גם החורף נלבש פרווה. למה? כי אנה אמרה!

"Is there a way to wear fur in this winter?", שאל כתב צרפתי את אנה וינטור בדקה ה4:52 של הסרט הדוקומנטרי "גיליון ספטמבר", שהציג כידוע את דמותה המיתולוגית של העורכת שנחשבת למשפיעה ביותר בעולם האופנה (לא לפי הדרוג האחרון של פורבס...), בעת שהיא עמלה על גיבוש גיליון ספטמבר 2007. ""There is always a way to wear fur!, ענתה לו וינטור כשחיוך שובב מרוח על פניה ועיניה מנצנצות כיהלומים. את גיליון ספטמבר האחרון, רכשתי כבר בשבוע שעבר, אולם 916 העמודים שבו, מהם 652 עמודי פרסומות ורק 258 עמודי תוכן שנדחסו ל2 ק"ג נייר, לא עוררו בי את החשק לאסוף אותו לחיקי ולעבור עליו מיד כשהגעתי הביתה. נאלצתי לחלק את החוויה ל"תשלומים", ובו בזמן התגבשה בי ההרגשה שווג היו צריכים אולי לשלם לי.

(8 הדקות בסרט גיליון ספטמבר. אהבתי גם איך שוינטור מתעללת בסטפנו פילאטי [דקה 6:06])

ולמרות שהעלעול בגיליון דורש ריכוז רב, שכן על מנת לדלות את התוכן המערכתי משלל התמונות והסלוגנים השיווקיים מצריכים מיומנות עילאית, לא יכולתי שלא לעצור בעמוד 632, המציג את הדוגמנית אריזונה מיוז במעיל העשוי טלאים משושים של פרווה טבעית ששולבה באופן גרפי עם רצועות פרווה שנצבעו באדום או כחול נייבי, (של "סלין"), לצד הכותרת "New Sensations". כותרת המשנה מבטיחה ללמד כל קוראת קלולסית כיצד לנער את ה"פלצנות" מהפרווה וללבוש אותה באופן מודרני. הטקסט שנפרס על פני שני עמודים מתובל בהצעות ההגשה של מעצבים נוספים, בהם קוסטלו קסגליוני ל"מרני" ונרסיקו רודריגז. במרחק פרסומת של מותג תכשיטים זול אחר כך (עמוד 636), מופיעה הכתבה על תחייתו המחודשת של מותג הפרוות האגדי, Revillon, (Révillon Frères), שהוקם ב1723 כבית אופנה שהציע פרוות עילית ומוצרי יוקרה לעשירי צרפת והעולם. הטקסט העוקב מתאר כיצד מצליח אנדרו היטר, שמונה למנהל האומנותי של המותג באוקטובר 2011, (אין ספק שרק לאחר בירכתה של וינטור), מצליח באמצעות עיצוביו להוציא את האליטיסטיות המרושלת מהפרווה. קשה להתעלם מהאסטרטגיה המובהקת של וינטור והמאמצים להפוך את הפרווה ל"צעירה, נחשקת וקולית" גם במילניום השלישי. למורת רוחם של כל המתנגדים לתופעה, כנראה שלבסוף, היא גם תצליח. אחרי הכל- הבחירות של אובמה לנשיאות, הוכיחו שאין מנהלת קמפיין או לוביסטית מוצלחת יותר ממנה.

("בית קברות לחיות - גן עדן לפאשניסטות" – מגוון מעילי פרווה ממזרח אירופה.)

