כיכר המדינה- המדפים מלאים במותגים, הקניינים מלאים בעצמם והמבחר מאכזב

יתכן וכסף לא יכול לקנות אהבה, חברים או אושר, אבל כמויות מספיקות ממנו, עשויות להפוך את העולם לצדפה שרק מחכה להישלק על ידי בעל הממון. באופנה, לכסף יש משמעות גדולה אפילו יותר, שכן הוא מהווה בסיס הכרחי עבור כל מותג מתחיל או אוצר אופנה נלהב (גם אם הוא אוצר אותה לארונו הפרטי). יותר מכל, הכוח שבכסף הוא היכולת שלו להעניק לבעליו את הזכות לבחור בין מגוון אפשרויות. הנקודה בה אפשרויות אלה הופכות לסופיות נקבעת על פי כמות הכסף שברשותו. הצורך במגוון הוא הסיבה בגללה "כיכר המדינה" נראית כהבטחה עבור כל בעל ממון או כזה המוכן להשקיע מההון האישי שלו (לא משנה עד כמה גדול יהיה) על מנת להעשיר את המלתחה בכמה פריטים הנגישים רק למעטים. אולם בפועל, מדובר באשליה, עוד דוגמה לאחת מההבטחות הכוזבות שנראות מעולה בתיאוריה אך נופלות במבחן המציאות.

מזהים? למרות שלא רואים שלטים עם שמות של מותגים?- כיכר המדינה, ינואר 2011 - תמונה שצילם Pierre-Alexandre Mateos במהלך ביקור של צוות המגזין " PURPLE FASHION" בראשות אוליבייה זהם ובליווי המעצב אוליבייה טסקינס בישראל.

הקונספט ברור- מבחר של חנויות מותג עם שמות מפוצצים ותגי מחיר מפוצצים לא פחות (עד שנראה לעיתים כאילו נכתבו באבקת שרפה). הקאץ'- בניגוד לחנויות המותג המקוריות באירופה או ניו יורק, לארץ מגיע רק מדגם קטן ולא תמיד מייצג מתוצרת המותג אותו בחרו בעלי הזיכיון ובעליו של הבוטיקים בארץ. וכך, במקום להיחשף לעושר רב של פריטים שכדי לרכוש אותם צריך עושר רב עוד יותר, לרוב, אנו מקבלים קולקציה בעושה פרי טעמה של בעלת הבוטיק, בדרך כלל גברת בגיל העמידה. אין צורך לציין כי הנתונים הדמוגרפיים והמצב הסוציו-אקונומי בישראל לא מאפשרים לייבא היקף ומבחר פריטים רחב יותר, ועדיין, קשה לנחם את האכזבה שמתקבלת בליבו של חובב אופנה כשהוא נעמד מול קולב הבגדים בכיכר באמצעות נימוקים אינטלקטואלים כאלה. זו אולי גם הסיבה שבגללה אנשים בעלי יכולת אמיתיתPrivileged People") ")' רוכשים את המותרות שלהם במהלך נסיעותיהם התדירות לחו"ל ולא מבזבזים את זמנם ב"הקפות" ריקות נטולות שיק ומלאות פוזה.

Fashion's Night Out TLV- ה"פסח" של כיכר המדינה או "ליל כל [המותגים] הקדושים".

איור: שירה ברזילאי.

