A Golden Age

פוסטר, תמונה, שיר ומחשבה.
(שמרו על ראש פתוח=>)

(תמונת מחזור. מקלאודיה שיפר ועד קייט מוס. ורסצ'ה 1994)

*כשמנסים להעלות מתהום הנשייה זכרונות על עידן "הגלאמזונות", אי אפשר שלא לחשוב על Gianni Versace. ורסצ'ה, שהושפע לא מעט מהמיתולוגיה היוונית, הצליח להפוך את הדוגמניות שצעדו על המסלולים שלו ל"אלוהיות", אפילו יותר ממה שהיו לפני כן. ברוק איטלקי מהול בנובורישיות, דקדנטיות ושטחיות מתובל בקמצוץ נדיב של קריצות מיניות- הפכו לשמו הנרדף. כל אלה, השפיעו כמובן גם על "מצב הרוח האופנתי" בתקופה- פוסט "הבורגנות הדיוריסימית" פרה "הרואין שיק" של קייט מוס ו"המינימליזם" של קלוין קליין, פרה היסטורית ל"דקונסטורטיביזם" של גרת' פיו וריק אונס.

* קרלה ברוני, תצוגת האופנה של YSL לקיץ 1989. צעירה, מתוחה, תמימה. אופטימיות. גם היא הייתה "גלאמזונה" (תמונה ראשונה, במרכז). היום- ויתרה על העקבים כדי להפוך לגברת הראשונה של צרפת.

*בקליפ: מעט מידיי נשים ויותר מידיי שוטים של הזמר (שלא מעניין אף אחד). היונה של YSL גם היא הייתה שם. בזהב היא נראית הרבה יותר טוב. כמו כל דבר.

* אתמול, שמעתי מישהו מבקש לחזור על 2010 ובדיוק לפני שאמרתי לעצמי שהייתי חוזר עליה בעצמי, ירד לי האסימון. סירבתי ליפול לפח הנוסטלגיה והחלטתי להשאיר את הטוב שהיה במקומו ולחשוב על הטוב שיהיה. לפני 12 חודשים, הייתה לי מין הרגשה משונה שהינה; "זה הולך להיות העשור שלי", 2010 הצטיירה לי כשנה מדהימה עוד לפני שהחלה. וכך גם היה. אבל השנה, כלומר ביום האחרון של שנה שעברה, הרגשתי רק תוגה. שאלתי את עצמי האם כך ארגיש כך כל השנה?
התשובה הייתה כמובן שלא, זה לא יכול להיות.

תהיה לנו שנה "זהב"! וגם אם לא, אנחנו נדאג שזה בדיוק מה שהיא תהיה...

NOTE:
הנקודות לא כל כך רופפות כפי שהן נראות...נשאר רק לחבר אותן.

מעכשיו, לא רק ירושלים היא של זהב

המגמה העכשוית באופנה, אם אפשר לפרוט אותה בצורה מג'ורית וכוללנית, היא ללכת על הפשוט, המינימליסטי. לא עוד העיטורים המצועצעים וההדפסים הצעקניים. כיום, מעצבים נוטים לסגנון מינימליסטי ומעודן יותר, ששם דגש על גזרות קלאסיות, שילובי בדים, מרקמים וצבעים מעניינים. הרדיקליות של ריק אוונס או גרת' פיו מתאפיינת גם היא באיפוק מסוים, וגישה אגרסיבית פאסיבית למה שיכול היה להראות פאנק קיצוני בשלהי שנות ה70. כמובן שרוברטו קואלי ישאר תמיד קואלי, וגם גליאנו, רצוי שלא ישתנה, אך בהחלט ניתן לשים לב למיתון המסוים שבסגנון הקולקטיבי.

(מימין לשמאל: מיקל קורס, דילו לורן בראלף לורן, מוסקינו, מרק ג'יקובס, בלמן)

לכן, העובדה כי מעצבים רבים בחרו ליצור שמלות זהב הפתיע אותי. את בגדי הזהב אנחנו מזהים יותר עם כוכבות הוליוודיות בשנות ה40-50', כאשר האופוריה שלאחר המלחמה הביאה לשחרור כל רסן ויצרה סגנון חיים, ובהתאם לכך גם סגנון לבוש, ראוותני ופזרני. הסדרה "שושלת" או "דאלס" שתיהן מיד קופצות כשחושבים על זהב, ודמותה של ג'ואן קולינס לבושה בשמלה זהובה בעלת שרוולים נפוחים מיד מהדהדת ברקע. שנות ה80', אותו עשור הזכור לשמצה בשל האופי המצועצע של הבגדים שאפיינו אותו והעדר התחכום שבהם היה רווי בזהב חסר טעם.

(מימין לשמאל: פיליפ לם, לנוון, רושס, איזק מזרחי, אלקסנדר וונג, אמיליו פוצי)

בעונה זו וגם לזו שאחריה, מעצבים רבים חזרו לעצב שמלות זהובות, חלקן משריגי מתכת של ממש. השמלות הללו כל כך תלושות שנראה כאילו אנה וינטור חברה לטים גאן בספיישל של "פרויקט מסלול- החיים האמיתיים" והציבה למעצבי העל את האתגר לעצב שמלות זהובות בסגנון חופשי המאפיין אותם אישית. אותה נהיה לזהב אינה ברורה לי. אולי זה התגובה הפרדוקסלית למיתון ואולי מעין ניסיון ליצור עתיד חדש באופן של "דמיון יוצר מציאות", כיוון שחוץ מהאוסקר ואולי הגאלה של מוזיאון המטרופולין (יום שני שעבר), אין לאן ללכת איתן. מצד שני, גם אותן זקנות, המוכרות לנו מגן העיר או בתי קפה ישנים, אוהבות את הפריטים המוזהבים והצעקניים, אולי כדי להאפיל על זקנתם ולהסיט ממנה את תשומת הלב. נעלי גולדה מזהב, היו הפריט שהייתי מאמץ לחיקי לו הייתי עלמת חמד בת 16.
יש בזה קטע...
יום ירושליים שמח:)