשיך לאכול תצוגות ולצפות בקרואסונים. 

*הערה: נכתב ביום כיפור...

לכתוב או לא לכתוב? הסיכום שלי לשבוע האופנה בניו יורק, חורף 2013/14

שבוע האופנה בניו יורק שנחתם בשישי האחרון וההתמדה במרוץ המחמיר להישאר מעודכן בכל טרנד או צללית חדשה שהציג מעצב קיקיוני יותר או פחות במהלכו, גרמו לי לתהות מי בכלל צריך את זה? למען האמת, זו לא הפעם הראשונה שמחשבה זו חלפה במוחי, אולם הפעם, בשונה מכל שבוע אופנה אחר במהלך השנים האחרונות, התבקשתי –שלא- לסקר אותו עבור מגזין האופנה בו אני כותב. לאחרונה, החליט הבעלים החדשים של המגזין לקצץ באופן משמעותי בתקציב וכנראה שמשימת הסיקור תופקד בידי חבר מערכת (שכנראה לא יקבל תגמול כספי) והתוצר יהיה דל ותמציתי.  

זהירות! חפירות לפניך! - סתם - לא באמת... תמונה של צלמם אופנת הרחוב Phil Oh.  

במידה מסוימת, שמחתי שאינני מחויב לכתוב סיקור יבש ואובייקטיבי עבור גורם חיצוני, זאת כיוון שכך יתאפשר לי להשקיע את מלוא האנרגיה ותשומת הלב שלי לסיקור אישי וסובייקטיבי עבור קוראי הבלוג שלי. מצבו העגום של "הפרינט" (להלן העיתונות המודפסת)  הוא אינו נושא חדש. בעולם של צמצומים, לא בטוח שיש כל ערך לסקר עבור הציבור הישראלי את המגמות האחרונות והצבעים השולטים בקולקציות שמעבר לים - מנגו, זארה ואפילו קסטרו משלמים ממיטב כספם לאנשים שלמדו לעשות את זה לא פחות טוב מכל כתב אחר ובמילא עמך ישראל יתקל בכל זה לכל המאוחר בביקורו הקרוב בקניון או מוקדם יותר, בפייסבוק.

תאור פרטני וקונקרטי של בגדים או של האווירה שיוצר מעצב בתצוגתו, כמו גם סיקור של עבודות אומנות או עיצובים בכלל, דומה יותר לשחייה בהתכתבות. בעבר, היו אלה שתיאוריהם המילוליים של העיתונאים מהשורה הראשונה שהפיחו את דמיונם של הציבור. הם אלה שנתנו מענה לצמא האופנתי ולסקרנות התהומית של נשות העולם לגבי מה שהתרחש בסלון התצוגות של מיסייה דיור באבניו מונטנייה או בבוטיק של קוקו שאנל ברו קמבון. אולם אם ננסה להיות קשובים להווה ולתנאי המציאות החדשים, אותם תנאים שהובילו לדעיכת הפרינט, הרי שהיום, ניתן למצוא ברשת עושר ויזואלי של תמונות וסרטונים הרבה לפני שמבקרי האופנה מספיקים לתרגם את הקלט הויזואלישלהם ולהמירו לפלט של מילים. בעולם טכנולוגי המתנהל בקצב מסחרר, בו כל תמונה ממסלול התצוגות (מלפנים ומאחור), מתור הכניסה אליה, מהשורה הראשונה ואפילו מאחורי הקלעים, נמצאות בקצות אצבעותיו של כל חובב האופנה היושב בקצה השני של העולם, יתכן מאוד כי אין טעם לגבב בתיאורים מילוליים. ערכו של הסיקור האופנתי בימינו אם כן הוא בפרשנויות, הצבעה על מגמות רחבות יותר והסקת מסקנות עמוקות יותר מאשר צבע השנה (ירוק אמרלד, אגב) או האביזר הלוהט של העונה (נעלי עקב כמובן).

