‏הצגת רשומות עם תוויות American Apparel. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות American Apparel. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 9 בפברואר 2010

לצלם "סגנון רחוב"- ולא להסתנוור...

לפני שאני מפרסם את החלק השני על פאריז, אני רוצה לחלוק איתכם חוויה שיכולה להיות המשך ישיר של הטיול שם.
בתקופה אחרונה, סגנון הלבוש של אנשים "הרגילים" ברחוב הפך לנושא שיותר ויותר מושך את תשומת ליבם של חובבי האופנה ועורכי המגזינים- בעיקר המהדורות המכוונות. המון בלוגים מפורסמים כמו ג'ק וג'יל, הסרטוריאליסט, וILOOK או ההולך ברחובות הישראליים, מתעדים את טעמו המיוחד של האנונימי שעובר במדרכה ליד או זו שגורמת לך לסובב את הראש כאשר היא חולפת על פניכם במעבר החצייה.
בביקור שלי בפאריז, נתקלתי בדיוק בזה. המון צלמים, בלוגרים וסתם חובבי אופנה באו לצלם את העורכים, העיתונאים והלקוחות המוזמנים אל תצוגות הקוטור של מעצבי העל שהציגו את קולקציות שלהם- כמו שהם מתלבשים בחיים הרגילים, לא בקמפיין או תצוגה אלא סתם לעבודה.
ואני אכן, ניצלתי את כל ההמולה סביב שבוע הקוטור כמו גם את הזרות שלי, וממש כמו טומי טון או סקוט שומן, נסחפתי וצילמתי את כל המי ומי הממתינים לתצוגות. כשחזרתי לארץ, בלי תאום מראש או הכנה מיוחדת, הציעו לי להשתתף בפרויקט של חברת משקפי השמש "אירוקה". כמה מכותבי הבלוגים העוסקים באופנה בארץ, הוזמנו לסנטר, בו נפתחה חנות הדגל של המותג. שם עלינו להזמין 10 אנשים שיבחרו משקפי שמש, אותם יקבלו חינם (בשווי של מעל 400 ₪) ולצלם אותם מרכיבים את אותן המשקפיים.

(AA-team, they like freebis...)

החוויה הייתה מסעירה ומרתקת: זו הייתה הזדמנות לגשת לאנשים שנראים ומתלבשים בצורה מעניינת או כאלה שהופעתם מגרה ויזואלית ולפתוח איתם בשיחה. לראות מי האדם שמאחורי הבגד ולגלות אנשים מעניינים. אני רואה את הבגד או הלבוש כערוץ תקשורת או ראי המשקף אמירה של הלובש אותו או את פנימיותו. ואכן, כיוון שהיה לי מה להציע, יכולתי לפנות לכל אחד ולספק את הסקרנות שלי במובן מסוים, לגבי האדם שמאחורי הבגדים.
היה ברור לי מראש שאצלם צוות העובדים ב"אמריקן אפרל". תמיד לבושים בקפידה, לפי צו האופנה עם טאץ' אישי והמון סגנון, יצירתיות ושיק לא יכולתי לוותר. הם גם היו מאובזרים כראוי: בנעלי מרג'יאלה, סטלה מקרטני לאדידס וצעיף שנכרך במרושל על הצוואר תוך שהם מקפידים גם על הפרטים הקטנים.
בין המתלבשים המעניינים שפגשתי היה יניב, במאי קולנוע וזמר מתחיל (שכנראה שעוד נשמע עליו). ניגשתי אליו בגלל המראה הגברי והמחוספס שלו, "נון שלאנטי" שכזה. לבוש שכבות, מעיל צמר אפור שירש מסבו שלבש אותו עוד בארגנטינה לפני 60 שנה, צעיף תכלת וקרדיגן. הוא עצמו לא הבין "למה דווקא הוא?" גם הגר, שנראתה כמו דוגמנית/רקדנית, לבושה בטייץ וחולצה ורודה צמודה עם שרוולים נפוחים, עובדת בעצם בבנק והייתה כל כך נבוכה מהפניה שאפילו לא ידעה איך להצטלם. (ולמרות שהיא דומה לדורין אטייאס התברר שהיא בישנית וצנועה...).