ביום חמישי השבוע, יערך "הפאשן נייט אאוט של ת"א" (או בקיצור FNO), במהלכו יפתחו חנויות הכיכר את דלתות הזכוכית שלהן ויציעו את מרכולתן הרגילה+ "פינוקים" ו"צ'ופרים" עבור הלקוחות הקבועים, כמו גם "עוברי האורח" המזדמנים, כפי שהלגה גוטסמן, יזמת הפרוייקט ובעלת בוטיק "הלגה עיצובים", כינתה אותם. הלגה הייתה זו שהחליטה להביא את הרעיון שנהגה במקור על ידי ווג לפני 4 שנים (כשאנה וינטור וחברי הCFDA החליטו להחזיר את הקונים לבוטיקים אחרי המשבר הכלכלי של 2007) ונחגג מאז מידי שנה בניו יורק, אירופה ואפילו יפן. אבל בראשון לנובמבר, בזמן שהנוצרים יסיימו לציין את ליל כל הקדושים, אנחנו בלבנט נחגוג את הקדושים של עולם המותגים. גוטסמן, צדיקה יהודיה, קראה לכל דכפין לסור אל הכיכר, בין אם חשבון הבנק שלו מאפשר זאת ובין אם לאו, ולהצטרף למסיבה כאילו היה זה "הפסח של עולם האופנה". שחקני מפתח נוספים ובעלי בוטיקים בכיכר שאתם צריכים אולי להכיר כוללים את עפרה יעקובי, בעלת בוטיק גוצ'י וברברי, ביתה של הלגה, נטלי קורצ'מן, שפתחה לפני כשנה את הבוטיק של "Zadig & Voltaire, סילביה שוורצמן לבוטיק אניגמה (שם ניתן למצוא מותגים כמו סלין, דיור, אזדין אליה, אלכסנדר מקווין, מנולו בלניק ועוד) וכמובן את מירי חבס ודנה אונגר בר דיין בעלות רשת הבוטיקים "אמור" (כ3 חנויות בכיכר). האחרונות, מחזיקות באחד הבוטיקים הנחשקים ביותר בכיכר המציע שמות כמו דולצ'ה וגבאנה, רוברטו קוואלי, קלואי, מיסוני, כריסטיאן לבוטון, בלמן ובלנסיאגה, מותגים החביבים על הפרחות הנובורישיות שקונות בבוטיק זה ובשכניו- למען יראו ויראו, תוך שהן מתפשרות או מסתפקות בטעמן המפוקפק של המתווכים.

דנה אונגר בר דיין (בדולצ'ה וגבאנה) ומירי חבס (בבלמן) 

שתי הנשים הצבעוניות שללו מהקליפ לעיל, המנסות למכור לאחרים שלל של שטויות שאף אחד לא צריך, הזכירו לי באופן יוצא מהכלל את חבס ובר דיין. ולא רק בגלל המראה החיצוני...

 ואם מישהו הטיל ספק בכך שיתקל בי במהלך האירוע המדובר, אל דאגה, גם אני אבוא לחוג סביב הכיכר העגולה ולחגוג את בגדי המעצבים ופריטי היוקרה. כי למרות כל הביקורות על הקניינות, המחירים והפסדה הדלוחה של המוכרים ובעלי הבוטיקים במתחם קניות זה, הוא עדיין מצליח לעורר בי התרגשות בעצם המפגש עם אופנה גבוהה, עיצוב משובח ואיכות בלתי מתפשרת. קחו את זה לאן שאתם רוצים- אירוע משעשע, "בדיחה פאטתית" על "וואנבי פאשניסטות" או סתם דרך להעביר את הערב- אבל בליל הראשון לנובמבר, כיכר המדינה תהיה הבחירה הראשונה עבור כל חובב אופנה (או מותגים). כי ברגע שנפסיק לקחת את עצמינו יותר מידי ברצינות, יהיה לכולנו "פאן במקסימום".

גם החורף נלבש פרווה. למה? כי אנה אמרה!

"Is there a way to wear fur in this winter?", שאל כתב צרפתי את אנה וינטור בדקה ה4:52 של הסרט הדוקומנטרי "גיליון ספטמבר", שהציג כידוע את דמותה המיתולוגית של העורכת שנחשבת למשפיעה ביותר בעולם האופנה (לא לפי הדרוג האחרון של פורבס...), בעת שהיא עמלה על גיבוש גיליון ספטמבר 2007. ""There is always a way to wear fur!, ענתה לו וינטור כשחיוך שובב מרוח על פניה ועיניה מנצנצות כיהלומים. את גיליון ספטמבר האחרון, רכשתי כבר בשבוע שעבר, אולם 916 העמודים שבו, מהם 652 עמודי פרסומות ורק 258 עמודי תוכן שנדחסו ל2 ק"ג נייר, לא עוררו בי את החשק לאסוף אותו לחיקי ולעבור עליו מיד כשהגעתי הביתה. נאלצתי לחלק את החוויה ל"תשלומים", ובו בזמן התגבשה בי ההרגשה שווג היו צריכים אולי לשלם לי.