לא רחוק משם, במרווח של שמינית גזע עץ של יער גשם אפריקאי כלשהו, בעמוד 694, מופיעה הכתבה בעלת הכותרת הבומבסטית "Style Ethics" ותמונה של הדוגמנית הסינית לי מן (שמופיעה גם בהפקה נוספת בהמשך ובאייטם על דוגמניות סיניות- מה שמסתמן כטרנד), לבושה במעיל שירלינג לבן של המעצב דרק לם (שירלינג הוא פרווה של טלה רך שנשחט סמוך מאוד ללידתו). המעיל שולב עם פונצ'ו קשמיר של Rag&Bone וחצאית אתנית של סלבטורה פרגמו. הטקסט הקצר המתאר כיצד נרתם לם למען החיות והשתמש בפרווה שהיא תוצר לוואי של תעשיית המזון הטורקית - כלומר- השאריות שנותרות לאחר שחיטת הטלה בטקס דתי-מוסלמי כזה או אחר. יתכן שוינטור מנסה להעביר את העיקרון שאם אהרוני מכין טלה צעיר ביין וכולנו מוכנים ללקק את העצמות שנותרות, מדוע שלא לעשות מעיל מהשאריות האחרות?! (אני בטוח שאהרוני, שליווה השבוע את דביר בר, עורך מגזין הגייז FOD, לכל אירוע אפשרי, לא היה מתנגד ללבוש אחד כזה...).

(לפני-אחרי- מימין- שועל שנתפס במלכודת ציידים, משמאל- אנה וינטור, נסיכת הקרח, מתעטפת בפרווה.)

וינטור שלא הסתפקה בהקרנה הפרטית של הסרט הדן בקורותיה ואישיותה, נהגה ללכת ולצפות בו גם עם ההמון- רק על מנת לחוש את האווירה והתגובות שדמותה מעוררת בזמן אמת. קשה להעריך כמה פעמים יצאה וינטור בתחפושת הסוואה (שכללה ג'ינס, טי-שירט ומשקפי שמש- כפי שנתפסה תחת עדשות הפפרצ'י) לבתי הקולנוע העממיים והתפלשה עם פשוטי העם חסרי הטעם האופנתי באולמות נודפי שמן קוקוס, עטיפות ממתקים זולים ופופקורן שרוף. יתכן וצפייה חוזרת בסרט לאחרונה, הייתה זו שהציתה במוחה את הרעיון להמשיך ולקדם את הפרווה בגיליון גם השנה (הכותרת מדברת בעד עצמה). גם הפקות האופנה במגזין שופעות מעילים וצווארוני פרווה. מדי שנה, מוקדשים עמודים לא מעטים עבור חברות כדוגמת SAGA FURS"" או "NAFA" המספקות פרוות עבור מעצבי אופנה בכל העולם. קידום הפרוות הפך לאחת האג'נדות העיקריות שוינטור בחרה לקדם, ממש כמו טניס או אידיאל גוף "בריא".

"She had it coming!")- אנה וינטור שניות לאחר שטעמה מפאי הטופו שהושלך לעברה. אאוץ'.)

העובדה כי אנה וינטור נמנית בין אנשי האופנה שנותנים את הפייט לPETA והפכו את המאבק ל"לגליזציה חברתית" של הפרווה לסוג של משימה צלבנית מיסיונרית, אינה חדשה. גם הסיפורים על פאי הטופו שהושלך לעברה לאחר אחת התצוגות בפאריז על ידי פעילי העמותה או השועל המת שהונח בצלחתה בזדון בעת שסעדה במלון 4 העונות עם אוסקר דלה רנטה (רק כדי שהיא תפנה את מבטה הצידה מכיוון הצלחת באלגנטיות), כנראה שאינם חדשים לאף אחד מקוראי בלוג זה. כשהארי ברנט (חצי מצמד האחים Harry and Peter Brant II, ילדיהם של דוגמנית העל סטפני סימור והמיליונר והמוציא לאור של מגזין "אינטרביו", פיטר בראנט- שהפכו לit boys של השעה) אמר בראיון שהעניקו השניים לניו יורק טיימס- "You're nobody until PETA either loves you or hates you," , לא יכולתי שלא לחשוב על אנה.

(הדוגמניות בקמפיין חורף 2012/13 של Zadig & Voltaire כבר מוכנות לעוגות הפאי שיזרקו עליהן פעילי זכויות בעלי החיים- מימין: המעיל המדובר- פרוות ארנב- 5240 ₪. משמאל: ווסט שטרם הגיע לחנות- פרוות דביבון- 4900 ₪.)