(נגד כיוון השעון: אנאבל, והנעליים, יניב סוכן הביטוח, חנה, הגר ויניב הבמאי).
את אנאבל אף אחד לא היה מפספס, עם פרווה אפורה וביטנה ורודה בגזרת מעוין "אה לה בלנסיאגה", צעיף אדום מנומר, שרשראות זהב, מחשוף נדיב ונעלי עקב שהזכירו לי את אלה של "נינה ריצי", היה אפשר להישבע שהיא קרובת משפחה של קרואלה דביל. אבל רחוק מזה, היא הייתה כל כך עדינה, נחמדה ורק דאגה שהתמונות יהיו "בסדר" ושאני אהיה מרוצה. התמונות יצאו "פיצוץ", היא נראית בהן מדהים. תשפטו בעצמכם. יניב סוכן הביטוח הפתיע אותי בפוטוגניות ובלוק האופנתי, למרות שלא הייתה לו זיקה מיוחדת לנושא. חנה, הבלונדינית, היא בעצם קנינית התכשיטים של קסטרו שהיתה בדיוק באמצע העבודה בסניף הדגל של החברה כאשר ניגשתי אליה.
הפרויקט ממשיך עד סוף השבוע, ו"בדיזינגוף סנטר " ימשיכו להסתובב בלוגרים שיחפשו אנשים מעניינים כדי להעניק להם משקפי שמש ולצלם אותם עליהם. כך שעדיין לא פספסתם את ההזדמנות למשקפים+תמונה+בוסט לאגו על הופעתכם החיצונית ואולי גם עניינת.

יום רביעי, 30 בדצמבר 2009

יענטל והרשל באו מהשטעטל, לאן? לניו יורק כמובן.

לאחים כהן יש סגנון משלהם, יותר נכון שפה שלמה שרק הם ואנשים כמוהם מבינים. מי שיכול לדבר אותה, ימצא בסרט הזה הנאה צרופה, ומי שלא, יאלץ לנווט בין הברור לנסתר, המואר לאפל ולנסות לצקת מסר ממשי לאווירה, הלך הרוח, ההווי והרגשות, ששני הבמאים המוכשרים הללו יודעים להעביר כל כך טוב. הבעיה, זה לא כל כך פשוט.






לארי, הגיבור הראשי בסרט, נקלע לתקופה שניתן להגדירה כ"משבר": אשתו עוזבת אותו לטובת חבר קהילה אחר, הוא נאלץ להתמודד עם השאלה המוסרית שבלקיחת שוחד, לקבל קביעות בעבודה ולזכות למעט הערכה מילדיו (האחד מוטרד מבעיות הקליטה של הטלויזיה והשנייה בעלת טקסים הקשורים לטיפוח וחפיפת הראש) ומהאנשים שבא איתם במגע.
העלילה הולכת ומסתבכת והסיטואציות הופכות למוזרות וחסרות פשר יותר ויותר. לארי, שחי בקהילה יהודית דתית בארה"ב של שנות ה60', מנסה למצוא את התשובות אצל כמה רבנים, אך פרט לסיטואציות מגוחכות ואבסורדיות, אין להם כל כך מה להציע לו. אפילו עורך דינו, ששולח אותו גם הוא לרב, נאלץ לתפקד באחת הסצנות בה פורץ לארי בבכי- כפסיכיאטר.
לארי, פרופסור ומרצה למתמטיקה, לא מצליח להבין כיצד לנהוג, איך לפתור את הבעיות שלו ומה לעזאזל אלוהים מנסה לומר לו בפרשת חיים זו של חיו. הסרט, מאתגר את הצופה בשאלות שלאף אחד אין תשובה עליהן, אפילו לא לאלוהים. דת, אמונה והאופן בו מתנהג היקום, לא מוסברים ע"י המתמטיקה, כפי שהאמין לארי. (זהירות ספויילר!!!! דלגו לפיסקה הבאה!) לבסוף הוא ניכנע לתנאי המציאות, מקבל את השוחד שנותן לו תלמיד קוראני עילג ומעביר אותו את הקורס. התוצאה- הוא מוזמן לפגישה דחופה עם הרופא בעקבות תוצאות רנגנט, ואל העיירה מגיעה סופת טורנדו. בין אם הקשר נסיבתי או אם לאו, ללארי התשובה ברורה.


