יום שבת, 25 ביוני 2011

The next Coco Chanel

את קולקציות הגברים לקיץ 2012 שהוצגו בשבוע האופנה במילאנו ניתן לתאר ע"י המילה "תפלות"; לא היה בהן די טעם כדי לעורר דיון על הטוב ולא על הרע. ככה זה לאחרונה, יתכן ומעצבי אופנה איבדו את המפתח לליבו של "הגבר הצלב" ואולי נפשו של "הגבר המתלבש" רוויה בגדים ועיצובים, עד שריגוש, הפך להיות בגדר הבלתי אפשרי. הדגמים שלבשו הדוגמנים במילאנו, לא הציגו שום חדשנות, כרגיל. המצב היה עגום עד כדי כך שלא ניתן היה להבחין בין האופנה שהוצגה על המסלולים לזו שלבשו האנשים ברחוב. לפעמים, צילומי האיטלקים "הסרטוריאליסטים" מופשלי השרוולים ונטולי הגרביים של טוני טון היו מעניינים יותר מקולקציית בגדי השיפון של קואלי או נערי הפרחים הפסיכודלים של פראדה.
(Rick Owens spring summer 2012. השלישי מימין דומה מאוד לז'קט המדובר...)

אבל כשהמשכנו לפאריז, נגלה שביב של תקווה. ריק אוונס, הגיח עם משב מרענן של שכבות בגדים בגווני שחור ואפור. לא, לא התרשמתי מחצאיות המקסי הארוכות וגם לא ממשקפי המסכה המוזרות, גם לא מהעקבים המוקצנים של נעליים שנעלו הנערים הכחושים. היו אלה המקטורנים האווריריים שהבעירו בי את התשוקה המיוחלת, זו שאני מחכה לה כשאני צופה בתצוגות אופנה. אל תתנו למראה האוורירי והקליל ששידרו הז'קטים הללו להטעות אתכם, מאחורי הנונשלנטיות האצילית והגבעולית הזו, עומדת עבודת חייטות ותדמיתנות שלא תבייש אופנה עילית. לפני כחודש, ביקרתי באחת החנויות המחזיקות ג'קטים של אוונס. הז'קט שמדדתי היה בהיר, עשוי משי שאינו מעובד, דק ונעים. כמובן שלא הייתה לו ביטנה והדבר היחיד שעיטר את צידו הפנימי היו התפרים שרכסו בין חלקי הגזרה המורכבת והמחויטת שאפיינה אותו. הוא היה בגוון גיר, והטקסטיל ממנו עשוי כמו גם הסילואטה, דמו לאלה של כמה מהדגמים שהוצגו גם בקולקציה הנוכחית לקיץ 2012. השרוולים היו ארוכים והגיעו עד לפרקי האצבעות וקו המכפלת של המקטורן עצמו כיסה את האגן תוך שהוא מותיר שובל מסולסל באסור הגב וגולש לאזור האחוריים. הצללית המוארכת והצרה שיצר הזכירה את בגדים שנהגו ללבוש נשים בשנות העשרים של המאה הקודמת ואולי אפילו קודם, במאה ה19. היה בו מידה מעטה של נשיות שקיבלה איזון בזכות הגזרה החריגה והמראה הנבדל שלו יכול מתאים אולי לגברים בעידן בו אנו חיים שנוטים להיות פתוחים יותר לשינויי סממני המגדר.
(מימין, ריק אוונס מלביש עמוד בדמותו. משמאל, קוקו שאנל מסבירה איך עושים בגדים בדמותה)

אבל אני, לא הצלחתי להתחבר אליו באותו הרגע (גם לא לתו המחיר שעמד על כמה אלפי שקלים בודדים למרות שנכלל במכירות סוף העונה). היה ברור לי שמדובר במשהו אחר, אבל לא חשבתי שזה ה"אחר" הנכון בשבילי. בהתבוננות על הקולקציה האחרונה, הגעתי למסקנה שזהו המרענן הרשמי של הקיץ הבא. פתאום, יכולתי להבין את התשוקה הבוערת בליבה של אישה המביטה לעבר ג'קט טויד שאנלי. למרות שבובת השעווה של אוונס הניצבת בבוטיק של המעצב בפאלה רויאל הייתה נמסה לנוכח ההשוואה, בקריטריונים של חדשנות, עיצוב וככל הנראה גם מבחינת החותם שהם יותירו באופן רטרוספקטיבי על האופנה, ההקבלה מוצדקת ונכונה. בניגוד לטוויד של שאנל, את הג'קטים מהסוג הזה של אוונס לא תמצאו עדיין בזארה, אבל אין לי ספק שעד הקיץ הבא, קרוב לודאי שאם תתאמצו מספיק, תוכלו לגלות גם אותם מסתתרים באיזו פינה חשוכה.
(Calum Harvey at the RCA graduate show)