או על נטלי קורצ'מן, 40, ביתה של הלגה גוטסדינר-קוק, בעלת הבוטיק הנחשק "הלגה דיזיין" בכיכר המדינה, שהחליטה לייבא בעצמה את המותג הצרפתי הפופולארי, ""Zadig & Voltaire ולמקם אותו באותה הכיכר, לא רחוק מהבוטיק של אימה. השבוע, כשנכנסתי לבוטיק, לא יכולתי שלא להימשך ישירות אל מעיל זנבות/רצועות פרווה שנסרגו ברשת צמר, ליצירת דוגמת זיגזג בגווני שחור וקאמל. קורצ'מן, הסבירה שזו אכן פרווה אמיתית, אך נזהרה מאוד בדבריה וסייגה אותם באמירה: "יש אנשים שאוהבים ויש כאלה שלא" ואני הוספתי- "אבל העיקר שפרווה- יש". מיותר לציין שקורצ'מן, כמוני, נמנית בקבוצה הראשונה, ממש כמו אנה וינטור. וכל עוד אנחנו באותו המחנה, כולם יכולים להיות בטוחים שגם בעונת התצוגות הבאה, לחורף 2013/14, ימשיכו להלך על המסלולים המעטפת הנימוחה, הרכה והאצילית, בתקווה שתפשט מבעלי חיים בצורה פחות אכזרית..

חוזרים ללימודים

ה1 בספטמבר הוא אחד התאריכים האלה שנחרטים בתודעתינו ומלווים אותנו כל החיים, אפילו כאשר אין להם כל רלוונטיות לשיגרת חיינו. למרות היותי בין אלה שמתנגדים בתוקף לציון אירועים קלינדריים ולהסחפות בצרמוניות וטקסים מטופשים, אינני מצליח להשאר אדיש כלפי התאריך שסימן במשך 12 השנים הראשונות של כולנו במוסד אקדמאי- את סוף החופש ותחילת הלימודים. אצלי, הוא תמיד היה מלווה במועקה, מעיין צער על החופש שנגמר וחששות לקראת השנה שבפתח. אני זוכר שתמיד היה חסר לי עוד יום, או שבוע למרות שבפועל דיי מיציתי את כל האטרקציות שעמדו אז ברשותי.

(קלולס, עכשיו גם על המסלולים! משמאל: הסרט. מימין: Miu Miu, Moschino Cheap & Chic)

הסרט "קלולס", שחגג ביולי האחרון 15 שנה מאז יצא לראשונה לאקרנים בארה"ב, היה אחד הסרטים ששיקפו את מקום המרכזי שתופס נושא ה"לבוש" בבית הספר. הוא נתן את יריית הפתיחה לסדרות מאותו הזאנר שבאו שנים אחריו (ע"ע "גוסיפ גירל"). היה זה אחד הסרטים עם המודעות האופנתית הגבוהה ביותר ועיצוב התלבושות המוצלח ביותר באותה התקופה שלא היסס להעמיד במרכזו גם את הנושא שקרוב יותר מכל לליבה של כל מתבגרת: "אופנה". מבט רטרוספקטיבי באאוטפיטים שלבשו שר הורוויץ, דיאן דבנפורט ואמבר (שתזכר אצלי לנצח בזכות המשפט:"Chimps, I am working with chimps"), נראה כיום כדבר הכי מגוכח שאפשר לעשות בעזרת כמה פיסות בדים ומכונת תפירה. דבר שהיה רחוק מלהיות נכון בשעה שהסרט שודר, מה שמזכיר לכולנו כמה היינו תמימים... למרות שמבט לאחור, לעבר כל עשור אחר, עשוי לגרום בדיוק לאותה התחושה, אלא אם כן היא עושה קאמבק (כמו 'S60/Mad Man).

