"ביל קונינגהם ניו-יורק"- גם בתל אביב!

אופנת רחוב מהווה מקור השראה מרכזי עבור מעצבי אופנה, ממרק ג'יקובס והדי סלימן, ששאבו ממנה רעיונות עבור קולקציות הפרט-אה-פורטה שלהם, ועד כריסטיאן לקרואה, ג'ון גליאנו וג'אן פול גוטייה שעיצבו על בסיסה תצוגות הוט קוטור שלמות. במובן מסויים, שיים בכך סוג של מעגל, או היזון חוזר, שכן אופנת הרחוב מייצגת את השורה התחתונה של האופנה. היא מייצגת אילו מבין הפריטים שהוצגו על המסלולים ועברו את הסינון הראשוני של קנייני האופנה (ולכן גם הגיעו לחנויות) יזכו לחיים חדשים על פני המדרכות בעולם האמיתי. בעולם הפרקטי והקפיטליסטי שבו אנו חיים, הפריטים שנקנו בחנות (ולכן הביאו כסף לייצרן) וילבשו בהמשך, הם המנצחים האמיתיים, הרבה יותר מהפריטים שזכו למיטב הביקורות המהללות. אופנה אינה מסתכמת בכל מה שנמצא בין השער לעמוד האחורי של ווג, היא נמצאת סביבנו בכל מקום, אם זה בדרך למכולת או בחזרה מהעבודה. האופן בו בוחרים העוברים והשבים ללבוש את המעיל שלהם רכוס או פתוח, עם קפוצ'ון או בלי. הצורה בה הנשים שחוצות את הכביש מתאימות את הנעליים לתיק ומה בדיוק כל אחד מהם בחר לאמץ מהקולקציות שעיצבו מעצבי העל, מגדירים מה היא אופנה אמיתית. העיצובים שיגיעו לרחוב יותירו את חותמם ויגדירו באופן רטרוספקטיבי סגנון של תקופה שלמה, אלו שלא, יישארו בארכיב בית האופנה שיצר אותם וסביר להניח שלא ייטמעו בזיכרוננו.

(הטור האחרון של קונינגהם במדור הסטייל של הניו יורק טיימס, מה21 לאפריל)

ביל קונינגהם, 82, צלם האופנה של עיתון הניו יורק טיימס, היה זה שהחל לטפטף את הקונספט המרתק של אופנת רחוב ומשמעויותיה במדור השבועי שלו, “On TheStreet”. את ימי השבת שלי אני מתחיל עם כוס קפה וצפייה בסרטונים שהוא מעלה למדור הסטייל שלהמגזין ומציגים את היבול שלו מאותו השבוע. התמונות שבוחר קונינגהם, משקפות את המגמות השולטות באופנה בהתבסס על הולכי הרגל ברחובות ניו יורק והוא עושה זאת בצורה הכי מסורה, מדויקת ומרגשת שיש. בטור הנוסף שלו “Evening Hours” , סוקר קונינגהם את נשפי החברה הגבוהה ואת ערבי ההתרמה למיניהם (טור שהפך למשמעותי מאוד בקרב חוגי חברה הגבוהה בניו יורק, וביכולתו אף להשפיע על מעמדם של אנשי החברה בניו יורק). בשבוע שעבר, התקיימה הקרנת הטרום בכורה של הסרט "Bill Cunningham New York" בסינמטק. הסרט הדוקומנטרי הסוקר את עבודתו המרתקת וחושף מעט סודות על חיו האישיים. בסרט, חולק קונינגהם את התובנות שלו לגבי העולם (לא רק עולם האופנה) ומאפשר לצופים להתרשם ולקבל  השראה מאישיותו הכובשת. מובן מאיליו שנהניתי מאוד מהסרט, גם בגלל הערכתי לעבודתו (והעובדה שהוא מהווה חלק משמעותי בחיי- "שבת בבוקר עם הקפה...", בכל זאת) וגם בגלל שכתבתי על הסרט עבור מגזינים בהם אני עובד כבר לפני שנה ולא ציפיתי שאזכה לראותו כל כך בקרוב. 

טריילר הסרט

קונינגהם יוצא אל רחובות ניו יורק מדי בוקר, רכוב על אופניו השחוקים (המהווים את כלי התחבורה היחיד עבורו), לבוש מעיל כחול בוהק ("מעיל מטאטאי רחובות" שרכש בפאריז והפך לחביב עליו כיוון שהוא עמיד בפני שחיקה ויש בו מספיק כיסים כדי להכיל את כל הציוד הנדרש לו כצלם).  באמצעות מצלמת הפילים התלויה על צווארו הוא  מנציח את "ג'ונגל האופנה האמריקאי". העובדה כי בניו יורק אף אחד לא נוסע לעבודה ברכב ולכן אנשים צריכים 'להתלבש' כדי ללכת לעבודה, מהווה יתרון עבור צלם העורב ותר אחר אופנת רחוב. כך מדי בוקר, כמו שעון, מתייצב קונינגהם בצמתים ובסמטאות כדי לבצע את מלאכתו ולתעד תחת עדשת מצלמתו את מצעד הסגנונות הרבגוני שעל מדרכות התפוח הגדול. אם במקרה יצא לכם לעבור בשדרה החמישית, ליד החנות של לואי ויטון, בגדורף גודמן או הסנטרל פארק למשל, ייתכן ויתמזל מזלכם ותוכלו גם אתם להבחין בזקן חביב, כסוף שיער רוכן לעבר נעלי העקב האקסצנטריות של נערה אלמונית או מתפלא ממעיל השכמייה של גברת סגולת שיער.     

