מעילים עם רוכסנים- אופנה מודולרית

חורף לא היה לנו השנה. בתור מי שנמנה בין חברי "Team Winter" (הפעם בלי קשר לWintour), אין דבר שמצער אותי יותר מכך. לפני כמה שבועות, בבוקר שטוף שמש בתחילתו של ינואר, הבנתי שהכל כבר אבוד. את הכסף שהקצבתי השנה לקניית מעיל, כדאי שאתחיל לתעל לכיוון פריט שימושי יותר באקלים הים תיכוני בו אנו חיים: סנדלים. אפילו מצאתי זוג סנדלי פייר הרדי מושלמים ומלהיבות לא פחות ממעיל טוב. אבל לא עברו שעתיים מאז "ההארה" והרחובות כבר התמלאו בשלוליות, השמיים התכסו בעננים קודרים ותוכניות חזרו למגירה, אבל רק עד שהשמש תשוב מההפסקה.

בעידן של התחממות גלובלית, כאשר אפילו הזוית בה חג כדור הארץ סביב השמש אינה מובנת מאיליה צריך לחשוב על פתרונות יצירתיים. היות ועונות השנה כבר מזמן הלכו להן לאיבוד במשחק כיסאות חסר הגיון, יש מי שחושב שאופנה מודולרית היא הפיתרון. אחרי שהבנו ש"לגוף אין חלקי חילוף", למה לא לפצות על כך בבגדים על טהרת "הפרוק וההרכבה"? רוכסן על קו המותן במעיל ארוך ובקו תפר השרוול בז'קט רשמי- יעזרו לספק פתחי אוורור נאותים או להיפתר מסרחי הבד העודפים כשהשמש והעננים יחליטו לשחק במחבואים.

(מימין לשמאל: המעיל של ברברי בתמונה של טומי טון, מתוך התצוגה של ברברי לחורף 2010/11, קסטרו, ג'יבנשי קיץ 2011, פרואנזה ס-ק-ולר קדם חורף 2011/12).

ברברי היו הראשונים העונה שעשו את השימוש הפונקציונאלי הזה ברוכסן (עד אז הוא התמקם בנוחות בקטגוריית "האורנמנט הדקורטיבי" בקולקציות של קום דה גרסון לחורף או של וורסצ'ה לקיץ 2009). אילו הרעיון לא היה מוצלחים כל כך, הריצ'רצים כנראה לא היו מוצאים את עצמם בקולקציית החורף של קסטרו. אבל ליקום יש תוכניות משלו, ובטרם מישהו הספיק לרכוש/ללבוש את הדגם של המותג האחד או את האחר, שניהם פתחו בסייל (אגב, לחנות החדשה של ברברי שנפתחה החודש בכיכר המדינה, הגיעו מראש רק בגדי קולקציית האביב-מהסיבה הברורה...). אבל רעיונות טובים לא נכחדים כל כך מהר וריקרדו טיסי דאג שהפטנט השימושי שעוזר להפוך ז'קט רשמי לווסט אוורירי ימשיך איתנו גם לקיץ- בקולקציה של ג'יבנשי. פרואנזה סקולר ראו גם הם כי טוב ועיצבו צ'יק צ'ק בלייזר עם ריצ' רץ לקולקצית קדם החורף שלהם ל2011, כך עשו גם בוטגה ונטה בקולקצית הגברים לחורף הבא. עכשיו נותר לנו לחשוב מה לעזאזל עושים על השרוולים כשבחוץ חום אימים.

מאתמול דיאטה!

תמיד האמנתי ש"דברים טובים באים במנות קטנות" בדיוק כמו בושם, כשעוברים את המינון המדויק זה הופך מ"או דה טואלט", למיים מהמשתנה הציבורית איי שם בדרום ת"א. בעולם של שפע ואינסוף אפשרויות הפרופורציות מתעוותות. לצרכנים רבים בעידן בו אנו חיים אין את הידע וגם לא את הצורך להבחין בין שמלת שיפון מקורית של דרס וון נוטן לבין החיקוי שלה, על הקולב בסניף זארה הקרוב לביתם (עשויה פוליאסטר סינתטי מתוצרת טורקית). הקפדה על איפוק, איכות ושמירה על דיוק סולידי בבחירות האופנתיות מקבלת חשיבות רבה יותר היום דווקא בשל נסיבות אלה.

אם דג זהב היה נותן לי 5,000 שקל לבנות בהם בגדים (רק בגדים, לא לתרומות או הצלת בע"ח וכו') הייתי מעדיף לקנות בהם פריט אחד, נגיד מעיל צמר של "ברברי", כזה שכל תפר פנימי בו מחושב בקפידה, שצמר הקשמיר ממנו הוא עשוי לא הכיר מגע של סיב סנטטי מעולם. עם בטנת סטן בצבע לא שגרת, כפתורים מעוטרים וכיסים נסתרים. מעיל שגזרתו עשויה כך שתפר הכתף מונח בדיוק בין הישורת שממשיכה את עצם הקולר לבין הקו האנכי של הזרוע, כזה שכאשר אתה לובש אותו, אתה מייד מיישר גו, ומשרבב חזה קדימה בטבעיות אצילית שכזו. מנגד, לא חסר אנשים שהיו מעדיפים לפוצץ את הארון בשלל פריטים יקרים הרבה פחות בחסות המשפט "כל המרבה הרי זה משובח".

("האיכות הלכה לעולמה", נשארנו עם זר שיבולים ירק, שיום אחד ינבל גם הוא)

בשלב מסוים בחיי, החלטתי שאני לא קונה יותר "סתם". אין דבר יותר משכר מאשר להתמלא בכמיהה לפריט שמוצא חן בעינך: הפנים מתמלאות בסומק בוהק, הלב מתחיל לפעום בחוזקה והרגשת האדרנלין שנשפך מיותרת הכליה וממלא את הדם מוביל אותך להחלטה :"זה חייב להיות שלי". מתי בפעם האחרונה הרגשתם כך? זה לא קורה הרבה. הסיבה לכך היא בדיוק אותו השפע, כולנו עברנו את סף הרוויה, איבדנו את היכולת להעריך פריטי לבוש ולהרגיש מסופקים במה שאנחנו לובשים. אנחנו רוצים עוד ועוד ועוד וככל שיש לנו יותר אנחנו מרגישים שחסר לנו כפליים.