(משמאל: הפוסטר. מימין: השמלה שעיצב פרנסיסקו קוסטה לקלוין קליין. למטה: נעליים שעיצב רוברט קלג'רי בהשראת הסרט)

הסרט, שהוכתר בפי רבים כ"סרט קאלט", זיכה כמה עיצובים ממנו לאינטרפרטציה מחודשת בידי אותם הצופים הנאמנים שנהנו ממנו אז, ממש כמונו: חליפת המשבצות בגוון צהוב חלמון שלבשה שר בזמן שפטפטה בסלולרי שלה אולי עם ג'וש (או שלא), זכתה לקמבק בקולקציית הקדם קייץ של מיו מיו. המראה כל כך מדוייק, שאפילו הגרביים הגבוהות והלבנות שהופיעו בסרט המקורי, ליוו את הוורסיה העדכנית בתמונות הלוקבוק. חליפת הטרטאן בשחור ולבן, שלבשה דיאן באותו הפריים בדיוק, זכתה גם היא למחווה בחסות מוסקינו צי'פ אנד שיק. שמלת המיני האדומה והצמודה שלבשה סילברסטון לצילומי הפוסטר של הסרט, קמה גם היא לתחיה מחודשת על ידי אותו בית האופנה שיצר את הדגם המקורי, קלוין קליין, אולם במחיר גבוה בהרבה (981$). רוברט קלג'רי עיצב העונה פלטפורמות בהשראת החבורה האופנתית מהסרט ועדיין לא אמרתי אפילו מילה על ג'ק מקלאוג ולורנזו הרננדז, ל-proenza schouler כמובן, שעשו ממראה ה"הייסקול ביוטי" קריירה.

(עושה בושות...אלכסנדר וואנג, חורף 2010)

"קלולס היה הסרט ששינה את חיי", הצהיר אלכסנדר וונג ערב תצוגת קולקציית החורף שלו. ספק אם הורוויץ הייתה לובשת ולו פריט אחד מהמבחר שעיצב, אולם הכנות שבהצהרה המביכה כמו גם הכוונות הטובות, היו מספיקים כדי שתמחול לו על שקישר אותה יחד עם המפגע הנוראי שיצר. למעשה, ממש כמו הפוסט הזה, שהתחיל בתאריך שמזמן כבר אינו רלוונטי המקבל התייחסות רק בזכות סנטמנטים נוסטלגים שנותרו לי אליו- כך גם אותם מעצבים או אומנים שגדלו על "קלולס", מנסים לחזור לאותו הרגע בו הכל היה נראה פשוט יותר, העתיד היה פתוח והלב מלא בתקווה. הניסיון להגשים ולנצל את כל אותם הרעיונות וההשראה שהפיח בהם הסרט שהפך לסדרה, בעודם מתעלמים ממציאות שבה חצאיות פליסה וגרבי צמר או "מליבו ברבי" בשמלת מיני ורוד פסטלי מפלסטיק- הם פאסה-קומפוסה. מצד שני, השראה ונוסטלגיה הם שתי תחושות או חוויות פנימיות שבלעדייהן כנראה שהיה לנו מאוד קשה להתקיים. שנה טובה ושיהיה בהצלחה!

(שופינג סוער ברחובות, So 90'S! היום, הכל באניטרנט. משמאל לימין: קלולס, מוסקינו ציפ אנד שיק חורף 2010, הקמפיין האחרון של דיאנה פון פירסטנברג)

לא רק כלבה חסרת לב

מלכת הקרח, כפי שאוהבים לכנות אותה, היא ללא ספק אחת הנשים המשפיעות ובעלות הכוח הרב ביותר בעידן בו אנו חיים. היא עומדת בראש המגזין המשפיעה ביותר על הדרך בה מתלבשים מיליוני אנשים ברחבי העולם ושמה הפך למוכר ממש כמו מקדונלדס או קוקה קולה. מי שכבר בתחילת דרכה היא סימנה לה את המשרה בווג כמטרה וממש כמו טיל מבויית, הצליחה לפלס לשם את דרכה אליה לאחר תפקידים ועריכת עיתונים כמו הרפרס בזאר, האוס אנד גרדן, ווג הבריטי.