(קונינגהבם בפעולה! תמונות שקיבלתי לפני כשנה ממפיק הסרט, פיליפ גפנר)

במשך השנים, הפך קונינגהם לאחת הדמויות המוכרות והאהובות ביותר בסצנת האופנה הניו יורקית. ולמרות שעבודתו זכתה להכרה והערכה רבה, חייו הפרטיים נותרו לוטים בערפל. הסרט התיעודי שביים ריצ'רד פְרס והפיק בן זוגו פיליפ גפנר, ששימש בעבר כעורך התמונות של הניו יורק טיימס, חושפים את תנאי הסגפנות בהם חי קונינגהם. הוא התגורר ב"Carnegie Hall", בנין שריכז אומנים ויוצרים רבים בשנות השישים. דירתו הקטנה עמוסה בארוניות משרדיות ממתכת שמלאות בצילומים שצילם לאורך חייו. הוא ישן על מיטת קרש עץ ומשתמש בשירותים והמלתחות משותפים הממוקמים בקצה המסדרון. צילומי הסרט הדוקומנטרי ערכו כ10 שנים, בשמונה השנים הראשונות היה עסוק פרס במסעות שכנועים וחיזורים מפרכים אחר קונינגהם שסירב להאמין כי הוא מתאים לשמש נושא לסרט תיעודי. 

(קונינגהם בצעירותו, ככובען)

קונינגהם החל את דרכו במשרד פרסום, אולם מהר מאוד עבר לעצב כובעים תחת השם  "William J.". בין השאר עבור מרלין מונרו, ג'ינג'ר רוג'רס וג'יין קרופורד. השבוע בדיוק, יעלו כמה מהכובעים שעיצב קונינגהםלמכירה פומבית באתר 1stbids. מאוחר יותר עבד בסלון Chez Ninon" ", בית מלאכה שסיפק רפליקציות חוקיות עבור דגמים של מעצבים כדוגמת כריסטיאן דיור וג'יבנשי. ג'קי קנדי הייתה לקוחה קבועה, ולאחר שהפכה "לאישה הראשונה", נשלחו חליפות הבלנסיאגה האדומות שלה לביל כדי שיצבע אותן בשחור. לאחרונה, עלה שמו של סלון זה לכותרות, לאחר שקרל לגרפלד חשף כי חליפת השאנלהורודה שלבשה ג'קי קנדי ביום רציחתו של בעלה, אינה מקורית. לאחר מחקר היסטורי קצר, התברר כי החליפה אכן נקנתה באותו הסלון בו עבד קונינגהם לאור הביקורות המשמיצות להן זכתה ג'קי בנוגע להתנהלותה הבזבזנית עם כספים, נוסף על הצורך לקדם את התעשייה האמריקאית ולרכוש תוצרת לאומית. בהלוויית הנשיא קנדי, לבשה ג'קי חליפה שחורה מאותו בית עיצוב. קריירת העיצוב של קונינגהם נקטעה עם שליחתו אל החזית במלחמת קוריאה. לאחר שחזר, החל קונינגהם את דרכו כעיתונאי וכתב אופנה בשיקגו טריביון. כאשר התעורר בו הצורך בכך, החל לצלם אנשים. אחת התמונות המפורסמות שלו היא זו של גרטה גרבו עבור הטיימס, וזו, יחד עם תמונות נוספות, נחשבו לנקודת מפנה בעיתון- שכן הייתה זו הפעם הראשונה שהטיימס פרסם תמונה של אדם ללא אישורו (במילים אחרות, זו הייתה תחילתו של עידן הפפרצ'י).

"כולנו מתלבשים בשביל ביל", מתוודה אנה וינטור שהסכימה להתראיין לסרט. "יותר מכל אחד אחר בעיר, הוא אוחז ברשתו את ההיסטוריה הויזואלית של ניו יורק ב40-50 שנה האחרונות. הוא מצליח לשקף בצורה מקיפה ומדויקת את מקומה של האופנה בחיי העיר ניו יורק", אמר אוסקר דלה רנטה. תום וולף (עיתונאי וסופר העומד מאחורי רבי מכר רבים), דויד רוקפלר (נצר למשפחה המפורסמת), ברוק אסטור (פילנתרופית אמריקאית ידועה) ואנט דלה רנטה (אשת חברה ורעייתו של המעצב), מדברים בסרט לזכותו של הצלם הנלהב ומעידים על אופיו האצילי וההומור הכובש שלו. "אם לא תיקח את הכסף שלהם, הם לא יוכלו להגידו לך מה לעשות", אומר ביל קונינגהם בסרט ובכך הצליח להגדיר מהו חופש אמיתי. בניגוד לבלוגרים וכתבי אופנה רבים, הוא מעולם לא לוקח מתנות באירועים ויסרב אפילו לכוס מים. גם אני חושב שלא הייתי נהנה מכתיבת בלוג זה אילו היא הייתה מותנית בתשלום, זה משהו שגם אני למדתי עם הזמן.


*הסרט יוקרן במהלך פסטיבל "דוקאביב" בין התאריכים 3-12.5.12 ואני ממליץ לכם בחום להזדרז ולקנות את הכרטיסים. תודה ענקית לספי ארליך שהזמינה אותי להצטרף אליה להקרנה, כי כנראה שבלעדיה הייתי מפספס את ההזדמנות לחוויה הנפלאה הזו.  

