יום שבת, 26 במרץ 2011

להתפרוון (-על משקל להתחרדן/להתאבן)

בשבוע האחרון צפיתי בסרט של YES-דוקו שדן בתלבושות בסרטי קולנוע. הרבה חידושים והמצאות לא היו בנמצא ונראה שהסרט מיועד בעיקר לגרופים של אופנה בקולנוע (ארוחת בוקר בטיפניס, קתרין הפבורן וכו'). כאשר אני צופה בסרט, אינני נוטה לשים את הדעת על המשמעות המלתחה ותרומתה למיצוב הדמות. בחיים האמיתיים, זה ברור לי שאופנה משמשת ערוץ תקשורת בלתי מילולי המאפשר לאינדיבידואל לבטא את השקפותיו לגבי העולם או לגבי עצמו, אף בחירה בפריט לבוש אינה מקרית. כנראה שכמו במציאות, כך גם בקולנוע או בטלויזיה. לדמות יש מבטא, הרגלים וגם סגנון לבוש שהופך אותה למי שהיא. מסתבר שתכנון המלתחה מתחיל עוד לפני שהשחקן מתחיל לעבוד על התפקיד. רמת הדקויות שאליהן יורדות המלבישות המסייעות לבמאי ולשחקן לעבד את הדמות יורד עד לבחירת הלבנים שהייתה בוחרת הפרסונה הספציפית שמגולמת על המסך.

[גלן קלוז (קרואלה דויל), גווינת פאלטרו (מרגוט טננבואום), ג'וליאן מור (לינדה פרטריג')]

צפיה בסרט מגנוליה (מוטב מאוחר מאשר לעולם לא) חידדה את ההבנה הזו. הסרט אולי טומן בחובו תובנות רבות ומוסרי השכל עמוקים יותר מאשר אלה הנוגעים לעיצוב התלבושות בו, אבל אותי עניין דווקא האספקט הזה ומלתחתה של ג'וליאן מור בפרט. מור, אשתו של קשיש גוסס, לובשת במשך כל הסרט מעיל פרוות מינק ארוך בעל צווארון רחב (מסתבר שהפרוה היא בעיקר בצוארון, דבר שאי אפשר להבחין בו במהלך הסרט) וטי-שרט טריקו פשוט עם מפתח V, שעוזר אולי להבליט את המיניות שבה (היות והוא בעיקר מדגיש את שדיה). מור, אינה הדמות היחידה שלובשת מעיל פרווה לאורך כל הסרט בו היא מופיעה, כמוה גם מרגוט טננבאום, קרואלה דויל, וכנראה שעוד כמה דמויות שלא עולות לי כרגע או שלסרט בו הן הופיעו לא הספקתי עדיין להגיע. אז למה התכוונו המשוררים כאשר הלביש את הדמויות הנ"ל בכסות המחממת הזו של בעלי החיים? אולי רצה להעביר הקרירות, הניכור הרגשי והריחוק שמאפיין את אישיותן? זה המאלץ אותן לקבל את כסותו של בעל חיים זר על מנת לשמור על חום גופן. ממש כשם שהחרדון, זוחל בעל דם קר, משתמש בקרני השמש כדי לווסת את טמפרטורת גופו. משם יצא גם פועל נחמד, "להתחרדן". מעבר ליופי שבגווינת' פלטרו, עטופה בפרווה בלונדינית ובשרנית, בגלן קלוז הרודפת אחרי פרווה דלמטית או בג'וליאן מור האדמונית עוטה פרווה חומה ושמימית, המעלים הלו עזרו להגדיר את הדמויות אותן הן גילמו. "ההתפרוונות" הזו, היא אולי לא לטעמו של כל צופה, אך היא מטבלת את העלילה במשמעויות ומסרים שלרובם לא בטוח שאנו מודעים.
ובחזרה למציאות- כל האמור לעיל כנראה תופס גם פה. וינטור, מלכת הקרח.

בעונות האחרונות חזרה הפרווה לככב על לוחות הטרנדים והמסלולים. הניכור החברתי שלנו זה לזה או כלפי הטבע הסובב אותנו, הקפיטליזם ועצם הפיכתנו לאגואיסטית (כאינדיבידואלים) הם אול הטורבינות שעומדות בבסיסו של טרנד זה. כאן, ה"התפרוונות", עשויה להתפס על משקל "התאבנות". אז לא, פרווה לעולם אינה "ירוקה", אבל אם זה יעזור להרחיק את הצרכן מהמחשבה שמדובר במוצר שלמעשה הופשל מעל לגופו בעל חיים חסר אונים, Green IT IS.