ואם כבר בקוקו שאנל ואופנת גברים עסקינן, ננצל את ההזגמנות כדי להתייחס למעצב צעיר, קלום הרוי שלא מזמן רק הציג את קולקציית הגמר שלו כבוגר הרויאל קולג' אוף ארט. מה שמשך אותי בעיצוביו היו הגזרות, הפרופורציות והאלמנטים שהושאלו מהמלתחה הנשית. פנינים, מכנסי צמר רחבים, חולצות עשויות בדי משי חצי שקופים ורפלס שופעים- כולם נלבשו באלגנטיות על ידי הדוגמנים השדופים. צבעוניות של שחור, בז' וורוד, יצרו טון מעודן ורך, כזה המשווה לגברים מעין פגיעות שברירית המזוהה בד"כ עם דימוי האישה הקוקטית של קוקו שאנל. דבר מעניין נוסף שבולט על רקע הקולקציה של אוונס הוא הגוון הנשי שמוסיפים הבגדים של הרוי לדוגמנים הלובשים אותם. בניגוד אליו, אצל אוונס לא נשקף מהגברים לבושים חצאיות מקסי ולו זכר מעורפל של נשיות. המחשבה הראשונה שעלתה בראשי לאחר שצפיתי בדגמיו הייתה: "אלה הבגדים שהייתה לובשת קוקו שאנל אילו הייתה גבר". במחשבה שנייה, יתכן והייתה מסכימה ללבוש אותם גם בלי ניתוח לשינוי מין, אחרי הכל, כל העדויות מצביעות על כך שמדובר באישה עם ביצים...

יום שישי, 17 ביוני 2011

עכשיו אתה חוזר?!

בשבוע שעבר הודיע הדי סלימן, "ממציא הסקיני ג'ינס" ואדריכל הפיכתו של דיור הום למושא תשוקותיו של כל גבר חובב אופנה (לרבות קרל לגרפלד), על נכונותו לחזור לעצב אופנה. זאת, אחרי גלות של כ4 שנים בלוס אנג'לס, במהלכה התרכז בעיקר בצילום נערים שדופים עבור הבלוג שלו והפקות גרנג' עבור מגזיני אופנה שונים. בראיון שהעניק לקראת צאת ספרו החדש המאגד את צילומיו, הצהיר סלימן כי הוא יודע ומבין את שוק האופנה ומוצרי היוקרה וכי יש לו את כל הדרוש כדי להוביל בית אופנה אל עבר הצלחתו. הכל תוך שהוא נתלה בהישגי העבר שלו בדיור. בנוסף, הוא מצהיר כי לעולם לא יעצב עבור רשתות אופנת High Street ושבכוונתו לעשות רק High Fashion. אולם תקופת העדרותו "מהביזנס" היא למעשה 8 עונות, 16 קולקציות ו28 שנות כלב. בדרך, נכנסנו למשבר כלכלי, יצאנו ממשבר כלכלי ורעייתו של הנשיא השחור הראשון בארה"ב, מישל אובמה, תפסה את מקומה של ג'קלין קנדי כאייקון סטייל לאומי- כך אפשר לומר שעולם האופנה אליו חוזר סלימן כעת נמצא על פלנטה אחרת לגמרי. אבל סלימן בשלו, עם אותם ערכים בהם דבק לפני עשור והיו נכונים אולי באותה תקופה. היום, אופנה עילית לא מסוגלת להתקיים בלי בסיס רחב יותר, זול יותר ונגיש יותר להמון, בין אם מדובר בבושם, משקפי שמש או קו עיצובים עבור רשת אופנה מהירה. היום, להבין אופנה עילית משמעו להבין את הכוח של הפרולטריון- כי שם שוכן הממון, תשאלו את קרל לגרפלד או אלבר אלבז ("אנחנו פה כדי להביא יוקרה להמונים") ועוד עשרות מיליונים של נשים בורגניות ברחבי העולם שקונות את הבושם N05 רק כדי להתבשם בקוקו שאנל. היום לא קיים גוף אופנתי מסחרי מצליח יותר מאשר רשתות האופנה הקמעונית, אנו חיים ב"עידן השמאטס המועתקים". נכון לעכשיו, זו עובדה וסביר להניח כי כל מי שמגיע מראש יחד עם אנטגוניזם כלפיו עשוי למצוא את המציאות טופחת על פניו כגיגית.
(Dior Homme by Hedi Slimane- משמאל: חורף 2006, מימין: קיץ 2007)