True Grit # FashionMatics # The Oscars

צפיתי בסרט "True Grit" והוא מאוד מצא חן בעיני. ההסתייגות היחידה שיש לי נוגעת לניצול שעושה העלילה בדמות הנערה בת ה14...שהיא בעצם לא ילדה לא אישה, אבל עדיין לא חסכו ממנה האחים כהן, שכתבו וביימו, את החובה לשמש צלע בסיפור בעל רמיזות/גוון רומנטי. התסריט גם הפך אותה לסוג של "ציר", עליו הלבישו קטעים קומיים להפגת מתח או אפיזודות אחרות שנועדו לרגש את הצופה. לא הבנתם? צפו בסרט. שווה לציין גם בהזדמנות זו את הטקסטים המעולים ואולי גם את הצורה המוצלחת בה מעבירה אותם הילדה, באפקט קפוא, מבלי להביע רגשות.

(לחצו על התמונה להגדלה. משמאל: פראדה חורף 2009, דיור הום חורף 2011, ספריי בצבע זית, היילי סטיינפלד. *נוצר בהשראת...)

הסרט מועמד לאוסקר בקטגוריית עיצוב תלבושות (בנוסף ל9 קטגוריות כמו השחקן הראשי, שחקנית המשנה, המוזיקה, התסריט וכו'). על התלבושות, הוא מתמודד מול "I am love" ו"The Kings Speech", "Alice in wonderland" ו- "The Tempest". אילו הייתי נמנה בין "חברי האקדמיה", אינני בטוח במי הייתי בוחר. הבגדים של רף סימונס לג'יל סנדר (המופיעים ב"אני אהבה") מאוד (מאודX2) יפים והולמים את טילדה סווינטון, אבל ב"אומץ אמיתי" יש משהו מעבר והוא מצליח לשמור על גוון אופנתי לא פחות (זאת, למרות היותו סרט תקופתי). בנאום המלך, הייתה תחושה של פשטות מודרנית והבגדים לא נראו אוטנטיים. צוארוני המינק של המלכה הצליחו להרשים אותי כמו גם שמלת הסאטן השחורה והקטנה של גברת סמפסון שנלבשה באופן "שאנלי" ביותר עם שרשרת הפוכה. מה שכן ברור לי, הוא שסיפורי הפנטזיה המועמדים לא הצליחו להרשים אותי מבחינת התלבושות. אני חושב, שכיוון שמדובר בחלומות ופנטזיה, קיימת האפשר להגיע רחוק ככל שיוביל אותך הדמיון. עיצוב תלבושות בסרט כדוגמת זה של טים ברטון או The Tempest, לא דורש הרבה מעבר לראש קריאטיבי ותקציב מספיק שמן. כדי ליצור עניין במלתחה של בוקרים, שם נראה שנאמר כבר הכל- ולעשות זאת מבלי ליפול למלכודת הקלישאות, צריך כשרון אמיתי.

התחקות אחר מקורות ההשראה של דונטלה

דונטלה ורסצה הציגה השבוע במילאנו את קולקציית הגברים לקיץ 2011 בהשראת שנות ה50-60. רוק אנד רול של מעילי עור שחורים עם פרינג'ים, נעלי לקה שחורות ומחודדות לצד חולצות משבצות בכחול, לבן אדום. מכנסים מקופלים המגיעים עד הקרסול ותסרוקות בלורית משומנות בגריז עידנו מעט את הגבר הולגרי של ורסצ'ה. אומנות הפרינג' הגברי מעולם לא הייתה מפותחת כל כך כמו בקולקצייה זו. דוגמן, שגופו מכוסה בקעקועי ענפים ופרחים לבוש מכנסי עור צמודים ופרינג'ים מתבדרים בצידיהם, יכול היה להיות בקלות תוצר אחת מעבודות האומנות של וים דלווי. דלווי, אומן המגדל חזירים בחווה שהקים בדרום סין, נוהג למקעקע על עורם בין השאר איורים של "דיסני". לקרל לגרפלד נראה שהיתה גם כן השפעה כמוזה בקולקציה זו, אם נשפוט לפי המיקטורן השחור והארוך שנלבש מעל חולצה לבנה מכופתרת, עניבה שחורה ורחבה ושתי שרשראות כסף גותיות האופיניות למעצב המפורסם.

(מימין: פרינג'ים מרתקים, אה-לה- כריסטופר קיין. משמאל: וים דלווי יוצר אומנות ולמטה חזיר מקועקע במוטיבים מהסרט "בת הים הקטנה")

ניתן היה לסכם כי כל מראה בקולקציה יכול היה להיות תלבושת הדמויות מסט הסרט "נער משום מקום", המספר את סיפורו של ג'ון לנון הצעיר טרם הקמת הביטלס. ואולי היה זה קריסטופר קיין, הרכש החדש של דונטלה, שבצלמו ובדמותו נוצרה הקולקציה? קיין, שמצא חן בעיני דונטלה, קיבל תחילה תפקיד בעיצב אביזרים במותג אך התקדם אחרי עונה אחת והפך למעצב הקו הצעיר בורסצ'ה, VERSUS. עור, פרינג'ים, עיטורי כסף על שרשראות או חגורות וג'ינסים דהויים, היו אלמנטים בולטים בקולקציות עבר של המעצב עבור קולקציות הנשים למותג שלו והפכו למזוהים עימו. האם יתכן שידו הייתה גם בקולקצייה זו, או שהייתה זו רק הרוח שהביא איתו?

את סוף התצוגה היו חייבים להרוס גברים לבושים חלוקי חוף מתנופפים בהדפסים גיאומטרים של שחור ולבן. אחד מהם, היה לבוש במה שיכול היה להיראות כמו טלית...
לסיכום, קולקציה מעניינת עם כמה פנינים מבריקות בים מלא כתמי נפט.

