יופי טופי

דריה וורבוי בוודאי תקבל מקום של כבוד בפנתיאון הנשים היפות בתבל. הדוגמנית ילידת קרקוב, מהמוצא אוקראיני (שגדחה אומנם בקנדה) כובשת את המסלולים כבר כמעט 10 שנים. התקופה בה פרצה, הייתה תקופה דיי מוצלחת שהצמיחה מספר דוגמניות מובילות בניהן קארן אלסון הבריטית ואליס קומבז הבלגית ומאוחר יותר את גמה וורד ולילי קול. אולם השתיים האחרונות לא זכו באיכויות שבהן התברכה וורבוי, או במה שאנשי ה"שואוביז" אוהבים לכנות "Factor X " (ואין מדובר כאן בגורם סיכון לסינדרום המטבולי, "סינדרום X", או בפקטור המשמעותי במסלול הקרישה החלבונית). וורבוי ניחנה באישיות מקסימה, מזג נעים שמתווספים ליופי הקורן והעצמתי שלה. היא תמיד נראתה לי כשריד לדוגמניות העבר, "האמזונות": בעלת יופי טהור, נקי, גולמי שכזה, דהכל על טהרת "המראה בריא". היא מעולם לא נראתה רזה מידיי או עייפה מידיי, תמיד נשמעת אינטליגנטית, מלאת ביטחון ושלמות עצמית, אבל לא מהסוג המרתיע. בעידן שבו דוגמנית כבר לא יכולה להרשות לעצמה התקפי טמפר-טנטרום מאחורי הקלעים (AKA נעמי קמפבל) ,דריה היא כנראה כליל השלמות החיצונית ויש סיכוי טוב שגם הפנימית.

(טרי ריצרדסון לווג פריז, סטיילינג: עמנואל אלט)

אבל לא ההפקות האחרונות של דריה בווג פאריז ולא הפרסומת שלה לH&M גרמו לי סוף סוף לפתוח את הלפטופ ולהתחיל להקליד את "שיר ההלל לדוגמנות". היה זה "סרטון המניפסטו" של YSL, שהצליח לספק תירוץ מספיק טוב לחלוק את הרהורי לגבי יופיה מעל פלטפורמה זו. המפניפטו הוא רק תוספת למודעות הפרסומת המעולות של החברה, בכיכובם של ורבוי והבגדים שעיצב סטפנו פילטי בהשראת הסבנטיז והארכיונים של סאן לורן מאותה התקופה. גרם המדרגות האירופאי בסגנון רוקוקו נאוקלאסי מהווה תפאורה מושלמת לדוגמנית המהפנטת שיורדת בסלואומואושן בעודנו, הצופים, אחוזים בציפיה והתנשפות. כשכל תנועה או קמט מעודן בפניה מגבירים את הסקרנות והשקיקה לקלואוסאפ הנכסף.

(ורבוי "חוזרת לשורשים" בתצוגת הקייץ 2004, רוברטו קואלי, עמנואל אונגרו, וכמו פרח באגרטל יפיפה שוב אצל קואלי)

אולם כל היופי המרתק הזה, המסתוריות והשלווה התהומית שהיא משדרת יתפוגגו יום אחד כאילו לא היו. אז, במידה ותסרב לוותר על יופיה שהיה אחד ממקורות הכוח (והפרנסה שלה) ותצא למירוץ אחר הנעורים הנצחיים, יתפוגג כל הקסם הנונשלאנטי של וורבוי (בדומה מדונה, שאיבדה כל טיפת כבוד יחד עם שכבת תת העור המקורית בפניה לאחר שהוחלפה בבוטוקס או חומצה היאלורונית. על פניה של האם (גם M), שחצתה את גיל החמישים, לא נותרו מספיק תאים בגודל טבעי כדי לבצע מתיחה נוספת...). ונכון שכיום כבר לא מזדקנים כמו בעבר, והאימהות שלנו לא נראות כמו ההאימהות שלהן כשהיו בגילן, הכל המובן הודות לשינוי באיכות החיים, התזונה, התברואה, המצב הכלכלי- אבל גם את המעט הזה מהתהליך הטבעי מכתיב לנו הטבע, אנחנו מסרבים לקבל.

כעט, נבצע גלישה אסוציאטיבית (קלה) ונעבור ליפיפייה אחרת, הפעם מקומית: ירדנה ארזי. ארזי הייתה דוגמה נוספת לשלמות שבתווי פנים. התמונות שלה מימי להקת הנחל ושוקולד מנטה מסטיק מפיצות כל כך הרבה יופי מסנוור עד שקשה להישיר אליהן מבט. לכן עולה השאלה: "איך יתכן שיופי כל כך מושלם יכול להעלם מהיעלם יום אחד כאילו לא היה"? ואם כך, היכן הצדק בעולם זה בו אנו חיים? מדוע התברך אדם בכל הטוב שבתבל רק כדי שילקח ממנו באחד הימים? ואיך ניתן לגדל ילדים לעולם שבו "יום אחד כל זה כבל לא יהיה שלך" וכולנו נבול כמו צמח שהיה צמא לטיפת מים נקיים במשך רוב ימות חיו. אם המחשבה על ניתוחים פלסטיים עברה בראשכם, אז בהצלחה! אני, טרם זכיתי לראות מתיחת פנים אחת מוצלחת או הזרקה שגרמה למראה טבעי ומי שמתעקש לשים את עצמו מתחת לסכין המנתחים, צריך לדעת שהוא מפקיד את הנכס היקר לו בידי נגרים! (מתוך היכרות אישית-מקצועית).

כך, פוסט שהתחיל באופטימיות של "יופי טופי דביק" נגמר בתוגה נוגה. כמו בחיים. ולמה זה צריך להיות הפוסט לקראת השנה החדשה? עדיין לא מצאתי את התשובה.
שנה טובה!