[מימין: גוצ'י חורף 2011/12, YSL קדם חורף 2011/12, פראדה חורף 2011/12, DVF חורף 2011/12]

יום שבת, 19 במרץ 2011

בדמותם, בצלמם

פורים תמיד היה החג האהוב עלי. הרי מדובר במועד היחיד במסורת היהודית שנותן את הלגיטימציה לכל אחד להשתטות ולהיות מה שהיה רוצה להיות- באופן ישיר או עקיף (אם מישהו מתחפש לברווז, לא בטוח שהוא רוצה להיות ברווז, אבל התחפושת כן משמשת עבורו ערוץ לבטא משהו). יש גם כאלה שעבורם, זו ההזדמנות היחידה להיות מה שהם באמת. אבל בשבילי, זו הייתה הזדמנות לתת חופש ליצירתיות שבי. מעבר לתחפושות שעיצבתי לעצמי מדי שנה (והיו לדעתי דיי מוצלחות), עבדתי כבר בכיתה ח' במפעל תלבושות שייצר תחפושות עבור המשתתפים לעדלאידע. עשינו תחפושות של ביצי קינדר, המבורגרים, חתולים, בנות ים וכו'. ריחות דבק המגע או הספוגים הגסים ומראה גלילי הבד הענקיים בצבעים פסיכודליים חוזרים אלי בעודי כותב את שורות אלה. החוויה שליוותה את עיצוב התחפושות, הייתה עבורי יישום של כישורים שנהגתי להדחיק, ממש כמו שאהבתי לאופנה מוצאת ביטוי דרך הבלוג הזה. לכן, עד שיהפכו את "חג הבלוגרים" לכשר למהדרין, נצטרך להסתפק בפורים.

ומעניין לעניין באותו העניין- מעצבים רבים נוהגים לעצב הקולקציות אופנה בהשראת סגנון הלבוש שלהם עצמם או של עמיתיהם המעצבים. יותר מזה, לא פעם ניתן לראות עד כמה מפרה, משרה ומשפיעה הופעתו האישית של מעצב אחד על דגמיו של האחר. המושג החמקמק הזה- "השראה", מוביל לכך שדמותם של מעצבי האופנה מוצאת את דרכה לא רק לקולקציות שהם עיצבו במו ידיהם, אלא גם לאלה של מעצבים אחרים. בעולם האופנה, השקוע כולו בפנטזיות ובניסיונות לתרגום אותן למציאות בה אנו חיים, כנראה שקשה מאוד להסתיר את מי שאנחנו או את מי שהיינו רוצים להיות.

(לחצו להגדלה, מימין: טום פורד- גצ'י גברים של פרידה ג'יאניני לחורף 2010, פורד בפינאלה של YSL חורף 2004, גוצ'י גברים חורף 2004. משמאל: אלבר אלבז- לנוין גברים קיץ 2008, אלבז בפינאלה של לנוין נשים קיץ 2008, דגם מאותה הקולקציה)

(קרל לגרפלד: מימין- רוברטו קואלי מחופש לפייזר, אגינס B. חורף 2011, בפטיסט בשאנל קיץ 2009, לגרפלד גלרי קיץ 2009, שאנל חורף 2005)

(ג'ון גליאנו: מימין- אגינס B חורף 2011, גליאנו בפינאלה של דיור הוט קוטור חורף 2007, ג'ון גליאנו גברים חורף 2009, דיור 2011, ג'ון גליאנו גברים חורף 2005, גליאנו בפינאלה של אותה הקולקציה)

(סוניה ריקל: משמאל למעלה בכיון השעון-כריסטיאן לקרואה קיץ 2009 סיפר בזמנו כי שיער הדוגמניות עוצב בדמות שערה של ריקל, דגם שעיצב מרטין מרג'יאלה לכבוד חגיגות 40 השנים למותג של ריקל בקיץ 2009, פול קסטלו חורף 2011, The Blonds חורף 2011, מודעת פרסומת של מלברי לקיץ 2011, אבל ריקל יש רק אחת).