(תארו לעצמכם איזה חור יש לכולנו בלב אם אנחנו מרגישים שאנחנו צריכים כל כך הרבה סמרטוטים)

סף הרוויה שדיברתי עליו, קיים גם לגבי חושים נוספים לחוש הריח ל"חוש האופנתי". כך לדוגמה, אחרי שאוכלים חפיסת שוקולד, בשלב מסוים הוא הופך דוחה כך שאפילו מרנג קליל ומתקתק או קציפת פירות אוורירית יקבלו טעם של רסק מלפפונים חמוצים טפל שאכילתו מקבילה לבעיטת פיל באזור הקיבה. כדי להחזיר את אותו "סף רגישות" חמקמק איזון התקין ולכייל מחדש את הטרמוסטט, צריך לעשות סטופ קטן. בפרויקט "דיאטת האופנה" בו אשתתף ב10 הימים הקרובים, אשתדל להוכיח שכן, אפשר גם אחרת. לא צריך שפע וגם לא ממון, צריך סגנון. בשנות השישים, התקופה שהייתה אחת המשמעותיות ביותר בהיסטוריה של האופנה לאשנים היה מספר מצומצם של אאוטפיטים. קחו לדוגמה את "מד מן" של שנות ה50-60, לעומת "גוסיפ גירל" שב אלף השלישי. הנשים של שדרות אבניו לא מתביישות ללבוש את אותו הבגד פעמיים, אולי כייוון שאין להן יותר מידיי, אבל מצליחות לעשות בו מהפכות חסרות תקדים באופנה ובכלל. כחלק מהפרויקט, בחרתי 6 פריטים אותם אלבש בשבוע וחצי הקרובים לא כולל אקססוריז ונעליים (כשאני חושב על זה, לטיול האחרון שלי בפריז העמסתי הרבה יותר). אתם כמובן יותר ממוזמנים לעקוב אחרי החוויות והרשמים שלי ושל עוד 4 בלוגרים המשתתפים בפרוייקט באתר onlife .

התחבר לחברבורות שבך

חוזי הטרנדים אי שם באירופה הרחוקה כנראה שמעו כי חפצה נפשי בפריטים מנומרים, שלחו קומוניקט וסידרו שלל אופציות לחובבי חיות (הכוונה לאלה שחובבים ללבוש אותן). טרוסרדי לדוגמה, יצאו בשלל אופציות מעוטרות חברבורות למין שקופח שנים: מעיל דמוי פרוות הנמר, שמזכיר לי את שמלת ההוט קוטור שעיצב מיסייה דיור בשנות בחמישים (מפרווה אמיתי כמובן), נעליים מנומרות חגורות ואפילו תיק.

(מימין, 3 דגמים לבית טרוסרדי, קולקציית קיץ 2011. משמאל: לואי ויטון קיץ 2011)

האם יתכן כי בקיץ הבא יעזו גברי העולם שאינם לוקים בתסביך מיגדרי- לצאת כך מהבית? אם נשפוט לפי כמות החצאיות ובפרט, אלה המנומרות של ג'יבנשי שנלבשו מעל גרביונים תואמים, ייתכן והעונה נוצר גבר מזן חדש.
בית האופנה ג'יבנשי התמקד באלמנטים השבטיים ובאסוציאציה האפריקית שמעורר הדפס הנמר. אי אפשר היה להבליט זאת בצורה טובה יותר מאשר להציג את "הקונספט" על דוגמן אפרו אמריקאי מגולח ראש בעל גוף שרירי ומנופח העונד שרשרת שחורה מחודדת. אופציה נוספות- ההולמת את ה"בחור העירוני": שרוולים מנומרים המציצים מתחת לחולצה לבנה מכופתרת ששולבה עם מכנסיים שחורים למראה "עורך הדין הביישן" או "פקיד השומה היהודי" בתוספת שרשרת מטאלית דוקרנית. מקטורן וחולצת צווארון מכופתרת מנומרים שנייהם או צרוף של מכנסיים קצרים מעל לגרביונים באותה הדוגמה, יכלו להוות תחפושת מושלמת לפורים שלפני שנה, אך היום- מוצגים בקולקציה לבישה של בית אופנה נחשק.

( ריקרדו טיסי- לג'יבנשי, יצא לטיול בספארי של אפריקה- וחזר עם אופציות לבוש אוטנטיות אך הציע גם תרגום לוריאציות לבישות עם אג'נדה מגדרית מבלבלת)

כריסטיאן לבוטון, גורו הנעליים, נתן את האינטרפרטציה העוקצנית לנעלי "סליפר" מנומרות עם ניטים מזהב. יתכן וכוונת המשוררר הייתה לתת גימור מחוספס לנעליים רכות, חסרות עמוד שדרה בדוגמה נשית, אך בפועל נוצר מראה מוגזם הגורע מהיופי שבעניין.
קן, בן זוגה של ברבי, הוא אולי לא אוטריטה לסגנון לבוש גברי (או כל דבר גברי אחר) אבל הבוב הכי "גיי פרנדלי" שיש הולבש על ידי יוצרי הסרט "צעצוע של סיפור 3" בבגד מנומר גם כן. מדובר בחולצה בצבע כחול עליה מוטבעות חברבורות נמר שחורות לצד נגיעות של זהב. חולצה מכופתרת זהה, קנה אחד מחברי בטופ שופ במהלך ביקורו לונדון לפני כשנה. במודעות הפרסומת של סטודיו 54, מככב צעיף הדומה באופן מפליא לזה של קן.

(קצת אקססוריז לקראת סיום: תיק של ג'אן פרנקו פרה, נעלי הניטים של לבוטון לצד המעצב וקן- הרכש החדש ב"צעצוע של סיפור 3")

הדוגמה האפרפרה, המזכירה את פרוותו של התן, הייתה הצעת ההגשה מטעם לואי ויטון והופיעה גם בקולקצייה של טרוסרדי. מראה מעניין, שזכה לאנטרפרטציה של חברות עממיות כמו M&H וקסטרו בעבר, אך לא הצליחו להותיר רושם מיוחד.

בקיצור, מבחינתי- תארזו לי הכל! היפוטתית הייתי יוצא לבוש בפריטים אלה מהחנות מרוב השמחה. בהחלט חלק אינטגרלי מרשימת הקניות בטיול הבא שלי לפריז.
ובקשר לשאלה האם באמת הייתי לובש אותם?

אולי כשיהיה לי אומץ.

אלבר אלבז עושה דנה פרימן...