אי אפשר להתעלם מהסגנון המשובח של הסרט: התפאורה, התלבושות האוטנטיות והאווירה היהודית הגרוטסקית שנוצרת ע"י בגדי הלבוש האופיניים לתקופת סוף שנות ה60 ושלל של דמויות שמזכירות את לארי קינג, גולדה מאיר או וודי אלן. הופעתם החיצונית המדויקת שגובלת בסטריאוטיפ ליהודי הגלותי האמריקאי, עם המשקפיים המיושנים, היידיש, שיעורי העברית, בית כנסת, הבגדים הצנועים והמחוות, תנועות הידיים, חיתוך הקול, הלחה והקול הגברי של אישה קשישה עם שומה שעירה וקול בס.
הסגנון הזה, של ה"ג'ואיש קידס" הפך למאוד אופנתי לאחרונה. אותו סגנון המכונה "הגיק שיק" ונראה פחות או יותר כמו שהתלבשו הנערים בברוקלין בשנות ה60-80'- מכניס הרבה כסף ל"אמריקן אפרל" (זיהיתי לפחות שתי חולצות שלבש אחד הילדים שהיו משם). האוירה שיצרו הבמאים בסרט היתה כל כך מוחשית, עד שכמעט וניתן היה להריח את ריח הנפתלין והטחב שעולה מבתיהם של הזקנים הללו.
מי שצמא לעוד מנה מסטייל ה"ברוקלין בוי" יוכל למצוא סיפוק רב בבלוג "מר מורט". הבלוג נכתב ע"י מרדכי רובינשטיין שעבד כיחצ"ן של מותג האופנה "ג'ק ספייד". רובינשטיין מצלם את העוברים והשבים ברחובות ניו יורק הלבושים בטוויד כבד, חולצות פלאנל משובצות, נועלים לופרס חומות ומרכיבים משכפי "בגין" עבות עדשה ומסגרת. בבלוג תמצאו גם זקנים חביבים וגבירות נחמדות לבושות בחצאיות ארוכות ועונדות תכשיטים כבדים מזהב, כמו אותן דמויות שהיו יושבות ש"אצל יודית" (ז"ל) בגן העיר, מעשנות עצמן למוות ומרכלות באופן מלא חן וחסר עכבות. מקסים. ביקור בבלוג שלו, יספק הצצה מדויקת להלך הרוח בסרט.

אפשר להסתכל על הסרט הזה בכמה זוויות ראיה: האחים כהן מצליחים להעביר את אורך החיים היהודי באמריקה של בשנות ילדותם בצורה מדוייקת ומשכנעת לאין ערוך. התקופה היא תקופת נעוריהם, אבל ברור שזהו אינו סרט אוטו-ביוגרפי. הוא מספר את סיפורו של בני דורם של הבמאים, את החברה בה גדלו, את המנהגים או השאלות שעלו בחייהם ועיצבו אותם. הסיפור העלילתי אולי לא משנה. עצם העובדה שכולנו יכולים לזהות את הדמויות הללו בסביבתינו הקרובה ולהרגיש את החוויה שמנסים הבמאים להעביר, היא שהופכת אותו למעולה.
הסרט מעביר את הרגשותיהם ומדבר אולי יותר מכל לבני הנוער האמריקאים של היום. מצד אחד הם סולדים מזקנים שלומדים תורה בפה מלא שינים תותבות ואוכלים דג מלוח, ומצד שני מוקסמים מהתרבות היהודית והיידיש ומנסים לשמרה. להקות יהודיות (שמונות גם חברי להקה לא יהודים) השרות שירי יידיש, קבוצות תיאטרון יהודי המונה בני נוער רבים ואפילו סגנון הלבוש ההוא שמצליח כל כך בארץ ויותר- בניו יורק. כולם הם הוכחה לניצני תרבות מתחדשת, מעין פראפרזה של היום על מה שהיה בעירה הגלותית, בשטעטל.
למרות שלא יצאתי עם מסקנה מגובשת לשאלה: מה הסרט רוצה ממני?! נהניתי ממנו מאוד: הסגנון, הבימוי המעולה, הדמויות הססגוניות והיידיש- הכל כך מוכר. זהו אחד הסרטים, שכדי לקבל מושג ממנו, נאלץ כנראה לראותו שוב, וההרגשה שלי, שבכל פעם נתקל בפרט חדש ואלמנטים שלא שמנו לב אליהם קודם או דבדים עמוקים יותר. הוא באמת מלא ועשיר בפרטים מצחיקים, מעניינים ומלאי כפל משמעויות.