חג שמח!

יום שישי, 11 במרץ 2011

אחיזת עיניים

Style.com הפך לסמכות הבלעדית אליה אנו פונים בבואנו לדרוש מעט מושג בנוגע קולקציות שהציג מעצב כזה או אחר בשבוע אופנה מסוים. השקופיות הדו ממדיות שמוצגות באתר הן המקור ממנו רובינו שואבים את הרושם שלנו בנוגע לאופנה שמעבר לים. נכון, קברניטי האתר מנסים לשכלל אותו- להגדיל את התמונה, להוסיף דיטיילס ולאחרונה יצרו אפילו אופציה לראות את הדגם בתנועה (משהו שעדיין לא הצלחתי להפעיל), אבל האם זה באמת מספיק?
כשאנו חווים אירוע, תצוגת אופנה לדוגמה, המראה הויזואלי של הבגדים הוא רק חלק קטן מהרושם שאנו נושאים עימנו הביתה בסופו של יום. ההזמנה, עיצוב התפאורה, המוזיקה, האווירה באולם, המוזמנים ואפילו שקית השי שמקבלים ביציאה ממנו- הם שרוקמים חוויה המתורגמת לרושם איתו אנו נשארים. בעולם האמיתי, יהיה קשה להפריד את החלק של כל הנ"ל מחלקם היחסי של הדגמים היבשים בדעה שגיבשנו על קולקציה. אין מה לעשות, בני אדם הם אנשים יצריים, במיוחד אותם אלה שעוסקים ביצירה או כתיבה; רעבים לגירויים.


מדוע יצאו אורחי תצוגת האופנה של לואי ויטון עליזים ומאושרים לאחר שצפו במופע ההפטישיסטי שהעלה ג'יקובס ביום רביעי האחרון ב10 בבוקר, שעון (שבוע האופנה ב)פאריז? האם היו אלה מכנסי התחרה הנפוחים, הכתפיים המודגשות, נעלי העקב עם השריכה הצפופה או שאולי הייתה זו קייט מוס שהתהלכה בתחתונים שחורים- מעשנת סיגריה ומאפרת על עצמה ועל המסלול? יכול להיות שכן, אבל אין ספק שלמוזיקה (שהולחנה על ידי פיליפ גלס, "Notes of a scandal", לסרט המעולה העונה לאותו השם), לקונספט (פרופיל הנשים שעוברות במשך 24 שעות במלון הלונדוני היוקרתי קלריג'י) ול4 המעליות וארבעת השוערים שפתחו את הדלתות כל פעם עבור דוגמנית אחרת שיצאה לצעוד על מסלול מרובע מרוצף מעוינים של שחור ולבן- לכל אלה, הייתה השפעה מכרעת על הרושם שאיתו עזבו האורחים את התצוגה. האווירה הדרמטית, המתח, הסקרנות שהצליח לעורר ג'יקובס בקולקציה שעיצב עבור המותג, לא היו מתקיימים באותה העוצמה ללא האלמנטים שאפפו את התצוגה.
אילו היה מציג את דגמיו במסדרון לבן, ושקט (או בשואו-רום אפרורי) סביר להניח שאף אחד לא היה כותב עליהם, בטח שלא אני. גם בתצוגה של מרק ג'יקובס עצמו בניו יורק, התמקדו המבקרים בסט שעיצב לא פחות מאשר בבגדים. הניו יורק טיימס אף הקדיש כתבה שלמה בנושא וחשף כי עלותה של תפאורת "בית המשוגעים הלבן" שיצר ג'יקובס הייתה כמליון דולר.

אבל אם נחזור ללואי ויטון- מבחינתי, היה אפשר לעשות MUTE על הבגדים ולהשאיר רק את המוזיקה.