חלומות אפורים

הסרט גנים אפורים מספר את סיפור דודתה של ג'קלין בוביה, אדית בויאר, וביתה העונה לאותו שם. אדית, היתה נשואה לגבר עשיר וחיה בבית מהודר וחלומי בהמפטונס של שנות השלושים. ביתה, חלמה להיות שחקנית וזמרת, אך וויתרה על חלומה בעקבות נסיבות רומנטיות מצערות וחזרה כמו מגנט לגור בבית אימה. במשך השנים, בעלה של אידית עזב אותה, ואט אט הכסף בקרן שהותיר להן לאחר מותו הדלדל ונגמר. השתיים נותרו חסרות כל ומצאו את עצמן גרות בבית מוזנח ותנאי תברואה עלובים שלא מתאימים אפילו לבע"ח.
זהו סרט נוגע ללב ומרגש, כזה שלא יכול לעבור לידך אלא ננעץ בך ומותיר בך שאלות. האם אנו אדונים לגורליינו? כיצד להימנע מרגשות ההחמצה שיבואו וירדפו אותנו בעקבות הבחירות שעשינו במשך השנים? כיצד אפשר לחיות עם הויתורים מהעבר?
אידי הקטנה, האמינה בכישרונה ובכך שהיא ראויה לגדולות, כך גם אימה. אך המחויבות לאימה הבודדה, היחסים עם גבר נשוי שנגמרו ושערה שנשר לה והותיר אותה קרחת בגיל צעיר מנעו מהפוטנציאל שלה להתממש. בגיל העמידה, עשוית מטפחת ראש, מוקפת בהריסות ביתה ועוטה מעיל פרווה מרופט שקיבלה ממאהבה בימים יפים יותר, היא מטיחה בג'קלין בוביה, בת דודתה, את המרמור וההחמצה שבחייה. היא סבורה שזו היתה אמורה להיות היא שתהיה האשה הראשונה או שחקנית גדולה לימים. העליבות שבמצבה ובמצב אימה הופכים את הסיטואציה הספציפית הזו, כמו גם קטעים רבים אחרים בסרט לפטטים, אבל לא מגעילים, אלא מעוריי חמלה, אמפטיה ורגש חם. כיצד נוכל אנחנו לדעת במה אנו טובים? למה אנו ראויים? כיצד נדע אחר אילו חלומות לרדוף ואילו להשאיר לאחרים? כל בחירה שאנו עושים עשויה להותיר בנו רגשות חרטה ופספוס בעתיד.
שאלה נוספת הנשאלת היא האם האדם הוא זה הקובע את גורלו? אידי נוטשת את חלומה ונשארת לגור עם אמא כל השנים. אבל הדלת תמיד פתוחה, האם היא זו שבחרה להשאר? האם האחריות היא באמת של אידי? בסרט בולטת ההרגשה כי כל השנים, התנהגה אימה בצורה מניפולטיבית ודאגה לזרוע בביתה רגשות נחיתות שקשרו אותה למקום למרות שתיעווה אותו. אך בשורה התחתונה, הלא אידי אחראית לבחירתה להישאר במקוח המנוכר הזה? ואם כן, כיצד ניתן לחיות בשלום עם המחשבה?
להיות שלם עם עצמך ועם השגך, ללא רגשות חרטא ופספוס בעולם של ימינו הוא אולי המפתח החשוב ביותר לאושר אמיתי בגיל העמידה. בעולם תובעני של היום המתנהל בקצב מסחרר, כמה מאיתנו הולכים וגם מצליחים בדרך שליבם חפץ בה באמת? אלה שמוותרים את משאלת ליבם, חיים בהרגשה של החמצה וויתור על הדבר העיקרי והמשמעותי בחייהם. האחרים שרודפים אחר חלומם כדי להגשמימו, עשויים למצוא את המציאות מכה בפניהם כאשר הקלפים לא ישחקו לטובתם או כאשר יתקלו בקשיים שלא ניתנים לגישור (כמו פרנסה או פשרות אומנותיות).
הסרט הותיר אותי מלא מחשבות ותהיות לגבי החיים בכלל וחיי האישיים בפרט. זה לדעתי מה שהופך אותו לסרט מעולה. הוא עוסק בפרדוקסים ובמציאות שמקיפה את כולנו. המשחק בו מעולה, דרו ברימור כובשת ואימה שחקנית טבעית ומוכשרת ביותר. שעתיים של צפיה מרתקת ומרגשת.

כעט, כדי להוריד את אוירת הכבדות שממלאת את האויר, וגם את הרגשת המחנק שתקפה אותי, אני מצרף את התמונות מהקולקציה שעיצב ג'ון גליאנו לקיץ 2008 שעוצבה בהשראת הצפיה בסרט. הוא, בניגוד אלי, הציג את הדברים ברוח מלאת הומור ובנימה נטולת רצינות או תוגה. קולקציה משרימה, המשלבת צבעים פסטליים של אפרסק, צהבהב, וורוד וחומרים כמו בדים שקופים וקלילים עם הרבה אמרות בד מסולסלות ורוזטות בכל מקום. כמו בחלום, קצת מנותק מהמציאות ומהאוירה הכבדה שבסרט. שתי הנשים הללו נעזרו גם הן בפנטזיות כדי להתמודד ולשרוד. כנראה, שבימינו זה כמעט זה בלתי אפשרי שלא לחלום בהקיץ...

יענטל והרשל באו מהשטעטל, לאן? לניו יורק כמובן.

