בגדים לצום בהם.

קולקציית החורף שהציגו Jack McCollough and Lazaro Hernandez, ל Proenza Schouler, הייתה אחת הקולקציות הבולטות בשבוע האופנה בניו יורק. לא חשבתי תחילה שיש על מה לכתוב, אבל הסרטון של התצוגה הוכיח שטעיתי. המוזיקה שליוותה את הבגדים, הבעות הפנים הקפואות של הדוגמניות והתנועה של הבד הפכו את התצוגה למופע מרתק. האווירה : פוריטניות האנורקטית, נטולת כל עיטור מיותר או כפל בד בעובי עודף.

(הצפיה חובה!)

גזרות המעילים והשמלות הרחבות התעקשו להישאר רחוק מהגוף בעודן מבטלות כל סממן נשי של פריון או בגרות ובשלות מינית כמו ירכיים, חזה או אגן. בדי הטוויד, שהונצחו באמצעות ה"ג'קטים של שאנל" ומתאפיינים בבדרך כלל בהיותם ככבדים, בשרניים, גולמיים ופרומי שוליים, הופיעו בווריאציה אולטרה מודרנית: הם היו דקיקים, כחושים, וספק אם יתרמו לשמירה על חום הגוף של המתהדרת בהם. השוליים: חדים ומדויקים. גדילי הבד שנשרכים משולי הטוויד הקלאסית הוכחדו באובססיביות, כדי לא לפגום בהרמוניה הסטרילית. את התחרות שעיצבו שני המעצבים בצבעי אסיד וניאון, הם גם טבלו באותה החומצה שעיכלה את הסיבים הדקים המקשרים בין קווי המתאר הגסים יותר.

("הקיץ הבא תלבשי שדוף", פרוהנזה שולר, קיץ 2011)

וכשמעוף הדבורה של רימסקי החל להתנגן ברקע, התמלא המסלול בנחיל שמלות בשחור וצהוב. בדי השיפון שהסתרכו והתנופפו לאחור בקלילות חסרת מסה היו לכנפיים. תנועת הבד הדק ומשחקי השקיפות המתעתעים, נראו כרוחות רפאים שדבקו בנשים המהלכות מתוך אמביוולנטיות ביו חיים למוות. נעלי העקב עוטרו בשלפוחיות בצבע סלמון על מרבד אפור קשקשי, בדומה לנזקי תת תזונה והלחץ על עור שברירי, יבש ועייף. השרשראות הכבדות הונחו על כתפי הדוגמניות כמו עול, סמל לייסורים והתענית שבמשטר הרעב שקופות נשים רבות על גופן. החריצים שבין רצועות דמויות פפיון שבגב השמלה הבליטו חוליות דלות סידן כמו בעמוד שדרה המשונן.

(ממכר לא פחות מהפרעות אכירלה)

פלטת צבעים פסטליים דהויים רוויה בגוונים אנמיים חיוורים נעטפו במעט צבעי בלוז, כחולים עמוק או רוּז' כבוי. רכיסת כרסים לחולצה בצבע אפרסק או מעיל בצבע קורל דהוי נראו כסיקות כירורגיות או תפרים גסים שמנסים לגשר על חתכים עמוקים מנשוא. והמוזיקה הקלסית, מלאכותית ומונוטונית, התנגנה ברקע אך קיבלה שביב חיים הודות לליווי קול אנושי מתגוון לעומת המתים שהילכו על המסלול. על פניו, האווירה הייתה דרמטית ורבת עוצמה, אולם הדוגמניות וכמוהן גם הצופה, סרבו להתרומם. ההשטחה הרגשית הייתה הרגש החזק ביותר שבער לאורך כל הקולקציה המעולה הזו של השניים שהוכיחו שצורת ההגשה חשובה לא פחות מהמנה עצמה.