נרקיסיזם פורדיאני

טום פורד תכנן במשך 6 שנים את הרגע בו יציג את קולקציית הנשים שלו מול עיניהם הרעבות של חובבי האופנה בעולם. ביום ראשון האחרון, זה קרה, פורד חשף את את חליפות הטוקסידו הנשיות והשמלות הארוכות האציליות שלו בפעם הראשונה מאז עזב את גוצ'י והותיר את עולם האופנה כשדמעות זולגות מעניהם (זה באמת נכון, כולם בכו שם!). תחילה הוא השיק קו משקפיים שלו, כדי לאפשר למזומנים להתחיל לזרום, אח"כ המשיך עם מותג גברים, כי ביננו, אף אחד לא באמת מצפה לשום דבר מיוחד באופנת גברים. אחרי שהגשים את החלום הקולנועי שלו, באופן מוצלח יש לציין, התפנה לכיבוש הבא: עולם האופנה הנשי. הפעם, סולו, כסוכן של עצמו. אבל כשאתה עושה לגוצ'י את המהפך הרווחי ביותר שלהם, כזה שמנציח אותם על מפת האופנה למשך שנים, מחליף את איב סאן לורן בעודו בחיים, מגדיר סגנון לבוש שלם וזוכה לביקורות שאחריהן הפרישה לפנסיה נראית מתוקה יותר מתמיד, כדאי שיהיה לך הרבה מה לומר לפני שאתה עושה משהו תחת שמך.

(למעלה: ג'וליה רויטפלד, פרידה. למטה: דפני גינס וטום פורד)

לתצוגה, שנערכה בחנות הגברים של פורד בשדרות מדיסון הוזמנו רק 100 עורכי אופנה. את שאר הנשים שפורד חפץ ביקרן, הוא הלביש והצעיד על המסלול. גימיק? לא כשטום פורד עושה את זה...ומי לא היה שם: בגזרת הדוגמניות, דריה ורבוי, קרין אלסון, שאנל אימן, פניה ביהה וסטלה טננט, בגזרת השחקניות: ג'וליאן מור, מריסה ברנסון, עמנואל זינגר (הגברת של רומן פולנסקי) ולורן היוטון, ובגזרת "גורו האופנה": פרידה קלפה, ג'וליה רויטפלד, ועוד ועוד. הצלמים, נשארו הפעם בחוץ. טרי ריצרדסון, האחראי לכמה מהקמפיינים של פורד, היה היחיד שהשתטח על המסלול בהתלהבות כדי לצלם את החנדלך שעשתה לו דפני גינס או נטליה ודינובה. על מריו טסינו לא שמעתי בהקשר הזה של התצוגה. מעניין.

(הקאסט! מומלץ ללחוץ להגדלה)

מופע האגו הכוחני הזה של פורד, עם השליטה האובססיבית על כל פרט, מרמזים על מעמדו ב"תעשייה" מצד אחד, אבל גם מספקים חלון הצצה לנפשו. ההקפדה על כל פרט, החל מסלקציית הדוגמניות, בחירת המוזמנים, קביעת התמונות שיפורסמו בתקשורת, שהרי הוא יהיה הספק היחידי שלהן, קביעת התאריך הן יראו אור ויפורסמו בתקשורת, או תמחור הבגדים במחירים אסטרונומיים פשוט כדי שיהיו יקרים (בתקווה שמחירם יהווה אינדיקציה לאיכות, יוקרה ואקסקלוסיביות). נראה שפורד משוכנע כי החוקים החלים על שאר בני התמותה, אינם מחייבים אותו וכללי המשחק לפיהם סובב העולם עבור מעצבים גדולים לפניו וכאלה שיבואו אחריו, אינם רלוונטיים בהקשר שלו. בודדים האנשים שהיו יכולים to get away with such behavior, הנרקיסיזם שלהם, בדרך כלל נבלם על ידי תנאי המציאות. אבל במקרה של פורד, כל מה שיאכיל אותנו, אנחנו נבלע, נגהק ונומר "תודה!". נשתדל גם שלא לפלוט.

(תמונות אווירה...)

אני מעריץ את טום פורד, אין דבר שהייתי רוצה יותר מאשר לראות את הקולקציה שלו. אין ספק שאצא מגדרי כשאראה אותה ואני בטוח שהייתי נותן לו לסובב גם אותי, כפי שאפשרו לו אנשי עולם האופנה והתקשורת בניו יורק. אבל זה בדיוק מה שמקומם אותי. איך יתכן שאנשים מסכימים להיות קורבן של בעלי הפרעות האישיות?!