כעורכת הווג הבריטי, זכתה לכינוי "Nuclear Wintour"

היא אחראית להצלחתם המטאורית של ג'ון גליאנו, (סידרה לו מימון לימודים ואת הג'וב בדיור) מרק ג'יקובס, פרוהנזה שולר (סידרה לאחד מהם את ההתמחות במרק ג'יקובס לאחר שהעביר לה פתק במסיבת קוקטייל), פיליפ לים ועוד רבים אחרים. היא זו שזיהתה את הפוטנציאל השיווקי של סלבריטאים, והייתה הראשונה שהציבה אותם בשערי עיתון אופנה, מהלך שדחק את מעמדה של הדוגמנית (סוף עידן האמזונות). היא זו שהכניסה את גזרת "השיפט" לאופנה, הפכה את הפרוות לרלוונטיות ואת הרכבת משקפי השמש במבנה סגור לאקט לגיטימי. וינטור משלבת נשות פוליטיקה בירחון, והייתה הראשונה להציב את הילרי קלינטון על השער של המגזין. בהמשך גם לורה בוש זכתה לכתבה אבל הבעת תמיכה נרחבת וגלויה במישל אובמה במהלך מרוץ הבחירות של בעלה וגם בתקופת היותו סנטור, תרמה אולי לבחירתו לנשיא. כל זה עוד הרבה לפני שקרלה ברוני הפכה למוקד תשומת הלב.
מזג הרוח האסרטיבי, הענייני והישיר כמו גם דעתה ההחלטית, הסטנדרטים הגבוהים שהיא מציבה מעובדיה והביקורת הנחרצת שהיא לא מתביישת למתוח, מרתיעים אנשים רבים, אולי בגלל זה היא נתפסת כאישה קרה ושתלטנית (או בקיצור, כלבה). אולם, יתכן וכינוי זה דבק בה מעצם היותה אישה, שכן אילו במקומה היה עומד גבר, היינו מעידים עליו כי הוא איש עסקים ממולח ומקצועי שיודע את עבודתו ואינו מהסס "לחתוך בבשר החי".

The chinchilla BITCH ( אלפי צינצילות ברחבי העולם משקשקות מאימת רוחה של ונטור, משמאל: התמונה משמאל לקוחה מהפקה שצילם מריו טסינו לווג פריז ה2007)

ווג האמריקאי, הוא כבר לא "כוס התה" שלי, אני מוכרח להודות. מבחינה אומנותית, המסחריות שלו כמו גם הויז'ואל של "האישה האמריקאית" המופיעה בעמודים ובהפקות בו כמו גם חיבוק התעשייה בניו יורק, כבר לא עושים לי את זה יותר. אולם זהו עיתון שעליו גדלתי, על כך יעידו 20 הגליונות של ווג USA שאספתי במשך השנים, החל מאוגוסט 2001. יתכן שכורח הנסיבות הוא שהכתיב את צביונו של העיתון בשנים האחרונות. המשבר שפקד לאחרונה את תעשיית המגזינים בארה"ב, והביא לצמצום המהדורות המודפסות יצר את הלחץ הסלקטיבי למסחריות הזו של ווג. וינטור, צלחה ביד רצה תקופה קשה בעולם ההוצאה לאור, העיתון ממשיך למכור עמודי פרסום, לתדלק את התעשייה ולקדם מעצבים צעירים, הרבה מעבודה זו, היא עושה בעצמה בשטח. למעשה, אי אפשר שלא להעריך אותה על מקצועיותה ועל ההשגים שלה בתחומה. היא פשוט יודעת את העבודה.