(8 הדקות בסרט גיליון ספטמבר. אהבתי גם איך שוינטור מתעללת בסטפנו פילאטי [דקה 6:06])

ולמרות שהעלעול בגיליון דורש ריכוז רב, שכן על מנת לדלות את התוכן המערכתי משלל התמונות והסלוגנים השיווקיים מצריכים מיומנות עילאית, לא יכולתי שלא לעצור בעמוד 632, המציג את הדוגמנית אריזונה מיוז במעיל העשוי טלאים משושים של פרווה טבעית ששולבה באופן גרפי עם רצועות פרווה שנצבעו באדום או כחול נייבי, (של "סלין"), לצד הכותרת "New Sensations". כותרת המשנה מבטיחה ללמד כל קוראת קלולסית כיצד לנער את ה"פלצנות" מהפרווה וללבוש אותה באופן מודרני. הטקסט שנפרס על פני שני עמודים מתובל בהצעות ההגשה של מעצבים נוספים, בהם קוסטלו קסגליוני ל"מרני" ונרסיקו רודריגז. במרחק פרסומת של מותג תכשיטים זול אחר כך (עמוד 636), מופיעה הכתבה על תחייתו המחודשת של מותג הפרוות האגדי, Revillon, (Révillon Frères), שהוקם ב1723 כבית אופנה שהציע פרוות עילית ומוצרי יוקרה לעשירי צרפת והעולם. הטקסט העוקב מתאר כיצד מצליח אנדרו היטר, שמונה למנהל האומנותי של המותג באוקטובר 2011, (אין ספק שרק לאחר בירכתה של וינטור), מצליח באמצעות עיצוביו להוציא את האליטיסטיות המרושלת מהפרווה. קשה להתעלם מהאסטרטגיה המובהקת של וינטור והמאמצים להפוך את הפרווה ל"צעירה, נחשקת וקולית" גם במילניום השלישי. למורת רוחם של כל המתנגדים לתופעה, כנראה שלבסוף, היא גם תצליח. אחרי הכל- הבחירות של אובמה לנשיאות, הוכיחו שאין מנהלת קמפיין או לוביסטית מוצלחת יותר ממנה.

("בית קברות לחיות - גן עדן לפאשניסטות" – מגוון מעילי פרווה ממזרח אירופה.)

לא רחוק משם, במרווח של שמינית גזע עץ של יער גשם אפריקאי כלשהו, בעמוד 694, מופיעה הכתבה בעלת הכותרת הבומבסטית "Style Ethics" ותמונה של הדוגמנית הסינית לי מן (שמופיעה גם בהפקה נוספת בהמשך ובאייטם על דוגמניות סיניות- מה שמסתמן כטרנד), לבושה במעיל שירלינג לבן של המעצב דרק לם (שירלינג הוא פרווה של טלה רך שנשחט סמוך מאוד ללידתו). המעיל שולב עם פונצ'ו קשמיר של Rag&Bone וחצאית אתנית של סלבטורה פרגמו. הטקסט הקצר המתאר כיצד נרתם לם למען החיות והשתמש בפרווה שהיא תוצר לוואי של תעשיית המזון הטורקית - כלומר- השאריות שנותרות לאחר שחיטת הטלה בטקס דתי-מוסלמי כזה או אחר. יתכן שוינטור מנסה להעביר את העיקרון שאם אהרוני מכין טלה צעיר ביין וכולנו מוכנים ללקק את העצמות שנותרות, מדוע שלא לעשות מעיל מהשאריות האחרות?! (אני בטוח שאהרוני, שליווה השבוע את דביר בר, עורך מגזין הגייז FOD, לכל אירוע אפשרי, לא היה מתנגד ללבוש אחד כזה...).

(לפני-אחרי- מימין- שועל שנתפס במלכודת ציידים, משמאל- אנה וינטור, נסיכת הקרח, מתעטפת בפרווה.)