עולם האופנה, מעבר להיותו עולם שמשתנה מהר יותר מאשר מצב רוחה של פשניסטה הסובלת מהפרעת אישיות גבולית, הוא עולם שכדי שיתחולל בו משהו טוב, הוא חייב לקרות בדיוק בעיתוי ובזמן הנכון. זה קורה כאשר opportunity meets preparation. כמו בקבלה, גם באופנה, יש הסוברים כי לכל מעצב יש רק דבר אחד, בשורה יחידה אותה הוא נושא עימו ומביא לעולם. אולם בניגוד לעולם הרגיל, בו אלמנט אחד יכולים להתקיים לנצח לצד אלמנטים חדשים שנוספים ליקום- באופנה, לכל בשורה יש תאריך תפוגה. קחו למשל את גליאנו, שלימד אותנו כיצד נבראות פנטזיות באמצעות בדים וכיצד חלומות, יצרים ותשוקות מוצאים את דרכם אל המסלולים. הראוותנות, העושר, התיאטרליות, המוחצנות והדמיון העשיר של גליאנו מצאו את מקומם בזמן, סוף שנות התשעים עד אמצע העשור הראשון של האלף השלישי, אך לא הצליחו לשרוד בתנאי המציאות שבאו אח"כ. העיצובים החלו לקרטע, החזון התמוסס, המבקרים החלו לקטול וכמובן שהבעלים לא נשארו מרוצים. התקרית בגינה איבד גליאנו את כס המעצב, עשויה להיות דרכו של היקום להקיא את החזון האופנתי של גליאנו מהעולם שמאס בו מזמן...ואולי סתם הזדמנות של מנהלי דיור להתחדש במעצב רענן יותר התואם את רוח התקופה.
אין ספק כי גם גליאנו יחזור, אבל לא בתור אותו גליאנו, אלא גלגול אחר של זה המקורי, ממש כמו טום פורד. כל כך פיללנו, קיווינו וחיכינו לשובו. ואז הוא חזר, פניו מלאים בוטוקס ובגדיו מחטבים פנימיים, חזקים מספיק כדי להרים את איבריהן המדלדלים של כל מעריצותיו לאחר שהיו נתונות להשפעתו של כוח הכובד במשך כל תקופת ההמתנה הארוכה. אבל טום פורד הוא אינו הגוצ'י שהוא היה פעם; הבגדים, אומנם מזכירים את אלה שעיצב בעבר, אך הם עמוסים בתחרות, סרטים, קטיפות, רפלס וכיווצים, כאילו שללו מהם את הדיוק והעידון שכולנו מחפשים בבגדי עילית אמיתיים. פרט לכך, פורד אינו מצליח להבין את כוחה של המדיה החברתית ואת ערוצי התקשורת שפרחו מאז עזב לביים סרטים. הוא מסתיר חומרים מהתקשורת ומתכחש לכוח השיווקי ופוטנציאל ההפצה של אתרי האינטרנט או הבלוגים, הוא מתיימר לרכז את כל הכוח על פרסום בגדיו בידיו וכאשר הוא משחרר אותם אל אוויר העולם, נולדת סרטון YouTube מגוחך, המתאימה יותר להיות מצגת שקופיות של תלמיד כיתה ה' שהתבקש להרצות בשיעור של"ח. הבגדים בעיצובו מלאים בפאתוס שאינו הולם את רוח התקופה, הם חסרי הדיוק והחדות שאפיינה את אלה שעיצב עבור YSL או Gucci לפני כעשור. הם מיושנים, יומרניים, מוגזמים ומגלמים בתוכם את כל האלמנטים שהם ההפך הגמור מכל מה שנחשב לאיכותי ויוקרתי באלף השלישי. בגזרותיהם כמו גם באופיים, הם מזכירים את עיצוביו של זק פוזן, אבל זק פוזן אחד כבר יש, וגם זה כבר יותר מידיי...(פרט לעובדה כי הוא צעיר, אלמנט נוסף שאנשים היום הרבה יותר מעריכים מפעם, לעומתו פורד- הוא חטייר זקן בן 51...).
(by Olivier Theyskens- משמאל: Theory Resort 2012, מימין: Roshas Fall 2005)