(הדבר האמיתי מימין והחיקוי של ווג פריז משמאל)

אני מאוד מעריך וינטור, כפי שכתוב בפרופיל, אני גם מחבב את נעלי המונולו שלה, את הטאון האוס שלה בניו יורק ואת שרשראות הקוורצים הצבעוניות שהיא אוספת- כחלופה מודרנית לשרשראות הפנינים שלדעתה כנראה הפכו לבנאליות ומזוהות עם גברות אחרות (ג'קי אונסיס), אך אינני בטוח כבר שהייתי רוצה להיות במקומה. באשר לתפקידה: כן! הייתי גם מאחל לעצמי את האסרטיביות הקריזמה, הענייניות והביטחון העצמי שלה.

גריס קודינגטון גונבת את ההצגה (הסרט, לייתר דיוק)

נראה שאחרי חודשים של צילום ומעקב אחרי כל צעד ושעל של אנה וינטור, אפילו לבמאי של הסרט "גיליון ספטמבר", העוסק על "מאחורי הקלעים" של תהליך הוצאתו ועריכתו של הגיליון המשמעותי והגדול ביותר של "ווג" בשנה, נמאס מאנה וינטור.
לכאורה, נראה היה שהסרט עוסק באנה, או לפחות כך הוא שווק במסעות יחסי ציבור אגרסיבים. ובצדק. אין דרך בטוחה יותר להבטיח לסרט הצלחה כבירה מאשר לרתום אליו את שמה של האישה המשפיעה ביותר בתחום האופנה בארה"ב ואולי בעולם. המסתוריות וההימנעות מראיונות שלה וחשיפה לאור המצלמות יתכן ואחראיים לעניין ולסקרנות שמעוררת דמותה בקרב הקהל ומכורים לאופנה. הספר שהפך לסרט, "השטן לובש פראדה" משך כלפי וינטור נחילי אש והצית את העיסוק והעניין בדמות האסרטיבית, הקשוחה מלאת התחבולות והעוצמה- מושא לחיבה ע"י כל שוחר אופנה או סתם חובב דרמה עליז.
העניין הגובר של הציבור הרחב באופנה, האנשים העומדים מאחוריו והמשיכה אל הכוח, הכסף והיופי שבתעשיית מגזיני האופנה יכלו להיות תפאורה מצוינת לסרט תיעודי העוסק באנה, כך לפחות ציפיתי.
אבל מצפייה בסרט, נראה שאנה אינה העומדת במרכזו. גם לא בגדי הפקות האופנה היקרים שרבים מאיתנו יכולים רק לחלום עליהם. יופי, עיצוב, דוגמניות מושכות והצצה לעולם שכולו כסף אסטטיקה ועוד יופי בלתי נדלה, לא היו הגורם שהתיר עלי רושם .
אולי, עבור הקהל הרחב, הסרט באמת מביא הצצה לעולם שלא הכירו. אני בתור בחור הצמא למידע על תחום זה, שמעתי כבר הכל. ה BBC הפיק לפני כ 10 שנים סרט תיעודי על אנה וינטור, שמשודר בערוץ BBC PRIME"" מדי פעם. בסרט הנ"ל ניתן לשמוע את אנה חוזרת על אותו התקליט: לדוגמה על הסיפור שאביה, עורך מצליח, החליט עבורה בגיל צעיר במה תעסוק בחייה. הסרט גם מראה את ההשפעה שיש לה על עבודתם, קידומם ועתידם המקצועי של מעצבים כמו לגרפלד, גליאנו וגאן פול גוטייה. על המהפכה שיצרה בנושא פרוות וההחלטה להציג סלבריטאים שהחליפו את הדוגמניות על שער המגזין (והביאו לסיומו של עידן הדוגמניות ה"גלמהזוניות"). הוא מציג את התנהגותה, הרגליה ואפילו את יחסה לעובדים תחתיה (עורכים בעיתון או הנהג הפרטי שלה). החידוש היחיד של הסרט החדש הוא האופן בו מציג הבמאי את אנה כאנושית ופגיעה. הדבר בולט ביותר כאשר היא מספרת על אחיה המצליחים, כל אחד בתחומו. היא מציגה אותם כאינטליגנטים ומוכשרים, ומצטטת את יחסם אל המקצוע שלה כמשחק ילדים או תחום שולי וחסר חשיבות.
אבל בסרט זה, גריס קודינגטון, דוגמנית עבר אדמונית וסטיליסטית בהווה- היא שכובשת את לב הצופה וכנראה גם את ליבו של הבמאי. שמה- אינו יכול להעיד עליה בצורה ממצה וטובה יותר, גרייס= חן. ויש לה ערמות מהחן הזה.