יום שבת, 5 במרץ 2011

כי אין יש מאין

אף אחד כבר לא ממציא שום דבר חדש. סיפורי היצירה "יש מאין" הסתיימו בתום שבעת ימי הבריאה, גם שם, יטענו הדרוויניסטים כי עצם הבריאה הוא ההמצאה העיקרית בכל הסיפור. אופנה אינה יוצאת מהכלל הנ"ל, הטוענים כי "שאנל המציאה את השמלה השחורה" יתקלו במתנגדים שישמחו להסביר להם כי הרעיון למעשה נגנב מליידי ויונט. את חולצת "הפלו" מבד הפיקה לא המציא רלף לורן, גם לא פרד פרי, לפניו היה לקוסט ולפניו פאטו וכו' וכו'. אבל פרשיית פיטוריו של גליאנו מדיור- אירוע שהגיע בשבועות האחרונים לכל כותרות מבזקי החדשות, מעלה פאן נוסף להבנה שאת הגלגל המציאו כבר מזמן. גלילאו הבין את זה כבר במאה ה17. אבל גליאנו, "הגיני", כפי שנהגו לכנות אותו צוות עובדי האטליה בדיור (שעלו אתמול בפינאלה של תצוגת החורף במקום המעצב(, הצליח לבנות מזה קריירה. בעקבות פיטוריו של המעצב "הידוע לשמצה", החלו לעלות טענות שאומנם אינן נוגעות לדאגתו כלפי איכות הסביבה, אבל כן קשורות במחזור; "הוא חוזר על עצמו" זעקו כולם, "הגיעה הזמן לרענן".
(הפינאלה- דיור, חורף 2011/12)

אבל אפשר להסתכל על עבודותיו של גליאנו גם מזווית אחרת: גליאנו הביא לנו מעצמו, הוא היה דן באמצעות הבגדים שיצר בנושאים שהעסיקו וריתקו אותו, וכמו כל אדם הנאמן לתחומי העניין שלו, גם הוא היה חוזר אליהם מדי עונה: הפריזאית מהביבים, האריסטוקרטית האנגלוסקסית, הבורגנות, העת הויקטוריאנית, מסעות לתרבויות אקזוטיות והרבה סיפורי מעשיות. "השואו" שהוא היה נותן, הוא אחד מכישרונותיו הבולטים ביותר. התצוגות של דיור הפכו למופעים מרהיבים עד שהצליחו להאפיל על הבגדים עצמם. המעצב שנהג לעלות בפינאלה לבוש בתחפושת והיה נסחף עם עיצוב ותכנון הופעתו לא פחות מהקולקציה המרכזית. כך עשה גם בפינאלה של תפקידו בדיור: הוא לא התנצל או התרפס בפני חבר המנהלים והתקשורת בינו לבין מעסיקו לכל אורך התגלגלות הפרשה הייתה לקויה (בלשון המעטה). הנסיבות לא הפריעו לקובץ אנשים להעלות את ההשערות כי זו הייתה הזדמנותו של ברנרד ארנו (מנכ"ל LVMH, תאגיד המחזיק בבית דיור) להפטר מגליאנו אחרי 15 שנה של "עיצוב ומיחזור". אבל ארנו יכול היה למצוא דרך מעודנת יותר לעשות זאת וכך לדלג על הנזק התקשורתי שיצר כל הסיפור למותג שכבר משנות ה90 המאוחרות נושם וחי רק בזכות התדמית שיצרו ארנו וגליאנו (מסעות פרסום פרובוקטיביים ותצוגות גרנדיוזיות, הכל בניסיון לכבוש את תרבות הפופ ולקרב את הדור הצעיר אל המותג).
(גליאנו אהב לספר סיפורים:

"I'm a Bitch (S/S 2004) I'm a Lover (Galiano A/w 2011) I'm a child (A/W 2001) I'm a Mother (Couture A/W 2005) I'm a sinner (Couture S/S 2006) I'm a saint (Couture A/W 2005)
I do not feel ashamed,,,")

התחושה הזו "שראינו כבר הכל" או שלמעצבי העל נגמרו הרעיונות והם החלו לעשות רפרנסים אפילו לעבודות של עצמם- נובעת אולי מהעובדה שנפשנו רוותה אופנה. אנו חיים בעידן ששם דגש רב מידיי על ההופעה החיצונית והלבוש בפרט. בגלל הדמיון לתקופה שקדמה את מה"ע הראשונה, יש המכנים את העת בה אנו חיים "הגל השני של הבל אפוק". אבל בניגוד להוט קוטור של אז, "האופנה המהירה" (קרי, "זארה/H&M") של היום מצלחה להפוך מעוסה עלינו כיוון שהתחלופה והשפע ממצאים את עצמם הרבה יותר מהר. כבר כמה עונות שאינני מצליח להתחבר למעצבים שהערכתי בעבר, כמו טומס מאייר לבוטגה ונטה ובמיוחד לגליאנו עצמו. כמו סף הרוויה, גם סף הריגוש שלנו עלה ואנו משוועים לבגדים מתוחכמים ויצירתיים אולי אפילו יותר ממה שניתן לדרוש.