מאז קליאופטרה שלטה על מיצריים לא היה לתספורת הקרה השחורה הזו אפיל כה רב כמו היום. הבוב זכה לתהילת עולם לפני שלוש שנים, אנה וינטור היא אולי הדמות הבולטת ביותר שהסכימה לעטר את ראשה בוורסיה הברונטית לשיחוק הזה ששורשיו בגדות הנילוס. מי שאחראי להחזיר את השיגעון לעשור הראשון של האלף השלישי הוא לא אחר מאשר אלבר אלבז, שהדהים וכבש את כולנו בעזרת הדוגמניות בעלות תספורת הקרה השחור שעלו על מסלול תצוגת החורף של לנוון 2011.

(מימין למעלה: אליזבת טיילור בתפקיד קליאופטרה בסרט משנת 1962, אמה תורמן בפוסטר לסרא "ספרות זולה", מיגן פוקס לגיליון האחרון של מגזין "אינטרביו")

דנה פרימן היא האושיה המקומית שהצליחה להרגיל את עיננו הישראלית לתספורת הקריה, החדה, המסותת והזוויתית הזו. עור לבן וחיוור בצרוף אודם אדום, מדמם ובשרני יחתמו את המראה הקריר והאסרטיבי הזה, ששורשיו עוברים גם אצל אומה תורמן מ"ספרות זולה" שיצא לפני 16 שנה.

( דנה פרימן כמוזה לתצוגת קולקציית חורף 2010 של לנוון)

זולה, ביקור שבועי לפן במספרה וגיזום חודשי הם בגדר תנאי הכרחי לכל המעוניינת לאמץ את סודות השיער של קליאופטרה. מצד שני, כדי להרשים את יוליוס קיסר, צריך להשקיע בטיפוח השיער.

מעכשיו, לא רק ירושלים היא של זהב

המגמה העכשוית באופנה, אם אפשר לפרוט אותה בצורה מג'ורית וכוללנית, היא ללכת על הפשוט, המינימליסטי. לא עוד העיטורים המצועצעים וההדפסים הצעקניים. כיום, מעצבים נוטים לסגנון מינימליסטי ומעודן יותר, ששם דגש על גזרות קלאסיות, שילובי בדים, מרקמים וצבעים מעניינים. הרדיקליות של ריק אוונס או גרת' פיו מתאפיינת גם היא באיפוק מסוים, וגישה אגרסיבית פאסיבית למה שיכול היה להראות פאנק קיצוני בשלהי שנות ה70. כמובן שרוברטו קואלי ישאר תמיד קואלי, וגם גליאנו, רצוי שלא ישתנה, אך בהחלט ניתן לשים לב למיתון המסוים שבסגנון הקולקטיבי.

(מימין לשמאל: מיקל קורס, דילו לורן בראלף לורן, מוסקינו, מרק ג'יקובס, בלמן)

לכן, העובדה כי מעצבים רבים בחרו ליצור שמלות זהב הפתיע אותי. את בגדי הזהב אנחנו מזהים יותר עם כוכבות הוליוודיות בשנות ה40-50', כאשר האופוריה שלאחר המלחמה הביאה לשחרור כל רסן ויצרה סגנון חיים, ובהתאם לכך גם סגנון לבוש, ראוותני ופזרני. הסדרה "שושלת" או "דאלס" שתיהן מיד קופצות כשחושבים על זהב, ודמותה של ג'ואן קולינס לבושה בשמלה זהובה בעלת שרוולים נפוחים מיד מהדהדת ברקע. שנות ה80', אותו עשור הזכור לשמצה בשל האופי המצועצע של הבגדים שאפיינו אותו והעדר התחכום שבהם היה רווי בזהב חסר טעם.

(מימין לשמאל: פיליפ לם, לנוון, רושס, איזק מזרחי, אלקסנדר וונג, אמיליו פוצי)

בעונה זו וגם לזו שאחריה, מעצבים רבים חזרו לעצב שמלות זהובות, חלקן משריגי מתכת של ממש. השמלות הללו כל כך תלושות שנראה כאילו אנה וינטור חברה לטים גאן בספיישל של "פרויקט מסלול- החיים האמיתיים" והציבה למעצבי העל את האתגר לעצב שמלות זהובות בסגנון חופשי המאפיין אותם אישית. אותה נהיה לזהב אינה ברורה לי. אולי זה התגובה הפרדוקסלית למיתון ואולי מעין ניסיון ליצור עתיד חדש באופן של "דמיון יוצר מציאות", כיוון שחוץ מהאוסקר ואולי הגאלה של מוזיאון המטרופולין (יום שני שעבר), אין לאן ללכת איתן. מצד שני, גם אותן זקנות, המוכרות לנו מגן העיר או בתי קפה ישנים, אוהבות את הפריטים המוזהבים והצעקניים, אולי כדי להאפיל על זקנתם ולהסיט ממנה את תשומת הלב. נעלי גולדה מזהב, היו הפריט שהייתי מאמץ לחיקי לו הייתי עלמת חמד בת 16.
יש בזה קטע...
יום ירושליים שמח:)

אופיום שיק

הרואין שיק היה "תמצית ההוויה" של שנות התשעים. העונה, ברוח הסמים הקשים, גדולי המעצבים מביאים לנו את האופיום שיק לחורף הבא. צבע הפרג, האדום השטוח, בעל הגוון הכתמתם- קסם העונה למעצבים רבים שזרעו אותו בין הדגמים שהציגו. את השימוש המוצלח ביותר בצבע זה עשה לדעתי קריסטוף דהקרנין, כשייצר מכנסי עור בגוון האדמוני, בגזרה הדוקה על הגוף. הנוכחות והעוצמה ששידרו השתלבו במדויק עם רוחות המלחמה שנשבו בקולקציה. שילוב האדום החייתי בבגדי עור יוצר מראה שקשה לעמוד בפניו, כך, גם טופ העור של בוטגה ונטה מצליח לעורר תאווה.

(בלמן, אלכסנדר מקווין, בוטגה ונטה, פוצי)

כנראה שלא כל אחת תרגיש נוח לבוש צבע כל כך עז ומאוד יתכן כי אין הוא מתאים לכולם. כך, נגיעות של פרג במעיל או בגרביון הנלבש תחתיו כפי שהציע ז'אן פול גוטייה, יהיו הפתרון הראוי למסרבים להפוך לקורבנות הטרנד. תיק אדום של LOEWE או נעליים על עקב עץ של מרני גם הם דרך לחוות את הלהט שבאדום- מבלי להיכוות. צעיף או צמיד באותו הצבע יעשו גם הם את אותה העבודה בדיוק.

