יום שלישי, 31 באוגוסט 2010

חוזרים ללימודים

ה1 בספטמבר הוא אחד התאריכים האלה שנחרטים בתודעתינו ומלווים אותנו כל החיים, אפילו כאשר אין להם כל רלוונטיות לשיגרת חיינו. למרות היותי בין אלה שמתנגדים בתוקף לציון אירועים קלינדריים ולהסחפות בצרמוניות וטקסים מטופשים, אינני מצליח להשאר אדיש כלפי התאריך שסימן במשך 12 השנים הראשונות של כולנו במוסד אקדמאי- את סוף החופש ותחילת הלימודים. אצלי, הוא תמיד היה מלווה במועקה, מעיין צער על החופש שנגמר וחששות לקראת השנה שבפתח. אני זוכר שתמיד היה חסר לי עוד יום, או שבוע למרות שבפועל דיי מיציתי את כל האטרקציות שעמדו אז ברשותי.

(קלולס, עכשיו גם על המסלולים! משמאל: הסרט. מימין: Miu Miu, Moschino Cheap & Chic)


הסרט "קלולס", שחגג ביולי האחרון 15 שנה מאז יצא לראשונה לאקרנים בארה"ב, היה אחד הסרטים ששיקפו את מקום המרכזי שתופס נושא ה"לבוש" בבית הספר. הוא נתן את יריית הפתיחה לסדרות מאותו הזאנר שבאו שנים אחריו (ע"ע "גוסיפ גירל"). היה זה אחד הסרטים עם המודעות האופנתית הגבוהה ביותר ועיצוב התלבושות המוצלח ביותר באותה התקופה שלא היסס להעמיד במרכזו גם את הנושא שקרוב יותר מכל לליבה של כל מתבגרת: "אופנה". מבט רטרוספקטיבי באאוטפיטים שלבשו שר הורוויץ, דיאן דבנפורט ואמבר (שתזכר אצלי לנצח בזכות המשפט:"Chimps, I am working with chimps"), נראה כיום כדבר הכי מגוכח שאפשר לעשות בעזרת כמה פיסות בדים ומכונת תפירה. דבר שהיה רחוק מלהיות נכון בשעה שהסרט שודר, מה שמזכיר לכולנו כמה היינו תמימים... למרות שמבט לאחור, לעבר כל עשור אחר, עשוי לגרום בדיוק לאותה התחושה, אלא אם כן היא עושה קאמבק (כמו 'S60/Mad Man).

(משמאל: הפוסטר. מימין: השמלה שעיצב פרנסיסקו קוסטה לקלוין קליין. למטה: נעליים שעיצב רוברט קלג'רי בהשראת הסרט)


הסרט, שהוכתר בפי רבים כ"סרט קאלט", זיכה כמה עיצובים ממנו לאינטרפרטציה מחודשת בידי אותם הצופים הנאמנים שנהנו ממנו אז, ממש כמונו: חליפת המשבצות בגוון צהוב חלמון שלבשה שר בזמן שפטפטה בסלולרי שלה אולי עם ג'וש (או שלא), זכתה לקמבק בקולקציית הקדם קייץ של מיו מיו. המראה כל כך מדוייק, שאפילו הגרביים הגבוהות והלבנות שהופיעו בסרט המקורי, ליוו את הוורסיה העדכנית בתמונות הלוקבוק. חליפת הטרטאן בשחור ולבן, שלבשה דיאן באותו הפריים בדיוק, זכתה גם היא למחווה בחסות מוסקינו צי'פ אנד שיק. שמלת המיני האדומה והצמודה שלבשה סילברסטון לצילומי הפוסטר של הסרט, קמה גם היא לתחיה מחודשת על ידי אותו בית האופנה שיצר את הדגם המקורי, קלוין קליין, אולם במחיר גבוה בהרבה (981$). רוברט קלג'רי עיצב העונה פלטפורמות בהשראת החבורה האופנתית מהסרט ועדיין לא אמרתי אפילו מילה על ג'ק מקלאוג ולורנזו הרננדז, ל-proenza schouler כמובן, שעשו ממראה ה"הייסקול ביוטי" קריירה.