את שאנל ודיור, לא בחרתי להזכיר במקרה, מדובר במעצבי אופנה שהגדירו את סגנון הלבוש של הנשים לאורך תקופה שלמה. הניו לוק של דיור (שחגג בשלישי האחרון 60 שנה מאז הוצג לראשונה לעיניהן ההמומות של העיתונאים ב1947), הפך לצללית שכולנו מזהים כ"סגנון שנות החמישים", לא רק בפאריז, אלא גם בארה"ב. נשים מכל קצוות תבל, ממשיכות להתרגש מלבישת "החליפה של שאנל", בין אם מדובר בדבר האמיתי ובין אם בתרגום המודרני שלו- גם למעלה מ40 שנה לאחר מותה (כנ"ל לגבי השמלה השחורה הקטנה). כל אחד מהעיצובים הללו נולדו כתוצאה מהחיבור הנכון והמדויק בין העיצוב לבין תנאי התקופה,המציאות הפוליטית והחברתית או הלך הרוח ששרר בימים בהם הומצאו גזרות אלה. ההתאמה המושלמת שלהם לזמנם היא זו שהפכה אותם לקאלט בימים ההם, אך גם בזמן הזה. את הגזרה "הנכונה" או המראה "האופנתי" בשבוע האופנה האחרון בניו יורק, הייתי מתאר כ"חלקלק וחד כחוד סייף. גיאומטריומינימליסטי כמו מבנה נירוסטה אריכטקטוני.הייטקי, תעשייתי וטכנולוגי, עמוס טקסטורות ודל עיטורים כמו גן יפאני, ישר וזוויתי כמו סרגל משולש...וכו'" או במילים אחרות "CELINE LIKE". כבר כמה עונות שאני מסתובב עם ההרגשה ש"סלין זה השאנל החדש", מדובר במותג הנחשק, העדכני והמודרני ביותר על מפת המותגים. ה"2.55" של שאנל פינה את מקומו ל"LUGGAGE" או ל"BI-CABAS"של סלין ואת הסגנון שפובי פילו הפכה למזוהה כל כך עם סלין, ממשיכים לפתח ולשכלל מעצבים יריבים מהודו ועד סין (משמאל ומימין...).

 Proenza Schouler Fall/Winter 2013/14 Fashion Show

Proenza Schouler Fall/Winter 2013/14

אז מיהם אותם המעצבים שבחרו בחוכמה "לחשוב סלין" מתוך ההנחה כי "אם יחשבו סלין, יצא להם סלין" (מושג שהחלטתי לטפח לאחרונה, כאשר התפקיד התחבירי של "סלין" בחלקו השני של המשפט הוא שם עצם למשהו נכון ונחשק).  צמד המעצבים למותג פרוהנזהסקולר, בין המעצבים שהציגו את הקולקציות המוצלחות בשבוע האחרון, שמרו על האסתטיקה ה"סלינית", החדות הגיאומטרית והמונוכרומטיות של שחור ולבן, לפחות בחלקה הראשון של הקולקציה שהציגו לחורף הבא. בחלק השני צעדו שמלות עור בעיבודים שונים על חיתוכי לייזר מתוחכמים, שאומנם היו רחוקים מהסגנון של פילו (שלא מעצבת כמעט שמלות) אך קרובים אליו קונספטואלית. על מיעוט הדי טיילים פיצו טקסטורות מעניינות- כך לדוגמה רצועות עור בגווני שחור אפור ולבן נקלעו זו בזו ליצירת אריג דמוי בוקלה (הטוויד "השאנלי"), מעילים נחתכו בגזרות ישרות ורחוקות מהגוף ונלבשו עם חולצות בעלות צווארוני גולף ונעליים מחודדות חוטם - תחכום צרוף. (ראוי לציין כי בדומה לעונות הקודמות, גם הפעם ניתן היה להבחין גם בשמץ מאסתטיקת העבר של ניקולהגסקייר לבלנסיאגה).רידקרקוף, שפרש כבר מזמן כנפיים והחל לעמוד בזכות עצמו ולא רק כמעצב הראשי של המותג COACH, הציג גם העונה מינימליזם "סליני" עוד יותר מזוקק ונקי מהשניים האחרונים. קרקוף שילב אפודות או חולצות T עשויות פרווה חלומיים עם חצאיות עור בגווני אפור וכחול, כמו גם ווסטים ומעילים מעוררי תאווה עשויים עור קרוקודיל חלקלק ומבריק. 