(לוהט-דיסקוורד, ורסוס, מרני, לאווי, JPG)

נוצה?! על שום מה?

כיצד הפכו נוצות לפריט החובה בכל מלתחה בעונה הבאה?
נוצות, אותו רכיב בפלומת הציפורים, היה נחשב בילדותינו לדבר שאסור לגעת בו. "איכס, זה מעביר מחלות", היה אומר קולו של המבוגר האחראי ברגע שהיינו ניגשים לגעת בנוצות יונה או תרנגול. אבל אולי החיפוש אחר חומרים מעניינים ומרגשים לעצב עימם או המרדף אחר חומרים טבעיים, הם שהביאו את הנוצות לכל כך הרבה שמלות בקולקציות החורף הבאות. יתכן וזו האובססיה לפרווה, גם היא חוזרת ובגדול- שמעניקה לגיטימציה לשימוש בחומרים מהחי, במיוחד כאלה שאינם דורשים המתה מכוונת של בעלי חיים לשם השימוש בהם.

(אן דמולמיסטר, דיסקוורד, לנוון- המראה הקודר)

הנוצות תמיד היו שם, בצורה מובלעת שכזו: בשולי המגבעת או בעיטורי סיכות דש. הרבה מעצבים השתמשו בהן בעבר, כולנו זוכרים את שמלת הנוצות שעיצב גוטייה ב1998 לדנה אינטרנשינל, אותה לבשה לאחר שזכתה באירוויזיון. גם מעצבים כמו קסטלבלז'ק או מניש ארורה נוהגים להשתמש בה מידי פעם, אבל הנוצה מעולם לא תפסה את מרכז הבמה, כטרנד מובהק לחורף הבא. על המגמה בישרו לנו בזארה בחורף האחרון, כאשר הופיעו בקולקציית הרשת המציעה בגדים "ברוח מעצבי העל" עליוניות וחצאיות מנוצות.

בעונות קודמות או לאלטרנטיבה הקלאסית, עיקר השימוש בנוצות היה נוצות יען המעניקות אווריריות אלגנטית ויוקרה בלתי נדלית לעיצובים שהן משולבות בהן. הן נהגו להופיע בצבעים ניטרליים של בג' ואופוויט או פסטליים כמו ורדרד או סגלגל. העונה הופיעו גם נוצות נוקשות, של ציפורים ובעלי כנף פחות אקזוטיים, בצבעים כהיים עם ברק מטאלי כסוף או ירקרק. המראה העונה מקבל צביון יותך מלנכולי ומחוספס, אפל שכזה.

(לנוון- נוצות עם ברק אפל מול קלילות נונשלאנטית)

צמד האחים, דין ודן, הציגו לדי סקוורד מחוכים מעוטרים נוצות אדומות במראה יוקרתי ונשי, ואילו אן דמולמיסטר אספה נוצות תרנגול, עם גוון ירוק מתכתי ובוהק ויצרה מעין אפודות ממוגנות ווסטים עמוסים בנוצות או צווארונים מינימליסטים יותר- כחלק מהמראה הקודר והאפל המאפיין את עיצוביה. גם בלנוון הנוצות שימשו ליצור אוירה קודרת שיצרה את מראה "אשת עורב": נוצות שחורות עם הבלחות של נצנוצי זהב התכשיטים יצרו מראה אקלקטי ומעט מורבידי. אלבז שילב נוצות מסוגים שונים בגוונים כהים על פאנלים של שמלות, שרשראות ותיקים.

(גוצי', אמיליו פוצי ומקווין- עושר של סגנונות)

חצאיות מנוצות יען, תמיד היו פק"ל בקולקציה של ג'יאמבטיסטה ואלי, ששילב אותן גם לחרף הקרוב, כפי שעשה בקודם. אצל מקווין הנוצות קיבלו מקום של כבוד וטיפול מלכותי- ונצבעו בצבע זהב, עבור מעיל צמוד בעל צווארון גבוה ושולבו גם בתסרוקות הדוגמניות. בגוצי, נוצות יען יצרו מראה נובורישי של נערת רוק שעיטרו את אזור הכתפיים והשרוול, בדומה לשמלות שעיצב פטר דונדס לאמיליו פוצי ויצרו את אותה תחושה של עושר ראוותני ופרחי מעט.

משלטי החוצות לשמלות בוהקות- הניאון מכה בנו כמו ברק!

לחורף הבא, החורף הראשון בעשור השני של האלף השני, במתכננים לנו חזאי האופנה ומעצבי העל את "הנאון" כצבע אחיד, כמוטיב מרכזי בפלטת הצבעים שתוצע בין מרכולתם. אומנם, טרנד הנאון כבר אינו "הילד החדש בכיתה", ופגשנו בו לפני כשנתיים, בקולקציות של מעצבים כמו דולצה וגבנה בשילוב עם שחור או בנגיעות עדינות בקולקציה של פרנקי מורלו, וקוואלי. אבלהפעם, מדובר בניאון "פר אקסלנס". ניאון צבעוני, אז, שאינו מסתתר מאחורי צבעוניות רגועה יותר או בביטנת המעיל. הפעם הוא פורץ במלוא "זרחניותו" לחזית הבגד, מכף רגל ועד ראש.
חוסיין שליין כבר צבע בזהירות כמה שדיים או פאנלים בשמלות שהציג בעונה הקודמת, שנחשבה והתפרסמה כמהפכנית, מסחרית ופורצת דרך. גם צבע הפוקסיה, אומנם לא באפקט הניאוני, אלא הוריאנט האטום יותר ליווה אותנו למשך כשתי עונות, וכמה חורפים בצורה בולטת כמעט בכל פינה. גם כחול הניאון שבא כמו הפוקסיה כצבע בודד כל פעם בנפרד.

הפעם מדובר בגל חדש ששוטף אותנו, נועז, חזק, בוהק, שלא מתנצל או מתחסד. הניאון מוצג לנו ערום ועריה כמוקד מרכזי במלתחה. הניאונים- צבעים זרחניים ובוהקים כולם, ללא יוצא מהכלל, מצאו את דרכם לקולקציות האחרונות.
וכך, מותגים שנחשבו לסולידיים, או כמכוונים לקהל יעד מבוסס, עמיד ובוגר יותר כמו בלנסיאגה, יצאו בקולקציות חסרות בושה שכללו את הניאון כצבע מרכזי. הניאון הירוק והצהוב שולבו במכנסי נילון, וניל או גומי. גם מיקל קורס, הציג קולקציה עם כתום ניאון לעונת החורף הנוכחית. אצל צמד האחים הקנדי, דין ודן, הלוא הם Dsquared², הניאון נוצל עד תום: על כל גוניו והוריאציות האפשריות. הוא הופיע במעילי טרנץ, שמלות הולטר, בסגנון מרלין מונרו ומכנסונים שובבים.