לאחים כהן יש סגנון משלהם, יותר נכון שפה שלמה שרק הם ואנשים כמוהם מבינים. מי שיכול לדבר אותה, ימצא בסרט הזה הנאה צרופה, ומי שלא, יאלץ לנווט בין הברור לנסתר, המואר לאפל ולנסות לצקת מסר ממשי לאווירה, הלך הרוח, ההווי והרגשות, ששני הבמאים המוכשרים הללו יודעים להעביר כל כך טוב. הבעיה, זה לא כל כך פשוט.

לארי, הגיבור הראשי בסרט, נקלע לתקופה שניתן להגדירה כ"משבר": אשתו עוזבת אותו לטובת חבר קהילה אחר, הוא נאלץ להתמודד עם השאלה המוסרית שבלקיחת שוחד, לקבל קביעות בעבודה ולזכות למעט הערכה מילדיו (האחד מוטרד מבעיות הקליטה של הטלויזיה והשנייה בעלת טקסים הקשורים לטיפוח וחפיפת הראש) ומהאנשים שבא איתם במגע.
העלילה הולכת ומסתבכת והסיטואציות הופכות למוזרות וחסרות פשר יותר ויותר. לארי, שחי בקהילה יהודית דתית בארה"ב של שנות ה60', מנסה למצוא את התשובות אצל כמה רבנים, אך פרט לסיטואציות מגוחכות ואבסורדיות, אין להם כל כך מה להציע לו. אפילו עורך דינו, ששולח אותו גם הוא לרב, נאלץ לתפקד באחת הסצנות בה פורץ לארי בבכי- כפסיכיאטר.
לארי, פרופסור ומרצה למתמטיקה, לא מצליח להבין כיצד לנהוג, איך לפתור את הבעיות שלו ומה לעזאזל אלוהים מנסה לומר לו בפרשת חיים זו של חיו. הסרט, מאתגר את הצופה בשאלות שלאף אחד אין תשובה עליהן, אפילו לא לאלוהים. דת, אמונה והאופן בו מתנהג היקום, לא מוסברים ע"י המתמטיקה, כפי שהאמין לארי. (זהירות ספויילר!!!! דלגו לפיסקה הבאה!) לבסוף הוא ניכנע לתנאי המציאות, מקבל את השוחד שנותן לו תלמיד קוראני עילג ומעביר אותו את הקורס. התוצאה- הוא מוזמן לפגישה דחופה עם הרופא בעקבות תוצאות רנגנט, ואל העיירה מגיעה סופת טורנדו. בין אם הקשר נסיבתי או אם לאו, ללארי התשובה ברורה.

אי אפשר להתעלם מהסגנון המשובח של הסרט: התפאורה, התלבושות האוטנטיות והאווירה היהודית הגרוטסקית שנוצרת ע"י בגדי הלבוש האופיניים לתקופת סוף שנות ה60 ושלל של דמויות שמזכירות את לארי קינג, גולדה מאיר או וודי אלן. הופעתם החיצונית המדויקת שגובלת בסטריאוטיפ ליהודי הגלותי האמריקאי, עם המשקפיים המיושנים, היידיש, שיעורי העברית, בית כנסת, הבגדים הצנועים והמחוות, תנועות הידיים, חיתוך הקול, הלחה והקול הגברי של אישה קשישה עם שומה שעירה וקול בס.
הסגנון הזה, של ה"ג'ואיש קידס" הפך למאוד אופנתי לאחרונה. אותו סגנון המכונה "הגיק שיק" ונראה פחות או יותר כמו שהתלבשו הנערים בברוקלין בשנות ה60-80'- מכניס הרבה כסף ל"אמריקן אפרל" (זיהיתי לפחות שתי חולצות שלבש אחד הילדים שהיו משם). האוירה שיצרו הבמאים בסרט היתה כל כך מוחשית, עד שכמעט וניתן היה להריח את ריח הנפתלין והטחב שעולה מבתיהם של הזקנים הללו.
מי שצמא לעוד מנה מסטייל ה"ברוקלין בוי" יוכל למצוא סיפוק רב בבלוג "מר מורט". הבלוג נכתב ע"י מרדכי רובינשטיין שעבד כיחצ"ן של מותג האופנה "ג'ק ספייד". רובינשטיין מצלם את העוברים והשבים ברחובות ניו יורק הלבושים בטוויד כבד, חולצות פלאנל משובצות, נועלים לופרס חומות ומרכיבים משכפי "בגין" עבות עדשה ומסגרת. בבלוג תמצאו גם זקנים חביבים וגבירות נחמדות לבושות בחצאיות ארוכות ועונדות תכשיטים כבדים מזהב, כמו אותן דמויות שהיו יושבות ש"אצל יודית" (ז"ל) בגן העיר, מעשנות עצמן למוות ומרכלות באופן מלא חן וחסר עכבות. מקסים. ביקור בבלוג שלו, יספק הצצה מדויקת להלך הרוח בסרט.