Reed Krakoff  Fall/Winter 2013/14

THEYSKENS' THEORY F/W 2013-2014 RUNWAY SHOW (WITH COMMENTARY BY OLIVIER THEYSKENS AND EMILY WEISS)

נסיבות כלכליות ושאר שיקולים פיננסיים, הובילו את אוליבייה טסקינז לאבד את מקומו בבתי האופנה רושאס ונינה ריצ'י, עבורם עיצב בעבר שמלות מעוטרות קריסטלים בגזרות הוט קוטור. ההשלמה עם תנאי המציאות החדשה הובילו את המעצב הבלגי המוכשר לעזוב את פריז האליטיסטית ולהשתקע בניו יורק העירונית כדי לעצב עבור מותג האופנה טיורי (שנחשב לנמוך, מסחרי, קליל וספורטיבי יותר מאלה עבורם עיצב בעבר). כך, לאחר שהפנים את השינוי במקום ובזמן, ממשיך טסקינז לייצר את "אותה הגברת בשינוי אדרת"- העיצובים של טסקינז מיועדים לצעירים, הם מינימליסטים, פשוטים אך לא פשטניים, נטולי היומרנות שהייתה נחלת העבר ונחשקים לא פחות מהם. כמו הבגדים של סלין, גם אלה של טסקינז, רוויים בנונשלאנטיות, שהיא כנראה המחמאה הגדולה ביותר שניתן לתת כיום למשהו/מישהו. נכון לעכשיו, להתאמץ יתר על המידה הולם רק לאנה דלו רוסו. הנונשלאנטיות הזו מתבטאת בשילוב של עורות בחצאיות מיני רחבות ומכנסיים קצרים, יחד עם סריגים בגזרת אוברסייז רחוקים מהגוף, ללוק מרושל שנחתם בשיער רטוב, בדור וסתור על פני הדוגמניות, כמו זה של המעצב עצמו.

מעבר לסלין-

 

Alexander Wang Fall/Winter 20013/14 Fashion Show

אלכסנדר וואנג, שמר בעיצוביו על מינימליזם תמציתי הרחוק מעט מ"הסליניות" הנ"ל, ולמרות זאת, הצליח להציג תוצר נחשק לא פחות. פרופורציות חדשות של כתפיים מודגשות בצורות משולשות בשמלות ומעילים בעלי מותן שמוטה, שאבו השראה מגזרות של שנות העשרים והיו שופעי פרוות ואריגים צמריים. ההשראה הייתה יכולה להיות הזוויתיות הארכיטקטוניות משמלות הארכיון של בלנסיאגה (אליו נחשף וואנג לאחרונה בתור המנהל האומנותי החדש של המותג ויציג את הקולקציה הראשונה פרי עיצובו בסוף החודש) או מהבאז סביב הסרט המדובר "גטסבי הגדול" שעתיד לצאת השנה לאקרנים. אולם במקום להעמיס על הדגמים את הפאייטים, החרוזים והרקמות המפורסמות שבשמלות משנות העשרים, בחר וואנג להותיר את הדגמים ערומים. במקומם, נחשפו סיבי האנגורה, האלפקה והקשמיר שהוסיפו להם נוקשות עירונית. כפפות מתאגרפים מפרווה, טקסטורות מחוספסות וזנבות הקוקו הג'ינג'יים של הדוגמניות, יצרו תחושה כאילו הדוגמניות צעדו בתעלות הביבים של המטרופולין הניו יורקי והובילו את הקולקציה למקום הרחוק ביותר מהרהבתנות ומהזוהר של שנות העשרים.