וינטור שלא הסתפקה בהקרנה הפרטית של הסרט הדן בקורותיה ואישיותה, נהגה ללכת ולצפות בו גם עם ההמון- רק על מנת לחוש את האווירה והתגובות שדמותה מעוררת בזמן אמת. קשה להעריך כמה פעמים יצאה וינטור בתחפושת הסוואה (שכללה ג'ינס, טי-שירט ומשקפי שמש- כפי שנתפסה תחת עדשות הפפרצ'י) לבתי הקולנוע העממיים והתפלשה עם פשוטי העם חסרי הטעם האופנתי באולמות נודפי שמן קוקוס, עטיפות ממתקים זולים ופופקורן שרוף. יתכן וצפייה חוזרת בסרט לאחרונה, הייתה זו שהציתה במוחה את הרעיון להמשיך ולקדם את הפרווה בגיליון גם השנה (הכותרת מדברת בעד עצמה). גם הפקות האופנה במגזין שופעות מעילים וצווארוני פרווה. מדי שנה, מוקדשים עמודים לא מעטים עבור חברות כדוגמת SAGA FURS"" או "NAFA" המספקות פרוות עבור מעצבי אופנה בכל העולם. קידום הפרוות הפך לאחת האג'נדות העיקריות שוינטור בחרה לקדם, ממש כמו טניס או אידיאל גוף "בריא".

"She had it coming!")- אנה וינטור שניות לאחר שטעמה מפאי הטופו שהושלך לעברה. אאוץ'.)

העובדה כי אנה וינטור נמנית בין אנשי האופנה שנותנים את הפייט לPETA והפכו את המאבק ל"לגליזציה חברתית" של הפרווה לסוג של משימה צלבנית מיסיונרית, אינה חדשה. גם הסיפורים על פאי הטופו שהושלך לעברה לאחר אחת התצוגות בפאריז על ידי פעילי העמותה או השועל המת שהונח בצלחתה בזדון בעת שסעדה במלון 4 העונות עם אוסקר דלה רנטה (רק כדי שהיא תפנה את מבטה הצידה מכיוון הצלחת באלגנטיות), כנראה שאינם חדשים לאף אחד מקוראי בלוג זה. כשהארי ברנט (חצי מצמד האחים Harry and Peter Brant II, ילדיהם של דוגמנית העל סטפני סימור והמיליונר והמוציא לאור של מגזין "אינטרביו", פיטר בראנט- שהפכו לit boys של השעה) אמר בראיון שהעניקו השניים לניו יורק טיימס- "You're nobody until PETA either loves you or hates you," , לא יכולתי שלא לחשוב על אנה.

(הדוגמניות בקמפיין חורף 2012/13 של Zadig & Voltaire כבר מוכנות לעוגות הפאי שיזרקו עליהן פעילי זכויות בעלי החיים- מימין: המעיל המדובר- פרוות ארנב- 5240 ₪. משמאל: ווסט שטרם הגיע לחנות- פרוות דביבון- 4900 ₪.)

או על נטלי קורצ'מן, 40, ביתה של הלגה גוטסדינר-קוק, בעלת הבוטיק הנחשק "הלגה דיזיין" בכיכר המדינה, שהחליטה לייבא בעצמה את המותג הצרפתי הפופולארי, ""Zadig & Voltaire ולמקם אותו באותה הכיכר, לא רחוק מהבוטיק של אימה. השבוע, כשנכנסתי לבוטיק, לא יכולתי שלא להימשך ישירות אל מעיל זנבות/רצועות פרווה שנסרגו ברשת צמר, ליצירת דוגמת זיגזג בגווני שחור וקאמל. קורצ'מן, הסבירה שזו אכן פרווה אמיתית, אך נזהרה מאוד בדבריה וסייגה אותם באמירה: "יש אנשים שאוהבים ויש כאלה שלא" ואני הוספתי- "אבל העיקר שפרווה- יש". מיותר לציין שקורצ'מן, כמוני, נמנית בקבוצה הראשונה, ממש כמו אנה וינטור. וכל עוד אנחנו באותו המחנה, כולם יכולים להיות בטוחים שגם בעונת התצוגות הבאה, לחורף 2013/14, ימשיכו להלך על המסלולים המעטפת הנימוחה, הרכה והאצילית, בתקווה שתפשט מבעלי חיים בצורה פחות אכזרית..