(עושה בושות...אלכסנדר וואנג, חורף 2010)


"קלולס היה הסרט ששינה את חיי", הצהיר אלכסנדר וונג ערב תצוגת קולקציית החורף שלו. ספק אם הורוויץ הייתה לובשת ולו פריט אחד מהמבחר שעיצב, אולם הכנות שבהצהרה המביכה כמו גם הכוונות הטובות, היו מספיקים כדי שתמחול לו על שקישר אותה יחד עם המפגע הנוראי שיצר. למעשה, ממש כמו הפוסט הזה, שהתחיל בתאריך שמזמן כבר אינו רלוונטי המקבל התייחסות רק בזכות סנטמנטים נוסטלגים שנותרו לי אליו- כך גם אותם מעצבים או אומנים שגדלו על "קלולס", מנסים לחזור לאותו הרגע בו הכל היה נראה פשוט יותר, העתיד היה פתוח והלב מלא בתקווה. הניסיון להגשים ולנצל את כל אותם הרעיונות וההשראה שהפיח בהם הסרט שהפך לסדרה, בעודם מתעלמים ממציאות שבה חצאיות פליסה וגרבי צמר או "מליבו ברבי" בשמלת מיני ורוד פסטלי מפלסטיק- הם פאסה-קומפוסה. מצד שני, השראה ונוסטלגיה הם שתי תחושות או חוויות פנימיות שבלעדייהן כנראה שהיה לנו מאוד קשה להתקיים. שנה טובה ושיהיה בהצלחה!

(שופינג סוער ברחובות, So 90'S! היום, הכל באניטרנט. משמאל לימין: קלולס, מוסקינו ציפ אנד שיק חורף 2010, הקמפיין האחרון של דיאנה פון פירסטנברג)

3 תגובות:

Ahuvi אמר/ה...

קלולס הוא בהחלט ציון דרך בחיים שלי כשהייתי בכיתה ט' שהוא יצא ובאותה שנה מה שלבתי היה חצאיות פליסה עם גרביים גבוהות וד"ר מרטינס וג'אקט ג'ינס. אני גם באה ממקום כזה שלבוש לב"ס היה משהו שהשקיעו בו (למדתי בגינסיה הרצליה הגדולה). עד היום אני רואה את קלולס פעם בשנה אבל אני חושבת שההבדל בין אז להיום זה שאנחנו היינו יותר פשוטות אני רואה היום את הבנות שהן כל כך מודעות לעצמן הן עושות גוונים ועוד ועוד חבל שכבר בנות לא נותנות לעצמן להיות יותר קלולס זה יותר מגניב לדעתי :-)

sefi אמר/ה...

האמת היא שמזל שאין בית ספר יותר כי גם ככה לא היו מתלבשים אצלנו ככה, ומזל שלא חייבים יותר לעשות מה שאומרים לנו.
אהבתי את אווירת הפוסט ואת זה שברחובות היום היה ריק בצורה נעימה.

the eye אמר/ה...

אהובי,
מסכים איתך לגמרי. המראה הנונשלאנטי והלא מתאמץ זה הכי עדכני. תמיד חשבתי שזה יהיה מאוד מלחיץ ללמוד בגימנסיה הרצליה (מבחינה חברתית כמובן). כל אחת בטוחה שהיא שר הורוביץ...

ספי,
מה שאהבתי בתקופה ההיא, חוץ מאת התמימות, זה את החיים נטולי הדאדות. למרות שגם לילדים יש דאגות, זה עדיין שונה...
אבל אני מאוד שמח שאהבת את האווירה בפוסט (הייתי בטוח שאת כבר לא קוראת אותם) ואני מאחל לך רחובות נקיים מאנשים לנצח...