אפשר להסתכל על הסרט הזה בכמה זוויות ראיה: האחים כהן מצליחים להעביר את אורך החיים היהודי באמריקה של בשנות ילדותם בצורה מדוייקת ומשכנעת לאין ערוך. התקופה היא תקופת נעוריהם, אבל ברור שזהו אינו סרט אוטו-ביוגרפי. הוא מספר את סיפורו של בני דורם של הבמאים, את החברה בה גדלו, את המנהגים או השאלות שעלו בחייהם ועיצבו אותם. הסיפור העלילתי אולי לא משנה. עצם העובדה שכולנו יכולים לזהות את הדמויות הללו בסביבתינו הקרובה ולהרגיש את החוויה שמנסים הבמאים להעביר, היא שהופכת אותו למעולה.
הסרט מעביר את הרגשותיהם ומדבר אולי יותר מכל לבני הנוער האמריקאים של היום. מצד אחד הם סולדים מזקנים שלומדים תורה בפה מלא שינים תותבות ואוכלים דג מלוח, ומצד שני מוקסמים מהתרבות היהודית והיידיש ומנסים לשמרה. להקות יהודיות (שמונות גם חברי להקה לא יהודים) השרות שירי יידיש, קבוצות תיאטרון יהודי המונה בני נוער רבים ואפילו סגנון הלבוש ההוא שמצליח כל כך בארץ ויותר- בניו יורק. כולם הם הוכחה לניצני תרבות מתחדשת, מעין פראפרזה של היום על מה שהיה בעירה הגלותית, בשטעטל.
למרות שלא יצאתי עם מסקנה מגובשת לשאלה: מה הסרט רוצה ממני?! נהניתי ממנו מאוד: הסגנון, הבימוי המעולה, הדמויות הססגוניות והיידיש- הכל כך מוכר. זהו אחד הסרטים, שכדי לקבל מושג ממנו, נאלץ כנראה לראותו שוב, וההרגשה שלי, שבכל פעם נתקל בפרט חדש ואלמנטים שלא שמנו לב אליהם קודם או דבדים עמוקים יותר. הוא באמת מלא ועשיר בפרטים מצחיקים, מעניינים ומלאי כפל משמעויות.

קארין רויטפלד וחיות אחרות

שיתוף הפעולה המדובר בין " Opening Ceremony" והסרט "ארץ יצורי הפרא"- הוליד קולקציה מוזרה של פרוות סינטטיות לנשים הכוללת חצאיות, וסטים, מעילים, אוברולים ואפילו דגמים מוזרים עוד יותר לגברים. היזמים צירפו גם קולקציה של תכשיטים לכל הסיפור. המחירים- גבוהים בהרבה מאלה שאנו רגילים אליהם כפריטים נלווים לסרטים, (כמו כוסות מיקי-מאוס או בושם סינדרלה) אבל מי סופר, השאלה היא מי יקנה אותם? הם אולי מחממים אבל אין להם שמץ של חן.
הייתכן שעומד כאן צד שלישי בכל הסיפור? לאחר שצפיתי בקולקציה ובדמות הראשית, לא יכולתי להתעלם מהדמיון שלה לקארין רויטפלד, העורכת הידועה. זו ממש לא בדיחה. תווי הפנים של הייצור המוזר בסרט הזה, מייד הזכירו לי את אלה של הייצור המוזר הזה מווג הצרפתי. רק תסתכלו על האף הבולבוסי, הפיגמנטציה המוזרה סביב העניים והשער הלא מסודר בצבע השטני.
יותר מזה, סגנון הלבוש שלהן גם בו יש מן המשותף: כאן, בתמונה של רויטפלד בשורה הראשונה של תצוגת האופנה של Fendi 2009, היא לובשת מעיל פרווה (סנטתי או לא, למי אכפת?) שנראה דיי דומה למעטה הפרוותי של הדמות.
ושוב, בדומה לסרט "שר בטבעות", בו יצרו דמות הדומה לנשיא רוסיה לשעבר, פוטין, גם כאן מופיעה דמות המזכירה את העורכת הראשית של ווג הפריזאי. אומנם הדמויות בסרט נוצרו בהשראת ספר ילדים שנכתב ב1963 (9 שנים אחרי שרויטפלד נולדה), היתכן שיש לקשר בין רויטפלד לבין קולקצית בגדי הפרווה? (אולי כעורכת אופנה משפיעה).
קונספירציה או צרוף מיקרים, אותי זה הצחיק.

Editor's note:

*את הסוגיה הזו, כאתנחתה קומית או סתם פלפול פיקנטי, רציתי להעלות פה כבר לפני זמן רב, בחיי! אבל מידת הרצינות שבה הקולקציה הזו נידונה בכתבה שפרסמה הילה אוחיון ב"גלריה" של "הארץ" דחקה אותי לעשות זאת כעט.
*בכתבה נרשם: "הקולקציה בהשראת "ארץ יצורי הפרא". נוצרה בשיתוף הבמאי", ואני חייב להוסיף : "ובתמיכתה של קארין רויטפלד".
*על פרוות, נושא שאני נושא כלפיו תשוקה עזה- אכתוב פוסט נפרד. וזאת כדי להעניק להן את הכבוד המגיע להן, עד אז נסתפק בסינטטי.

Cinema Chanel

עוד לא הספקנו להתאושש מהסרט האחרון על חייה של האישה הבולטת היותר בתחום האופנה במאה האחרונה, גבריאל שאנל, וכבר יש חדשות בגזרה זו.

*לקרל לגרפלד יש כנראה פיקסציה לטרנד הסרטים. בין הסרטונים הקצרים שניתן למצוא באתר של Chanel, קרל לגרפלד ביים גם סרט העונה לשם :"Vol de Jour". בסרט, ניראים הדוגמנים Lara Stone & Baptiste Giabiconi פושטים על חנויות שאנל ברחבי העיר, מעין זוג פושעים, אבל עם הרבה שיק. אם לגנוב- אז רק שאנל.

*בימים אלה יוצא לאקרנים סרט צרפתי חדש על קוקו שאנל 'Coco Chanel & Igor Stravinsky' , בכיכובם של Anna Mouglalis ו Mads Mikkelsen ומבוסס על הרומן Coco & Igor של Chris Greenhalgh. אם חשבנו שתיקי ה2.55 כבר לעוס, מה נומר בנושא סרטי האופנה בכלל, ואלה על קוקו שאנל בפרט. לא שמענו כבר כל מה שיש להם לומר? כמה יחסי ציבור הם צריכים?