התחיל בסופה ונגמר בשקיעה נוגה-

 

Marc Jacobs fall/winter 2013/14 Fashion Show

 שבוע האופנה החל בדיבורים על סופת השלג "נמו", שפקדה את רחובות ניו יורק והובילה לדחייה הדרמטית של תצוגת האופנה של מרק ג'יקובס. לדברי הסטייליסטית קטי גראנד (שעובדת בצמוד לג'יקובס על תצוגות של המותג שלו, כמו גם אלה של לואי ויטון וגם עם ג'יל דיקונס, אגב, שיציג השבוע בלונדון) הסיבה לכך הייתה עיכוב במשלוחי הבדים. במועד בו פורסם על דחיית התצוגה, פחות מחצי מהקולקציה הייתה מוכנה. תצוגתו של ג'יקובס, הייתה גם זו שחתמה את שבוע האופנה כאשר דוגמניות צעדו במעגל, כשברקע שמש ענקית שקרנה אור אדום-צהובנוגה וחזק אשר באופן אירוני, הצליח להאפיל על הבגדים עצמם ולא אפשר לצופים להתרשם כלל מגווני הדגמים שהוצגו, אלא רק מצלליתם והטקסטורה שלהם. הפשרה הזו שבין המשמעות הפרקטית והמהות התכליתית של תצוגת אופנה (קרי, "להציג בגדים") לבין הצורך להעביר מסר הצהרתי כאמירה, הביעה קונפליקט מעניין שהומחש בתצוגה זו. על מנת למלא את תכליתה האמיתית של התצוגה, צעדו הדוגמניות על המסלול בשנית, הפעם בתאורה סטנדרטית יותר. ג'יקובס, שה"טאון האוס" שלו ב West Village הוצף ונהרס בסופה הקודמת, סנדי, הסביר כי מדובר בשמש שזורחת אחרי הסערה וכי את הרעיון להציג את עיצוביו פעמיים- פעם עם צבעים ופעם בלי, השאיל מהסרט "הקוסם מארץ עוץ", שמתחיל בשחור לבן ועובר לצבעוני כאשר דורתוי עוזבת את קנזס. במקור, ג'יקובס התכוון לסנדי שחלפה, אולם אם לשפוט לפי הראיונות המצולמים שלו, בהם הוא נראה כאילו לא עצם עין לאורך כל שבוע האופנה (ולא כדי להתעדכן בתצוגות של המתחרים), נראה כי ג'יקובסמברך לא פחות גם על שכיחתו של נמו.על אותו משקל, אגב, התנגן השיר "Somewhere over the rainbow", ברקע התצוגה של קו הדיפוזיה של ג'ייקובס,Marc by Marc Jacobs, מספר ימים קודם לכן.

מילה של קארין-

  

Altuzarra Fall/Winter 2013/14 Fashion Show

כל המעוניין להתחפש לקראין רויטפלד יוכל לעשות זאת הקלות עם כל פריט מקולקציית החורף האחרונה של אלטזורה. 

בסיקור תצוגות האופנהבניו יורק לקיץ 2013, הצגתי את הטענה לפיה ג'וזף אלטזורה עיצב את כל הקולקציה שלו בהשראת המלתחה של לא אחרת מאשר קרין רויטפלד (שבשלב זה ניתן לחשוף בסופרלטיבים כיוון שאין צורך להציג בפני אף אחד). אז מסתבר שיש דברים בגו: רויטפלד, שהשיקה את הגיליון השני של המגזין שלה, CR FASHION BOOK,במהלך שבוע האופנה בניו יורק, בחרה לתעד בין דפיו את עבודתו של אלטזורה על הקולקציה, שבדומה לעונה הקודמת, נראתה כאילו עוצבה עבור רויטפלד. שמלות עור נשיות ומפוסלות וצמודות לגוף, חצאיות עיפרון, גזרי טרנצ'ים ופרוות, שנלבשו בדיוק באותה צורה בה רויטפלד לובשת אותם (בין אם מדובר בפרוות של ריק אוונס מהחורף 2006 ובין אם באלה של פראדה ומיו מיו מתצוגות הקיץ האחרונות). התוצאה- פחות "סלינית", אך מהפנטת באותה המידה. אולי בגלל העובדה כי כל מה שרויטפלד נוגעת בו (בין אם במישרין ובין אם בעקיפין) הופך לזהב. זהב שחור.   