אוליביה טסקינז הוא עוד דוגמה לקמבק מיותר, שמבחינה זו נותן פייט לא רע אפילו לניסיונות ה"קימה לתחייה" של צביקה פיק. טסקינז הוא יקיר המערכת וגם הוא ראה הצלחה מטאורית וקנה (שלא בחסד) את כינויו "מעצב על" עוד לפני היותו בן 28 בתקופה שעיצב עבור רושס. כמו גליאנו, פורד והדי סלימן , גם טסקינז, זכה לתהילה שידעה שיאים ב2004, השנה המרגשת והמסעירה ביותר מאז התחלתי להתעניין באופנה. אבל המשבר הכלכלי סגר את רושס וטסקינז מצא את עצמו בנינה ריצ'י לתקופה קצרה עד שגילה את התור הארוך בלשכת האבטלה. רק לאחרונה, אחרי כשלוש שנים בהן התנזר מעיצוב, הוא חזר, הפעם כמעצב של מותג אופנה ספורטיבית המתמקם מבחינה אופנתית אי שם ב Middle-Lower של הפירמידה המעמדית. מי שעיצב את השמלות הפואטיות והמעודנות ביותר, עוסק היום במחשבות על התאמת הבגד לצרכיה של הלקוחה: סטודנטית נויורקית בת 25, מעריצה את האחיות אולסן ומגדלת פודל (ואפילו את זה הוא עשה בעזרתה האדיבה של מיס וינטור שלא היססה ללחוש מילה טובה באוזן הנכונה עבור הבחור שאת השמלות שלו היא הייתה לובשת לא מעט בעצמה).

לאור המציאות המובאת בשורות שלמעלה, כל אשר נותר לסלימן הוא להבין שלמרות שהוא משוכנע שיש לו מה להציע, לא בטוח שמישהו צריך כעת. בעת בה הביקוש לסמרטוטים עולה על הביקוש ליהלומים, מעצבים מתחלפים כמו פלטות צבעים ומותגי יוקרה מזמן לא נשענים באופן בלעדי על ארט דירקטורים מוכשרים (אלא פונים לשלל גימיקים מצועצעים). הדי סלימן יצטרך למצוא קול חדש, משהו רענן שהוא יביא איתו לסיבוב השני. אחרת, הוא עלול למצוא את עצמו עם כרטיס חזרה ללוס אנג'לס עוד לפני שזארה יספיקו להעתיק את הפריטים הראשונים בעיצובו.

יום ראשון, 5 ביוני 2011

מחשבות על קלואי

בשבועות האחרונים רעשה האדמה ברחוב Fashionologie פינת Fashionista דוט. קום. הסיבה: עזיבתה של חנה מקגיבון את תפקיד המעצבת הראשית במותג קלואי. זאת, לאאחר חרושת שמועות, הכחשות והודעות מעורפלות ששחררו מנהלי המותג. שמה של מקגיבון, שכיהנה בתפקיד רק שלוש שנים, לא הספיק להפוך לשגור בשיח האופנתי לאורך תקופה זו, אולם העיצובים שלה כן. סביר להניח שעצם עזיבתה את המותג הביאו את הסיקור התקשורתי הנרחב ביותר לו זכתה במהלך הקריירה.
(נחש, קאמל, שחור, לבן- הקולקציה האחרונה של הנה מקגיבון עבור קלואי, חורף 2011/12)

מותג מצליח, נמדד פעמים רבות לא על פי רווחיותו או שווי ערך המניה שלו, גם לא לפי כמות הפריטים שנקנו בו וניתן לאתר על אנשים ברחוב. את פרטי הלבוש נוצרו על שולחנו של מעצב מצליח, ניתן למצוא בכל מקום- על קולביהם של מעצבים אחרים, על מדפי הרשתות הקמעוניות ואפילו על מכונות התפירה של תופרות פרטיות. לאחר שיטוט קצר בסניפי הזארה או H&M הקרובים לביתכם, קשה יהיה שלא להיתקל בפריטים שיזכירו באופן מובהק את אלה אשר לבשו הדוגמניות שצעדו על המסלולים בית האופנה הצרפתי קלואי. הרעיון להקמתו של המותג קלואי, ממש כמו זארה, התעורר כאשר גבר הצורך והביקוש לאלטרנטיבה נוחה יותר מבחינה כלכלית במקום אופנת ההוט קוטור ששגשגה בתקופה בה הציג לראשונה את דגמיו. למרות החזון הסוציאלי הזה, קלואי היו בין המותגים הראשונים שתבעו את זארה בגין גנבת זכויות היוצרים על דגמים מהקולקציות שלהם.