Editor's note:

בעוד שורות אלה נכתבות, עובדי שאנל לא נהנים מצעידה על השטיח האדום בבכורת הסרט, אלא מתקהלים להפגנה מול מישרדיה הראשיים של החברה בפאריז במחאה על תנאי העסקתם. למכור תיק 2000$ אבל לקפח זכויות עובדים? יופי של קוד אתי.
כנראה שהם כן צריכים הרבה(!) יחסי ציבור!

גריס קודינגטון גונבת את ההצגה (הסרט, לייתר דיוק)

נראה שאחרי חודשים של צילום ומעקב אחרי כל צעד ושעל של אנה וינטור, אפילו לבמאי של הסרט "גיליון ספטמבר", העוסק על "מאחורי הקלעים" של תהליך הוצאתו ועריכתו של הגיליון המשמעותי והגדול ביותר של "ווג" בשנה, נמאס מאנה וינטור.
לכאורה, נראה היה שהסרט עוסק באנה, או לפחות כך הוא שווק במסעות יחסי ציבור אגרסיבים. ובצדק. אין דרך בטוחה יותר להבטיח לסרט הצלחה כבירה מאשר לרתום אליו את שמה של האישה המשפיעה ביותר בתחום האופנה בארה"ב ואולי בעולם. המסתוריות וההימנעות מראיונות שלה וחשיפה לאור המצלמות יתכן ואחראיים לעניין ולסקרנות שמעוררת דמותה בקרב הקהל ומכורים לאופנה. הספר שהפך לסרט, "השטן לובש פראדה" משך כלפי וינטור נחילי אש והצית את העיסוק והעניין בדמות האסרטיבית, הקשוחה מלאת התחבולות והעוצמה- מושא לחיבה ע"י כל שוחר אופנה או סתם חובב דרמה עליז.
העניין הגובר של הציבור הרחב באופנה, האנשים העומדים מאחוריו והמשיכה אל הכוח, הכסף והיופי שבתעשיית מגזיני האופנה יכלו להיות תפאורה מצוינת לסרט תיעודי העוסק באנה, כך לפחות ציפיתי.
אבל מצפייה בסרט, נראה שאנה אינה העומדת במרכזו. גם לא בגדי הפקות האופנה היקרים שרבים מאיתנו יכולים רק לחלום עליהם. יופי, עיצוב, דוגמניות מושכות והצצה לעולם שכולו כסף אסטטיקה ועוד יופי בלתי נדלה, לא היו הגורם שהתיר עלי רושם .
אולי, עבור הקהל הרחב, הסרט באמת מביא הצצה לעולם שלא הכירו. אני בתור בחור הצמא למידע על תחום זה, שמעתי כבר הכל. ה BBC הפיק לפני כ 10 שנים סרט תיעודי על אנה וינטור, שמשודר בערוץ BBC PRIME"" מדי פעם. בסרט הנ"ל ניתן לשמוע את אנה חוזרת על אותו התקליט: לדוגמה על הסיפור שאביה, עורך מצליח, החליט עבורה בגיל צעיר במה תעסוק בחייה. הסרט גם מראה את ההשפעה שיש לה על עבודתם, קידומם ועתידם המקצועי של מעצבים כמו לגרפלד, גליאנו וגאן פול גוטייה. על המהפכה שיצרה בנושא פרוות וההחלטה להציג סלבריטאים שהחליפו את הדוגמניות על שער המגזין (והביאו לסיומו של עידן הדוגמניות ה"גלמהזוניות"). הוא מציג את התנהגותה, הרגליה ואפילו את יחסה לעובדים תחתיה (עורכים בעיתון או הנהג הפרטי שלה). החידוש היחיד של הסרט החדש הוא האופן בו מציג הבמאי את אנה כאנושית ופגיעה. הדבר בולט ביותר כאשר היא מספרת על אחיה המצליחים, כל אחד בתחומו. היא מציגה אותם כאינטליגנטים ומוכשרים, ומצטטת את יחסם אל המקצוע שלה כמשחק ילדים או תחום שולי וחסר חשיבות.
אבל בסרט זה, גריס קודינגטון, דוגמנית עבר אדמונית וסטיליסטית בהווה- היא שכובשת את לב הצופה וכנראה גם את ליבו של הבמאי. שמה- אינו יכול להעיד עליה בצורה ממצה וטובה יותר, גרייס= חן. ויש לה ערמות מהחן הזה.

הדינמיקה והיחס שלה לצוות ב"ווג", התמיכה שהיא מעניקה להם, האווירה הנינוחה שמשרה סביבה. גם האופן בו היא מתנהלת, כל כך מנומסת ומעודנת בהשוואה לתוקפנות והאגרסיביות העצורה שמופנית מצד וינטור לכל עבר (אגב, שתיהן התחילו את הקרירה ב"ווג" באותו הזמן). בנוסף בלט גם היחס החם שלה כלפי צוות הצילום- שיכול להיות מטרד רציני במצבי הלחץ והמשברים המזדמנים בעת יצירת הגיליון. אך לא, גם כאשר צריכים לסגור הפקה תוך יומיים, היא מצליחה לעמוד במשימה בצורה יעילה, לתת תוצאה אטרקטיבית ואפילו לכלול את צוות הצילום של הסרט וכך להפיק מהם את המיטב.
גרייס, נראית שונה מכל הבובות המפוחלצות בתעשייה: שערה אינו חלק או בלונדיני - הוא אדמוני ואפילו נפוח ומבולגן, היא אינה לבושה לפי צו האופנה אלא לבושה בבגדים שחורים וצנועים. אינה נועלת נעלי עקב אימתניות אלא סנדלים שנראים יום יומיים (של פראדה בד"כ), גזרתה אינה דקיקה ורגליה עבות ונראות בצקתיות לעיתים. התאונה שעברה בצעירותה קטעה את קרירת הדוגמנות שלה ואילצה אותה לעבור שלל ניתוחים פלסטיים שהותירו את חותמם על פניה (כמו השתלת עור בעפעף שמאל שלה שהניבה תוצאה פחות ממושלמת).