הדינמיקה והיחס שלה לצוות ב"ווג", התמיכה שהיא מעניקה להם, האווירה הנינוחה שמשרה סביבה. גם האופן בו היא מתנהלת, כל כך מנומסת ומעודנת בהשוואה לתוקפנות והאגרסיביות העצורה שמופנית מצד וינטור לכל עבר (אגב, שתיהן התחילו את הקרירה ב"ווג" באותו הזמן). בנוסף בלט גם היחס החם שלה כלפי צוות הצילום- שיכול להיות מטרד רציני במצבי הלחץ והמשברים המזדמנים בעת יצירת הגיליון. אך לא, גם כאשר צריכים לסגור הפקה תוך יומיים, היא מצליחה לעמוד במשימה בצורה יעילה, לתת תוצאה אטרקטיבית ואפילו לכלול את צוות הצילום של הסרט וכך להפיק מהם את המיטב.
גרייס, נראית שונה מכל הבובות המפוחלצות בתעשייה: שערה אינו חלק או בלונדיני - הוא אדמוני ואפילו נפוח ומבולגן, היא אינה לבושה לפי צו האופנה אלא לבושה בבגדים שחורים וצנועים. אינה נועלת נעלי עקב אימתניות אלא סנדלים שנראים יום יומיים (של פראדה בד"כ), גזרתה אינה דקיקה ורגליה עבות ונראות בצקתיות לעיתים. התאונה שעברה בצעירותה קטעה את קרירת הדוגמנות שלה ואילצה אותה לעבור שלל ניתוחים פלסטיים שהותירו את חותמם על פניה (כמו השתלת עור בעפעף שמאל שלה שהניבה תוצאה פחות ממושלמת).

(עבודותיה של גריס מושפעות מעולמה: חיבתה הרבה לחתולים, הגנון הכפרי, מרקמים וטקסטורות. למעלה: מתוך הפקה לכבוד גרייס או בהשראתה, מתוך גיליון ווג בכיכובה של הדוגמנית קרן אלסון)

למרות הכל, היא הצליחה לטפס בסולם התפקידים עד לעורכת האופנה הבחירה והמשפיעה בעיתון. לסטייליסט המתחיל, סטיבן, שנתקל בקשיים מול הוד קשיחותה, וינטור, יש לה כמה טיפים בנושא הישרדות וביסוס המעמד בתחום: עליך להיות עקשן ולעמוד על שלך התחום הזה, לא להתפשר על הטעם העיצובי, האמירה והסגנון שלך. אסור לך לתת לאנשים ,לשחק בך. אתה צריך ללמוד לגרום לאנשים להקשיב לך, להשאיר את חותמך ולמצוא את מקומך בתעשייה הזו. להוכיח את הצורך בך, אחרת, תאריך התפוגה שלך קרוב משתוכל לדמיין.
דמותה של גרייס העלתה בי תובנות רבות. המסר שלה ברור ומחמם את הלב. התוקפנות נובעת מפחד וחוסר בטחון, לפעמים גם תסכול. אין צורך לקלקל את עצמך במניירות מיותרות, היה שלם עם עצמך, אדיב ובעל מזג טוב, חם ואוהב. היה פתוח ולבבי כלפי סובביך ומקומך, לא רק ב"ווג", יהיה שמור.

Editor's note:

*לנוחיותכם: חלק הראשון והשני של הסרט (!) לצפיה online.

*מוגש כשירות לקוראי הנאמנים :)