אצל Proenza Schouler, הנאון השתלב היטב עם השראה מנערי הגלישה בקליפורניה ומוטיב הדגים הזרחניים ממצולות הים שהיו ההשראה לקולקציה שלהם. נוצות צבועות צהוב ניאון וחולצת ליקרה ספורטיבית הפכו לאוטפיט הבולט והכובש ביותר בקולקציה שלהם. גם דונטלה ורסצה לא הסכימה לשבת על הגדר, וצללה למעמקי הניאון עם שלל גוונים- סגול, כתום, צהוב, ירוק. ג'יילס דיקון הפתיע בקולקציה צעירה ומחשמלת עם שלל פריטים בגוונים אלקטרים וניאונים. אולי זה היה החשמל שבאוויר ששכנע את דפני גינס, אשת החברה יורשת המיליונים ואספנית הקוטור לפתוח לו את התצוגה על המסלול.
יתכן ומגמה נובעת מהצורך בקדמה, מעין רצון לחדש ולאתגר את הצרכן האופנתי. אולי זה ניסיון להוסיף רעננות וברק למלתחה שבאונות האחרונות התאפיינה באפורים, שחורים וכחולים כהים. מה שבטוח, ה"אגודה למלחמה בתאונות הדרכים" תמות על הטרנד הזה.

יענטל והרשל באו מהשטעטל, לאן? לניו יורק כמובן.

לאחים כהן יש סגנון משלהם, יותר נכון שפה שלמה שרק הם ואנשים כמוהם מבינים. מי שיכול לדבר אותה, ימצא בסרט הזה הנאה צרופה, ומי שלא, יאלץ לנווט בין הברור לנסתר, המואר לאפל ולנסות לצקת מסר ממשי לאווירה, הלך הרוח, ההווי והרגשות, ששני הבמאים המוכשרים הללו יודעים להעביר כל כך טוב. הבעיה, זה לא כל כך פשוט.

לארי, הגיבור הראשי בסרט, נקלע לתקופה שניתן להגדירה כ"משבר": אשתו עוזבת אותו לטובת חבר קהילה אחר, הוא נאלץ להתמודד עם השאלה המוסרית שבלקיחת שוחד, לקבל קביעות בעבודה ולזכות למעט הערכה מילדיו (האחד מוטרד מבעיות הקליטה של הטלויזיה והשנייה בעלת טקסים הקשורים לטיפוח וחפיפת הראש) ומהאנשים שבא איתם במגע.
העלילה הולכת ומסתבכת והסיטואציות הופכות למוזרות וחסרות פשר יותר ויותר. לארי, שחי בקהילה יהודית דתית בארה"ב של שנות ה60', מנסה למצוא את התשובות אצל כמה רבנים, אך פרט לסיטואציות מגוחכות ואבסורדיות, אין להם כל כך מה להציע לו. אפילו עורך דינו, ששולח אותו גם הוא לרב, נאלץ לתפקד באחת הסצנות בה פורץ לארי בבכי- כפסיכיאטר.
לארי, פרופסור ומרצה למתמטיקה, לא מצליח להבין כיצד לנהוג, איך לפתור את הבעיות שלו ומה לעזאזל אלוהים מנסה לומר לו בפרשת חיים זו של חיו. הסרט, מאתגר את הצופה בשאלות שלאף אחד אין תשובה עליהן, אפילו לא לאלוהים. דת, אמונה והאופן בו מתנהג היקום, לא מוסברים ע"י המתמטיקה, כפי שהאמין לארי. (זהירות ספויילר!!!! דלגו לפיסקה הבאה!) לבסוף הוא ניכנע לתנאי המציאות, מקבל את השוחד שנותן לו תלמיד קוראני עילג ומעביר אותו את הקורס. התוצאה- הוא מוזמן לפגישה דחופה עם הרופא בעקבות תוצאות רנגנט, ואל העיירה מגיעה סופת טורנדו. בין אם הקשר נסיבתי או אם לאו, ללארי התשובה ברורה.

אי אפשר להתעלם מהסגנון המשובח של הסרט: התפאורה, התלבושות האוטנטיות והאווירה היהודית הגרוטסקית שנוצרת ע"י בגדי הלבוש האופיניים לתקופת סוף שנות ה60 ושלל של דמויות שמזכירות את לארי קינג, גולדה מאיר או וודי אלן. הופעתם החיצונית המדויקת שגובלת בסטריאוטיפ ליהודי הגלותי האמריקאי, עם המשקפיים המיושנים, היידיש, שיעורי העברית, בית כנסת, הבגדים הצנועים והמחוות, תנועות הידיים, חיתוך הקול, הלחה והקול הגברי של אישה קשישה עם שומה שעירה וקול בס.
הסגנון הזה, של ה"ג'ואיש קידס" הפך למאוד אופנתי לאחרונה. אותו סגנון המכונה "הגיק שיק" ונראה פחות או יותר כמו שהתלבשו הנערים בברוקלין בשנות ה60-80'- מכניס הרבה כסף ל"אמריקן אפרל" (זיהיתי לפחות שתי חולצות שלבש אחד הילדים שהיו משם). האוירה שיצרו הבמאים בסרט היתה כל כך מוחשית, עד שכמעט וניתן היה להריח את ריח הנפתלין והטחב שעולה מבתיהם של הזקנים הללו.
מי שצמא לעוד מנה מסטייל ה"ברוקלין בוי" יוכל למצוא סיפוק רב בבלוג "מר מורט". הבלוג נכתב ע"י מרדכי רובינשטיין שעבד כיחצ"ן של מותג האופנה "ג'ק ספייד". רובינשטיין מצלם את העוברים והשבים ברחובות ניו יורק הלבושים בטוויד כבד, חולצות פלאנל משובצות, נועלים לופרס חומות ומרכיבים משכפי "בגין" עבות עדשה ומסגרת. בבלוג תמצאו גם זקנים חביבים וגבירות נחמדות לבושות בחצאיות ארוכות ועונדות תכשיטים כבדים מזהב, כמו אותן דמויות שהיו יושבות ש"אצל יודית" (ז"ל) בגן העיר, מעשנות עצמן למוות ומרכלות באופן מלא חן וחסר עכבות. מקסים. ביקור בבלוג שלו, יספק הצצה מדויקת להלך הרוח בסרט.