(המיטב בעשור האחרון)

היום, גם במדע, כמו באופנה, מאחורי ההמצאות והפיתוחים הטכנולוגים עומד צוות, לא אינדיבידואל. עבודתו גם היא איננה מנותקת מעבודות קודמות של אחרים- שהכינו את הקרקע לפיתוחים עתידיים. ואז יש את בעלי האינטרסים: חברות התרופות, המשקיעים- או במקרה שלנו המפרסמים ועורכי המגזינים- שיכולים להכתיר רעיון כ"הברקה", או "משהו ממוצע". אנה וינטור אמרה פעם כי "גליאנו שינה את האופן שבו נשים מתלבשות". אבל "שטן לובשת פראדה" שכמותה הייתה צריכה לדעת יותר טוב. הינה ציטוט מתוך הסרט, בו מסבירה אמנדה פריסלי (מריל סטריפ) לעוזרת החדשה והיהירה שלה, (אן הת'וואי) איך הכל עובד, או המילים אחרות: "the way the cookie crumbles":
:"You go to your closet and you select . . . I don't know . . . that lumpy blue sweater, for instance, because you're trying to tell the world that you take yourself too seriously to care about what you put on your back. But what you don't know is that that sweater is not just blue, it's not turquoise. It's not lapis. It's actually cerulean. And you're also blithely unaware of the fact that in 2002, Oscar de la Renta did a collection of cerulean gowns. And then I think it was Yves Saint Laurent . . . wasn't it, who showed cerulean military jackets? And then cerulean quickly showed up in the collections of eight different designers. And then it, uh, filtered down through the department stores and then trickled on down into some tragic Casual Corner where you, no doubt, fished it out of some clearance bin. However, that blue represents millions of dollars and countless jobs, and it's sort of comical how you think that you've made a choice that exempts you from the fashion industry when, in fact, you're wearing the sweater that was selected for you by the people in this room from a pile of stuff."

(איזה פרפורמר- מימין לשמאל: קוטור חורף 2007, קוטור קיץ 2007, קוטור חורף 2006, קוטור קיץ 2004)

מה יהיה בהמשך? גם כאן, היו כבר תקדימים: מרק ג'יקובס נשלח בעבר גם הוא לגמילה, ויצא נקי, מלוקק ואפילו שרירי יותר משנכנס. הסמים, האלכוהול והתדמית הפרועה שדבקה בו טרם "המהפך" לא הפריעו לו להמשיך לעצב ללואי ויטון ולמותג הנושא את שמו. דונטלה ורסצ'ה גם היא נגמלה מסמים קשים ותקרית "הסנפת הקוקאין המתועדת" של קייט מוס שהובילה לסיום החוזה שלה בברברי לפני כחצי עשור, נשכחה כבר מזמן. מוס עברה "טיהור" המשיכה בשלה וכיום, קוטפת חוזים שווים לא פחות מאלה שהפסידה באותה התקופה. אז מה מחכה לגליאנו? מוסד גמילה יוקרתי, ראיון תקשורתי עם דיאן סוייר או ברברה ולטרס, בו הוא יספר כמובן על המאבק "בטיפה המרה" או "בסם הנורא", יבקש סליחה ומחילה מהעם היהודי, יסביר עד כמה אינו גזעני. אח"כ, ימשיך לעצב עבור המותג שלו וכנראה שגם עבור מותגים אחרים.
עכשיו, כיוון שהגענו לקטע המתבקש; שאלת "היורש", אכתוב כאן באותיות קטנות Bill Gaytten (יד ימינו של גליאנו ומנהל הסטודיו בדיור) או "ז'ק פוזן" (כן, נשמע תמוה, אבל הגיוני. וזאת למרות שאינני סובל אותו). את הנימוקים (הרציונאליים) אשמור לפוסט אחר.