מה ששלו-שלה! - קויטפלד מתעדת את אלטזורה מתעד את הבגדים בהשראת המלתחה שלה מאחורי הקלעים של תצוגת האופנה שלו למגזין שלה... יותר מידי כינויי שייכות!

חגיגות! רויטפלד וטסקינז בערב השקת הגיליון השני של CR FASHION BOOK

ואם כבר הזכרנו את ההצלחות של רויטפלד, אז הגיליון השני של המגזין שלה, שייצא לדוכנים ב28 לחודש, יעסוק הפעם בריקוד. את ההשראה למגזין היא קיבלה מהאהבה שלה לבלט (כחלק מהאובססיה שלה לכל דבר הקשור לתרבות הרוסית), מה שהוביל אותה להתחיל לקחת שיעורי ריקוד בעצמה (פעילות שכזכור מהפוסט הקודם, הוסיפה 5 ס"מ להיקף המותן שלה ואילצה אותה למסור את כל חצאיות העיפרון האייקוניות שברשותה לתופרת).

עלילות גליאנו בעיר הגדולה (המשך)-

אם אלטזורה הוא חיית המחמד של רויטפלד, גליאנו, הוא ללא ספק זו של אנה וינטור. היא מטפחת ומרוממת אותו כבר במשך שנים, מאז איתרה אותו כסטודנט קשה יום בסנטרל סנט מרטינס ושכנעה ב1993 את סאו של מברגר (פטרונית אופנה ידועה) וסאיניוהאוס (הבעלים של קון דה נאסט, המו"ל העולמי של ווג), להשקיע בג'ון גליאנוולתמוך בו כלכלית לאחר שפשט את הרגל עם המותג שהקים. בהמשך, כידוע, היא גם זרקה מילה טובה לכיוון של ברנרד ארנו וסידרה לו את התפקיד הנחשק בבית כריסטיאן דיור. מאז הכל היסטוריה. בשנתיים האחרונות, אותה התעשייה שהכתירה את גליאנו ל"כישרון יוצא דופן, עילוי אופנתי, גאון עיצובי", הפנתה לו גב לאחר התנהגותו המביישת תחת השפעת סמים ואלכוהול, ובכללה גם גינויו הגזעניים בפומבי. גליאנו מצידו נעלם מהרדאר מאז, והתמסר לתוכנית הגמילה שתפרו לו על ידי מקורביו, בזמן שאלה הכשירו עבורו את הקרקע עד לחזרתו לעולם האופנה (קודינגטון לדוגמה, לא הפסיקה לספר בכל ראיון אפשרי עד כמה מגיעה לו הזדמנות שניה...). אבל מי שבאמת הצליחה להזיז את העניינים בשנית הייתהלא אחרת מאשר וינטור, שבנונשלאנטיות גמורה הציעה לאוסקר דה לה רנטה לקחת את המעצב תחת חסותו והוכיחה כי "לא צריך שכולם יאהבו אותך, מספיק שיאהב אותך אותו אחד שכולם צריכים".

 