(עבודותיה של גריס מושפעות מעולמה: חיבתה הרבה לחתולים, הגנון הכפרי, מרקמים וטקסטורות. למעלה: מתוך הפקה לכבוד גרייס או בהשראתה, מתוך גיליון ווג בכיכובה של הדוגמנית קרן אלסון)

למרות הכל, היא הצליחה לטפס בסולם התפקידים עד לעורכת האופנה הבחירה והמשפיעה בעיתון. לסטייליסט המתחיל, סטיבן, שנתקל בקשיים מול הוד קשיחותה, וינטור, יש לה כמה טיפים בנושא הישרדות וביסוס המעמד בתחום: עליך להיות עקשן ולעמוד על שלך התחום הזה, לא להתפשר על הטעם העיצובי, האמירה והסגנון שלך. אסור לך לתת לאנשים ,לשחק בך. אתה צריך ללמוד לגרום לאנשים להקשיב לך, להשאיר את חותמך ולמצוא את מקומך בתעשייה הזו. להוכיח את הצורך בך, אחרת, תאריך התפוגה שלך קרוב משתוכל לדמיין.
דמותה של גרייס העלתה בי תובנות רבות. המסר שלה ברור ומחמם את הלב. התוקפנות נובעת מפחד וחוסר בטחון, לפעמים גם תסכול. אין צורך לקלקל את עצמך במניירות מיותרות, היה שלם עם עצמך, אדיב ובעל מזג טוב, חם ואוהב. היה פתוח ולבבי כלפי סובביך ומקומך, לא רק ב"ווג", יהיה שמור.

Editor's note:

*לנוחיותכם: חלק הראשון והשני של הסרט (!) לצפיה online.

*מוגש כשירות לקוראי הנאמנים :)

ומה חוץ מאופנה?

הלכתי לחפש את אריק ומצאתי את עצמי...

אתמול בערב היתי בהקרנת הטרום בחורה של הסרט "מחפשים את אריק", ורציתי לחלוק עימכם את הרשמים שלי ממנו:

לפעמים אדם מוצא את עצמו במציאות שאינו יודע כיצד ניקלע אליה?, איך היא קשורה אליו?, למה היא מגיעה לו? ובטח שאין לו מושג איך יוצאים ממנה. אריק, גיבור הסרט, סובל מהזנחה עצמית וירידה במצב הרוח. הוא איבד אתת היכולת להנות ואינו מודע למתחולל בסביבתו הקרובה. בניו מאשתו שנטשה אותו אינם מעריכים אותו והוא אפוף רגשות אשמה והחמצה על אהבתו הראשונה אותה עזב לפני שנים. את עבודתו כדוור אינו מסוגל לבצע ואפילו בביתו שואלים אותו "מי אתה?".
חבריו מנסים להיחלץ לעזרתו, אך לא מצליחים לקדם אותו בתחילה. למעשה מי שמצליח להוציאו מהבוץ, היא דמותו של אריק קנטונה, שחקן הכדורגל אותו מעריץ הגיבור, שמופיע בדמיונו בעת שמעשן חשיש שמסתיר בנו. קנטונה מופיע כשבפיו שלל משפטים פילוסופים, פניני חוכמה ומטפורות שנראה שרק כדורגלנים יכולים להרשות לעצמם להשמיע בקול רם. אך למעשה, יש בהם המון מן האמת. הדמות, מייצגת את כוחות האגו שמוצא לעצמו אריק האמיתי, ובכך הוא בעצם מסייע לעצמו להתמודד עם המציאות אליה ניקלע באמצע חייו.
הוא אוזר אומץ וניגש אל אהבת חיו במטרה לשקם את יחסיהם, מציב לבניו גבולות ומסכים ליראות את נכונותם ולקבל את עזרתם של חבריו. הוא פונה אליהם כאשר נזקק לעזרה בהתמודדות עם עבריין שעימו הסתבך בנו וכעט מאיים ומסכן את עתידו.
לרוב אנו לא מודעים כלל לכוחות ולתושייה או לתבונה המצויים בנו. קל לנו לקבל את חוכמתנו כ"הזיות" או "צרופי מקרים". אם נאמין בעצמינו ובקרובים לנו ולא נמעיט בכוחם של האנשים האוהבים אותנו ודואגים לנו, אם נשתפם בחלק ממה שעובר עלינו- יוקל וייטב לנו.
בסרט צפיתי לבד, לאחר שידידה שקבעתי איתה ביטלה ברגע האחרון בטענה שהיא צריכה לקחת את סבתה לפסיכיאטר. הלכתי לבד, ביום חורפי, כאשר אני מלא מחשבות ושאלות. 116 דקות מהסרט יכלו להיות אולי תחליף לייעוץ נפשי. ההרגשה אחרי הסרט הייתה של "אני השלם עם עצמו". ממש כמו אריק, שכבר לא היה צריך לראות את עצמו מבעד לעינו של אליל הכדורגל שלו. הוא עצמו היה מספיק.

הבכורה של הסרט היא השבוע ב 5.11.09. קולנוע לב.