אפשר להסתכל על הסרט הזה בכמה זוויות ראיה: האחים כהן מצליחים להעביר את אורך החיים היהודי באמריקה של בשנות ילדותם בצורה מדוייקת ומשכנעת לאין ערוך. התקופה היא תקופת נעוריהם, אבל ברור שזהו אינו סרט אוטו-ביוגרפי. הוא מספר את סיפורו של בני דורם של הבמאים, את החברה בה גדלו, את המנהגים או השאלות שעלו בחייהם ועיצבו אותם. הסיפור העלילתי אולי לא משנה. עצם העובדה שכולנו יכולים לזהות את הדמויות הללו בסביבתינו הקרובה ולהרגיש את החוויה שמנסים הבמאים להעביר, היא שהופכת אותו למעולה.
הסרט מעביר את הרגשותיהם ומדבר אולי יותר מכל לבני הנוער האמריקאים של היום. מצד אחד הם סולדים מזקנים שלומדים תורה בפה מלא שינים תותבות ואוכלים דג מלוח, ומצד שני מוקסמים מהתרבות היהודית והיידיש ומנסים לשמרה. להקות יהודיות (שמונות גם חברי להקה לא יהודים) השרות שירי יידיש, קבוצות תיאטרון יהודי המונה בני נוער רבים ואפילו סגנון הלבוש ההוא שמצליח כל כך בארץ ויותר- בניו יורק. כולם הם הוכחה לניצני תרבות מתחדשת, מעין פראפרזה של היום על מה שהיה בעירה הגלותית, בשטעטל.
למרות שלא יצאתי עם מסקנה מגובשת לשאלה: מה הסרט רוצה ממני?! נהניתי ממנו מאוד: הסגנון, הבימוי המעולה, הדמויות הססגוניות והיידיש- הכל כך מוכר. זהו אחד הסרטים, שכדי לקבל מושג ממנו, נאלץ כנראה לראותו שוב, וההרגשה שלי, שבכל פעם נתקל בפרט חדש ואלמנטים שלא שמנו לב אליהם קודם או דבדים עמוקים יותר. הוא באמת מלא ועשיר בפרטים מצחיקים, מעניינים ומלאי כפל משמעויות.

סיכום עשור: מהטלויזיה לארון הפרטי.

העשור האחרון היה דיי גדוש בסדרות טלוויזיה שחדרו לארון הפרטי של כל אחד ואחד מאיתנו.
לקראת העשור החדש שבפתח והפרויקט "עכבר עשור", הרהרתי לעצמי, מי הייתה הסדרה שהשפיע הכי הרבה על סגנון הלבוש שלנו? לא הגעתי לתשובה חד משמעית, אבל יש לי כמה מועמדות מובילות בקטגוריה:

"סקס והעיר הגדולה", ללא ספק היא אחת הסדרות, אם לא "ה"סדרה, שחוללה כמעט מהפכה. פטרישיה פילדס, הסטייליסטית המוכשרת שהיתה ממונה על עיצוב התלבושות בסדרה, זכתה לתהילה ואפילו אמי (אם אני לא טועה) בזכות עבודתה בסדרה. היא הוכיחה את החשיבות המכרעת שבסטיילינג טוב להעברת העלילה ולהצלחת הסדרה והכינה את המקום לבאים אחריה בסדרות האחרות (היא הייתה פורצת דרך ממש וממש העלתה את מעמד ו"כבוד" הסטייליסט ועבודתו). הסגנון הייחודי והכל כך אופנתי, טרנדי ומוערץ שהעניקה לכל אחת מהדמויות, סיפק השראה למיליוני נשים ברחבי העולם וגלש אל הרחובות. אחת הדוגמאות הבולטות היא הפרח שעל הדש, שהפך לטרנד חסר תקדים, ולמי שהתבלבל, כן, הוא התחיל אצל קרי.

הסדרה הקפיצה במידה ניכרת את הפיקסציה של הנשים לנעלי עקב והעבירה את הפוקוס מהתיק אל הסטילטו (למרות שתיקי ה"באגט" של פנדי כיכבו בעונות הראשונות, הכוכבים האמיתיים הם הנעליים). יותר מכל פרסומת או משרד יחסי ציבור, הסדרה הזו עשתה לנעלי העקב של "מנולו בלניק" ו"ג'ימי צ'ו" מה שפמלה אנדרסון עשתה לסיליקון. מעילי הפרווה של קרי גם הם הפכו ללהיט, טליוני השם המוזהבים בסגנון שנות ה80' מעטרים את צווארן של נשים רבות בארצנו עד היום וגם תשוקתה של קרי לבגדי וינטג'. החליפות הכוחניות של סמנטה והתכשיטים הגדולים שענדה- מצאו חן באופן ברור בקרב הצופות הנאמנות וזכו לחיקויים.
אסיים ואומר, ששרה ג'סיקה פרקר ידעה בדיוק למה היא נכנסת, וחתמה בחוזה שלה על הסכם לפיו של הבגדים בסדרה ישארו אצלה לאחר שתוסרט. יש לה שכל, אין מה לומר.
המלתחה של "עקרות בית נואשות", לא היתה נועזת כמו זו של סקס והעיר הגדולה, אבל השפיע לא פחות. סריגים וקרדיגנים בצבעי פסטל- הפכו לפריטי חובה בכל ארון, ומככבים בכל קולקציה של רשתות האופנה העממיות. אפילו מישל אובמה נכנעה לטרנד שייצרה סדרה זו. "אחת שיודעת", סדרה חדשה יחסית במחוזותינו, הצליחה בזמן קצר להפוך את מחרוזות הפנינים, סרט הפפיון, נעלי הסירה וג'קטי הטוויד לאביזרי חובה בכל אוטפיט של נערה מתבגרת. היא החזירה את סגנון ה"פרפי"- קולג'יאלי הקלאסי לבעל מעמד של כבוד ברפרטואר של כל פשניסטה.
"פרויקט מסלול", לא השפיעה אולי על האופן בו אנו מתלבשים בפועל ביום יום, אבל היא בהחלט הציגה את הכיף שבעיצוב אופנה ואת העבודה שמאחורי הקלעים בתעשייה שנוגעת בנו כל יום. היא גם הצמיחה לא מעט מעצבים בעלי סגנון ייחודי ואמירה אינדיבידואלית ואולי קידמה גישות אקסצנטריות לסגנון לבוש והפכה אותן ללגיטימיות. את בגדי הזוכים אולי נלבש כולנו בעתיד.
"בטי המכוערת", למרות שהתלבשה בבגדים וצרופים שרבים מאיתנו לא היו מעיזים ללבוש כפיג'מה או כתחפושת לפורים, הוכיחה את הכיף שבלהתלבש, את ההתאמה בין אישיות חיובית, עליזה ואינטליגנטית לסגנון לבוש שמייצג בדיוק את אלה- צבעוני, ייחודי, מלא דוגמאות בד ומרקמים. כיף לראות את העושר הססגוני של התלבושות בסדרה- אלה של בטי מעלות חיוך, ואלה של השאר, אופנתיות, כמתבקש מעובדי מגזין אופנה ותואם את הדמות אותה הם משחקים.