Oscar De La Renta Fall/Winter 2013/14 Fashion Show

דה לה רנטה, שרעייתו, אנט, שנמנתה בין הלקוחות/אספניות הרציניות יותר של עיצוביו של גליאנו לאורך השנים, הסביר כי מדובר במהלך "חברי". אבל חברים, כמו שאומרים, "יש רק באגד", ועדיין לא נולד המעצב שיעיז לסרב לבקשתה של אנה וינטור, מה גם שמדובר בעסקה הכוללת הבטחה לקולקציה מוצלחת, סיקור תקשורתי נרחב וכנראה גם תקנה את ליבם של המבקרים- דבר שישכיח את ההמולה התקשורתית שאפפה סביב הקולקציה הקודמת של דה לה רנטה. מאירועי הפרקים הקודמים: צחצוחי הלשון בין המעצב לבין קטי הורין, עיתונאית הניו יורק טיימס שקטלה את הקולקציה של דה לה רמטה, ימשיכו להדהד הרבה זמן עד שהדגמים אותם קטלה ימכרו בסייל: היא קראה לו "נקניקיה" ולעיצוביו "מיושנים", והוא כינה אותה בחזרה "המבורגר בן 3 ימים" ולעבודתה "לא מקצועית", כל זה במודעת עמוד שלם שקנה במגזין בו היא כותבת. בהמשך ליידי גאגא והחבר של הורין (הבעלים של המותג אן קליין) נרתמו לעזרתו של כל אחד מהצדדים. בשורה התחתונה- הקולקציה הייתה היתוך בלתי קוהרנטי של גזרות המותן הצרה והחצאית הרחבה של גליאנו (שנחבקו בחגורות זנב קרוקודיל שכבר ראינו בדיור) פלוס הכובעים של פיליפ טרייסי מינוס הדגמים המצועצעים ושמלות הנשף שופעות הטול ומעוטרות הקריסטלים של דה לה רנטה. הורין, שכמובן ישבה בשורה הראשונה, אהבה את הקולקציה באופן מפתיע לא פחות.

(מימין- גליאנו בלבוש חסידי בפינאלה של תצוגת האופנה שלו לדיור חורף 2004/2005. משמאל- בניו יורק לפני כמה ימים)

אבל לגליאנו זה לא הספיק, כשחקן חיזוק של מעצב מזדקן, החליט גליאנו למקסם את סיכויו ולהכפיל את האייטמים עליו בתקשורת האופנה, כשיצא מביתו בלבוש חסידי והרגיז שוב את הקהילה היהודית למרות שלא מדובר בפעם הראשונה בה הוא מופיע כך. להטוט תקשורתי נוסף ששלף גליאנו מכובעהבוסלרו הדוסי שלו היה ההצהרה כי הוא מעוניין להשתלב בעולם האקדמי ולהתחיל להרצות בבתי הספר השונים לעיצוב. אבל כמו באופנה, גם בחיים האמיתיים, גליאנו לא ידע גבולות, ובפניה נרגשת, הציע את שירותיו כאב רוחני ודמות חינוכית למופת גם בפני קברניטי בית הספר הגבוה לאופנה אשר בציון, שנקר!. בין אם היה תאב לשקם את שמו ולכפר על מעשי ובין אם להתריס וללעוג לרש, מועצת החכמים של המוסד האקדמי הישראלי בחרה שלא להתחקות אחר מניעיו האמיתיים ודחתה את ההצעה על הסף. כן, מדובר בסיפור אמיתי שהתגלגל אלי באופן ב-ל-ע-ד-י מהמקורבים ל"ידידי שנקר" (שהם התורמים שמחזיקים את בית הספר בכל המובנים).

 הפינה של ג'רמי סקוט- (סימן שהגענו לסוף)- 

 

Jeremy Scott  Fall/Winter 2013/14 Fashion Show

שמח! מאחורי הקלעים אצל ג'רמי סקוט

הקוראים הנאמנים של בלוג זה וודאי כבר הבחינו כי אני נוהג לשמור פינה חמה לתצוגות של ג'רמי סקוט בסוף סיכומישבוע האופנה בניו יורק. ההומור, השנינות, התחכום והעושר הסגנוני והססגוני של סקוט מצליחים לרגש אותי כל פעם מחדש. ואילו הפעם, נבצר ממני להבין וליפול בקסמיה של הקולקציה האחרונה שהציג. יתכן ומדובר במעידה חד פעמית של המעצב ואולי מדובר בשינוי שהתחולל בי, שכן לא צלחתי בהבנת הקריקטורות המוזרות והפרוות הצהובות. בכל אופן, עד כמה שזה הפריע והטריד אותי, בחרתי להמשיך הלאה, כי ממש כמו שטסקינז, פילו, דה לה רנטה הורין,ג'יקובס,גליאנו וגלילאו כבר הבינו מזמן, באופנה כמו באסטרונומיה- "נוע תנוע" הוא סוד העניין. כי רק מי שנושא את מבטו קדימה אל העתיד, מצליח לעשות משהו נכון גם בהווה.
   

And they're off to London…