הפופולאריות של קלואי, לעולם לא הייתה מובנת לי עד הסוף. האופנה שמציעים בקלואי נמנעת מלעשות סיכונים מיותרים או קולקציות נועזות, "Cutting Edge Fashion" מעולם לא הייתה שם. הרכות, הנשיות ו...הבנאליות של "היופי המושלם" עמדו תמיד בבסיסו האסתטי. קוקו שאנל סברה כי אם מעתיקים ממך, סימן שאתה עושה משהו טוב. אולם עצם ההעתקה מאדם אחר, אינה מעידה על דבר מעבר לעובדה כי עיצוביו קורצים לפלח גדול יותר באוכלוסיה או כי הוא מצליח לעורר את קינאתם של הקולגות. לעיצוב טוב, פעמים רבות אין כל קשר לפופולאריות ולרוב אנו לומדים להעריך אותו זמן רב אחרי שהאומן העומד מאחוריו כבר אינו בחיים.
(הקמפיינים. משמאל למעלה: חורף 1989, צילם מקס ודוקול דגמנה ונסה דאב; חורף 1994, צילם ועיצב קרל לגרפלד, דגמנה לינדה אונג'ליסטה; חורף 1995, צילם ועיצב קרל לגרפלד, דגמנה לינדה אונג'ליסטה. משמאל למטה: קייץ 2001, הקולקציה האחרונה שעיצבה סטלה מקרטני, צילם טרין סימון, דגמנה ונסה וויט; חורף 2004, עיצבה פובי פילו, צילמו אינז וויהוד; חורף 2006, הקולקצייה האחרונה של פילו, צילמו אינז וויהוד; קיץ 2010, צילם מריו טסינו, דגמנה ריקל צימרמן.)

בניגוד לבתי אופנה מובילים אחרים, מייסדי המותג קלואי, לא זכו לתהילת עולם. שמם אינו מתנוסס על ספרי אופנה מרהיבים ואינו שגור בפיו של קהל חובבי האופנה. לאדם הממוצע, שמה של גבי אגין, שהקימה את המותג ב1952, ישמע כמו זה של כל פלוני אלמוני אחר. אני לא אדע לזהות פריט מקורי של המותג מתקופת הקמתו גם אם חיי יהיו תלויים בכך. יתכן, ועצם הבחירה בשם שאינו קשור לשמו של האדם העומד מאחורי המותג היא זו שהולידה את המציאות הזו. לעומת זאת, כמה מבין אותם מעצבים שזכו למלא את כיסאות המנהלים האומנותיים והמעצבים הראשים בקלואי, התפרסמו והפכו לימים למעצבים מובילים. האם ניתן לזקוף זאת לזכותם של משרדי יחסי הציבור? הפרסום? או מגזיני האופנה שקבעו כך או אחרת? ואולי לזכות הקריירה העצמאית שבנה כמה מעצב לאחר שעזב את קלואי?

קרל לגרפלד, סטלה מקרטני ופובי פילו החלו את דרכם אל ההצלחה בקלואי, אך זכו לתהילה של ממש רק בתחנה הבאה בדרכם. פאולו מלים, שהחליף את פילו עדיין מחכה לרכבת שתיקח אותו אל אותה התחנה בה ימצא את תהילתו... כמוהו- גם חנה מקגיבון. המותג שעליו ניצחה מקגיבון הפך בשנים האחרונות לאחד מהנחשקים ביותר בקרב בנות העשרים והשלושים. זאת, למרות- ואולי בזכות הנינוחות והפשטות שבעיצובים שהוא מציע. קליר וייט קלר, הרכש החדש שנקטף ממותג "ישנוני" אחר, פרינגל אוף סקוטלנד, אלמונית גם היא נכון לעכשיו וסביר להניח שאם תתמיד בקו שהנחה אותה ואת קודמתה בקלואי עד כה, גם היא תוחלף עד העונה הבאה במעצב אלמוני נוסף.