אתם מוזמנים ללחוץ על הקישור, ולבחור את סדרת העשור, כמו גם השירים והסרטים שעשו לכם את העשור.

התותחים הכבדים כבר מוכנים, בקיץ הבא: מלחמה!

מימין: קארין רוינפלד, עורכת "VOUGE France", דגמים מתוך התצוגה של Celine, Chloe.

מנוסטרדמוס ועד ג'ול וורן, ניסיון לחזות את הצביון העתידי של מלחמות ומהפכות הוא כנראה חלק מהטבע האנושי: האקדמיה לפילוסופיה כמו גם החוג למחשבים מדברים על כך שמלחמת העולם הבאה תהיה מלחמה ממוחשבת, בפקולטה לפיזיקה דנים על אופייה כמלחמה גרעינית. בקטדרה לסוציולוגיה ומדעי המדינה כמו גם בחוג החרדי מדברים על כך שהמלחמה הבאה תהיה מלחמת אחים. בהוליווד, אולפני האנימציה מנסים לנבא את השתלטות התיקנים ופרוקי הרגלים על העולם והכחדת האנושות. אבל בכל אופן, כולם כנראה תמימי דעים לגבי ההנחה שתהיה מלחמה, ולכן עלינו להיערך בהקדם!
עולם האופנה מגיב בהתאם:

מימין:Balmain, Celine.

בבלמן השראת הקרבות בעת הרומית העתיקה וביוון הקלאסית היוו כהשראה לקולקציה, ואת המסלול פקדו שמלות מאריגים מתכתיים וזהובים שדמו לשריוני השלשלאות ומגני הגלדיאטורים. חלק מהשמלות נעשו בדיגום חופשי, ונפילת או תנועת הבד בחצאיות ובאזור הכתפיים הזכיר את הטוגה המסורתית. ז'קטים צרפתיים מתקופת נפוליאון, מכנסי עור, ג'ינסים וגופיות טריקו מרופטות בצבע זית או שחור שעברו טיפול באקונומיקה ונראו כאילו נאכלו על ידי אש- תרמו לאווירה של האפוקליפסה.
בסלין, ניתן היה למצוא עליוניות חקי דמויות שחמיה, חלקן מיוטה במראה צבאי צבאיות עם שרוכי עור שחורים. היו גם עליוניות צבאיות מחויטות יותר וגם חצאיות עור שהגיעו מעל לברך בצבע זית שהיו הולמות את בנות הקריה. על חולצות נשיות משיפון אוף וייט נתפרו כותפות ושער הדוגמניות היה אסוף לקוקו ומשוך לאחור, הן נראו קשוחות ורציניות; מוחנות למלחמה. בקלואי שולבו גרבי צמר בצבע זית המבצבצים מסנדלים שחורים עם שחמיות צבאיות וחולצות כותנה מכופתרות ברוח קרבית ויבעי ירוק מעופש, חרדל וחקי שלטו גם בקולקציה זו.

מימין:Louise Vuitton, Kenzo.

בלואי ויטון אולי התייחסו ללוק שאחרי המלחמה, שער אפרו ואקלקטיות בפריטים ושכבות שיצרו מראה דיי מגושם. היה שימוש בצבע ירוק הזיית ובד השוואה. שולבו גם כיסים גדולים במכנסיים ובג'קטים מטויד אפור בסגנון "שאנל".
נראה שהמותג קנזו תפר בגדים משאריות הבדים הנותרים מהקרב, אך פלטת הצבעים שאפיינה את הקולקציה ואת בדי ההשוואה הייתה רכה, נשית ופסטלית יותר, עם הרבה צעיפים, ג'קטים גדולים שנרכסו על ידי חגורות עבות ומכנסים שנראו במידה 50 אשר לבשו דוגמניות במידה 34 ויצרו מראה מרושל ומאולתר, ממש כמו בעת משבר, בהלה וחיפזון.
Comme des Garçons שלחו על המסלול מעילים מרופדים בבטנת פליז וDsquared התחדשו במכנסי

מימין:Jil Sander, Fendi, Prada.

בפראדה ופנדי האימה וההכנה למלחמה התבטאו באמרות לא גמורות של המעילים או החצאיות ושוליים פרומים. אוירת הדקונסטרוקציה והעדר סיומת הולמת לבגד הייתה כאילו רמז לחוסר הפנאי והעדר ההתעקשות על הפרטים השוליים בעת ההכנות למלחמה. ג'יל סנדר הרחיק לכת ובנוסף לאמרות הלא גמורות של הפריטים בקולקציה- היו גם פיסות בד או עור שנתפרו לשמלות קוקטייל כאילו נקרעו מהן, כמו גם רצועות וקשירות שונות.
אך בל נשכך את ה"ט'רנץ קואט", שתמיד היה פריט חובה במלתחה של כל חובבת אופנה באירופה והפך לאופנתי במיוחד בשנים האחרונות אפילו בארץ. המעיל המפורסם נקרא על שם כינויה של מלחמת העולם השניה :"מלחמת חפירות" (טראנץ'). אז, כדי לסייע למאמץ המלחמתי ולהתאים את מדי החיילים לתנאי הלחימה המציאו טומס ברברי וגם סר. ברבור את המעיל שהפך לאיקוני כל כך ופלש אל מחוץ לגבולות המיליטרים, אל הרחוב.

הצירי לך שפם?

האם הטרנד הבא שהולך לכבוש את עולם הטיפוח הגברי הוא השפם?
אחרי שצלחנו את שנות המילניום השני, והתרגלנו לתהפוכות ולתמורות שחלו בדימויו החיצוני של הגבר, נראה שבעתיד צפויה נסיגה למקום שלכולנו יותר נוח בו.
המונח "מטרוסקסואלי", שהפך להיות שגור בפי כל מוכר אבטיחים או כדורגלן, תיאר למעשה את הגבר "המחובר לצידו הנשי": המטופח, המבושם, שעבר טיפולי פילציה, פילינג, מניקור ופדיקור. התדמית הזו, שתוארה לעיתים ע"י צמד המילים "הגבר החדש", ערערה את התפיסה של החברה שלנו לגבי המגדר הגברי. זה התחיל עם גברים שהחלו לשים דאודורנט (והביאו לאנחת רווחה בקרב נשים רבות), שימוש בקרמים ללחות עור הפנים והמשיך בלקים לגברים, קו מוצרי איפור לגבר שהוציא זאן פול גוטיה ואפילו מגיש אחד שמעורר מחלוקת באשר לשאלה האם הוא משתמש באיילינר להדגשת עיניו התכולות ומגיש\ספר\מאפר אחר שמיגדרו המיני בכלל אינו ברור.
אחרי שהספקנו להסיר שיער גוף ולגדלו חזרה, הגיע כנראה הזמן להחזיר את שער הפנים. למרות, שזקן או שפם נראים לרבים מאיתנו סממנים של עוני והזנחת ההיגיינה האישית, הרי שלא כך הדבר; לאורך ההיסטוריה גברים רבים טיפחו זקנים ושפמים לתפארת- גזמו, שיפצו, קיצצו ונזהרו שלא להשאיר עליהם חתיכות אוכל ופרורים. מדובר באומנות של ממש, המלכת מחשבת של ממש. לא סתם החשב הזקן למילה נרדפת למעמד וייחוס. ובעצם, למה שלא נסכים לקבל את הג'נטלמן הבריטי לקרבינו?
בראד פיט, שידוע כמוביל אופנה, גידל בעבר שפםזקן שגרם לו להיראות כמו ייטי, אך בשנה האחרונה, הוא מתהדר בשפם משופצר ומסותת לתפארת שהולם ותואם בדיוק את דמות האב השרמנטי והסמכותי אותה מגלם בחיים האמיתיים לצידה של אנג'לינה (למרות שבמקור היה זה לצורך התפקיד בסרט "ממזרים חסרי כבוד").
גם אושיות אופנה- כמו כתב האופנה טים בלנק ועורך האופנה של ווג הבריטי, המיש בולס (שברשותו אוסף שמלות הוינטג' בין המרשימים ביותר שקימים- החל משאנל של שנות ה20' ועד לפוארו של המאה ה19), הצמיחו שנהם שער ממש מעל לשפה העליונה.
אך ברגע שקומיקאית יהודיה מחליטה להופיע עם שפם לטקס הוליוודי, אתם כבר יכולים להיות בטוחים שמדובר בטרנד בפוטנציה, להיט חדש בזירת הטיפוח הגברי.

צידי הטרנדים...

כותונת פסים, מהיום לא רק ליוסף מותר...

אם לומר את האמת, אין לי מושג מאיפה הטרנד הזה הגיע. כאילו יום אחד איזשהו מעצב קם מהמיטה בבוקר על רגל שמאל והחליט, יחד עם הטמפרמנט ה"יצירתי שלו", שלא בא לו להחליף בגדים, ושזה נורא "אוונגרד" לצאת כך לעבודה. כדי שלא יעשו ממנו צחוק, הוא החליט שזה יהיה הבסיס לקולקציה הבאה שלו.
כמובן שכאשר כולם ראו את זה, הם לא רצו להראות חשוכים או כלא מביני דבר, ולכן שתקו. (מעין סיפר בגדי המלך החדשים).

ועכשיו באמת, מאיפה זה בא?
אם נלך רחוק אולי נחשוב על העירקים המזוהים עם פיג'מות פסים, או רחוק יותר יוסף.
הפעם הראשונה שאני זוכר שהפיג'מות הגבריות חדרו לאופנת הנשים (הפעם בתור פיג'מות ולא בגדי יום יום) היתה בתקופת הסדרה אלי מקביל לפני כ9- שנים, בה קליסטה פלוקהרט נראתה בהן פעמים רבות בדירתה. אולי ההשרה באה מיו הפנר המזוהה כל כך עם פיג'מות, חלוקי סאטן ונעלי בית.
ואולי באיטליה, הסידרה "פיג'מות" הפכה ללהיט גדול ואף אחד לא עדכן אותי? (עם הטעם של האיטלקים בבידור, לך תדע, אולי זה באמת הסיפור. עיין ערך מורן אטיאס?!)

בתצוגות האופנה של קיץ 2009 לא ניתן היה להתעלם מהמקום המרכזי שתפסו בפיג'מות. בפסים או פרחים, מכותנה או משי-סאטן, עם נעלי ביית תואמים או עם נעלי אוקספורד, בשילובי מקטורן מחוייט או חלוק חדר שינה-אי היה אפשר להתעלם מהן. (האמת שאת הסימנים הראשונים של חדירת הפיג'מות למסלולי התצוגות ניתן לראות גם בתצוגות חורף 08\09). מעצבי על כמו פראדה, טומס מאייר לבוטגה ונטה דולצה וגבנה ורבים אחרים העלו פיג'מות על המסלולים.

איך לבשים את זה?!

אז אם אתם באמת רוצים, וש לכם את מידת התעוזה המספקת, אולי כדאי לשלב רק חולצה או מכנסיים. העיקר לא ללכת על הטוטאל לוק. כך לדוגמה, חולצה מכופתרת עם פבים עדינים בגווני תכלת, מכותנה דקה, שניתן למצוא בכל רשת הלבשה.

אפשר גם ללכת על כיוון זאקט סאטן, למשל כמו זה של אמריקן אפרל- המשרה אוירה של "לבוש מחדר השינה".

והכי חשוב, תחשבו טוב לפני שאתם יוצאים ככה מהבית, מה שנראה לנו הגיוני בחדר מול המראה, לא תמיד עובד ברחוב!

אם יש לכם הצעות, רעיונות וכו, אתם מוזמנים להגיב!

בתמונההגדולה משמאל לימין: Vivienne Westwood , Dolce & Gabbana , Etro , Bottega Veneta .